ומשיבים: מדובר פה באופן דלית [שאין] בה שיעורא [שיעור], ובפחות משיעור אינו נחשב, כדתנן [כפי ששנינו במשנה] שיש שיעור לחרס לענין הוצאה בשבת, שמתחייב אדם אם הוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך — כדי ליתן בין פצים לחבירו, שמניחים חרס ליד המסגרת של החלון שעושים כדי ליישרה, ואם כן חרס פחות משיעור מסויים אינו נחשב כלל.

ועוד שנינו שם: כלי חרס ממעט בחלון. ומקשים: הלא חזי ליה [ראוי הוא לו] לשימוש, ושמא יקחנו משם! ומשיבים: מדובר במקרה דמיטנף [שהוא מלוכלך]. ושואלים: חזי לאומנא [והרי הוא ראוי למקיז דם] לקבל בתוכו את הדם, שלא איכפת לו בזה! ומשיבים: דמנקב [שהוא מנוקב] ולכן אינו ראוי לשימוש.

ועוד אמרו שם שספר תורה ממעט בחלון. ומקשים: הלא חזי למקרא [ראוי הוא לקרוא בו] ושמא יקחנו משם! ומשיבים: מדובר בבלוי שאינו ראוי עוד לקרוא בו. ומקשים: והא בעי [והרי צריך] ספר זה גניזה, ובודאי יטלנו לגונזו! ומשיבים: באומר שם תהא גניזתה. כלומר, שהניחו בחלון כדי שישאר שם.

ובענין המלח שהוזכר לעיל מביאים מה שאמר רב: בכל עושין מחיצה, לצורך הגדרת רשות היחיד בשבת, או לחצוץ בפני טומאה, חוץ ממלח ורבב (שומן), משום שהמלח מתפורר, והשומן נמס בחום. ושמואל אמר: אפילו מלח עושים בו מחיצה. אמר רב פפא, ולא פליגי [נחלקו], כי הא [זה] שאמר שמואל שאפשר לעשות מחיצה במלח, הרי זה במלח סדומית שהוא כאבן, ואפשר לעשות בו מחיצה, הא [זה] שאמר רב שאין עושים מחיצה ממלח, הרי זה במלח איסתרוקנית שעושים ממי הים, שהוא גרגרים גרגרים.

ומוסיפים: והשתא [ועכשיו] שאמר רבה: עושה אדם שני צבורי (ערימות) מלח בפתח מבוי ומניח עליהם קורה, שהמלח מעמדת את הקורה והקורה מעמדת את המלח, שמכבידה עליו ומהדקת אותו, ויכול להשתמש באלה לשם קורה המתירה טלטול במבוי בשבת, לפי זה אפשר לומר כי אפילו במלח איסתרוקנית אפשר לעשות מחיצה, ולא פליגי [נחלקו] רב ושמואל: הא דאיכא [זה שיש] קורה שמכבידה עליו, הא דליכא [זה שאין] קורה.

א שנינו במשנה שמרחיקין את הריחים שלשה טפחים מן השכב, שהן ארבעה טפחים מן הרכב וכו'. ואומרים: מאי טעמא [מה טעם] מרחיקים את הריחיים? — משום טיריא [התנודה], הזעזוע שהם גורמים. ושואלים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: ושיעור ההרחקה בריחיים של חמור (מבנה שהריחיים מונחים עליו) — שלשה מן האיסטרוביל (החלק התחתון של הריחיים) שהן ארבעה מן הקלת (האפרכסת ששופכים בה התבואה); התם מאי טיריא איכא [שם מה זעזוע יש בזה]? אלא יש לפרש שסיבת ההרחקה היא משום קלא [הקול] שגורם נזק לכותל.

ב שנינו במשנה: ומרחיקים את התנור מן הכותל — שלשה טפחים מן הכליא החלק הבולט שבו, שהן ארבעה מן השפה. אמר אביי, שמע מינה [למד מכאן] שכליא של תנור הוא ברוחב טפח יותר משפתו. נפקא מינה [יוצא מכאן] לימוד להלכה לענין מקח וממכר. שכך צריך להיות, ובפחות מכאן אינו תנור ראוי.

ג משנה לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית, אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות עד תקרת הבית, כדי שלא יגרום לשריפה. היה מעמידו בעלייה (קומה עליונה) — צריך שיהא תחתיו מעזיבה (כיסוי טיט) על הרצפה שהיא תקרת הקומה הראשונה, בעובי שלשה טפחים לפחות, שלא תישרף התיקרה שתחתיו. ובכירה צריך מתחתיה מעזיבה בעובי טפח לפחות;

ואם הזיק בכל זאת — משלם מה שהזיק. ר' שמעון אומר: לא אמרו כל השיעורין האלו, אלא שאם הזיק — פטור מלשלם, שהרי נקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים.

הלכה אחרת היא: לא יפתח אדם חנות של נחתומין (אופים) ושל צבעין תחת אוצרו (מחסנו) של חבירו, ולא יעשה רפת בקר, שכל אלה: החום, העשן, או הריח העולה מהם מזיק לדברים שבאוצר. ומעירים: באמת ההלכה היא, שבאוצר של יין — התירו לעשות תחתיו חנות של נחתומים ושל צבעים משום שאין החום שהם גורמים מזיק ליין, אבל לא רפת בקר שריחה רע ומזיק ליין.

ד גמרא על דברי המשנה בענין העמדה של תנור וכירה בעליה שואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בתנור שבעליה צריך שיהיו תחתיו ארבעה טפחים מעזיבה, ובכירה שלשה! אמר אביי: כי תניא ההיא [כאשר שנויה שם] הרי זה בשל נחתומין, שכיון שאופים כל היום מתחממים מתקני האפיה הרבה יותר, שתנור דידן כי [של המשנה שלנו הוא כמו] כירה של נחתומין, ותנור של נחתומים צריך הפסק גדול יותר.

ה שנינו: לא יפתח חנות של נחתומים ושל צבעים תחת אוצרו של חבירו. ועל כך תנא [שנה החכם]: אם היתה רפת קודמת לאוצר — מותר, ואין בעל הרפת צריך להרחיק משם. ובפרטי דבר זה בעי [שאל] אביי: אם כיבד (ניקה) וריבץ, כלומר, הכשיר והכין אותו לצורך אוצר, ועדיין לא הניח בו את הדברים מהו? האם אומרים שנחשב שיש במקום כבר אוצר ואין אחרים עושים רפת שם, או שמא כל עוד אין אוצר מצוי שם אינו יכול לעכב בידי אחרים?

וכן, אם ריבה בחלונות לשם איוורור, שמראה שכוונתו לעשות שם אוצר, מהו? וכן אם עשה אכסדרה תחת האוצר, מהו? וכן אם בנה עלייה על גבי ביתו לצורך איחסון, מהו? אף אחת מן השאלות הללו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה. ומביאים כי מעין שאלות אלו בעי [שאל] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אם הניח שם תמרי ורמוני [תמרים ורימונים], מאי [מה] יהא הדין? האם נחשב זה כהתחלה של אוצר, או לא? אף שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ו שנינו: באמת, ביין התירו לעשות תחתיו חנות של נחתומים או צבעים, אבל לא רפת בקר. ובהסבר דבר זה תנא [שנה החכם]: ביין התירו מפני שמשביחו החום והעשן, ואולם לא רפת בקר, מפני שמסריחו ריח הרפת. אמר רב יוסף: האי דידן [זה היין שלנו] ממהר יותר להתקלקל, ולכן אפילו קוטרא דשרגא נמי קשיא ליה [עשן של נר גם כן קשה לו, ומזיק לו]. אמר רב ששת: ואספסתא [ואספסת, שחת של תבואה] כרפת בקר דמיא [נחשבת] מפני שבמשך הזמן היא נרקבת ויוצרת סרחון.

ז משנה אם רוצה אחד הדיירים לפתוח חנות שבחצר — יכול השכן שבחצר למחות בידו מלעשות כן ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין לחנות; אבל עושה אדם בתוך ביתו כלים, יוצא ומוכר אותם בתוך השוק, אף על פי שאינו רשאי לעשות בחצרו חנות, ואינו יכול השכן למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש שאתה עושה בו כלים, ולא מקול הריחים שאתה טוחן בהם, ולא מקול התינוקות, שכל אחד רשאי לעשות בדירתו מה שירצה.

ח גמרא ושואלים: מאי שנא רישא [מה שונה בראש, בתחילה] שנאמר שיכול לעכב בעדו מלפתוח חנות, ולומר לו שאינו יכול לישון בגלל קול הנכנסים, ומאי שנא סיפא [ומה שונה הסוף] שאינו יכול לטעון שאינו יכול לישון מפני התינוקות? אמר אביי: סיפא אתאן [בסוף באנו אנו עוסקים] במי שעושה בחצר אחרת, שאינו יכול לעכב על בן חצר אחרת, אף שהוא בן אותו מבוי. אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך] ליתני [שישנה]: חצר אחרת — מותר, ומדוע אמר בלשון זו? אלא אמר רבא: