א משנה היו בודקין אותן את העדים בשבע חקירות, והן: באיזו שבוע, כלומר, באיזה מחזור של שנות שמיטה היה הדבר (שכן בתוך חמישים שנות יובל יש שבעה מחזורים כאלה), באיזו שנה ממחזור שנות השמיטה (שהוא בן שבע שנים), באיזו חודש, בכמה בחדש, באיזה יום בשבוע, באיזה שעה, באיזה מקום. ר' יוסי אומר היו שואלים אותו רק: באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום.

ועוד היו שואלים: מכירין אתם אותו שהוא האיש שעשה אותה עבירה? האם התרתם בו? ואחר כך חוקרים בגוף הענין. אם האשימו אותו שהיה עובד עבודה זרה, שואלים את העדים המעידים על כך את מי עבד, ובמה עבד וכיוצא בו.

ב כל המרבה בבדיקות, כלומר, שאלות לגבי פרטים, הרי זה משובח, שמא על ידי כך יתברר שהעדים משקרים. מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, בצבע או בצורה של קצות התאנים כדי למצוא אם יש סתירה בעדויות.

ומסבירים: מה בין חקירות לבדיקות? — בחקירות, אם אחד מהעדים אומר "איני יודע באיזה יום ובאיזו שעה "— הרי עדותן בטילה מיד. בבדיקות, אם אחד אומר "איני יודע", ואפילו אם שנים אומרים "אין אנו יודעין" — עדיין עדותן קיימת ואינה בטילה. אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישין העדים זה את זה — עדותן בטילה.

אם אחד מהם אומר שהיה הדבר בשנים בחדש ואחד אומר שהיה הדבר בשלשה בחדש — עדותן קיימת ואין זו סתירה מחוייבת, שאפשר לומר שזה יודע בעיבורו של חדש, שיודע שהחודש הקודם היה חודש מלא, בן שלושים יום, ולפי חשבונו אותו יום היה רק שני בחודש, וזה השני אינו יודע בעיבורו של חדש וסבר שהחודש הקודם היה רק בן עשרים ותשעה ימים, ולפי חשבונו היה זה כבר בשלישי בחודש.

אמנם אם זה אומר בשלשה בחודש ואחד אומר בחמשה — עדותן בטילה, לפי שהבדל זמנים כזה אינו נובע מטעות.

וכן אם אחד אומר בשתי שעות, שבשעה השניה ביום היה הדבר, ואחד אומר בשלש שעות — עדותן קיימת, שאדם יכול לטעות בהערכת שעות היום. ואולם אם אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש — עדותן בטילה.

ר' יהודה אומר: אף כאן עדותן קיימת, משום שאפשר לטעות גם בשתי שעות. ואולם אם אחד אומר בחמש, כלומר, בשעה החמישית משעות היום היה הדבר, ואחד אומר בשבע — עדותן בטילה, כי כאן ההבדל ניכר לכל, שבחמש שעות החמה עדיין בצד מזרח ובשבע החמה כבר במערב, ואי אפשר לטעות.

ג ואחר כך, כלומר, לאחר ששאלו את העד הראשון לעצמו, מכניסין את העד השני ובודקין אותו, אם נמצאו דבריהם של העדים מכוונים שמתאימים זה לזה, מתחילים לשאת ולתת בדבר, ומתחילה פותחין בזכות, שתחילה אומרים דברים שהם לזכותו של הנאשם. אם אמר אחד מן העדים: יש לי דברים לומר עליו ואשר עשויים ללמד עליו זכות, או אמר אחד מן התלמידים היושבים לפני החכמים: יש לי דברים לומר עליו ואשר עלולים ללמד עליו חובה — משתקין אותו, שאין רשאים לעשות כן. ואולם אם אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד עליו זכות — מעלין אותו למושב הסנהדרין ומושיבין אותו ביניהם, ולא היה יורד משם כל היום כולו, אלא יושב ונושא ונותן עמם.

אם יש ממש בדבריו של אותו תלמיד — שומעין לו. ואפילו הוא, הנאשם, אומר: יש לי ללמד על עצמי זכות — שומעין לו, ובלבד שיש ממש בדבריו, כלומר, טענה שיש בה טעם.

ד ואם מצאו לו זכות תוך כדי הדיון, שהסכימו כולם או רובם לזכות זו — פטרוהו, ואם לאו [לא], שרובם אינם מסכימים לזכותו — מעבירין אותו הדין למחר, ואז מזדווגין זוגות זוגות, כלומר, דנים בדבר שנים שנים. היו ממעטין ממאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין לבית הדין, ואז דנים שוב בדעות הדיינים.

המזכה אומר: אני מזכה הייתי, ומזכה אני במקומי, כלומר, עומד אני בדברי לזכות. והמחייב אומר: אני מחייב, ומחייב אני במקומי. המלמד חובה יכול אחר כך לחזור בו ויהיה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. טעו בדבר, שאחד הדיינים שינה דעתו ושכח מה שאמר, שני סופרי הדיינין שרשמו דבריהם תחילה מזכירין אותו. אם מצאו לו זכות על דעת כולם — פטרוהו, ואם לאו [לא] היתה דעת הכל לזכות — עומדין למנין (הצבעה). אם היו שנים עשר דיינים מזכין ואחד עשר מחייבין — הרי הוא זכאי.

שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין, ואפילו אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין, ואחד אומר "איני יודע", ואפילו יתר על כן עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר "איני יודע", הרי זה שאמר שאינו יודע כאילו לא היה בבית הדין, ויוסיפו הדיינין למניינם דיינים נוספים וכן הלאה עד שיגיעו להכרעה גמורה. וכמה מוסיפין? — שנים שנים בכל פעם שלא הגיעו להכרעה, עד שמגיעים לשבעים ואחד דיינים, ויותר אין מוסיפים, ואז אם

שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין — זכאי. שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין — דנין עדיין אלו כנגד אלו, עד שיראה (יקבל) אחד מן המחייבין דברי המזכין, שהרי אין דנים למיתה ברוב של קול אחד.

ה גמרא על האמור במשנה שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שעושים שבע חקירות? אמר רב יהודה: שאמר קרא [הכתוב] בענין עיר הנדחת: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך" (דברים יג, טו), ואומר בענין עובד עבודה זרה: "והגד לך ושמעת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל" (דברים יז, ד), ואומר בדין עדים זוממים: "ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו" (דברים יט, יח), הרי שבע חקירות (ודרשת וחקרת היטב, ודרשת היטב, ודרשו היטב) רמוזות במקראות אלה.