הרוגי מלכות להרוגי בית דין? הרוגי מלכות, כיון שהרי לא בדין קא מיקטלי [הם נהרגים] אלא מתוך רשעת המלכויות, הויא להו [יש להם] כפרה במותם ואולם הרוגי בית דין, כיון שבדין קא מיקטלי [הם נהרגים] על חטאותיהם — לא הוי להו [אין להם] כפרה.

ותדע שכן הוא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: לא היו קוברין אותו, את הנידון, בקברות אבותיו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי כיון דאיקטול, הויא להו [שנהרגו, יש להם] כפרה, ליקברו [שיקברו] אם כן בקברות אבותיהם! ודוחים: משם אין ראיה, שכן לא די במיתה לכפרה אלא מיתה וקבורה בעינן [צריכים אנו], ולאחר שנקבר בקברות הרשעים נתכפר לו לגמרי.

מותיב [מקשה] על כך רב אדא בר אהבה ממה ששנינו: לא היו קרוביהם של ההרוגים מתאבלין עליהם אלא אוננין (מצטערים) עליהם, כיון שאין אנינות אלא בלב. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי כיון דאיקבור הויא להו [שנקברו יש להם] כפרה, אם כן ליאבלו [ שיתאבלו] גם כן, שהרי נתכפרו אותם נידונים!

ודוחים: בעינן נמי [צריכים אנו] שיהיה גם עיכול בשר של הרשעים על מנת שתהא להם כפרה. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] שזה הוא ההסבר הנכון, דקתני [שכך שנינו]: נתעכל הבשר — מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן, משמע שלאחר עיכול הבשר נתכפר להם, ורשאים להיקבר עם משפחתם. ואומרים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

רב אשי אמר באופן אחר: אבילות מאימתי קא מתחלת [היא מתחילה] — מזמן סתימת הגולל (אבן שמכסים בה את הקבר), כפרה מאימתי קא הויא [היא] — מכי חזו צערא דקברא פורתא [מזמן שהם רואים את צער הקבר מעט] הלכך [ולכן] הואיל ואידחו [שנדחו] מרגע ראשון של אבלות — ידחו, ואולם אין להוכיח שלא נתכפר למת.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שעל ידי היותם זמן מה בקבר מתכפר להם למה לי עיכול בשר? יוציאוהו מיד לאחר קבורתו! ומשיבים: משום דלא [שאי] אפשר [משום שאי אפשר] לעשות כן, שיש בזיון למת שמטלטלים את גופתו ממקום למקום ולכן מחכים עד שיתעכל הבשר.

א מסופר: קבריה [קברו] של רב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא [היו לוקחים ממנו הבריות עפר כרפואה לקדחת בת יום]. אתו [באו] ואמרו ליה [לו] לשמואל שכך נוהגים ומשתמשים בקברו של רב. אמר להו [להם]: יאות עבדין [יפה הם עושים], כלומר, מותר להם לעשות כן. כי הקבר קרקע עולם הוא, וקרקע עולם אינה נאסרת מכל דבר, דכתיב [שכן נאמר]: "ויוצא את האשרה מבית ה'... וידק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם" (מלכים ב' כג, ו), מקיש [משווה] הפסוק את "קבר בני העם" לעבודה זרה,

מה עבודה זרה כשהיא במחובר לקרקע לא מיתסרא [אינה נאסרת] דכתיב [שכן נאמר]: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם וגו' " (דברים יב, ב–ג), משמע שהחובה היא להשמיד את האלילים שעל ההרים, כאמור: "על ההרים אלהיהם" — ולא את ההרים כשהם עצמם אלהיהם, שאם עבדו את ההר עצמו כעבודה זרה אין צורך להשמיד אותו, כי כל המחובר לקרקע אינו נאסר, הכא נמי [כאן גם כן] נלמד מכאן לענין קברות המת שבמחובר לא מיתסר [אינו נאסר].

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: החוצב קבר עבור אביו במקום אחד, והלך וקברו לבסוף במקום אחר — הרי זה לא יקבר בו הבן עולמית, שאסור להשתמש בקבר שהכינו כבר עבור מת מסויים, ומשמע שגם המחובר לקרקע (חצוב בה) עשוי להיאסר! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בקבר בנין, שאין המדובר בחציבה בתוך הסלע, אלא שבנה אותו מאבני מחצב, וכל אבן ואבן שבו נאסרה, שהרי היתה תלושה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, ממה ששנינו: קבר חדש שלא הכינוהו למת מסויים — מותר בהנאה. אבל אם הטיל בו אפילו נפל — אסור בהנאה. משמע שעל ידי קבורה נאסר הקבר שבאדמה עצמו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בקבר בנין ולא בקבר מחובר לקרקע.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר: נמצא אתה אומר שלש קברות הן לענין פינוי, קבר הנמצא, קבר הידוע, קבר המזיק את הרבים. כיצד? — קבר הנמצא, שמצאו קבר במקום ולא ידעו כלל שהיה שם קבור אדם — מותר לפנותו ממקומו, ולאחר שפינהו — מקומו טהור מטומאת המת, וגם מותר בהנאה.

קבר הידוע, שברשות נקבר אדם שם — אסור לפנותו, ואם בכל זאת פינהו — מקומו טמא, ואסור הקבר בהנאה.

קבר המזיק את הרבים, כגון שקברו אדם במקום שמהלכים בו רבים והם נטמאים בגללו — מותר לפנותו, פינהו — מקומו טהור ואסור בהנאה ומדוגמאות אלה משמע לכאורה שאף קבר רגיל החצוב בקרקע עשוי להיות טמא אף אחר פינויו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בקבר בנין.

אגב הבאת הלכה זו שואלים: וקבר הנמצא מותר לפנותו, משום שמניחים שנקבר שלא מדעת ושלא ברשות? ואולם דילמא [שמא] מת מצוה הוא זה, שהיה זה אדם ערירי שמת פתאם שם ולפי הדין מת מצוה קנה מקומו שמת בו, ואין רשות לפנותו! ומשיבים: שאני [שונה] מת מצוה דקלא אית ליה [שקול יש לו] שלא יתכן שאירע דבר כזה ולא נתפרסם בין הבריות, ואם אינו ידוע הרי ברור שאין זה מת מצוה.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: האורג בגד למת, אביי אמר: הבגד אסור בהנאה ככל הדברים השייכים למת, ורבא אמר: הבגד מותר בהנאה.

ומסבירים את שיטותיהם: אביי אמר שהבגד אסור, כי לדעתו הזמנה (הועדה למשהו) מילתא [דבר] היא, כלומר, עצם ההכנה לצורך מסויים יש לה משמעות הלכתית, כאילו היה הדבר בפועל, ומה שזימנו למת הרי זה כאילו השתמשו בו עבור המת. ורבא אמר שהבגד מותר, כי לדעתו הזמנה לאו מילתא [לא דבר] היא לענין זה.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של אביי — גמר [למד] בגזירה שווה "שם" "שם" מעגלה ערופה, שבקבר המת נאמר: "ותמת שם מרים ותקבר שם" (במדבר כ, א), ונאמר בעגלה ערופה "והורידו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל" (דברים כא, ד), מה עגלה ערופה בהזמנה בלבד מיתסרא [היא נאסרת], האי נמי [זה גם כן] דברי המת והשייך לו — בהזמנה בלבד נאסרה.

ורבא גמר [למד] בצורה אחרת: "שם" "שם" מעבודה זרה, שנאמר אף בעבודה זרה "אשר עבדו שם הגוים... את אלוהיהם" (דברים יב, ב), מה עבודה זרה בהזמנה לא נאסרה, אלא דווקא בפולחן ממש, אף הכא נמי [כאן גם כן] בהזמנה בלבד אינה נאסרת.

ושואלים: ורבא מאי טעמא [מה טעם] לא גמר [למד] מעגלה ערופה? אמר [יכול היה לומר] לך כי