ואין מחזירין לחובה — מחזירין לזכות כוונתו: זכות גרידתא [בלבד], שאין בכך צד חובה לאחר, ואין מחזירין לחובה, כלומר, אף לזכות שהיא חובה.

ותוהים: בדיני נפשות את חובתיה דמאן [חובתו של מי] גורמים כאשר מזכים בדיני נפשות? ומשיבים: הא לא קשיא [דבר זה אינו קשה] שכן בכך גורמים את חובתיה [חובתו] של גואל הדם, שהרי הוא חפץ שיענישו את הרוצח. ותוהים על תירוץ זה: משום שיש בכך חובתיה [חובתו] וחוסר רצונו של גואל הדם קטלינן ליה להאי [הורגים אנו את זה] ואין מחזירים לזכותו כשיש טעם בדבר? ועוד, מאי [מה] לשון "בין" "בין" האמורה במשנה פעמיים? ומשיבים: אכן, קשיא [קשה הדבר]:

רבינא אמר: אפשר ליישב את שיטת רב חסדא כגון שהיה לו בידו לתובע משכון וכאשר זיכה את הנתבע נטלו ממנו הדיין למשכון, ונמצא איפוא שנטל ביד ממש.

טימא את הטהור במעשה בידים כיצד? — דאגעי ביה [שנגע בו] בשרץ וטימאו בידים טומאה גמורה. טיהר את הטמא כיצד הוא — שעירבן את פירותיו הטמאים בין פירותיו הטהורים.

א שנינו במשנה שבדיני נפשות אין מחזירים לחובה אלא לזכות. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מניין ליוצא מבית דין כשהוא על פי פסק דינם חייב, ואמר אחד: יש לי ללמד עליו זכות, מניין שמחזירין אותו לבית הדין לדיון מחודש בדינו? — תלמוד לומר: "נקי אל תהרג", שהוא חלק מדברי הכתוב "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג, ז), ומשם נלמד שאם יש מקום לומר שנקי הוא מעוון — אין להורגו.

ומניין ליוצא מבית דין כשהוא על פי פסק דינם זכאי, ואמר אחד: יש לי ללמד עליו חובה, מניין שאין מחזירין אותו לבית הדין לדיון מחודש — תלמוד לומר: "צדיק אל תהרג", כלומר, מי שיצא צדיק בדינו, אף על פי שאינו נקי — אין הורגים אותו.

אמר רב שימי בר אשי: וחילופא [וחילוף הדברים, ההיפך] עושים בדיני המסית, דכתיב [שנאמר בו]; "ולא תחמל ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט). רב כהנא מתני [היה שונה] רעיון זה בהסתמך על כתוב אחר שנאמר במסית "כי הרג תהרגנו" (דברים יג, י).

בעא מניה [שאל אותו] ר' זירא מרב ששת: חייבי גליות מניין שדינם לענין חזרה כחייבי מיתה? והשיב: אתיא [בא נלמד הדבר] בגזירה שווה ממה שנאמר "רצח" "רצח", גם בדיני רוצח במזיד וגם בדיני הרוצח בשגגה.

ושאל: חייבי מלקיות מניין שאף אותם מחזירים? והשיב: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה מן המילים "רשע" "רשע" שנאמרו גם ברוצח וגם בדיני מלקות.

תניא נמי הכי [שנויה גם כן ברייתא] כעין זה: חייבי גליות מניין? — אתיא [בא, נלמד] מן המילים "רצח" "רצח". חייבי מלקות מניין? אתיא [בא, נלמד] מ"רשע" "רשע".

ב שנינו במשנה שאין מחזירין לחובה בדיני נפשות. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: והוא שטעה הדיין שזיכה בדבר שאין הצדוקין מודין בו, כלומר, טעה בדבר שאינו כתוב מפורש בתורה, ונלמד מן המסורת או מדברי חכמים (שלא קיבלו הצדוקים אלא את מה שכתוב במפורש בתורה). אבל אם טעה הדיין בדבר שהצדוקין מודין בו וכתוב במפורש בתורה, "זיל קרי בי רב" ["לך קרא בבית הרב"] הוא, כלומר, טעות כגון זו שמקורה בחוסר ידיעת המקרא מבטלת את הדין מעיקרו ומחזירים את הדין.

בעא מיניה [שאל ממנו] ר' חייא בר אבא מר' יוחנן: מי שטעה בנואף ונואפת, שסבר שבדיני העריות חייב רק הגבר ולא האשה, מהו הדין בכגון זה, האם חוזר בזה? אמר ליה [לו] בפתגם עממי: "אדמוקדך יקיד, זיל קוץ קרך וצלי" ["עד שהאש בוערת לך, קצוץ את דלעתך וצלה"], כלומר, השתמש בהזדמנות הבאה לידך ועשה מה שביכולתך, לאמור, יכול אתה להוסיף גם הלכה זו למה שלמדת קודם. איתמר נמי [נאמר גם כן], אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: טעה בנואף — חוזר.

ושואלים אלא אם כן היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] אותו מקרה שאין חוזרין גם אם טעו הדיינים בהלכה? אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כגון שטעה וזיכה בניאוף שהיה קשור גם בביאה שלא כדרכה, שרק מן המסורת יודעים שביאה בכל אופן חייבים עליה, ואם טעו בכך וזיכו את הנאשם — שוב אין מחייבים אותו.

ג שנינו במשנה שבדיני ממונות הכל מלמדים זכות וחובה, ואילו בדיני נפשות הכל מלמדים זכות ואין הכל מלמדים חובה. ושואלים: ובדיני נפשות הכל מלמדים זכות ואפילו העדים? ותוהים: אם כן נימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא ולא כשיטת רבנן [חכמים]?

דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בכתוב: "ועד אחד לא יענה בנפש למות" (במדבר לה, ל), וכוונתו: לא יענה ולא ידון העד עצמו בין לזכות בין לחובה, שהעד אינו רשאי להתערב במהלך הדיון. ר' יוסי בר' יהודה אומר: עונה לזכות, ואין עונה לחובה.

אמר רב פפא: אין הכרח לומר כן, ובמשנתנו לא דובר כלל בעדים אלא באחד מן התלמידים שהיה יושב שם, ודבר זה כדברי הכל הוא