סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

באסרטיא [ברחוב ראשי] ופרה רצה בין הכרמיםהרי זו אבידה. מצא טלית בצד גדר, או קרדום בצד גדר, או פרה רועה בין הכרמיםאין זו אבידה. ראה את אלה שלשה ימים זה אחר זההרי זו אבידה. ראה מים ששוטפין ובאין לשדה חבירו הרי זה גודר בפניהם ואף בכך יש משום השבת אבידה.

אמר רבא: מה שנאמר "לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו" (דברים כב, ג) בא לרבות אבידת קרקע. אמר ליה [לו] רב חנניה לרבא: תניא דמסייע [שנויה ברייתא המסייעת] לך, ששנינו: ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם.

אמר ליה [לו] רבא: אי [אם] משום הא [זו] לא תסייעי [תסייע אותי] כי ראיה אין כאן, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]?בדאיכא [כשיש] עומרין של תבואה בשדה והמציל מציל את העומרים, ולא את הקרקע עצמה. ומקשים: אי דאיכא [אם יש] עומרין בשדה מאי למימרא [מה יש לומר בזה]? הלא מובן מעצמו שחייב להציל את ממון חבירו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא לאופן דאית [שיש] בה עומרין דצריכי לארעא [הצריכים עדיין לקרקע] להתייבש שם, מהו דתימא [שתאמר]: כיון דצריכי לארעא [שצריכים הם עדיין לקרקע] כי גופה דארעא דמיין [כגופה של הקרקע הם נחשבים] ואינם בכלל אבידה סתם אלא אבידת קרקע הם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הלכה זו.

א שנינו במשנה שאם מצא חמור ופרה רצים בדרך הרי זו אבידה. ותוהים: הא גופה קשיא [היא עצמה קשה]! אמרת מצד אחד שאם מצא חמור ופרה רועין בדרךאין זו אבידה, ונדייק: דווקא אם רועין בדרך הוא דלא הוו [שאינם] אבידה, הא [הרי] אם היתה הפרה רצה בדרך או רועה בין הכרמים הויא [הריהי] אבידה. ואולם אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמיםהרי זו אבידה. ונדייק מכאן: רצה בין הכרמים דווקא הוא דהויא [שהיא] אבידה, הא [הרי] אם היתה רצה בדרך או רועה בין הכרמיםאין זו אבידה. שעל ידי הדיוק יש סתירה מראשה לסופה של המשנה!

אמר אביי: כאן יש לנקוט בכלל הפרשני שאפשר לבטא במליצה בלשון הכתוב "יגיד עליו רעו" (איוב לו, לג), וכך יש להבין: תנא [שנה] החכם רועה בדרך דלא הויא [שאינה] אבידה ודאי, והוא הדין לפרה הרועה בין הכרמים שאין זו אבידה. וכן תנא [שנה] רצה בין הכרמים דהויא [שהיא] אבידה, והוא הדין לרצה בדרך.

אמר ליה [לו] רבא: אי [אם] בדרך של "יגיד עליו רעו" למדים כאן, אם כן ליתני קילתא [שישנה את הקלה], וכל שכן חמירתא [את החמורה]; ליתני [שישנה] רצה בדרך דהויא [שהיא] אבידה, וכל שכן שרצה בין הכרמים היא אבידה, ולתני [ושישנה] רועה בין הכרמים דלא הויא [שאינה] אבידה וכל שכן רועה בדרך.

אלא אמר רבא יש לחזור בנו ממה שאמרנו, וכך יש לתרץ: רצה על רצה לא קשיא [אינו קשה], ויש לומר הא דאפה לגבי דברא [זו שפניה כלפי השדה], שבורחת מן העיר לשדה ובכגון זה היא נחשבת כאבידה, הא דאפה לגבי מתא [וזו שפניה כלפי העיר], ובכגון זה אינה נחשבת לאבידה.

רועה על רועה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כאן דנים לגבי אבידת גופה של הפרה עצמה, וכאן באבידת קרקע שהיא גורמת נזקים.

וכך נבין: כי קתני [כאשר שנה] רועה בדרך לא הויא [אינה] אבידה, ודייקנו: הא [הרי] רועה בין הכרמים הויא [הריהי] אבידה, ונבין הדבר לגבי אבידת קרקע. וכי קתני [וכאשר שנה] רצה בין הכרמים הויא [הריהי] אבידה, הא [הרי] רועה בין הכרמים לא הויא אבידה, הכוונה היא לאבידת גופה של הפרה עצמה, שזו הרצה בין הכרמים הריהי מסקבא [נחבלת], ורועה בין הכרמים לא מסקבא [אינה נחבלת].

ושואלים: ורועה בין הכרמים, נהי דלא מסקבא תיפוק ליה [אם אמנם שאיננה נחבלת, תצא לו] ההלכה שצריך להחזירה משום אבידת קרקע, שהרי היא מפסידה את הכרם! ומשיבים: מדובר כאן בשדה של גוי, שאיננו חייב להשיב אבידתו.

ומקשים: אף אז ותיפוק ליה [ותא לו] משום אבידת גופה של הפרה, דדלמא קטלו לה [שמא יהרגו אותה] בעלי השדה הגויים! ומשיבים: מדובר כאן באתרא דמתרו והדר קטלי [במקום שקודם מתרים בבעלים ואחר כך הורגים]. ושואלים: ודלמא אתרו [ושמא כבר התרו] בה, בבעליה של בהמה זו, ועכשיו יהרגו אותה! ומשיבים: אי אתרו [אם התרו] בה, בבהמה, ולא אזדהרו [נזהרו] בה בעליה ודאי אבידה מדעת היא, ואין המוצא חייב לטפל בה.

ב שנינו במשנה שאם החזירה לבעליה וברחה, ושוב החזירה וברחה — מחזירה אפילו כמה וכמה פעמים, משום שנאמר "השב תשיבם". אמר ליה [לו] ההוא מדרבנן [אחד מהחכמים] לרבא, אימא [אמור] שנפרש כך: "השב" — פירושו חדא זמנא [פעם אחת], "תשיבם"תרי זמני [שתי פעמים] ולא יותר!

אמר ליה [לו] רבא: "השב" אפילו מאה פעמים משמע, כלומר שישיב עד שתהא האבידה מוחזרת. "תשיבם" בא ללמד לענין אחר: אין לי ממשמעות הכתוב אלא שישיב את האבידה לביתו ממש של המאבד, ואולם אם השיב לגינתו או לחורבתו מנין?תלמוד לומר: "תשיבם", ללמד: מכל מקום יש בכך השבה. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] שמחזיר לגינתו ולחורבתו? אי דמינטרא [אם שהיא, האבידה נשמרת] שם, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שיש בכך השבה גמורה, אי דלא מינטרא [אם שאיננה נשמרת שם] ועלולה לברוח ולהיאבד שנית, אמאי [מדוע] ייחשב הדבר להשבה?

ומשיבים: לעולם צריך לומר דמינטרא [שנשמרת שם], והא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו]: דלא בעינן [שאין אנו צריכים] בכגון זה דעת הבעלים, שאין חובה להודיעם שהחזיר אבידתם. וכדברי רבי אלעזר שאמר: הכל צריכין דעת בעלים, כלומר, כל ממון שהוא מחזיר לבעליו כגון פקדון שהופקד אצלו, או גניבה שגנב — צריך להודיע לבעליו שהחזיר חוץ מהשבת אבידה. לפי שהתורה ריבתה באבידה השבות הרבה ("תשיבם") ולא הקפידה בכך. בדומה לדין זה מביאים גם מדרש על הלכה אחרת, בהלכות שילוח הקן, שגם שם למדים מכפילות המילים שחובה לקיים מצוות שילוח אפילו הרבה פעמים.

ושאלו: נאמר "שלח תשלח את האם" (דברים כב, ז), אימא [אמור]: "שלח" משמעו חדא זימנא [פעם אחת], "תשלח" תרי זמני [שתי פעמים]!

אמר ליה [לו]: "שלח"אפילו מאה פעמים משמע, עד שתהיה משולחת, "תשלח" כוונתו להוסיף: אין לי אלא לדבר הרשות כשלוקח את האפרוחים לצורכו, אבל כשיש מי שרוצה לקחת את הציפור לדבר מצוה כגון לקרבן או לטהרת מצורע מנין? תלמוד לומר: "תשלח", בהדגשה: מכל מקום.

אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד מהחכמים] לרבא על מצוות תוכחה הנלמדת מן המילים "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז): ואימא [ואמור] "הוכח" חדא זימנא [פעם אחת], "תוכיח" תרי זמני [שתי פעמים] ולא יותר?

אמר ליה [לו]: "הוכח"אפילו מאה פעמים משמע. "תוכיח" שהוא כלשון ריבוי, כוונתו: אין לי אלא שהרב רשאי להוכיח לתלמיד, ואולם שהתלמיד רשאי וצריך להוכיח לרב מנין?תלמוד לומר: "הוכח תוכיח" מכל מקום.

ג מתוך דמיון הלימוד הצורני, דנים גם בהלכות אחרות; שדרשו על הכתוב "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה), אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין שצריך לעזור לפרוק את הבהמה? — תלמוד לומר "עזב תעזב", מכל מקום.

וכן ממה שנאמר "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" (דברים כב, ד), אין לי אלא בעליו עמו, ואולם כשאין בעליו עמו מנין שהדין כמו כן? תלמוד לומר "הקם תקים" מכל מקום.

ושואלים: ולמה ליה למכתב [לו לכתוב] הלכה זו גם בפריקה, ולמה ליה למכתב [לו לכתוב] בטעינה? והרי לכאורה זהים הם! ומשיבים: צריכי [נצרכו שניהם]; דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] בפריקה בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] משום דאיכא [שיש] בדבר שני טעמים: מצד אחד צער בעלי חיים על הבהמה העמוסה, ואיכא [ויש] גם חסרון כיס, שמא תינזק הסחורה או תמות הבהמה, אבל טעינה, דלאו [שלא] צער בעלי חיים איכא [יש] כאן, ולא חסרון כיס איכא [יש] כאן, אימא [אמור] שלא יצטרך לטעון, על כן הוצרך להשמיע לנו הלכה זו.

ולהיפך, ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] חובת טעינה בלבד, הייתי אומר משום שטעינה זו בשכר היא, אבל פריקה שהיא בחנם, שחייב לעשותה ללא תמורה, אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [נצרכה] גם הלכה זו.

ושואלים: ולדעת ר' שמעון שאמר: אף טעינה צריכה להיות בחנם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: לר' שמעון לא מסיימי קראי [אין הכתובים מבוררים] איזהו בפריקה ואיזה בטעינה, ולכן צריכים שניהם.

ושואלים עוד: למה לי למכתב הני תרתי [לכתוב את שני אלה] בפריקה וטעינה, ולמה לי למכתב [לכתוב] גם דין אבידה, שהרי לכאורה בכולם אותו טעם עצמו! ומשיבים: צריכי [נצרכו] כולם. דאי כתב רחמנא הני תרתי [שאילו כתבה התורה את שני אלה] פריקה וטעינה בלבד, ההיתי אומר שהוא כן משום דצערא דמרה איתא [שצער בעליה יש כאן], צערא דידה איתא [צער שלה, של הבהמה יש כאן], שסובלת מחמת המשא. אבל אבידה, דצערא דמרה איתא וצערא דידה ליתא [שצער של בעליה יש כאן ואולם צער שלה אין], שהרי היא רועה בדרך להנאתה, אימא [אמור] שלא יצטרך להשיבה. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] אבידה בלבד, הייתי אומר שבה צריך לטפל משום דליתא למרה בהדה [שאין בעליה עמה] ואין מי שיטרח בהשבתה.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר