גנב והקדיש, גנב והקיף (מכר את הבהמה בהקפה, ולא קיבל תשלום עבורה), גנב והחליף את הגניבה בדבר אחר, גנב ונתן במתנה, גנב ופרע בגניבה את חובו, גנב ופרע בגניבה את הקיפו (מה שלקח בהקפה), גנב ושלח סבלונות (מתנות) בבית חמיו, בכל אלה, אף שהגנב לא ביצע פעולה של מכירה רגילה, הואיל ובפועל העביר את הבהמה לבעלותו של אדם אחר — משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכל המקרים הללו? ומסבירים: אשמעינן רישא [השמיע לנו בדין שהביא בתחילה] גנב ונתן לאחר וטבח, שיש שליח לדבר עבירה, שעל ידי האחר שטבח מתחייב הגנב. כי אף על גב [אף על פי] שבכל התורה כולה כלל הוא כי אין שליח לדבר עבירה, שהמעשה של העבירה שעשה השליח אינו מתייחס לשולחו, מכל מקום הכא [כאן] יש שליח לדבר עבירה,

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — נאמר "וטבחו או מכרו" (שמות כא, לז) לומר: מה מכירה שמתחייב עליה היא מעשה שלא אפשר דלאו [שלא תיעשה אם לא] על ידי אחר שמוכר לו, אף טביחה אף על ידי אחר מחייב [מתחייב].

ואשמעינן סיפא [והשמיע לנו בדין שהוא בסוף] גנב והקדיש, לומר לנו כי מה לי מכרו להדיוט במכירה פשוטה, מה לי מכרו לשמים על ידי הקדש, שאף זה קרוי מוכר, ומתחייב.

א משנה גנב אדם בהמה במקום שהוא רשות הבעלים, וטבח ומכר אותה חוץ מרשותם, או שגנב חוץ מרשותם, שהוציאה מרשותם, וטבח ומכר ברשותם לאחר שהביאה שוב (לא על מנת להחזירה) אל תוך רשותם, או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם — בכל האופנים הללו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אבל אם גם גנב וגם טבח ומכר ברשותם של הבעלים — פטור מתשלומי ארבעה וחמישה ומכפל (אף שחייב בתשלום על הבהמה עצמה), שהרי אין נחשב גנב על כך.

היה מושכו את בעל החיים ויוצא ובתוך כדי כך מת הדבר הנגנב בתוך רשות הבעלים — פטור הגנב לגמרי, כיון שלא נקנה לו עדיין החפץ. הגביהו את הדבר הנגנב, ואף ברשות הבעלים, או הוציאו מרשות בעלים ואחר כך מת הדבר הנגנב אפילו לא הכניס הגנב את הדבר לרשותו — חייב עליו, כיון שכבר קנה אותו כגנב.

נתנו הגנב לכהן לצורך בכורות בנו, כלומר, שפדה בו את בנו במקום חמישה סלעים, או נתנו כתשלום חוב לבעל חוב, או שנתנו לשמירה לשומר חנם, או לשואל, או לנושא (שומר) שכר או לשוכר, והיה כל אחד מאלה שקבלו מן הגנב מושכו מרשות הבעלים ומת ברשות הבעלים — פטור הגנב. הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת — חייב, שאותו אדם עשה את הקנין (של הגניבה) במקום הגנב.

ב גמרא ומביאים ענין בו נדונה משנתנו. בעי [שאל] אמימר שאלה זו: האם תיקנו משיכה בשומרים, או לא? כלומר, האם השומר חייב באחריות לחפץ דווקא משעה שימשוך את החפץ לרשותו כעין קנין, או שמא מיד כשהוסכם הדבר בינו לבין הבעלים התחייב בו, ואין למשיכה משמעות לענין זה?

אמר רב יימר, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: נתנו הגנב לבכורות בנו או לבעל חובו, לשומר חנם או לשואל, או לנושא שכר או לשוכר, היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים — פטור. מאי לאו [האם אין] הכוונה שמשכו השומר? ושמע מינה [ולמד מכאן] כי אכן תיקנו משיכה בשומרין ומשום כך מתחייב הגנב במשיכתו.

אמר ליה [לו] אמימר: לא, אין מכאן ראיה, שכן אפשר לומר שמדובר כאן שהבעלים נתנו תחילה לשומר, והיה מושכו הגנב מבית השומר.

והקשה לו רב יימר: אם המדובר כאן בגנב המושך הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו כבר בתחילת המשנה], ומה טעם יש לשנות שוב דבר זה? ותירץ לו אמימר: תנא [שנה] קודם גנב שגנב מבית הבעלים עצמם, ותנא [ושנה] אחר כך גנב שגנב מבית שומר.

אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: לא תדחייה [תדחנו] על ידי תירוץ זה, כי מה לי גנב שגנב מבית שומר, מה לי גנב שגנב מבית בעלים, ובזה אין צורך לשנות שוב, שאין הבדל בדבר.

אלא לאו [האם אין] הכוונה שמה שנאמר פה בזה שהיה מושך הוא בשומר, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי תיקנו משיכה בשומרין. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא. איתמר נמי [נאמר גם כן] בשם אמורא אחר, שאמר ר' אלעזר: כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות, שאין חפץ עובר לרשותו של הקונה עד שימשכנו, כך תיקנו משיכה בשומרין שאינם מתחייבים באחריות לחפץ כל עוד לא משכוהו.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות, כך תיקנו משיכה בשומרין. וכשם שהקרקע נקנית לקונה אותה בכסף, או בשטר, או בחזקה, כך שכירות נקנית בכסף, בשטר, או בחזקה. קטע אחרון זה בברייתא צריך ביאור.

ושואלים: שכירות דמאי [של מה]? אילימא [אם תאמר] שמדובר כאן