"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), לומר שבכל מקום שנזכרים "גויים" — אין עם ישראל בכללם.

באופן קצת דומה ר' אלעזר רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר במקום אחד] "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט), וכתיב [ונאמר במקום אחר] "טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו" (איכה ג, כה). וכך יש ליישב סתירה זו: משל לאדם שיש לו פרדס, כשהוא משקה — משקה את כולו, שהמים זורמים בתעלות לכל חלקי הפרדס בבת אחת, ואינו יכול להבחין, הוא שנאמר "טוב ה' לכל", כשהוא עודר ודואג לכל צמח לעצמו — אינו עודר אלא לטובים שבהם ולא לכולם.

א שנינו במשנה כי לפיכך, כיון שכל העולם נברא מאדם אחד, כל אחד ואחד חייב לומר לעצמו שבשבילו נברא העולם וכל מעשה שלו משפיע על העולם, אם לטוב או לרע. ואם יאמר אדם מה לי ולצרה זו, להעיד נגד החוטאים? יש לומר כי אין הדבר כן, וודאי חייב הוא להעיד, שכן ראוי לאבד את הרשעים, שנאמר: "ובאבוד רשעים רינה" (משלי יא, י). נאמר לאחר מות אחאב "ויעבר הרנה במחנה" (מלכים א' כב, לו), אמר ר' אחא בר חנינא: הוא שנאמר "ובאבד רשעים רנה" (משלי יא, י), כלומר, באבוד אחאב בן עמרי — רנה.

ושואלים: ומי חדי קודשא בריך הוא [והאם שמח הקדוש ברוך הוא] במפלתן של רשעים? הכתיב [הרי נאמר]: "בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב' כ, כא). ואמר ר' יונתן: מפני מה לא נאמר בהודאה זו "כי טוב" כדרך שהפסוק נאמר כמה פעמים "הודו לה' כי טוב"? — לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים, ובכל מקום שיש מיתה לבני אדם, אין הדבר טוב לגמרי בעיניו.

וכפי שאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] לפני קריעת ים סוף "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות יד, כ)? — באותה שעה שטבעו המצרים בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשי ידי, המצרים, שהרי אף הם מעשי ידי ה', טובעין בים, ואתם אומרים שירה לפני?! משמע שה' מצטער גם במיתתם של רשעים, וכיצד אפשר לומר שיש רינה באיבוד רשעים?

אמר ר' יוסי בר חנינא: אמנם הוא עצמו אינו שש במפלתם, אבל אחרים משיש (משמח) בכך. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר ממה דכתיב [שנאמר]: "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם" (דברים כח, סג), ולא כתיב [נאמר] "ישוש", כלומר, "ישיש" במובן של פועל יוצא, שלאחרים הוא גורם ששון, אבל הוא עצמו אינו שש. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

על הנאמר שם בענין מותו של אחאב "וישטוף את הרכב על ברכת שומרון וילוקו הכלבים את דמו והזנות רחצו כדבר ה' אשר דבר" (מלכים א' כב, לח), אמר ר' אליעזר: "והזונות" יש לקרוא כמו "חזונות", וכוונתו: למרק (להשלים) שתי חזיונות, אחת של מיכיהו ואחת של אליהו. במיכיהו כתיב [נאמר]: "אם שוב תשוב בשלום לא דבר ה' בי" (מלכים א' כב, כח). ואילו באליהו כתיב [נאמר]: "במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה

"(מלכים א' כא, יט). רבא אמר: שם מדובר בצורת זונות ממש. כיצד? — אחאב איש מצונן היה ולא היה מתאווה לנשים, ועשתה לו איזבל שתי צורי (צורות) זונות במרכבתו, כדי שיראה אותן במשך נסיעתו ויתחמם (יתאווה).

על הנאמר שם "ואיש משך בקשת לתמו ויכה את מלך ישראל" (מלכים א' כב, לד), ר' אלעזר אמר כי "לתומו" פירושו — לפי תומו, בלא כוונה. רבא אמר: הכוונה היא לתמם (להשלים) שתי חזיונות, אחת של מיכיהו ואחת של אליהו.

ב (כיון שדובר באחאב מביאים עוד דברים בעניינו, וסימנם: קרא וזכה דבאדום. כתיב [נאמר]: "ויקרא אחאב אל עבדיהו אשר על הבית ועבדיהו היה ירא את ה' מאד" (מלכים א' יח, ג). ושואלים: מאי קאמר קרא [מה אומר הכתוב]? מה הקשר בין הערה זו על יראת ה' של עובדיה עם קריאת אחאב?

אמר ר' יצחק: כך אמר ליה [לו] אחאב: ביעקב כתיב [נאמר] "ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך" (בראשית ל, כז). ביוסף כתיב [נאמר] "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף" (בראשית לט, ה), ביתא דההוא גברא [ביתו של אותו אדם], בית אחאב, לא הוה מיבריך [היה מבורך], שמא לא ירא אלהים אתה? שהרי עבד ירא ה' גורם שיתברך בית האדון! על כן יצתה בת קול ואמרה: "ועבדיהו היה ירא את ה' מאד", אבל ביתו של אחאב אינו מזומן (מוכן) לברכה כביתם של אותם אדונים.

אמר ר' אבא: גדול השבח שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם, שאילו באברהם לא כתיב [נאמר] בו לשון "מאד" רק שירא אלהים הוא ("כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". בראשית כב, יב), ובעובדיהו כתיב [נאמר] הלשון "מאד".

אמר ר' יצחק: מפני מה זכה עובדיהו לנביאות, שמסורת היתה שהוא עובדיה הנביא שבתרי עשר? — מפני שהחביא מאה נביאים במערה, שנאמר: "ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עבדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה" (מלכים א', יח, ד). ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע דווקא] חמשים איש בכל מערה ולא החביאם יחד? אמר ר' אלעזר: מיעקב למד שאין עושים כן, שנאמר: "ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית לב, ח), ומכאן למד לחלק אותם ובכך למעט את הסיכון. ר' אבהו אמר: לפי שאין מערה גדולה שמחזקת יותר מחמשים איש.

ועוד לענין עובדיה, נאמר: "חזון עבדיה כה אמר ה' אלהים לאדום" (עובדיה א, א). ושואלים: מאי שנא [במה שונה, מדוע דווקא] נתייחדה נבואת עובדיה לאדום?

אמר ר' יצחק: אמר הקדוש ברוך הוא: יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים, אחאב ואיזבל, ולא למד ממעשיהם, שהיה ירא ה' מאד, וינבא על עשו הרשע (אדום) שדר בין שני צדיקים, יצחק ורבקה, ולא למד ממעשיהם. הסבר אחר, אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר משום (בשם) ר' מאיר: עובדיה גר אדומי היה, ולכן ניבא על אדום, והיינו דאמרי אינשי [והוא שאומרים אנשים] בפתגם עממי: "מניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא" ["ממנו ובו של היער יבוא בו הגרזן"], שמתוך היער לוקחים את העץ המשמש לקת הגרזן הגודע אותו.

על הנאמר בדוד: "ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית" (שמואל ב' ח, ב), אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם עממי: "מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא" ["ממנו ובו של היער יבוא בו הגרזן"], שהרי דוד המלך שציוה לעשות כן מצאצאי רות המואביה היה. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר פתגם דומה לזה: ירך מתוכה מסרחת, שעיקר הסרחון מתחיל ממנה עצמה, אף כאן העונש מתחיל מתוך בני אותו עם.

ג אגב הדיון בחטאי האומות מביאים את מה שנאמר במלך מואב: "ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה על החמה ויהי קצף גדול על ישראל" (מלכים ב' ג, כז). רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: לשם שמים הקריבו, וחד [ואחד מהם] אמר: לשם עבודה זרה שלו הקריבו.

ושואלים: בשלמא [נניח] למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי לשם שמים הקריבו, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "ויהי קצף גדול על ישראל", שהגוי מכבד כפי הבנתו שלו את אלוהי ישראל, בעוד ישראל סרים מעליו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי לשם עבודה זרה הקריבו, אמאי [מדוע] "ויהי קצף"?

ומשיבים: יש להבין זאת כדברי ר' יהושע בן לוי. שר' יהושע בן לוי רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם" (יחזקאל ה, ז), וכתיב [ומאידך נאמר]: "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם" (יחזקאל יא, יב), ויש להסביר: כמתוקנין שבהם לא עשיתם, ואולם כמקולקלין שבהם עשיתם. ואף כאן, ישראל למדו מן העמים והקריבו קרבנות אדם כמותם, ועל ידי קרבן זה הזכירו את חטאיהם של ישראל.

על מה שנאמר שם "ויסעו מעליו וישבו לארץ" (מלכים ב' ג, כז), אמר ר' חנינא בר פפא: באותה שעה ירדו שונאיהן של ישראל (כלומר, ישראל) למדריגה התחתונה, שירדו עד עפר הארץ.

אגב הזכרת ההדגשה של "מאד" האמורה בעובדיה מביאים פירוש לכתוב שנאמר באבישג: "והנערה יפה עד מאד" (מלכים א' א, ד), אמר ר' חנינא בר פפא: עדיין לא הגיעה לחצי יופי של שרה, שנאמר בשרה "כי יפה היא מאד" (בראשית יב, יד). ומהיכן אתה למד זאת? — דכתיב [שנאמר]: "עד מאד", שמשמעו — ולא מאד בכלל,