אבל הני תרתי דאיתא למרה בהדה [אלה השתיים, פריקה וטעינה שבעליה ישנו עמה] אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [נצרכה] לומר בכולם.

ועוד בפירוש דרשות בהלכה מלשונות כפולים בתורה: נאמר בדין הרוצח שנגזר דינו "מות יומת המכה" (במדבר לה, כא), כוונתו: אין לי אלא שממיתו במיתה הכתובה בו שהיא מיתת סייף. מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו כגון שברח, שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, וכגון בחץ? — תלמוד לומר: "מות יומת", ללמדנו: יומת מכל מקום, בכל דרך שהיא.

וכן מה שנאמר באנשי עיר הנדחת "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב" (דברים יג, טז), אין לי אלא בהכאה הכתובה בהן שהיא בסייף, מנין שאם אי אתה יכול להמיתן בהכאה הכתובה בהן שאתה רשאי להכותן בכל הכאה שאתה יכול? — תלמוד לומר "הכה תכה", מכל מקום.

ועוד מפורש בכפילות זו: נאמר בדיני משכון מעני שאם משכנו דבר שצריך לו, וכגון שמשכנו כר וצריך הוא לו לשינה, על כגון זה צוותה התורה "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש" (דברים כד, יג), אין לי שחייב להשיב לו משכונו אלא כשמשכנו, את החפץ, ברשות בית דין, ואולם אם משכנו שלא ברשות בית דין, מנין שמצווה להשיב? — תלמוד לומר: "השב תשיב", מכל מקום.

ועוד בדין השבת משכון לבעליו: ממה שנאמר "אם חבל תחבל שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו" (שמות ככ, כה), אין לי אלא שמשכנו ברשות, ואולם כשמשכנו שלא ברשות מנין? — תלמוד לומר: בכפילות "חבל תחבל", מכל מקום.

אגב הזכרת הכתוב שואלים: והני תרי קראי [ושני כתובים אלו] "השב תשיב" ו"חבל תחבול" המדברים באותה הלכה למה לי? ומשיבים: חד [אחד] מהם בא ללמד לכסות יום, וחד לכסות לילה.

ועוד, ממה שנאמר במצות הלוואה וצדקה "פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך בארצך" (דברים טו, יא), אין לי אלא שחייב לפתוח את ידו לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנין? — תלמוד לומר: "פתח תפתח", מכל מקום.

נאמר בצדקה "השמר לך... ורעה עינך באחיך האביון... נתן תתן" (דברים טו, ט–י), אין לי אלא שיתן אם הוא יכול לתת מתנה מרובה, מתנה מועטת מנין? — תלמוד לומר: "נתן תתן", מכל מקום.

נאמר בדין שחרור עבד עברי "העניק תעניק" (שם יד), אין לי אלא שכ שנתברך הבית בגללו מעניקין לו, שאז מתקיים אותו הכתוב כלשונו, ואולם לא נתברך הבית בגללו מנין שמעניקין? תלמוד לומר "העניק תעניק", כוונתו: מכל מקום.

ושואלים: ולדעת ר' אלעזר בן עזריה, שאמר: אם נתברך הבית בגללו — מעניקין לו, לא נתברך הבית בגללו — אין מעניקין לו, אם כן "תעניק" שהוא מיותר שם למה לי? ומשיבים: לשיטתו דברה תורה כלשון בני אדם שכפילות בסגנון זה היא לשון התורה הרגילה, ואין ללמוד ממנה להלכה.

נאמר במצות הלוואה לעני "כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו" (שם ח), אין לי אלא במקרה שאין לו לאותו אדם ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, על כך אמר רחמנא [אמרה התורה] תן לו דרך הלואה. ואולם אם יש לו לאדם ואינו רוצה להתפרנס משלו מנין שחובה להלוותו, ולגבות אחר כך מנכסיו? — תלמוד לומר: "תעביטנו" — מכל מקום.

ושואלים, ולשיטת ר' שמעון שאמר: מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו אין נזקקין לו, אם כן "תעביטנו" שהוא מיותר למה לי? ומשיבים: לשיטתו דברה תורה כלשון בני אדם.

א שנינו במשנה שמי שמצא אבידה והיה בטל מן העבודה שמרויח בה סלע בשל השבתה, לא יאמר לו לבעל האבידה "תן לי סלע", אלא נותן לו שכרו כפועל בטל. תנן [שנה] החכם בתוספתא: נותן לו שכרו כפועל בטל.

ושואלים: מאי [מה פירוש] כפועל בטל? שהרי אינו בטל לגמרי, אלא עוסק באבידה! אמר אביי: כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל מינה [ממנה], כלומר, מעריכים כמה רוצה אדם שלא יעבוד עבודה קשה ומסובכת שהוא עוסק בה, ויעסוק במלאכה קלה כזו, אף שבכך הוא מקבל פחות שכר, והדבר תלוי איפוא בכובד מלאכתו ובריבוי שכרה.

ב שנינו במשנה: אם יש שם בית דין — מתנה בפניהם. מסופר: הסוחר איסור ורב ספרא עביד עיסקא בהדי הדדי [עשו עיסקה יחד]. אזל [הלך] רב ספרא פלג ליה [חילק אותה, את השותפות] בלא דעתיה [דעתו, רשותו] של איסור באפי בי תרי [בפני שניים] שישמשו כעדים. אתא לקמיה [בא הענין לפני] רבה בר רב הונא, אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא לרב ספרא: זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו [לך הבא את שלושת האנשים שחלקת לפניהם], כלומר, הבא את בית הדין שבפניו חלקת, אי נמי [או גם כן]