סיפא אתאן [בסוף באנו] לתינוקות של בית רבן הבאים ללמוד תורה בביתו, ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך. ומה עניינה של תקנה זו?

— שאמר רב יהודה אמר רב: ברם (אכן) זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב — היה האב מלמדו תורה, מי שאין לו אב — לא היה למד תורה כלל. ומסבירים: מאי דרוש [מה דרשו] שבגלל זה נהגו כך? — את הציווי "ולמדתם אתם את בניכם" (דברים יא, יט) הסבירו שכוונתו "ולמדתם אתם", שאתם, ההורים עצמם — תלמדו את בניכם.

אבל כיון שראו חכמים שלא הכל יכלו ללמד את בניהם, ומתמעטת התורה בישראל, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, ומסבירים: מאי דרוש [מה דרשו] שעשו כך? — "כי מציון תצא תורה" (ישעיה ב, ג); ועדיין מי שיש לו אב — היה מעלו לירושלים ומלמדו, מי שאין לו אב — לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בעיר אחת בכל פלך (מחוז) ופלך; ומכניסין אותן ללמוד כשהיו כבן שש עשרה כבן שבע עשרה שנים,

וכיון שהיו התלמידים גדולים ולא למדו קודם באופן מסודר, מי שהיה רבו כועס עליו — היה התלמיד מבעיט בו ויצא, שאי אפשר היה להחזיק אותם בכוח בבית הספר. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה (אזור) ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן ללמוד כבר כשהם כבן שש כבן שבע שנים. וכיון שתוקנה תקנה זו לצורך הרבים, אין השכנים יכולים למנוע מחכם שילמד תינוקות תורה בחצר.

ובאותו ענין אמר ליה [לו] רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות: עד גיל שית [שש] לא תקביל [תקבל] תלמיד ללמדו, משום שהם קטנים מדי וקשה להם הלימוד בקביעות, מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא [קבל, ופטם אותו בתורה כשור]. ועוד אמר ליה [לו] רב לרב שמואל בר שילת: כי מחית לינוקא [כאשר אתה מכה תינוק] לצורך לימודו וחינוכו, לא תימחי [אל תכה אותו] אלא בערקתא דמסנא [ברצועת הסנדל] שהיא קטנה ואינה מכאיבה ביותר. ועוד יעץ לו: דקארי [מי שקורא] — קארי [קורא] מעצמו, דלא קארי [מי שאינו קורא] — ליהוי צוותא לחבריה [שיהיה חברה לחבירו] וילמד על ידי כך לקרוא. ולענין בני חצר המסקנה היא איפוא שמותר לעשות בביתו תלמוד תורה ואין השכנים מעכבים.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן (מקיז דם) או גרדי (אורג) או מלמד תינוקות — שאר בני החצר מעכבין עליו אם הדבר מפריע להם. משמע שגם בלימוד תינוקות בני חצר מעכבים! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] שיכולים לעכב כשהוא מלמד — בתינוקות של גוים, ובדבר זה שאין בו מצוה — יכולים השאר לעכב מפני הרעש.

תא שמע [בוא ושמע] קושיה ממה ששנינו בברייתא נוספת: שנים שיושבין הגרים בחצר אחת, וביקש אחד מהן לעשות רופא וכן אומן, וגרדי, ומלמד תינוקות — חבירו מעכב עליו מלעשות כן! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר במלמד תינוקות של גוים.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] קושיה מברייתא נוספת, ששנינו: מי שיש לו בית בחצר השותפין — הרי זה לא ישכירנו לא לרופא, ולא לאומן, ולא לגרדי, ולא לסופר יהודי, ולא לסופר ארמאי. ואם כן הרי שיכול לעכב עליו אפילו היה סופר (מלמד תינוקות) יהודי! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בסופר מתא [העיר] שאינו מלמד תינוקות, אלא כותב שטרות או מכתבים לבני העיר. שבכגון זה, שהיא עבודה שאינה מצוה, ובאים אצלו אנשים רבים — יכולים בני חצר לעכב עליו.

א משהוזכרה תקנת יהושע בן גמלא דנים בה, ובענין מלמדי תינוקות בכלל. אמר רבא: מתקנת יהושע בן גמלא שתיקן להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ואילך, לא ממטינן ינוקא ממתא למתא [אין מביאים תינוק מעיר לעיר], אלא בכל מקום משאירים את התינוקות ללמוד בעירם, אבל מבי כנישתא לבי כנישתא [מבית כנסת לבית כנסת] שבהם היו לומדים — ממטינן [מביאים אותם], ואי מפסק נהרא [ואם מפסיק הנהר] באמצע — לא ממטינן [אין מביאים], שמא יפלו התינוקות בנהר, ואי איכא תיתורא [ואם יש גשר] על הנהר — ממטינן [מביאים אותם] אפילו מעבר לנהר, ואי איכא גמלא [ואם יש רק גשר צר] — לא ממטינן [אין מביאים].

ואמר רבא: סך מקרי דרדקי — עשרין וחמשה ינוקי [הכמות המירבית למלמד תינוקות אחד היא עשרים וחמישה תינוקות], ואי איכא חמשין [ואם יש חמישים] תינוקות במקום — מותבינן תרי [מושיבים שני מלמדים] שילמדו בנפרד כל אחד עשרים וחמישה, ואי איכא ארבעין [ואם יש ארבעים] — מוקמינן ריש דוכנא, ומסייעין ליה ממתא [מעמידים לו ראש דוכן, עוזר, ומסייעין לו מבני העיר] לשלם שכרו של העוזר.

ואמר רבא: האי מקרי ינוקי דגריס [מלמד תינוקות שגורס], ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה [ויש אחר שגורס יותר הלכות ממנו] — לא מסלקינן ליה [אין מסלקים אותו] את המלמד הראשון, דלמא אתי לאיתרשולי [שמא יבוא זה, השני, להתרשל] כיון שאין לו תחרות. רב דימי מנהרדעא אמר: להיפך, כל שכן דגריס טפי [שהוא גורס והוא לומד טוב יותר] כשהוא יודע שהוא נשאר מורה יחיד במקום, כי קנאת סופרים תרבה חכמה וחבירו שסולק ישתדל לדעת יותר, כדי שישכרוהו, ויגרום לשני שלא יתרשל.

ואמר רבא: הני תרי מקרי דרדקי [שני מלמדי תינוקות], חד גריס ולא דייק [אחד גורס הרבה ואינו מדייק בדברים] וחד דייק ולא גריס [ואחד מדייק ואינו גורס הרבה] — מותבינן ההוא דגריס ולא דייק [מושיבים אנו מקבלים ללמד את ההוא שגורס ואינו מדייק], ומדוע? שבשתא ממילא נפקא [השגיאה מעצמה תצא] ואין נזק בכך שילמד בשגיאות. ואילו רב דימי מנהרדעא אמר: מותבינן דדייק ולא גריס [מושיבים אנו את זה שמדייק ואינו גורס הרבה], וזאת משום ששבשתא [שגיאה] כיון דעל [שנכנסת] — על [נכנסת] ושוב אינה יוצאת.

וראיה לדבר — דכתיב [שנאמר]: "כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום" (מלכים א יא, טו), כי אתא לקמיה [כאשר בא יואב לפני] דוד לאחר מעשה, אמר ליה [לו] דוד: