מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי בר יהודה? — שאמר קרא [הכתוב]: "ועד אחד לא יענה בנפש למות" (במדבר לה, ל), ונדייק: למות הוא שאינו עונה, אבל לזכות — עונה. ושואלים: ורבנן [וחכמים] שחולקים עליו, מה טעמם? אמר ריש לקיש: משום דמיחזי [שנראה] כנוגע בעדותו, שהרי אם יתחייב הנאשם ויתברר שהעד היה עד זומם, יהא חייב מיתה, ולכן מנסה הוא לזכות את הנאשם.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], האי [ביטוי זה] "למות" מאי דרשי ביה [מה דורשים הם בו]? ומשיבים: מוקמי ליה [מעמידים, מסבירים, אותו] באחד מן התלמידים. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], אם אמר אחד מן העדים: יש לי ללמד עליו זכות, מניין שאין שומעין לו? — תלמוד לומר: "ועד אחד לא יענה". מניין לאחד מן התלמידים שאמר "יש לי ללמד עליו חובה", מניין שאין שומעין לו? תלמוד לומר: "אחד לא יענה בנפש למות".

א שנינו במשנה כי בדיני נפשות אין הדיין המלמד זכות יכול לחזור בו. אמר רב: לא שנו אלא בשעת משא ומתן, שאם תחילה לימד זכות לנאשם ואחר כך השתכנע שהוא חייב, שוב אינו יכול להשתתף במשא ומתן ולהביא הוכחות שהנאשם חייב, אבל בשעת גמר דין במנין הדעות, אף מי שהיה בתחילה מלמד זכות יכול שיהא חוזר ומלמד חובה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו במשנה: למחרת, לאחר היום שבו נשאו ונתנו בדבר משכימין הדיינים ובאין, המזכה אומר: "אני המזכה, ומזכה אני במקומי", כלומר, מחזיק אני בדעתי ומזכה. המחייב אומר: "אני המחייב, ומחייב אני במקומי". ואז, המלמד חובה בתחילה יכול שיהא חוזר בו ומלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.

והא [והרי] למחרת גמר דין הוא, ונאמר במשנה שאינו יכול לחזור בו! ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך, לפי הבנתך], למחרת, משא ומתן מי ליכא [האם אין שם]? הלא יתכן שממשיכים לשאת ולתת גם למחרת. אלא יש להבין כי קתני [כאשר שנינו] שאינו יכול לחזור בו זה רק בשעת משא ומתן.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקור אחר: היו המחייבים שלושים וששה והמזכים שלושים וחמישה, מאחר ואין מטים לרעה אלא על פי שנים לפחות, על כן דנין אלו כנגד אלו, עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין, ובכך יהיו המחייבים שלושים וחמישה והמזכים שלושים וששה, ומכיון שלזכות מטים אף על פי אחד יוכרע דינו לזכות. ואם איתא [ישנו] מצב שיכול המזכה לחייב, ליתני נמי איפכא [שישנה גם כן להיפך] שיראה אחד מן המזכים את דברי המחייבים ויוכרע איפוא דינו לרעה על פי שנים! ומשיבים: התנא על זכות קא מהדר [הוא מחזר], ואולם על החובה לא קא מהדר [אינו מחזר], ורוצה לשנות בדרך שיש בה רק זכות, אבל לענין הדין אכן יכול אף המזכה לחזור בו.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקור אחר: שאמר ר' יוסי בר חנינא: אחד מן התלמידים שזיכה ומת — רואין אותו בשעת מנין הדעות כאילו הוא חי ועומד במקומו ומזכה. ואמאי [ומדוע]? הלא לשיטת רב שבשעת גמר דין יכול אף המזכה לחזור וללמד חובה נימא [נאמר]: אילו הוה [היה] קיים הדר ביה [היה חוזר בו ומחייב]! ומשיבים: אכן אף לדברי ר' יוסי בר חנינא יכול המזכה לחזור ולחייב, וכדברי רב, אלא שבמציאות השתא מיהא [עכשיו על כל פנים] לא הדר ביה [חזר בו].

ושואלים: והא [והרי] שלחו מתם [משם, מארץ ישראל]: לדברי ר' יוסי בר חנינא מוצא (כלומר, חולק) מכלל רבינו (רב)! ומשיבים: לא כן, אלא "אין מוצא" איתמר [נאמר], שרצו לומר שדברי החכמים אינם סותרים זה לזה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, ששנינו: שני סופרי הדיינין עומדין לפניהן (לפני הדיינים), אחד מן הימין ואחד מן השמאל, וכותבין את דברי המזכין ואת דברי המחייבין.

בשלמא [נניח] שכותבים את דברי המחייבין, משום החשש שמא למחר חזו טעמא אחרינא [יראו טעם אחר] לחייב, ובעו למעבד [ויצטרכו לעשות] הלנת דין שוב כדי לדון בטעם הנוסף הזה. אלא את דברי המזכין, מאי טעמא [מה טעם] צריכים לרשום? לאו [האם לא] משום דאי חזו טעמא אחרינא [שאף אם יראו טעם אחר] לחובה לא משגחינן בהו [אין אנו משגיחים בהם], ולכן רושמים שזיכו, ואין יכולים עוד לשנות את דעתם?

ומשיבים: לא, כדי שלא יאמרו שנים מן הדיינים טעם אחד משני מקראות. שאם אמרו טעם אחד משני מקראות, משמע שיש פגם באחד הטעמים שלא יתכן שאותו דין ילמד משני מקראות שונים, אלא ודאי לא הבינו מקרא אחד כראוי. כדבעא מיניה [כמו ששאל ממנו] ר' אסי מר' יוחנן: אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו? אמר ליה [לו]: אין מונין להן אלא אחד, כלומר, דנים אותם כאיש אחד, מפני שברור שאחד מהם טעה.

ב לגופו של ענין זה שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שאין טעם אחד משני מקראות? אמר אביי: שאמר קרא [הכתוב] "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" (תהלים סב, יב), וכוונתו: מקרא אחד ("אחת דבר אלהים") יוצא ומתפרש לכמה טעמים ("שתים זו שמעתי"), ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות. בדומה לכך דבי [החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה], על הנאמר "הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיה כג, כט): מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות (רסיסים), אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] טעם אחד משני מקראות? אמר רב זביד, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: מזבח מקדש את הראוי לו, כלומר, אם העלו על המזבח קרבן שיש בו צד פסול מסויים, אבל מעיקרו היה דבר הראוי למזבח — הריהו מקבל קדושה ושוב אין מורידים אותו משם.

ר' יהושע אומר: כל הראוי לאשים — אם עלה למזבח שוב לא ירד, שנאמר: "זאת תורת העולה היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, א), כלומר, מה עולה שהיא ראויה לאשים (לעלות להישרף על המזבח) אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי לאשים, אם עלה לא ירד.

רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח (ולא רק לאישים) — אם עלה לא ירד, שנאמר: "היא העלה על מוקדה על המזבח", מה עולה שהיא ראויה לגבי מזבח — אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי למזבח — אם עלה לא ירד.

ותרוייהו מאי קמרבו [ושניהם מה הם מרבים] על ידי השוואות אלו בקרבנות פסולין נוספים, שאם עלו לא ירדו, אלא מר מייתי לה [חכם זה מביא ראיה] מהמלה "מוקדה", ומר מייתי לה [וחכם זה מביא ראיה] מהמלה "מזבח", הרי שני מקראות הבאים ללמד ענין אחד.

ודוחים: אין הדבר דומה לענייננו, והא התם מיפלג פליגי [והרי שם חלוקים הם] רבן גמליאל ור' יהושע, ולא טעם אחד הוא אלא שתי שיטות נבדלות הן, דקתני סיפא [ששנינו בסוף אותה משנה]: אין בין דברי רבן גמליאל לדברי ר' יהושע אלא בענין הדם והנסכים הפסולים, שרבן גמליאל אומר: אם עלו לא ירדו שהרי ראויים הם למזבח, ור' יהושע אומר: ירדו, משום שאינם ראויים לאישים (שכן לא הדם ולא הנסכים נשרפים על המזבח אלא נשפכים עליו).

אלא אמר רב פפא: זו היא הדוגמה, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר: