בבא קמא עח ע"ב

דאיעבר [שהתעברה] הבהמה הטהורה מקלוט, מוולד שנולד לבעל חיים טהור, שפרסותיו לא היו סדוקות אלא שלימות כבהמה טמאה. ושיטת ר' יהושע בזה היא כשיטת ר' שמעון הסבור שבהמה כזו היא טמאה.

א ועתה שבים לדון בשיטת ר' שמעון במשנה, שהגונב קדשים שחייב באחריותם מבית הבעלים — חייב. בעי [שאל] רבא שאלה זו: מי שנדר ואמר "הרי עלי עולה", והפריש שור לקרבן זה, ובא אחר וגנב את השור, מי פטר [האם פוטר] הגנב נפשיה [את עצמו] בכבש לרבנן [לחכמים] שיחזיר כבש לבעלים, שהרי יכול לצאת ידי חובת נדרו גם בכבש לעולה, או שיפטור עצמו בעולת העוף לדעת ר' אלעזר בן עזריה? דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שאמר סתם "הרי עלי עולה" — יביא כבש, ר' אלעזר בן עזריה אומר: יביא תור או בן יונה.

ואם כן לענין שאלתנו, מאי [מה] הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] שם (מושג) עולה קביל עילויה [קיבל עליו] בנדרו, ולכן יכול הגנב לומר לו: עולה אני משלם לך, אף אם אין זה שור כמו שנגנב, או דלמא מצי אמר ליה [שמא יכול לומר לו] מקדיש הקרבן לגנב: אנא [אני] מצוה מן המובחר בעינא למיעבד [רוצה אני לעשות] ולכן גם הפרשתי שור לקרבן, ואף אתה החזר שור?

בתר דאיבעיא הדר פשט [אחר ששאל רבא את השאלה חזר הוא עצמו ופתרה]: גנב שגנב שור שהופרש לעולה פטר [פוטר] עצמו בכבש לדעת רבנן [חכמים], בעולת העוף לדעת ר' אלעזר בן עזריה.

רב אחא בריה [בנו] של רב איקא מתני לה בהדיא [היה שונה את הדבר הזה במישרין] שלא בדרך קושיה ותירוץ אלא כפסק הלכה, אמר רבא: אמר אדם "הרי עלי עולה" והפריש שור, ובא אחר וגנבו — פטר עצמו הגנב בכבש לדעת רבנן [חכמים], ובעולת העוף לדעת ר' אלעזר בן עזריה.

ב משנה מי שגנב כבש או שור ומכרו לא את כולו, אלא אפילו חוץ מאחד ממאה שבו, או שהיתה לו בו בדבר הגנוב שותפות כל שהיא, ונמצא שלא מכר את כולו בעבירה — פטור מתשלומי ארבעה וחמישה. וכן השוחט את הבהמה הגנובה ונתנבלה בידו, ששחטה באופן שנעשתה נבילה, וכן הנוחר (שהרג את הבהמה באופן אחר שלא כדרך שחיטה), וכן המעקר (שעקר את הקנה והוושט ממנה) — משלם תשלומי כפל על הגניבה, ואולם אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, לפי שהריגה כזו אינה בגדר טביחה (שחיטה) כלל.

ג גמרא ומבררים את הנאמר במשנה: מאי [מה] פירוש "חוץ מאחד ממאה שבו", שאם לא מכר אף אותו הריהו פטור מתשלומי ארבעה וחמישה על המכירה? אמר רב: חוץ מדבר הניתר עמו בשחיטה, כלומר, שהתנה שחלק מסויים מגופה, שהוא מותר באכילה על ידי שחיטה, אותו הוא משאיר לעצמו. אבל אין הדבר כן אם שייר לעצמו במכירה דבר שמותר בהנאה בלא שחיטה, כגון צמרה שאינו צריך לשחיטה להתירו. ולוי אמר: הכוונה אפילו אם שייר לעצמו באופן שמכר חוץ מגיזותיה (צמרה). וכן תניא במתניתא [שנויה בברייתא] במפורש: "מכרו חוץ מגיזותיה" (במקום "חוץ ממאה שבו").

מיתיבי [מקשים] על רב ממה ששנינו בברייתא: מכרה הגנב חוץ מידה, חוץ מרגלה, חוץ מקרנה, חוץ מגיזותיה — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. רבי אומר: אם שייר הגנב דבר המעכב בשחיטה שאם יינטל מגוף הבהמה לא תועיל שחיטה להכשירה לאכילה — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה,

ואולם חלק בבהמה שאינו מעכב בשחיטה אם ניטל ממנה בחייה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: מכרה חוץ מקרנה — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה שהוא חלק ממנה, חוץ מגיזותיה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטתו של לוי הוא סבור כדברי התנא קמא [הראשון] בפשטות, אלא לשיטת רב כמאן [כשיטת מי] אמר? הלא אינו הולך לפי אחת משיטות אלה!

אמרי [אומרים]: רב דאמר כי האי תנא [אומר כדעת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: מכרה חוץ מידה וחוץ מרגלה — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואולם אם מכרה חוץ מקרנה או חוץ מגיזותיה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והוא כשיטת רב.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזו סברה, חלוקים] תנאים אלה? ומסבירים: התנא קמא סבר [הראשון סבור] כי יש ללמוד מהשוואת הביטויים, שכן נאמר "וטבחו או מכרו" (שמות כא, לז) והשוואה זו מלמדת: כשם ש"וטבחו" כולו בעינן [צריכים אנו], כדי לחייבו ארבעה וחמישה, שהרי לא יתכן שטובח רק מקצתו, אף מכרו כולו בעינן [צריכים אנו], כדי לחייבו ארבעה וחמישה, ובכלל זה אף גיזותיה צריכים להימכר.

ורבי סבר [סבור]: "וטבחו" כוונתו: מידי דהוי [דבר שהריהו ישנו] בכלל הצורך בטביחה כדי להתירו, לאפוקי מידי דלא הויא [להוציא דבר שאינו] צריך היתר בטביחה, כמו כן "ומכרו" שאמר הכתוב הוא דומיא [בדומה] לטביחה, שכל דבר הניתר בטביחה הוא זה שמעכב במכירה.

ור' שמעון בן אלעזר סבר [סבור]: קרנא דלא למגזא קיימא [הקרן שאינה עומדת להיגזז] ואם כן היא חלק בלתי נפרד מגוף הבהמה, הוי [הריהי] שיור, ואינו משלם תשלום ארבעה וחמשה אם עכבה בידו. ואילו גיזותיה דלמיגז קיימי [שלגזיזה הן עומדות] לא הוי [אינן] שיור, ומשלם תשלום ארבעה וחמשה אם עכבן הגנב לעצמו.

ואידך תנא [והתנא האחר] דבי [שמבית מדרשו] של ר' שמעון בן אלעזר סבר [סבור]: ידיו ורגליו דצריכי [שצריכות] טביחה כדי להתירן, אם שיירן לעצמו — הוי [הריהו] שיור, ולא משלם תשלומי ארבעה וחמשה, קרניה וגיזותיה שלא צריכי [צריכות] טביחה כדי להתירן, שיכול להשתמש בהן גם לפני ששחט — לא הוי [אינן] שיור.

ומעירים: מכל מקום קשיא [קשה] מדברי ר' שמעון בן אלעזר בברייתא אחת על דברי ר' שמעון בן אלעזר בברייתא האחרת, שהרי אין שיטתו בשתי הברייתות זהה! ומשיבים: יש לומר כי יש כאן תרי תנאי [שני תנאים] שנחלקו ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' שמעון בן אלעזר.

ד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הגונב את הבהמה הקיטעת חסרת רגל ואת החיגרת חסרת יד ואת הסומא וטבחה או מכרה, וכן הגונב בהמת השותפין וטבחה או מכרה — חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, ושותפים שגנבו וטבחו או מכרו — פטורים. ותוהים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: שותפין שגנבו וטבחו או מכרו — חייבין!

אמר רב נחמן, לא קשיא [אין זה קשה], וכך יש לתרץ: כאן ששנינו שפטורים מדובר בשותף שגנב מחבירו, שכיון שגם לו יש בעלות בחפץ אינו מתחייב, שהרי לא טבח או מכר את כולו באיסור. ואילו כאן ששנינו שחייבים מדובר בשותף שגנב, כלומר, שותפים שגנבו מעלמא [מן העולם, מאנשים אחרים] שהם חייבים.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן מברייתא ששנינו בה: יכול שותף שגנב מחבירו, ושותפים שגנבו יהו חייבין? תלמוד לומר: "וטבחו" ומלשון זה נשמע כי כולו בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן]!

אלא אמר רב נחמן: יש לחזור מתירוץ זה ולומר כי לא קשיא [אין זה קשה], וכך יש לומר: בשתי הברייתות מדובר בשותפים שגנבו מן העולם, ומדובר בשתי הברייתות במקרים שונים. כאן ששנינו שחייבים, מדובר בשותף שטבח לדעת חבירו, ואז מחייב גם את חבירו, ואילו כאן ששנינו שפטורים, מדובר בשותף שטבח שלא לדעת חבירו, וכיון שאז חל עליו רק חצי מתשלום ארבעה וחמישה — אינו משלם כלל.

ה בעי [שאל] ר' ירמיה שאלה זו: מכרה הגנב חוץ משלשים יום, שהשאיר לעצמו זכות שימוש בה למשך שלושים יום, או מכר את הבהמה לגופה חוץ ממלאכתה, שהוא משייר לעצמו את הזכות לעשות בה מלאכה, או מכרה חוץ מעוברה, שהעובר הנולד ממנה יהיה שייך לו, מהו הדין? האם נחשב הדבר כמכירה גמורה לחייבו בארבעה וחמישה שהרי מכר את גופה, או לא?

ומעירים: אליבא דמאן דאמר [לשיטתו של מי שאומר] עובר ירך אמו הוא שנחשב חלק ממנה — לא תבעי [תישאל] לך שאלה אחרונה זו, דהא [שהרי] שייר בה, שהעובר הוא כחלק מן הבהמה. כי תבעי [כאשר תישאל] לך שאלה זו הרי זה אליבא דמאן דאמר [לשיטתו של מי שאומר] שעובר לאו [אינו] ירך אמו, אם כן מאי [מה] יהא הדין? וצדדי השאלה: האם מימר אמרינן [אומרים אנו]: כיון שמחובר בה הוי [הריהו] נחשב שיור, או דלמא [שמא] כיון דלמפרש מינה קאי [שלפרוש ממנה הוא עומד], שבהכרח ייוולד ולא יהא חלק מגופה לא הוי [אינו נחשב] שיור?

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאלה זו בלשון אחרת: האם כיון דלאו [שלא] ירך אמו הוא בוודאי לא הוי [אינו נחשב] שיור, או דלמא [שמא] כיון שצריך לאישתרויי בהדה [להיות ניתר יחד איתה] בשחיטה, שאת העובר אינו יכול לאכול (לפני שנולד) אלא אם כן ישחטו את אמו, הרי זה כמאן [כמי] ששייר בגופה דמי [נחשב]? לשאלות אלה לא נמצאו תשובות, ולכן תיקו [תעמודנה] במקומן.

בעי [שאל] רב פפא שאלה זו: גנבה, קטעה (קטע ממנה חלק) ומכרה לאחר מכן בלי אותו חלק, מהו הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] מאי [מה] שגנב הא [הרי] לא זבין [מכר] וכיון שכך חייב על הגניבה אבל לא על המכירה, או דלמא [שמא] בבהמה זו שלפניו, מה דזבין [שמכר] הא [הרי] לא שייר, שהרי את הבהמה שבידו מכר בשלימות. אף לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו [תעמוד] אף היא במקומה.

ו תנו רבנן [שנו חכמים]: גנב בהמה ונתן אותה לאחר להיות שליחו ואותו אחר טבח, או שגנב ונתן לאחר ומכר האחר,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - ב

ומשנינן: אין, דקיימא לן דאיעבר מקלוט כרבי שמעון. ^[1]

כלומר: לא בא הכתוב למעט טמא ממש שבא על טהורה וילדה טמא, שהרי אינם מתעברים זה מזה, אלא שהכתוב ממעט טהור שרבי שמעון קורא לו "טמא", וכפי שיתבאר, שאם התעברה בהמה טהורה ממנו, וילדה "טמא" כמוהו, הרי שאף רבי יהושע החולק וסובר שאביו "טהור" הוא, מודה הוא בבנו כשהוא כמוהו, ש"טמא" הוא.

ו"טמא" זה שאנו באים למעט את בנו הטמא שנולד לו מן הטהורה, הוא ה"קלוט" - היינו בהמה שפרסותיה קלוטות ולא שסועות, אך מעלת גרה היא ^[2] - שנולד לאב ואם טהורים שיש להם שני סימני טהרה; שלדעת רבי שמעון טמא הוא, ואילו לדעת רבי יהושע טהור הוא, משום שנולד מן הטהורים ויש לו על כל פנים סימן אחד של טהרה; ובא "שה" ללמד, שאם בא קלוט זה על בהמה טהורה וילדה קלוט, ^[3] הרי בנו אינו טהור, ומשום שנאמר: "שה כבשים ושה עזים" עד שיהא נולד משני כבשים שיהו אביו ואמו כבשים, וזה שלאביו אין אלא סימן אחד של טהרה אינו נקרא כבש, ובנו טמא.

בעי רבא לדעת רבי שמעון המחייב כפל וארבעה וחמשה בגונב קדשים מבית בעליהם, משום ש"דבר הגורם לממון כממון דמי":

האומר הרי עלי להביא קרבן עולה ולא פירש ממה יביא את עולתו, והפריש שור לנדרו, ובא אחר וגנבו מבית בעליו, מהו דין תשלומי הגנב ^[4] לרבי שמעון המחייבו?

מי פטר גנב נפשיה בכבש [האם יכול הגנב לפטור את עצמו על ידי תשלום כבש] - לדעת רבנן הסוברים, שהבעלים עצמם צריכים להביא כבש לנדרם ולא עולת העוף, ומכל מקום די להם בכבש ואין צריכים שור -

והאם יכול הגנב לפטור את עצמו בעולת העוף, לדעת רבי אלעזר בן עזריה, הסובר, שהבעלים יכולים לפטור את עצמם אף בעולת העוף?

או שמא: היות וגנב שור, הרי עליו לשלם שור? וצדדי הספק מתבארים בגמרא לקמן.

דתנן: האומר הרי עלי להביא קרבן עולה ולא פירש ממה יביאנה, יביא כבש לנדרו, ולא עולת העוף.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: יביא אפילו תור אחד, או בן יונה אחד, ויצא ידי נדרו?

ואם כן מאי הוא דין הגנב, כשגנב שור שהפריש לעולה שקיבל עליו סתם?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק: מי אמרינן: הרי שם עולה קביל הבעלים עילויה, ואין לגנב לשלם לו אלא כדי שיצא ידי נדרו שהיא עולה סתם, ודי לו להביא כבש או עולת העוף.

או דילמא: מצי אמר ליה הבעלים לגנב: "אנא, מצוה מן המובחר בעינא למיבעיא", רצוני להביא דוקא שור למצוה מן המובחר.

בתר דאיבעיא רבא הדר פשטה רבא עצמו:

מצי גנב פטר עצמו בכבש לרבנן, ובעולת העוף לרבי אלעזר בן עזריה.

רב אחא בריה דרב איקא מתני לה בהדיא, היה שונה מימרא בדין זה בשם רבא, ולא כבעיה ופשיטות; וכך היה שונה:

אמר רבא: האומר: "הרי עלי עולה", והפריש שור, ובא אחר, וגנבו הימנו, מצי גנב פטר עצמו בכבש, לרבנן; ובעולת העוף, לרבי אלעזר בן עזריה. ^[5]

מתניתין:

מכרו הגנב לשור או לשה שגנב, חוץ מאחד ממאה שבו, שאותו הוא משייר לעצמו.

או שהיתה לו לגנב בו בשור או בשה שותפות קודם הגניבה, ^[6] דהיינו: שותף שגנב מחבירו, ונמצאת הטביחה או המכירה שאינה כולה באיסורא, והתורה הרי אמרה "וטבחו או מכרו" דמשמע: טביחת כל השור או מכירתו היו באיסורא.

או השוחט ונתנבלה הבהמה בידו, שאין זו "טביחה".

וכן הנוחר, הורג את הבהמה על ידי שהוא קורעו מנחיריו ועד לבו, ^[7] שאין זה בכלל "טביח ה".

וכן המעקר, הורג את הבהמה על ידי עקירת הסימנין - בכל אלו הרי הגנב משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

גמרא:

שנינו במשנה: מכרו חוץ מאחד ממאה שבו:

ומפרשינן: מאי "חוץ מאחד ממאה שבו", כי פשוט שאין כל חלק וחלק מן הבהמה שיור כדי לפוטרו, ובמה אמרו, שאם שייר אפילו אחד ממאה שבו הוא שיור?

ונחלקו בדבר רב ולוי: אמר רב: כגון שמכר חוץ מדבר הניתר עמו בשחיטה ואפילו אחד ממאה שבו, כלומר: אינו פטור אלא אם כן שייר חלק שהוא אוכל והשחיטה מתירתו, ולהוציא את המוכר חוץ מעורה, או חוץ מקרנותיה, או חוץ מגיזותיה, שהוא חייב. ^[8]

ולוי אמר: אפילו מכרה כולה חוץ מגיזותיה הוי שיור, שהרי סוף סוף לא מכר את כולה. ^[9]

וכן - כדעת לוי - תניא במתניתא [בברייתא]: חוץ מגיזותיה.

מיתיבי לרב מהא דתניא:

מכרה לבהמה הגנובה: חוץ מידה, חוץ מרגלה, או אפילו חוץ מקרנה, ואפילו חוץ מגיזותיה, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

רבי אומר:

אם שייר במכירה דבר המעכב בשחיטה, כלומר: דבר שאם ניטל מן הבהמה, נעשית הבהמה על ידי כך נבילה מחיים, ^[10] אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה; ואילו אם שייר דבר שאינו מעכב בשחיטה, הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר:

מכרה כולה ואפילו חוץ מקרנה שהוא דבר שאינו ניתר בשחיטה, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, היות וקרנה הוא חלק ממנה שאינו עומד ליגזז, כדמפרש לקמן.

אבל מכרה כולה חוץ מגיזותיה שהם הרי עומדים ליגזז, הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

בשלמא ללוי - הסובר: אפילו חוץ מגיזותיה אינה מכירה - לא תיקשי מברייתא זו, כי הוא הרי סבר כתנא קמא.

אלא לרב - הסובר: שיור במכירה, הוא כששייר דבר הניתר עמו בשחיטה - תיקשי: כמאן מתנאים אלו היא שיטתו, כלומר: והרי דבריו הם דלא כמאן!? ^[11]

אמרי בני הישיבה ליישב שיטתו של רב:

רב דאמר כי האי תנא ההולך בשיטה רביעית ! דתניא: רבי שמעון בן אלעזר ^[12] אומר:

מכרה: חוץ מידה וחוץ מרגלה, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, מפני שהם דברים הניתרים עמו בשחיטה; אבל אם מכרה חוץ מקרנה וכל שכן חוץ מגיזותיה שאין ניתרים עמו בשחיטה, הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

ומפרשת הגמרא את כל ארבע השיטות התנאים שנזכרו: במאי קמיפלגי [מה היא סברתו של כל אחד]?

תנא קמא - הסובר: אפילו גיזות הוי שיור - סבר: "וטבחו כולו" בעינן, "ומכרו" כולו בעינן, וכששייר אפילו גיזות אין כאן מכירת כל הבהמה.

ורבי - הסובר: דבר המעכב בשחיטה בלבד הוי שיור - סבר: מידי דהוה בטביחה, כלומר: אותו חלק בבהמה שלענין טביחה אי אפשר שיתחייב בלי שיטבחנו, שהרי אם ניטלה הימנו נבילה היא, ואין שם שחיטה על הבהמה, אותו חלק בלבד הוא שיור לענין מכירה. ^[13]

לאפוקי מידי דלא הויא בטביחה [להוציא דבר שאינו בהכרח בכלל הטביחה], שאינו שיור אף אם לא מכרו -

ומשום ד"ומכרו" דומיא ד"וטבחו".

ורבי שמעון בן אלעזר - המחלק בין קרן לגיזה - סבר שאין לדרוש "מכרו דומיא דוטבחו", אלא "ומכרו כולו בעינן", ומכל מקום:

שיור קרנא דלא למיגז קיימא [אינה עומדת לקציצה], הוי שיור, ואינו משלם תשלום ארבעה וחמשה; אבל שיור גיזותיה, כיון דלמיגז קיימי [להיגזז הם עומדים], לא הוי שיור, ומשלם הגנב תשלום ארבעה וחמשה.

ואידך תנא דבי רבי שמעון בן אלעזר - הסובר: "דבר הניתר עמו בשחיטה" - סבר "ומכרו דומיא דוטבחו", ^[14] ומיהו כך הוא נדרש:

ידיו ורגליו דצריכי טביחה, הוי שיור, ולא משלם תשלומי ארבעה וחמשה; קרניה וגיזותיה, דלא צריכי טביחה, לא הוה שיור.

ומקשינן: קשיא דרבי שמעון בן אלעזר בברייתא ראשונה שנחלק בה עם תנא קמא ורבי, אדרבי שמעון בן אלעזר שבברייתא השניה!?

ומשנינן: תרי תנאי ואליבא דרבי שמעון בן אלעזר, תנאים נחלקו מה היא שיטתו של רבי שמעון בן אלעזר.

תנו רבנן:

הגונב את הקיטעת ^[15] [נקטעה ידה או רגלה] וטבחה או מכרה, שנמצא טובח ומוכר את כל הגניבה, אך אין זו טביחת ומכירת שור שלם -

וכן הטובח או מוכר את החיגרת [צולעת], ואת הסומא - ^[16]

וכן אדם שלישי הגונב את בהמת השותפים וטבחה או מכרה -

בכל אלו הרי זה חייב ארבעה וחמשה.

ואילו שותפים שגנבו, מפרש לה ואזיל, הרי אלו פטורים.

ומקשינן אסיפא דברייתא הפוטרת את השותפין שגנבו: והתניא בברייתא אחרת: שותפים שגנבו הרי אלו חייבין.

אמר רב נחמן: לא קשיא, כי: כאן - הברייתא הפוטרת את השותפים שגנבו - עוסקת בשותף שגנב מחבירו, שאין כאן "וטבחו כולה באיסורא", וכמו ששנינו במשנה שאם יש לו בה שותפות אינו חייב.

כאן - הברייתא המחייבת את השותפים שגנבו - בשותף שגנב מעלמא, כלומר: שנים שגנבו בהמה מאדם אחר, וטבחוה או מכרוה.

איתיביה רבא לרב נחמן מהא דתניא:

יכול שותף שגנב מחבירו, וכן שותפין שגנבו וטבח אחד מהם, יהו חייבין!? לפיכך תלמוד לומר: "וטבחו" כולו בעינן, וליכא.

הרי מבואר ש"שותפים שגנבו" ו"שותף שגנב מחבירו" שני דברים הם, ודלא כרב נחמן המפרש: שותפים שגנבו, דהיינו שותף שגנב מחבירו.

אלא אמר רב נחמן: לעולם שתי הברייתות עוסקות בשני אנשים שגנבו בהמה מאדם אחר וטבח האחד, ומכל מקום לא קשיא, כי:

כאן - הברייתא המחייבת את השותפים שגנבו בטביחת האחד - עוסקת בשותף שטבח לדעת חבירו, כלומר: בשליחותו של חבירו, ונמצא שהיתה הטביחה כולה באיסור גניבה. ^[17]

כאן - הברייתא הפוטרת את השותפים בטביחת האחד - עוסקת בשותף שטבח שלא לדעת חבירו, ונמצא שלא היתה טביחה המחייבת אלא על חצי הבהמה, שעל חלק חבירו הרי לא נעשה שליח, ועל מה שטבח הוא את חלק חבירו, הרי אין לחייבו שכבר גנבו חבירו תחילה, ואין הטובח אחר הגנב חייב, כמבואר במשנה שבתחילת הפרק, ונמצא שאין כאן "וטבחו כולו באיסורא". ^[18]

בעי רבי ירמיה:

מכרה הגנב חוץ משלשים יום שהוא מותיר עבורו, כלומר: שלשים יום אעשה בה אני מלאכה - ^[19] או שמכרה חוץ ממלאכתה לעולם. ^[20]

או שמכרה חוץ מעוברה -

בכל אלו מהו שיהיה חייב על מכירה זו ארבעה וחמשה?

ומפרשת הגמרא את הספק באומר "חוץ מעוברה":

אליבא דמאן דאמר: "עובר כירך אמו הוא", לא תיבעי לך, דהא שייר בה, כי כשהוא משייר את העובר, הרי זה שיור בגוף הבהמה היות ו"עובר ירך אמו".

כי תיבעי לך: אליבא דמאן דאמר: ד"עובר לאו ירך אמו הוא", ולדעתו יש להסתפק מאי יהיה דינו לענין ארבעה וחמשה?

וצדדי הספק הם:

האם מימר אמרינן: כיון דסוף סוף מחובר העובר בה, הוי שיור; או דילמא: כיון דלמיפרש מינה קאי [היות והעובר עומד לצאת ממנה], לא הוי שיור.

איכא דאמרי לפרש את צדדי הספק:

האם נאמר: כיון ד"לאו ירך אמו הוא" לא הוי שיור; או דילמא: כיון דצריך לאשתרויי בהדה בשחיטה, [כיון שהעובר אין לו היתר אלא על ידי שחיטת אמו], כמאן דשייר בגופה דמי, [כאילו שייר בגוף האם]. ^[21]

ומסקינן: תיקו!

בעי רב פפא: גנבה ואחר כך קטעה, ומכרה, ^[22] מהו לחייבו בארבעה וחמשה?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק: מי אמרינן: מאי דגנב הא לא זבין [לא מכר הגנב את כל הגניבה], ואין כאן "ומכרו כולו".

או דלמא: מה דזבין הא לא שייר [לא היה שיור במכירה], שהרי זה הוא "כל" הבהמה, וקרינן ביה "ומכרו כולו". ^[23]

ומסקינן: תיקו!

תנו רבנן:

גנב ונתן לאחר שיטבחנו, וטבח השליח -

או שגנב ונתן לאחר שימכרנו, ומכר השליח -

הערות

^[1] יש לעיין למה הוצרכה הגמרא להזכיר את רבי שמעון, שהוא מטמאהו, והרי רבי יהושע גופיה קוראהו "טמא" בברייתא בבכורות ז א שהובאה בהקדמה.

^[2] לאו דוקא קלוט, אלא שיש לו סימן אחד של טהרה, והוא הדין אם מעלה גרה הוא ופרסותיו שסועות; ואפשר שנקט "קלוט", משום שלרבי שמעון הוא נלמד מגמל הנולד מן הפרה, והגמל מעלה גרה הוא, אלא שהוא "קלוט".

^[3] לא אסר רבי יהושע אלא כשבנו הוא קלוט, שהרי לשון הגמרא הוא: "טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא", הרי שאף הבן טמא הוא.

^[4] אם הספק הוא על הכפל וארבעה וחמשה בלבד, או אף על הקרן, ראה בהערה בסוף הסוגיא.

^[5] תוספת ביאור בסוגיא: א. כתב ה"שער המלך" פרק ז מחובל ומזיק: "דוקא ענין כפל דקנסא בעלמא הוא [נראה שכוונתו לומר, שאין חיובו אלא מדין "גנב", ולא משום מזיק], הוא דפשיטא ליה לתלמודא דגנב פטר נפשיה בשה לרבנן, [ולא על חיוב קרן, שיש לחייבו משום מזיק, ראה שם], וטעמא רבה איכא במילתא, משום דכיון דטעמיה דרבי שמעון דמחייב בקדשים שחייב באחריותן תשלומי כפל, הוא משום דכיון דאילו מגניב או מתביד בעי שלומי, כי קטבח דמריה קא טבח, מצי גנב אמר: "כיון דאילו מיגניב או מיתביד לא מחייבת לשלם מדינא אלא כבש אנן נמי לא משלמנא לך כפל אלא כבש", דדוקא מה שמחוייב לשלם מן הדין הוא דחשיב ממונא דידיה, אמנם משום דבעי למיעבד מצוה מן המובחר לא חשיב ממונא דידיה כי היכי דלחייב בתשלומי כפל". ואולם ראה שם ב"שער המלך" שנחלק בזה עם ה"משנה למלך" והמהר"ם מינץ, שהביאו ראיה מסוגייתנו לענין חיוב משום מזיק על הפסד מצוה מן המובחר, הרי שהם למדו את ביאור הסוגיא באופן אחר. ב. מלשון רש"י שכתב: "דאמר ליה עולה קא מחייבת ועולה משלימנא לך, ולא אפסדתך תו מידי", לכאורה משמע שלא כפירוש הנזכר, כי לפי הפירוש הנזכר אין הספק משום שהגנב לא הפסידו, אלא משום שאחריותו על ההפסד דעלמא [אם היה מת או נגנב או נאבד] אינו אלא כפי ערך כבש; ואילו מרש"י משמע, שהפטור הוא משום שהגנב אומר לו: מאי אפסדתיך! ? ואף שלשיטת ה"קצות החושן" - הובאה כמה פעמים בהערות, שהחיוב משום "גורם לממון" הוא דוקא על מה שנפסד עכשיו במעשה הגניבה - אין סתירה מלשון רש"י, שיש לפרש בעיקר הדבר כה"שער המלך", רק שאינו תלוי במה דעל ההפסד בעלמא לא מחייב אלא כבש וכה"שער המלך", אלא משום שבהפסד זה אינו מפסיד אלא כבש, ועל מה שאינו מפסיד עכשיו, אינו חשוב "גורם לממון" וכמי שאינו בעלים על זה, אך זה אינו, שהרי מלשון רש"י דף עא ב ד"ה חייב, שביאר את הטעם שחייב הגנב בגניבת קדשים לרבי שמעון: "דאע"ג דלאו דידיה הוה, אלא דהקדש, כיון דגורם לממון הוא, דאית מית בידו [צריך לומר: "מתביד" ראה "ספר שינויי נוסחאות", והמדפיס חילק את המילה, והגירסא "מתביד" מוכרחת, כי מה זה מית בידו! ?] בעי לשלומי כדידיה דמיא", ומדלא כתב רש"י דאי "מגניב", משמע בהדיא שלא כה"קצות החושן"; וראה הרחבה ב"אפיקי ים" סימן י' בביאור סוגייתנו, והביא גם דברי רש"י בדף עא ב. [ומיהו ראה ב"ספר שינויי נוסחאות" שיש גירסא ברש"י "מאי מפסדת", ולפי זה אין הכרח מרש"י שלא כה"שער המלך"]. ג. כתב בחידושי הראב"ד: "עוד נראה לי דלדעת רבי שמעון קא מיבעיא ליה, ולתשלום כפל לבעלים, דלענין הקדש ודאי שור הוא משלם, שהרי הזיקו שור, אבל הכפל שהוא משלם לבעלים, שהרי "מבית האיש" קרינא ביה הואיל וחייב באחריותו, לדעת רבי שמעון מאי משלם", ונראה מדבריו, שלהקדש הוא משלם את כל ערך השור, וכן כתב ב"שער המלך" פרק ז מחובל ומזיק בתחילת הדברים [וראה שם שהאריך]: "אבל לענין קרן, פשיטא ודאי שחייב לשלם להקדש מה שהפסיד, וכמו שכתב הראב"ד שם". ולכאורה היה נראה שספק הגמרא הוא אף לענין קרן לבעלים מדין גנב, והיינו שאף אם חייב הוא לשלם את כולו להקדש [ואפשר אף לבעלים מדין מזיק, ראה אות א], מכל מקום יש לדון אם הבעלים יכולים לתבוע אותו מדין גנב על ערך כל השור, או שיכולים הם לתבוע אותו רק כפי הערך שהם אחראים עליו, כי רק ביחס לערך זה יש לדונם כבעלים, [ונפקא מינה אם יהיה לו לשלם רק כפי ערך כבש, אם יימכר לעבד על היתר], אלא שמלשון הראב"ד אין נראה כן. ד. הקשה ב"אפיקי ים" חלק ב סימן יא: כיון שאין דין "גורם לממון כממון דמי" אלא כפי ערך כבש או עולת העוף, ואילו על יתרת הערך של השור אין המקדיש חשוב בעלים, אלא ההקדש הוא בעליו, אם כן אין לחייבו לבעלים אפילו כנגד ערך כבש, שאין כאן "וטבחו כולו באיסורא" היות ונגד חלק מהשור ההקדש הוא הבעלים והרי אינו חייב על טביחת ההקדש, והרי זה דומה למבואר בהמשך הענין בשותפין שגנבו, שאם טבח האחד שלא מדעת חבירו, הרי הוא פטור אפילו על חלקו, ומשום שעל החצי האחר אין לחייבו משום טביחה, כי לא הוא הגנב אלא חבירו, ואף כאן הרי ביחס לערך המוסף שבין עגל לשור, אין הוא הבעלים אלא ההקדש, ולהקדש הרי אינו חייב; וראה מה שהאריך שם ליישב.

^[6] א. כן פירש רש"י, ולכאורה משמע, שרק באופן זה הוא פטור, אבל אם נהיה שותף אחר הגניבה יהא חייב הגנב אף שאין חיובו אלא חצי בהמה; אך זה אינו, שהרי שנינו לעיל עד ב, שהגונב משל אביו, ומת אביו וירשה עם אחיו, שאינו חייב על הטביחה, ומשום "וטבחו כולו באיסורא", כדלעיל עב א! ? וראה אות ג. ב. ב"שיטה מקובצת" הביא מדברי הרא"ש שהקשה בשם הר"מ, וכן הקשה ב"נמוקי יוסף" בשם הרמ"ה: הרי מהמשנה לעיל עד ב כבר למדנו שאינו חייב אם יש לו בה שותפות, ואם כן למה הוצרך התנא להשמיענו כאן דין זה! ? ותירץ: דאיצטריך לאשמועינן, דשאני התם דיש לו שותפות בכל אבר ואבר, אבל הכא אין לו שותפות אלא באבר אחד או בגיזה. וצריך לומר, שאם יש לו שותפות באבר אחד, הרי זה גרע מגנב את הקיטעת שמבואר בגמרא שהוא חייב, ומשום ששם גנב את כל השור, מה שאין כן כשיש לו שותפות בה. ג. אפשר, שכדי ליישב את קושיית הרמ"ה כתב רש"י, שהיתה לו שותפות קודם שגנבו, וכוונתו לומר: "אף קודם שגנבו", וזו לא שמענו מהמשנה בדף עד ב; וסובר רש"י, שזה הוא חידוש, ומשום שהיה מקום לומר, רק אם חל שם גניבה על כל השור, כי אז צריך שיטבחנו וימכרנו כולו, אבל אם חל מתחילה שם גניבה רק על חלקו, אין בזה חסרון ד"ומכרו כולו באיסורא", וראה לקמן הערה 17.

^[7] כן פירש רש"י כאן; אבל בחולין פה ב גבי מה שאמרו שם: "כיצד יעשה או נוחרו או עוקרו", פירש רש"י: "חונקו"; וראה עוד ברש"ש.

^[8] שיטתו של רב, מתבאר בהמשך הסוגיא, שהיא שיטתו של תנא אחד בשם רבי שמעון בן אלעזר, וטעמו מתבאר בגמרא לקמן.

^[9] סתמות הלשון משמע, שאפילו לא היו הגיזות עליה בשעת הגניבה אלא שאחר כך באו עליה, אפילו הכי אינו חייב, כיון שאת כל הבהמה שלפניו לא מכר אלא שייר בה, וראה הערה 23.

^[10] כתב הרשב"א [שלא בלשונו ממש]: ומסתבר לי, דכל שאינו עושה אותה נבילה אלא טריפה, אינו קרוי "מעכב בשחיטה" [וכמבואר ברש"י], ומשום דמעכב "באכילה" הוא, ולא "בשחיטה", ששחיטת טריפה מטהרתה מידי נבילה, ולא בא למעט אלא כשמכרה חוץ מדבר שעושה אותה נבילה, וכגון ירך וחלל שלה; וכן נמי מוכח, מדאמרינן בגמרא לקמן בביאור טעמו של רבי, דהוא משום דכתיב "וטבחו", ומשמע, מידי דהוה בטביחה, לאפוקי מידי דלא הוה בטביחה; והרי רק נבילה הוא דלא הויא בטביחה כלל, כלומר "בתורת טביחה" ששחיטתה כנחירתה, אבל טריפה איתא בשחיטה ; כן כתב הרשב"א מסברא וכן היא שיטת רש"י, אך ראה עוד שם ברשב"א מה שהביא מתוספתא וירושלמי; וראה גם ראב"ד ומאירי שמפרשים דלא כרש"י, אלא אפילו שייר דבר שעושה אותה טריפה הוי שיור.

^[11] שהרי לתנא קמא הרי הוא פטור אפילו כשמכרה חוץ מגיזותיה, ולרבי הרי הוא חייב אפילו כשמכרה חוץ מידה, רש"י; ולרבי שמעון בן אלעזר הרי הוא פטור אפילו כשמכרה חוץ מקרנה שאינו ניתר עמו בשחיטה.

^[12] תרי תנאי נינהו אליבא דרבי שמעון בן אלעזר, שהרי בברייתא דלעיל מבואר משמו שיטה אחרת, גמרא לקמן.

^[13] א. כן נראה לכאורה לפרש לפי שיטת רש"י, הסובר ש"דבר המעכב בשחיטה" היינו דבר שכשניטל הימנה הרי היא נבילה, וראה דברי הרשב"א שהובאו בהערה 10.

^[14] כך מסתבר לפרש.

^[15] א. כלומר: אפילו נקטעה לאחר לידתה, שהרי לא נסתפקו בגמרא לקמן, אלא אם נקטעה אחר הגניבה, אבל אחר הלידה ודאי חייב. ב. הקשו האחרונים: לפי מה שכתבו התוספות בתחילת הפרק סג א ד"ה דבר שאינו מסוים, שחצי רימון וחצי אגוז נתמעטו מכפל משום שהוא "דבר שאינו מסוים", אם כן למה יתחייב כפל על הקיטעת! ? ראה בזה ב"ספר המפתח".

^[16] "זו ואין צריך לומר זו" קתני, שיטה מקובצת.

^[17] כתב רש"י: "וחבירו נמי עשאו שליח, דהא רבינן לעיל [עא ב] דיש שליח לדבר עבירה הכא, דאמרינן: "תחת" לרבות את השליח; וצריך ביאור שהביא רש"י ממרחק לחמו, בעוד שסעודה מונחת לפניו לקמן עט א, ומדרשה אחרת.

^[18] א. כתב רש"י: "שותף שטבח שלא לדעת חבירו, פטור דליכא וטבחו כולו בחיובא, דבההוא פלגא דחבריה לא נעשה שליח, והוה ליה כטובח ומוכר אחר הגנב דפטור [כמבואר במשנה בתחילת הפרק "ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה"], ועל חלקו נמי פטור הואיל וליכא וטבחו כולו בחיובא; ואף על גב דאמרן לעיל [עא ב], חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר, הני מילי היכא שגנב בהמת השותפין וטבחו, ואחר כך הודה לאחד מהם על חלקו, דבשעת טביחה הואי כוליה בחיובא, והכי אמרינן בהגוזל [לקמן קו ב], דשותף שטבח שלא לדעת חבירו, פטור". ב. במה שכתב רש"י, שאינו חייב על חלקו של השני שלא גנב משום שהטובח והמוכר אחר הגנב אינו חייב; ראה ב"אמרי משה" סימן לב אות ז בהגה"ה בד"ה ולכאורה, שדן שם מה באה המשנה להשמיענו שלא הטובח ולא המוכר אחר הגנב חייב, ורצה לומר, שלא נאמר שמצרפים את הגניבה של הראשון, שיתחייב השני שלשה וארבעה בצירוף מה שנתחייב הראשון, כי היות והראשון גנבו, וזה שחט דבר הגנוב הרי הוא חייב, והשמיעתנו המשנה שרק הגנב עצמו או שלוחו חייבים, ומפני ששנה בחטא ; ודחה זה, כי אין זה במשמעות המשנה, דמשמע שהפטור הוא משום "גונב מן הגנב", ואילו דין זה שהשני פטור הוא פשוט בלא זה, כיון שלא גנב; וגם, שהרי תשלומי ארבעאה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה. ולכן פירש את כוונת המשנה באופן אחר, ראה שם; ומכח זה תמה על רש"י כאן, שהוצרך לפטור את השני משום שהוא טובח ומוכר אחר הגנב! ? ופירש, דצריך לומר, דבשותפין שגנבו נקרא כל אחד גנב על הכל, ואין החילוק אלא בתשלומין, ולכן היה השני חייב, אם לא שהוא טובח ומוכר אחר הגנב, וכתב שהוא דוחק, [וראה "קובץ שיעורים" כאן]. ג. ביאר ה"פני יהושע" את הטעם שהוצרך רש"י להביא ראיה מהגמרא בהגוזל, אף שממקומו הוא מוכרע מסוגייתנו; כי יש מקום לפרש בהיפוך, דבשותף שטבח שלא לדעת חבירו הרי הוא חייב, ודוקא בשותף שטבח לדעת חבירו הרי הוא פטור משום שנאמר כי יגנוב "איש" ולא שותפין; ודבריו מסתייעים ממה שכתב ב"שיטה מקובצת" בשם "גאון ז"ל", ראה שם.

^[19] א. נתבאר על פי רש"י; וביאר ב"קובץ שעורים" אות עו, שאם מכר לאחר שלשים יום יהא חייב, שאין זה שיור במכירה, שהרי קודם שלשים לא מכר לו כלל, ואחר שלשים אין כאן שיור במכירה, וכאן אנו עוסקים באופן שהיתה המכירה לאלתר, אלא ששייר לעצמו תשמישין של שלשים יום, דהיינו, שקנין הגוף שייך מיד ללוקח, ואילו קנין הפירות נשאר אצל המוכר לשלשים יום, וכן כתב ב"אור שמח" גניבה ב יז. ולפי זה יש כאן חידוש, שאם לא היה מוסיף למוכרה מהיום אלא רק לאחר שלשים יום היה חייב, ומפני שהוסיף למכור את קנין הגוף מהיום, הרי הוא נפטר; ובעיקר דברי הגמרא היה אפשר לפרש שהוכר הגנב בתוך שלשים יום, כך שאין לחייבו על מה שנעשה אחר שהוכר, אך ב"אור שמח" הזכיר אפשרות זו, וכתב שאינו כן, וספק הגמרא הוא, אפילו כשהוכר הגנב לאחר שלשים; וראה הערה 20. ב. ידועים דברי האחרונים, שאפשר למכור היום את החפץ לאחר זמן, והיינו, שכבר בשעת המכירה קנוי לו המחר, [ואין זה קנין לאחר שלשים], ולפי זה יש מי שכתב לפרש בכוונת רש"י: "אעשה בה מלאכתי", שאין כוונתו ששייר לעצמו רק את קנין הפירות, אלא שמכר לו היום את הזמן שלאחר שלשים, ובינתיים היא שלו, אלא שמכל מקום אינו יכול לשוחטה, כיון שבכך מפסיד את מי שהוא כבר בעלים אלאחר שלשים, וזה הוא שכתב רש"י "אעשה בה מלאכתי" ; וראה הערה 20.

^[20] א. בהערה 19, הובאה אפשרות לפרש את הבעיא ב"מכרה חוץ משלשים יום", שהיא אינה אלא כשהוכר הגנב קודם שלשים יום; ולכאורה מכאן מוכח שאין הפירוש כן, [וכמו שאכן כתב ה"אור שמח" כמובא בהערה קודמת], שהרי אם כן נמצא שהספק הראשון הוא ממש ספק הגמרא "חוץ ממלאכתה", היות ואין אנו דנים אלא על המכירה שמכר עכשיו; ובהכרח שספק הגמרא הקודם היה אפילו כשלא הוכר הגנב בתוך שלשים, ואם כן ניחא, שספק הגמרא הראשון הוא: אם שיור של שלשים יום במלאכה שיור הוא, והספק השני הוא, אם שייר את מלאכתה לעולם, וכמו שכתב בתוספות רי"ד, שספיקות הגמרא הם בדרך "אם תמצי לומר", אם תמצי לומר ששלשים יום לא הוי שיור, שמא לעולם הוי שיור. ב. לעיל בהערה 19 הובא פירוש אחר בדברי רש"י, שאין כוונתו לשיור קנין פירות, אלא למכירת הזמן שלאחר שלשים, ולפי זה אין מקום למה שנתבאר באות א; אלא שמדברי ה"תוספות ריד" שפירש את בעיות הגמרא בדרך "ואם תמצי לומר", משמע שהפירוש הוא כפשוטו, ולא כמו שנתבאר.

^[21] כתב הרשב"א: מסתברא דאליבא דרב (י) קא מיבעיא ליה, דאיהו הוא דאמר דדבר הניתר בשחיטה הוי שיור, ועובר ניתר בשחיטת האם, ולולי שניתר בשחיטת האם אינו ניתר, ומשכחת לה בבן שמונה חי אי נמי בבן תשעה מת [שאלו בלבד, אין להם היתר אלא בשחיטת אמם] ". ולפי זה נמצא, שאם כי בפשטות רב מחמיר מלוי, וסובר, שרק דבר הניתר בשחיטה הוא דהוי שיור, מכל מקום פעמים שהוא מחמיר, שצריך למכור כל דבר הניתר עמו בשחיטה.

^[22] או טבחה.

^[23] א. ב"קובץ שעורים" אות עז, נראה שמבאר את ספק הגמרא: מתי נקבע מה הוא "כל" הבהמה, האם בשעת הגניבה, או שמא בשעת הטביחה, [וראה שם, שהספק הוא מתי חל החיוב]. ולכאורה לפי זה הוא הדין שיש להסתפק בהיפוך, אם נתעברה או שבאו עליה גיזות לאחר הגניבה, ומכר חוץ מאלו, אם הוא שיור, [וראה הערה 9]. ב. כתב ב"ים של שלמה" סימן ל: לא נסתפקה הגמרא אלא כשקטע את ידה או את רגלה שהוא דבר הניתר עמו בשחיטה, אבל כשגזז צימרה או שקצץ קרנה, בזה אפילו לדעת הסובר שהוא שיור, מכל מקום באופן זה אינו שיור, כי "מאחר דלא שייר במכירה מידי, רק שלא מכר מה שגנב, ואין זה היכר, דבהמה שלימה גנב, שלימה מכר". ג. בהכרח צריך לומר שלא נסתפקה הגמרא אלא בקטע את ידה, אבל הכחישה הבהמה פשיטא שהוא חייב עליה, וכדמוכח מברייתא שהובאה לעיל סה א: "שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, כעין שגנב".

ואולם חלק בבהמה שאינו מעכב בשחיטה אם ניטל ממנה בחייה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that the mother animal became impregnated from an animal with non-cloven hooves that was born from a kosher mother and father. This is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that the offspring resulting from this, which does not have cloven hooves, is not kosher. Since the animal’s father is not kosher according to the opinion of Rabbi Shimon, the offspring is also not kosher, in accordance with Rava’s principle.

Rava raises a dilemma: With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt-offering, and he subsequently set aside a bull for this purpose, and another person came and stole the bull, can the thief exempt himself from liability by repaying the owner with a sheep, according to the opinion of the Rabbis, or by repaying him with a bird to be used as a bird burnt-offering, according to the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya? This is as we learned in a mishna (Menaḥot 107a): If one says: It is incumbent upon me to bring a burnt-offering, he must bring a bull or a sheep as a burnt-offering to fulfill his vow. Rabbi Elazar ben Azarya says: He may even bring a turtledove or a young pigeon as a burnt-offering.

Rava elaborates: What is the halakha in this case? Do we say that he accepted upon himself to sacrifice an animal with the status of a burnt-offering, in which case any animal that fulfills this requirement will suffice? If so, the thief may compensate the owner with a sheep or bird, as the owner can sacrifice that animal as a burnt-offering. Or perhaps the owner can say to the thief: I want to perform the mitzva in the optimal manner, which is by sacrificing a bull. Therefore, you must pay me back with a bull.

After he raised the dilemma, Rava himself subsequently resolved it: The thief can exempt himself from liability by repaying the owner with a sheep, according to the opinion of the Rabbis, or by repaying him with a bird to be used as a bird burnt-offering, according to the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, teaches this halakha explicitly, i.e., without the question-and-answer format: Rava says: With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt-offering, and he subsequently set aside a bull for this purpose, and another person came and stole the bull, the thief can exempt himself from liability by repaying the owner with a sheep, according to the opinion of the Rabbis, or by repaying him with a bird to be used as a bird burnt-offering, according to the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.

MISHNA: If a thief sold a stolen animal in a partial fashion, e.g., except for one one-hundredth of it, which he kept for himself; or if he had a partnership in owning the animal before stealing it; or in the case of a thief who slaughtered the stolen animal and it became non-kosher meat in his hand because he slaughtered it improperly; or in the case of a thief who ripped open the animal rather than slaughtering it halakhically; or in the case of a thief who tore loose the gullet or windpipe of the animal as he slaughtered it, rendering the slaughter invalid, in all these cases he pays the double payment but does not pay the fourfold or fivefold payment. The fourfold or fivefold payment applies only if the animal is entirely sold or if it is slaughtered in accordance with the halakhic definition of animal slaughter.

GEMARA: What does the mishna mean when it states that the thief sold the animal except for one one-hundredth of it? Which part of the animal must the thief keep for himself for him to be exempt from the fourfold or fivefold payment? Rav says: The mishna means that he sold it except for some part of the animal that becomes permitted through its slaughter. This does not apply to horns or a sheep’s fleece, which do not require slaughter in order to be used. And Levi says: The mishna’s statement applies even if the thief sold the entire animal except for its fleece. And it is likewise taught in a baraita: The thief is exempt even if he sells the whole animal except for its fleece.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav from a baraita: If the thief sold the whole animal except for its foreleg, or except for its hind leg, or except for its horn, or except for its fleece, he does not pay the fourfold or fivefold payment. Rabbi Yehuda HaNasi says: If the thief sells the animal except for some part of it whose absence invalidates its slaughter, he does not pay the fourfold or fivefold payment.

Rabbi Yehuda HaNasi continues: But if he leaves out from the sale a part of the animal whose absence does not invalidate the slaughter, he pays the fourfold or fivefold payment. If an animal is missing one of its vital organs, e.g., its liver, one of its intestines, its gullet, or its windpipe, it is considered already dead and its slaughter at this stage would be invalid. For the thief to be exempt from the fourfold or fivefold payment on the grounds of an incomplete sale, he must retain one of these organs for himself.

The baraita continues: Rabbi Shimon ben Elazar says: If the thief sells the whole animal except for its horn, he does not pay the fourfold or fivefold payment. If he sells the whole animal except for its fleece, he does pay the fourfold or fivefold payment.

The Gemara explains the objection from this baraita: Granted, according to the opinion of Levi this baraita does not present a difficulty, as his ruling is exactly like that of the first tanna. But according to the opinion of Rav it does present a difficulty, as in accordance with whose opinion does his ruling accord? None of the three opinions expressed in the baraita correlate with that of Rav.

The Sages say in response: Rav says his opinion in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in another baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: If the thief sold the entire animal except for its foreleg or except for its hind leg, he does not pay the fourfold or fivefold payment. If he sold the entire animal except for its horn or except for its fleece, he does pay the fourfold or fivefold payment.

The Gemara analyzes the four opinions of the tanna’im presented in these baraitot. With regard to what principle do they disagree? The first tanna holds that when the Torah states: “If a man steals an ox or a sheep, and slaughters it or sells it, he shall pay five oxen for an ox and four sheep for a sheep” (Exodus 21:37), the term “and slaughters it” indicates that we require him to slaughter all of it for him to incur liability to pay the fourfold or fivefold payment. Likewise, the term “or sells it” teaches that we require him to sell all of it, not leaving any portion at all for himself, even the fleece.

And Rabbi Yehuda HaNasi holds that the term “and slaughters it” is referring to parts of the animal that are affected by its slaughter, which serves to exclude parts of the animal that are not affected by its slaughter. When the Torah immediately adds the term “or sells it,” this indicates that selling is similar to slaughter. Consequently, if the sale excludes the animal’s fleece or horns, i.e., those parts that are not affected by slaughter, there is still fourfold or fivefold payment.

And Rabbi Shimon ben Elazar holds, according to the first version of his opinion, that the animal’s horn, which is not meant to be cut off in the animal’s lifetime, is considered a significant withholding if the thief keeps that part for himself, and he does not pay the fourfold or fivefold payment. By contrast, fleece, which is meant to be cut off in the animal’s lifetime, is not considered a significant withholding if the thief keeps it for himself, and therefore he must pay the fourfold or fivefold payment.

And the other tanna of the school of Rabbi Shimon ben Elazar holds that the animal’s forelegs and hind legs, which require slaughter for them to be put to their usual use, i.e., for eating, are considered a significant withholding if the thief keeps one of them for himself, and consequently he does not pay the fourfold or fivefold payment. By contrast, its horns and its fleece, which do not require slaughter in order to be used, are not considered a significant withholding if the thief keeps them for himself.

The Gemara asks: This presents a difficulty, as there is a contradiction between one statement of Rabbi Shimon ben Elazar and another opinion presented in the name of Rabbi Shimon ben Elazar. The Gemara answers: The two rulings represent the reports of two tanna’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar.

The Sages taught in a baraita: One who steals an animal that is missing a limb, or that is lame, or that is blind, and he subsequently sold it, and similarly, one who steals an animal belonging to several partners and he subsequently sold it, is liable to pay the fourfold or fivefold payment. But several partners who stole an animal together and sell it are exempt from the fourfold or fivefold payment. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita to the contrary, that several partners who stole an animal together and sell it are liable to pay the fourfold or fivefold payment?

The Gemara resolves the contradiction: Rav Naḥman said that this is not difficult. Here, where the baraita states that he is exempt, it is referring to one partner who stole an animal from another partner. There, where the baraita states that he is liable, it is dealing with a partner, who, together with other thieves, stole an animal from someone else outside their group.

Rava raised an objection to Rav Naḥman from another baraita: One might have thought that a partner who stole an animal from another partner and slaughtered it, and likewise partners who jointly stole an animal and one of them slaughtered it, should be liable to pay the fourfold or fivefold payment. To counter this, the verse states: “And slaughters it,” which indicates that we require liability for slaughtering all of it, and in these cases it is not so. One who steals an animal that he partly owns is not liable for slaughtering his own portion. Likewise, when several partners steal an animal, the one who slaughters it is not liable for slaughtering the portions of his fellow thieves.

Rather, Rav Naḥman said a different resolution of the contradiction: This is not difficult. Both baraitot are speaking of partners who together stole an animal from someone else. Here, where the baraita states that the thief is liable, it is referring to a partner who slaughtered the animal with the knowledge and consent of another partner. In such a case the one slaughtering is acting as the agent of the partner as well and is fully liable for the slaughter. There, where the baraita states that the thief is exempt, it is speaking of a partner who slaughtered the animal without the knowledge of another partner in the theft. Consequently, the one slaughtering is acting solely on his own and is not liable for the slaughter of his partner’s share, which is why he is exempt from any payment.

§ Rabbi Yirmeya raises several dilemmas: If the thief sold the animal except for thirty days, i.e., the thief reserved the right to use the animal himself for thirty days before the sale takes effect, what is the halakha? If he sold it except for its work, i.e., he stipulated with the buyer that any work the animal performs would be for the thief’s own benefit and profit, what is the halakha? If he stole a pregnant animal and sold it except for its fetus, what is the halakha?

The Gemara elaborates on the last dilemma: According to the one who says that a fetus is considered as its mother’s thigh, i.e., a part of its mother, you should not raise the dilemma, as it is clear that the thief, by retaining the fetus, has withheld part of the animal. When you should raise the dilemma, it is according to the opinion of the one who says that a fetus is not considered as its mother’s thigh, i.e., it has the status of an independent being. What is the halakha in this case? Do we say that since it is in fact attached to the mother, if the thief keeps the fetus for himself it is considered a significant withholding? Or perhaps, since it stands to become detached from the mother it is not considered a significant withholding?

There are those who state a different analysis of this dilemma: Since a fetus is not considered as its mother’s thigh, it is not considered a significant withholding, or perhaps, since it needs its mother to be rendered permitted for consumption through the mother’s slaughter, it is considered as though the thief has withheld a part of the mother’s body. The Gemara concludes: All these dilemmas shall stand unresolved.

Rav Pappa raises a dilemma: If one stole an animal, severed one of its limbs, and then sold it, what is the halakha? Do we say that the essential factor is that part of what he stole he has not sold, as the missing limb was not sold, and therefore he is exempt from the fourfold or fivefold payment? Or perhaps the essential factor is that with regard to that which he sold he has not withheld any part for himself. Once again, the Gemara states that this dilemma shall stand unresolved.

§ The Sages taught in a baraita: If one stole an animal and gave it to another and that person slaughtered it for him, or if he stole an animal and gave it to another and that person sold it for him, the thief is liable to pay the fourfold or fivefold payment, as performing these actions through an agent is equivalent to performing them by oneself.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מי פטר נפשיה גנב בכבש לרבנן ובן יונה או תור לרבי אליעזר בן עזריה. ואסיקנא דפטר עצמו בכך, וכתב הראב"ד ז"ל דנראה דוקא בשאבד ממנו שלא יהא אחריות הגונב חמור משל נודר אבל אם אכלו הרי נהנה מן ההקדש שור וקרן מיהא משלם להקדש וכל שכן אם ישנו בעין שמחזירו להקדש. עוד כתב דלדעת רבי שמעון קא מבעי ליה ולתשלום כפל לבעלים לענין הקדש ודאי שור הוא משלם שהרי הזיק שור אבל הכפל שהוא משלם לבעלים שהרי מבית האיש קרינן ביה הואיל וחייב באחריותו לדעת רבי שמעון מאי משלם כבש שהרי לא הזיקו אלא כבש שהוא פוטר אצמו בכבש או דלמא מצי אמר ליה בקרבן גדול בעינא. עד כאן.

רבי אומר דבר המעכב בשחיטה. פירשו המפרשים כל שעושה את הטריפה שהוא מעכב בשחיטה שאין הבהמה ניתרת בשחיטה דטריפה היא. ומסתברא לי שכל שאין עושה אותה נבלה אלא טריפה אינו קרוי מעכב בשחיטה, דמעכב באכילה הוא אבל לא בשחיטה שהטריפה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה (חולין עב, ב) אלא בשמכורה חוץ מדבר שעושה אותה נבלה (ביריכה) [כיריכה] שנטל הירך וחלל שלה נבלה (שם כא, א), וכן נמי מוכח מדאמרינן טעמא דרבי דכתיב וטבחו מידי דהוי בטביחה ונבילה הוא דלא הוה בטביחה כלומר בתורת טביחה ששחיטתה כנחירתה אבל טריפה בשחיטה הוי שהרי מטהרתה מידי נבלה כנ"ל. אבל בתוספתא משמע כל שעושה אותה טריפה דתניא בתוספתא (פ"ז ה"ו) רבי אומר חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו משלם תשלומי ארבעה וחמשה חוץ מדבר שאין הנשמה תלוי בו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה עד כאן, ושהנשמה תחלוי בו משמה שעושה אותה טריפה דטריפה אינה חיה (חולין מב, א). ומכל מקום נראה שהגירסא משובשת ואיפכא תניא והכין הוא חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אלא שבירושלמי (ה"ה) מצאתי כמו ששנויה בתוספתא ולפי אותה גירסא איני יודע להולמה.

הא דבעי ר' ירמיה חוץ מעוברה מהו. ומסתברא דאליבא דרב קמבעיא ליה דאיהו הוא דאמר דדבר הניתר עמה בשחיטה הוי שיור ועובר ניתר בשחיטת האם ולולי שניתר בשחיטת האם אינו ניתר ומשכחת לה בבן שמונה חי אי נמי בבן תשעה מת (חולין מב, א).

גנב ונתן לאחר וכו' משלם ארבעה וחמשה. תימה מהיתי תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה כאן מה שאין כן בכל מקום לעני בתי ערי חומה ולענין גנבת נפש והראב"ד ז"ל כתב דאיכא למימר דמכל מקום נשתרש בחטא כטביחה ומכירה דומיא דטביחה כל שנשתרש בחטא (לעיל בבא קמא סז, ב).

הניתן במתנה שנאמר וכו', ובגליון הש"ס שם הרגיש בדברי רבינו, ובדוחק שכונתו מדאיצטריך התם לרבויי מקרא משא"כ הכא. ומש"כ ולענין גניבת נפש צ"ל דהיינו שלא מצינו התם שתהא המתנה בכלל המכר ועיין מנ"ח מצוה ל"ו.

מי שאמר הרי עלי עולה ולא פירש מאיזה מין הרי זה פוטר עצמו אם רצה בתור אחד או בבן יונה ומ"מ יתבאר במקומו שאם אין דרך אותו מקום לקרות עולה סתם אלא לעולת הבקר יביא שור אין הדבר תלוי אלא במנהג לשון המקום אמר הרי עלי עולה במקום שקורין עולה אף לעולת העוף ובא הוא והפריש שור ובא אחר וגנבו הגנב כבר בארנו שפטור מבית האיש אמר רחמנא ולא של הקדש ואפילו בקדשים שהבעלים חייבים באחריותם כמו שבארנו והבעלים יראה מכאן שאין חייבין להפריש שור פעם אחרת אלא רשאים לפטור עצמם בתור או בן יונה אע"פ שגילו דעתם שלקרבן המובחר היו מכוונים:

המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה לבאר על איזה צד נפטר מתשלומי ארבעה וחמשה אע"פ שמתחייב בכפל ואמר על זה מכרו חוץ לאחד ממאה שבו או שהיתה לו בו שותפות באחד ממאה שבר השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אמר הר"ם כל זה מבואר:

אמר המאירי מכרו חוץ מאחד ממאה שבו כלומר ששייר בו אפילו דבר מועט ויתבאר בגמרא אפילו ממקום שאין מעכב בשחיטה ר"ל שאין עושה טרפה כגון שייר אזנו או רגלו מן הארכובה ולמטה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה שאין כאן ומכרו כלו וכן אם היה לו שותפות בו וגנבן שותף זה ומכרו פטור שאין כאן וטבחו כלו באסור שהרי יש לו חלק בה ומ"מ חייב בכפל על חלק חברו שלא נאמר מיעוט זה אצל הכפל:

וכן השוחט ונתנבלה בידו או הנוחר והמעקר פטור מתשלומי ארבעה וחמשה שאין כאן שחיטה כלל כדי לומר בה שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כבר בארנו במשנה זו שכל ששייר חלק אחד שבבהמה אף מן הדברים שאין נטילתן עושה טרפה שיור הוא ואין כאן תשלומי ארבעה וחמשה מ"מ דוקא בדבר שהוא ניתר עמה בשחיטה הא אם שייר דברים שאין להם שיכות אצל היתר שחיטה אינו שיור מעתה מכרה חוץ מגזותיה או חוץ מקרניה אין זה שיור ומשלם תשלומי ארבעה וחמשה:

הגונב את הקטעת ומכרה אע"פ שאין כאן ומכרו כלו חייב בתשלומי ארבעה וחמשה מ"מ כדרך שגנבה מכרה ואין צריך לומר בגונב חגרת או סומא:

גנב בהמת השותפין כבר בארנו שמשלם תשלומי ארבעה וחמשה ושותפים שגנב אחד לחברו כבר בארנו שמשלם לו חלקו בתשלומי כפל ולא בתשלומי ארבעה וחמשה שאין כאן וטבחו כלו שותפים שגנבו שניהם בהמתו של אחר ר"ל שהוציאוה שניהם מרשות בעלים אם טבח ומכר אחד מהם מדעת חברו משלם תשלומי ארבעה וחמשה שכל שבטביחה ומכירה אף על ידי שנים חייב כמו שבארנו ואם שלא מדעת חברו פטורין מתשלומי ארבעה וחמשה ומ"מ בכפל מיהא חייבין אחר ששניהם גנבוה ומ"מ אם הוציאה אחד מרשות בעלים מדעתו ומדעת חברו אין חייב אלא המוציא שלא נתרבה חיוב על ידי שליח אלא לטביחה ומכירה אבל לגנבה לא וגדולי הרבנים פרשו כן אף בגנבה בראשון של מציעא ח' א' ואין דבריהם נראין:

שייר עוברה יראה שאינו חייב שהרי נתר עמה בשחיטה ומ"מ יש שמספקין בו ופוסקים שאם תפש אין מוציאין מידו:

מכרו חוץ ממלאכתה שתהא לגנב עד ששחטה הלוקח או חוץ משלשים יום שישתמש בה המוכר בהם או שגנב וקטע ממנה אבר ואח"כ מכרה בכל אלו הדבר בספק ואין מוציאין מידו תשלומי ארבעה וחמשה ואם תפש הלה אין מוציאין מידו:

ר' אומר דבר המעכב בשחיטה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה הלשון מוכיח דדבר העושה אותה נבלה קאמר ששוב אינה מועלת לה שחיטתה לטהרה מידי נבלה. כגון ירך וחלל שלה. ומפרקת ורוב בשר עמה. או א' מן הסימנין ששוב אין כאן שני סימנין לטהרה מידי נבלה ומ"ה אמר לקמן בטעמא דר' מידי דהוי טביחה לאפוקי מידי דלא הוי טביחה ומכרו דומיא דוטבחו דלגבי טביחה לא מיחייב עד דהוי טביחה:

ואם נחסר ממנה אבר שנטרפת בו בלבד שחיטה הוא כרבנן ולא מעכב בטביחה אלא דבר העושה אות' נבלה. ומכירה איתקישא לטביחה אך אם היינו רוצים להידחק ולהעמידה רבי כר"ש דאמר השוחט את הטריפה אינו משלם תשלומי ד' וה':

חוץ ממלאכתה מהו. באת"ל קבעי לה. אם תימצי לומר דל' יום לא הוי שיור חוץ ממלאכתה מהו ואת"ל דמלאכתה לא הוי שיור מפני שלא שייר בגופה חוץ מעוברה מהו:

בעי ר"פ גנבה קטעה ומכרה מהו. אי קשיא והא בשקטע' קנאה בשינוי מעשה. וכי קא מזבין דידיה קא מזבין. תשובה לא יחשב זה שינוי שהגוף נשאר כמו שהיה ולא נשתנה אלא שחיסר ממנו אבר א'. ועיין בריש פירקא במה"ד תנינא כל מה שפירשתי גבי הב"ע כגון שקוצען ראוי לומר כאן:

פיסקא מכרו חוץ מא' ממאה שבו כר' ת"ר גנב ונתן לחבירו וטבח. גנב ונתן לחבירו ומכר פירוש בתר דמקשי' טביחה למכירה . מאי מכירה דלא אפשר דלאו ע"י אחר. אף טביחה על ידי אחר נמי מחייב הדר ומקיש מכירה לטביחה מה טביח' ע"י שליח מחייב אף מכירה נמי על ידי שליח מחייב:

הרי עלי עולה והפריש שור וגנבו הגנב פוטר עצמו בכבש לרבנן שאף על פי שהנודר חייב באחריותו כיון שלא נדר שור מתחילה לא קבע נדרו בשור ואם מת או נגנב מוציא עצמו בכבש לרבנן וכיון שזה פוטר עצמו בכבש האי נמי פוטר. ונראה לי כשאבד ממנו וכו' כמ"ש הרשב"א ז"ל לקמן משמו. הראב"ד ז"ל.

הדר פשט גנב פטר עצמו בכבש וכו'. ונראה לי דדוקא כשאבד ממנו קאמר שלא יהא אחריות הגנב חמור משל נודר אבל אם אכלו הרי נהנה מן ההקדש שור וקרן מיהא משלם להקדש וכל שכן אם ישנו בעין שמחזיר להקדש. הראב"ד ז"ל.
עוד כתב הראב"ד ז"ל דלדעת רבי שמעון קא מיבעיא ליה ולתשלום כפל לבעלים דלענין ההקדש ודאי שור הוא משלם שהרי הזיק שור אבל הכפל שהוא משלם לבעלים שהרי מבית האיש קרינא ביה הואיל וחייב באחריותו לדעת רבי שמעון מאי משלם כבש שהרי לא הזיקו אלא כבש שהרי פוטר עצמו בכבש או דילמא מצי אמר ליה לקרבן גדול איכווני. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו מי שאמר הרי עלי עולה ולא פירש מאיזה מין כלל הרי זה פוטר עצמו אם רצה בתור או בבן יונה ומכל מקום יתבאר במקומו שאם אין דרך אותו מקום לקרות עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור אין הדבר תלוי אלא במנהג לשון המקום. אמר הרי עלי עולה במקום שקורין עולה אף לעולת העוף ובא הוא והפריש שור ובא אחר וגנבו הגנב כבר ביארנו שפטור מבית האיש אמר רחמנא ולא של הקדש ואפילו בקדשים שהבעלים חייבין באחריותן כמו שביארנו. והבעלים יראה מכאן שאין חייבין להפריש שור פעם אחרת אלא רשאין לפטור עצמן בתור או בן יונה אף על גב שגילו דעתן דלקרבן המובחר היו מכוונין. ע"כ.

מתניתין או שהיה לו בו שותפות. הקשה ר"מ ז"ל מאי קא משמע לן כבר השמיענו ברישא דגנב משל אביו ומת אביו ואחר כך מכרו דפטור משום דיש לו בה שותפות. ותירץ דאיצטריך לאשמועינן הכא דשאני התם דיש לו שותפות בכל אבר ואבר אבל הכא אין לו שותפות אלא באבר אחד או בגיזה. הרא"ש ז"ל.

רבי אומר דבר המעכב בשחיטה וכו'. פירשו המפרשים דלכשעושה עושה טרפה שהוא מעכב בשחיטה שאין בהמה ניתרת בשחיטה דטרפה היא. ומסתבר לי דכל שאין עושה אותה נבלה אלא טרפה אינו קרוי מעכב בשחיטה דמעכב באכילה הוא אבל לא בשחיטה שהטרפה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה אלא כשמכרה חוץ מאחד שעושה אותה נבלה שניטלה הירך וחלל שלה נבלה. וכן נמי מוכח מדאמרינן טעמא דרבי דכתיב וטבחו מידי דהוי בטביחה לאפוקי מידי דלא הוי בטביחה ונבלה היא דלא הויא בטביחה כלל כלומר בתורת טביחה ששחיטתה כנחירתה אבל טרפה בשחיטה הוי שהרי מטהרתה מידי נבלה כן נראה לי. אבל בתוספתא משמע כל שעושה אותה טרפה דתניא בתוספתא רבי אומר חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו משלם ארבעה וחמשה חוץ מדבר שאין הנשמה תלויה בו משלם תשלומי כפל ואינו משלם ארבעה וחמשה. ע"כ. והנשמה תלויה בו משמע שעושה אותה טרפה דטרפה אינה חיה. ומכל מקום נראה שהגירסא משובשת והכי נמי חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו אינו משלם ארבעה וחמשה אלא שאף בירושלמי מצאתיה כמו ששנויה בתוספות (בתוספתא) ולפי אותה גירסא איני יודע למה. הרשב"א ז"ל.
והראב"ד ז"ל כן פירש וזה לשונו דבר הניתר בשחיטה כגון ידה ורגלה. דבר המעכב בשחיטה כגון למעלה מן הארכובה או כל מקום שנעשה בו טרפה אם יחסר מן הבהמה דצריך לשחיטה הוא. ע"כ.

מידי דהוי בטביחה הוי שיור. פירש הקונטרס הוי שיור המכירה אבל לא רצה לפרש כמשמעה הוי שיור הטביחה משום דגבי הטביחה לא שייך שיור שהרי כיון ששחטה אשתריא כולה בהמה ואין יכול להיות שם שיור. מיהו לא נראה למ"ד כפירוש הקונטרס דמדקאמר בתר הכי מכרו דומיא דטבחו כלומר מכרו כולו דומיא דוטבחו כולו אלמא הוי שיור אטביחה גופה קאמר דליכא למימר דמכרו דומיא דוטבחו רצה לומר דמכרו כולו קאי אמאי דאמר בטביחה חדא דלישנא לא משמע כן מדקאמר דומיא ועוד היינו שאמר כרב מידי דהוי בטביחה הוי שיור. לכן נראה לפרש למאן דאמר דהא דקאמר מידי דהויא בטביחה הוי שיור אטביחה גופה קאי ואתא לאפוקי היכא דהוי לו שותפות בה דאז לא הוי וטבחו כולו באיסורא ולשון שיור דנקט אגב מכירה נקטיה. ועוד דגבי טביחה נמי יש ליישב לשון שיור כלומר שאם היה משויר בה שלא נשחט באיסור בשיש לו שותפות ולא אשעת טביחה קאי. תלמידי הר"פ ז"ל.

קטעת שנקטעה ידה ורגלה חגרת שמטלעת בידה או ברגלה. גאון ז"ל.
וזו ואין צריך לומר זו קתני גונב את הקטעת ומכרה אף על פי שאין כאן ומכרו כולו בתשלומי ארבעה וחמשה מכל מקום בדרך שגנבה מכרה ואין צריך לומר בגונב חגרת או סומא. הרב המאירי ז"ל.

וכן הגונב בהמת השותפין אף על פי שאין חמשה בקר לאחד. ושותפין שגנבו פטורים דבעי חמשה בקר ישלם ואין כל אחד משלם אלא חמשה חצאין. לא קשיא כאן בשותף שגנב מחברו פטור דהא ליכא בתשלומין אלא חמשה חצאין אבל שותפין שגנבו מעלמא בתשלומין מיהא איכא חמשה בקר. הראב"ד ז"ל.

שותף שגנב מחברו ושותפין שגנבו מעלמא יכול יהו חייבין תלמוד לומר כי יגנוב איש ולא שני אנשים. שור ולא חצי שור ואת אמרת דשותפין שגנבו מעלמא חייבין אלא אמר רב נחמן לאו מילתא דאוקימנא אלא היכי כי מתוקמי הנך תרתי ברייתא הא דתנא פטורין ואידך דתנא חייבין אלא האי פטורין כגון שותף שגנב לדעת חברו דהוי פטור משום דלא גנב אלא חצי שור ואידך דתני חייבין כגון שגנב שלא לדעת חברו דהתם הוא דמחייב משום דגנבו כולו. ואית ספרים דכתיב בהו יכול שותף שגנב מחברו ושותפים שגנבו מעלמא יהו חייבין תלמוד לומר וטבחו כולו וליכא אלמא מיהא דפטורין ואת אמרת דחייבין אלא אמר רב נחמן הא דקא קשיא לעיל הני תרתי מתניתא אתא בהדדי הכי איבעי ליה לתרוצי להו כאן בשותף שגנב לדעת חברו חייב משום דשליחותא דחבריה קא עביד וכגנבו וטבחו שניהם דמי וחייבין אבל שותפין שגנבו וטבח אחד מהם שלא לדעת חברו פטורין דכיון דהכא לאו שליחותא דחבריה קא עביד הילכך דהוה ליה כי גנב חציו וטבח חציו דפטור דוטבחו כולו בעינן וליכא. ומסתברא כלישנא קמא משום דלקמן בפרק הגוזל עצים קא פרכי ולוקמה בשותף שטבח שלא לדעת חברו דחייב. גאון ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו והתניא יכול שותף שגנב מחבירו וטבח ומכר ושותפין שגנבו יהו חייבין תלמוד לומר וטבחו כולו ומכרו כולו לטובח ולמוכר בעינן כולו לא קשיא כאן בשטבח או שמכר לדעת חברו כיון שהוא טובח ברשות (חסר ד' עלין).
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפריטיו והגונב בהמת שותפין כלומר בהמה של שני שותפין ואין לגנב חלק בה חייב. שותפין שגנבו זה מזה פטורין מתשלומין ארבעה וחמשה דליתא לכולה טביחה באיסורא. והא דתניא שותפין שגנבו חייבין בשותפין שגנבו מעלמא כגון שנים שגנבו כאחד שורו של איש אחד והגביהוהו כאחד וטבחוהו או מכרוהו דאיתא לכולה טביחה באיסורא והוא הדין כשטבחו אחד מהן לדעת חברו כדמוקי לה לקמן. אבל אם טבח אחד מהם שלא לדעת שניהם פטורין מתשלומי ארבעה וחמשה דתניא יכול הגונב בשותפות כגון שנים שנשתתפו בגנבה וגנבו שניהם שורו של איש פלוני ושותף שגנב מחברו וטבח ומכר יכול יהא חייב בתשלומי ארבעה וחמשה תלמוד לומר וטבחו כולו מכרו כולו ואסקה רב נחמן בשותפין שגנבו איכא לפלוגי בהו דאי טבח אחד מהן לדעת חברו שניהם חייבין דההוא דטבח מחייב אחולקיה ומחייב ליה נמי לחבריה אחולקיה דשלוחיה הוא ובהאי שליח לדבר עבירה וכיון דאיכא גנבה וטביחה לכל חד מינייהו וטבחו כלו קרינא ביה דמחייב אכולה טביחה דמה לי בחד מה לי בתרי ואם טבח אחד מהם שלא לדעת חברו שניהם פטורין זה לפי שלא טבח כלל וזה לפי שאינו חייב אלא חציו ובעיא חיובא בכולה טביחה וליכא. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שותפין שגנבו שניהם בהמתו של אחד נראה לי שהוציאוה שניהם מרשות בעלים אם טבח או מכר אחד מהם מדעת חברו משלם תשלומי ארבעה וחמשה שכל שבטביחה או מכירה אף על ידי שליח חייב כמו שביארנו ואם שלא מדעת חברו פטורין מתשלומי ארבעה וחמשה ומכל מקום בכפל מיהא חייבין אחר ששניהם גנבוה ומכל מקום אם הוציאה אחד מרשות בעלים מדעתו ומדעת חברו אין חייב אלא המוציא שלא נתרבה חיוב על ידי שליח אלא לטביחה ומכירה אבל לגנבה לא. וגדולי הרבנים פירשו כן אף בגנבה בפרק קמא דמציעא ואין דבריהם נראין. ע"כ.
מכרו חוץ משלושים יום מהו מי הוי מכירה ומחייב לאלתר בתשלומי ארבעה וחמשה או לא חוץ ממלאכתה ואמר ליה כל זמן דתיהוי כחושה ומתחזיא לה לרידיא תיהוי דידי ולכי מתפטמא דחזיא לשחיטה מי הויא מכירה או לא. גאון ז"ל. ורש"'י ז"ל לא פירש כן.

בעי רבי ירמיה וכו'. חוץ מעוברה מהו וכו' מסתברא דאליבא דרבי קא מיבעיא ליה דאיהו הוא דאמר דדבר הניתר בשחיטה הוי שיור ועובר ניתר בשחיטת האם ולולי שניתר בשחיטת האם אינו ניתר ומשכחת לה בבן שמונה חי אי נמי בן תשעה מת. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שיור עוברה יראה שאינו חייב שהרי ניתר עמה בשחיטה. מכל מקום יש שמסתפקים בו ופוסקים שאם תפס אין מוציאין מידו. מכרו חוץ ממלאכתה שתהא לגנב עד שישחטנה הלוקח או חוץ משלשים יום שישתמש בה המוכר בהן או שגנב וקטע ממנה אבר ואחר כך מכרה בכל אלו הדבר ספק ואין מוציאין מידו תשלומי ארבעה וחמשה ואם תפס הלה אין מוציאין מידו. ע"כ.

גנב ונתן לאחר וכו'. תמיה מהיכא תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה כאן מה שאין כן בכל מקום לענין בתי ערי חומה ולענין גנבת נפש. והראב"ד ז"ל כתב דאמר ליה דמכל מקום אשתרש בחטא בטביחה ומכירה דומיא דטביחה כל שנשתרש בחטא. הרשב"א ז"ל.

רש"י בד"ה המעכב כו' או הירך וחלל שלה כו' כצ"ל ונ"ב ס"א או חלל אבל צ"ל וחלל שלה וקאי על הירך וכן איתא בפ"ק דתמורה שאז היא נבילה וכ"כ הרמב"ם בהלכות טומאה:

גמרא א"ד מצי א"ל אנא מצוה מה"מ בעינא למיעבד. ופרש"י לקמן דאליבא דר"ש נקיט לה כו'. (ועמש"כ בזה בב"מ נז ב בס"ד) וק"ל דלפ"ז דאף מה דא"ח רק למצוה מה"מ חייב הגנב לשלם לו א"כ אף בקדשים שא"ח באחריותן ליחייב ר"ש דמצי אמר אנא בעינא למיקרב קרבן אף שאיני חייב כדאשכחן לענין הקדש עילוי (בערכין כח ב) במשנה ע"ש ובפרש"י וי"ל דמ"מ בעינן שיהא עיקר הקרבן שלו:

שם בעי ר"פ גנבה קטעה ומכרה מהו. הקשה לי חכם א' תיפוק ליה דהויא שינוי וקנאה (עי' לעיל סה ב תד"ה הן דבשינוי שאינו חוזר לכ"ע קני לבד לב"ש) ושלו הוא מוכר והשבתיו דקטיע לא מיקרי שינוי כמו גזל דיקלא וקטליה כו' דאר"פ גופיה (לקמן צו) דלא קני וטעמיה דבעינן שישתנה שמו ג"כ ע"י השינוי וכמש"כ התוס' (שם צג ב) ד"ה עצים:

רש"י ד"ה המעכב בשחיטה דבר כו' נעשית בו נבלה מחיים. כצ"ל. לכאורה משמע כן מהא דמפרש הש"ס לקמן טעמיה וטבחו מידי דהוי בטביחה כו' ר"ל שהטביחה מועלת לו וטרפה מועלת הטביחה לטהורי מידי נבלה (עי' לעיל ע במשנה פלוגתת ר"ש ות"ק בשוחט את הטרפה) אבל צ"ע לפ"ז מש"כ או כבד כו' ורגלה מן הארכובה ולמטה לא דמשמע דאפי' דבר שעושה טרפה נמי מיקרי מעכב בשחיטה:

בָּעִי רָבָא 'הֲרֵי עָלַי עוֹלָה' וְהִפְרִישׁ שׁוֹר וכו'.. כתב בשיטה מקובצת הכונה אף על פי דהנודר חייב באחריותו כיון שלא נדר שור מתחלה לא קבע נדרו בשור ואם מת או נגנב מוציא עצמו בכבש לרבנן וכיון דזה פוטר עצמו בכבש הגנב נמי פוטר עצמו בכבש, מיהו זה דוקא בהיכא דנאבד מן הגנב שלא תהיה אחריות הגנב חמור משל נודר אבל אם אכלו הגנב הרי נהנה שור מן ההקדש וקרן מיהא משלם להקדש וזה ברור ופשוט.
ולכאורה יש להבין איך מצי הגנב לפטור עצמו מטעם דעל הפסד מצוה מן המובחר אינו חייב לבעלים והלא אפשר דבעל קרבן השור ישאל על נדרו ויצא השור לחולין למפרע ואז יתחייב זה הגנב לשלם לו דמי שור לכולי עלמא ונודע דיש שאלה בהקדש וכמו שכתב רשב"ם בבתרא (בבא בתרא קכ:) יעוין שם.
והגם דהגאון חות יאיר נסתפק אם מועיל שאלה גבי קרבן זה דוקא באומר 'הרי זה' אבל באומר 'הרי עלי עולה' לא נסתפק וכמו שכתב הרב אדמת קודש (דף קלז ע"ד) יעוין שם ואם כן היכי משכחת להאי דינא דרבא שזה פוטר עצמו בכבש? ונראה לי בס"ד דמשכחת לה היכא שזה הנודר נפטר והיורשים באים לדון עם הגנב דהשתא ליתיה לנודר למעבד שאלה ובהאי גוונא משתעי רבא בדין הנזכר.
וראיתי להרב אדמת קודש שם שיצא לישע להגאון מהר"ם מינץ ז"ל להצילו מטענת הגאון חכם צבי ודעמיה משום כיון דמצי בעל הקרבן למיתשל על הקרבן ולמוכרו הוה ליה ממון גמור וחייב זה לשלם, וכתב מחמת כן סתירת המערערים על ראיית מהרבי מאיר מינץ ז"ל אין בה ממש יעוין שם.
ואחרי המחילה לא הציל כלום בזה דהא מצינו להרשב"א ז"ל שהביא דבריו הר"ן ז"ל בנדרים (נדרים פה.) גבי מתניתין דכהנים ולוים נהנים לי וכו' שכתב ומינה שמעינן דהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בעל כרחו ואינו יכול לעכב אף על פי שיכול לשאול על נדרו כיון דהשתא מיהא לא אתשיל מיהו היכא דאתשיל חייבין לשלם כיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרו וכו' ואם תאמר אם כן איך יטלו כהנים בעל כרחו למה לא ניחוש דילמא מיתשיל ומיתהנו מדידיה? לאו קושיא היא דהתנן המקדש את האשה על תנאי וכו' הכא נמי דאם אתשיל עבדי כהנים איסורא למפרע כל אימת דלא אתשיל לא חיישינן להכי עד כאן לשונו יעוין שם.
ואם כן הכא כיון דמוכרח לומר דאיירי רבא בדלא אתשיל אין לומר כיון דהוה יכול לאתשיל שאז יכול למכרו נחשב עתה ממון של חולין ויתחייב הגנב אלא אמרינן כל אימת דלא אתשיל לאו ממוניה הוא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל.
אמנם בהאי סוגיא דרבא יש להקשות דהא בגיטין (גיטין נד:) איתא במשנה הכהנים שפגלו במקדש במזיד חייבין יעוין שם וקשה לי אמאי רבא נקיט בעיא דידיה על מציאות חדשה שעשה בדין הגנב במי שמפריש שור ובא אחר וגנבו וכו' והוה ליה למינקט בעיא דידיה על דין המשנה דגיטין הנזכר דקתני חייבין והיה לו לומראם אמר 'הרי עלי עולה' והפריש שור ופגלוהו כהנים אם מצו למפטר נפשייהו בכבש לרבנן או דלמא שור חייבין לשלם?
ובהשקפה הראשונה אמרתי בהך דגיטין לא קא מבעיא ליה משום דפשיטה ליה דחייבין לשלם שור כאשר הפסידו את ההקדש דכל מזיק חייב לשלם כפי מה שהזיק והם הפסידו את ההקדש שור ואיך ישלמו כבש, ברם בגנב דליכא חיוב מצד ההקדש דפטור הוא מצד פסידא דהקדש דמבית האיש כתיב ולא הקדש וכמו שפירש רש"י ז"ל, להכי בא להסתפק מצד הפסד הבעלים דאפסיד להו מצוה מן המובחר ופשיט לה דפטור.
אמנם ראיתי במתניתין דמכלתין (דף ט:) דתנן נכסים שאין בהם מעילה ופירש רש"י ז"ל אם הזקתי נכסים שאין בהם מעילה אני חייב לשלם אבל אם הזקתי נכסי הקדש איני חייב לשלם דנפקא לן כולהו נזקין מִשׁוֹר רֵעֵהוּ (שמות כא, לה) עד כאן עיין שם. וכן פירש הרע"ב [רַבִּי עוֹבַדְיָה מִבַּרְטְנוֹרָא] ז"ל שאם הזקתי נכסים של הקדש איני חייב לשלם דכתיב 'שׁוֹר רֵעֵהוּ' ולא שור של הקדש והוא הדין לכל שאר נזקין עד כאן יעוין שם.
ואם כן לפי זה כהנים שפגלו אין חייבין לשלם להקדש כלום משום נזקין והא דקתני חייבין היינו משום פסידא דבעלים והשתא הדרא קושיא דידן לדוכתא אמאי רבא נקיט בעיא דידיה על מציאות חדשה שעשה בדין גנב ולא נקיט בעיא דידיה על דברי המשנה דגיטין הנזכר?
ושוב האיר ה' את עיני וראיתי בגמרא דמציעא (בבא מציעא צט:) להקדש משלם חמשים וחומשייהו מה שאין כן במזיק דלא משלם חומשא היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא משלם אפילו קרן כדמשמע בריש בבא קמא דקתני וכו' יעוין שם. נמצא לפי זה הא דפטור המזיק בנכסי הקדש אפילו מן הקרן היינו מדאורייתא אבל מדרבנן חייב לשלם הקרן.
ונראה הא דתקון רבנן חיוב לשלם משום תקנות ההקדש שלא יבואו להזיק ולהפסיד נכסי הקדש בראותם דפטורים הם ובאמת כן מצינו בגיטין (גיטין נג:) דקאמר תנן הכהנים שפגלו במקדש חייבין ותני עלה מפני תיקון העולם עיין שם והיינו רצונו לומר תקנתא דרבנן היא לחייב המזיק את ההקדש כדי שלא ירגילו בכך להזיק אבל מדאורייתא פטורין.
ובזה נתרצה קושיא דידן דלא נקיט רבא לבעיא דידיה אמתניתין דגיטין דהתם קאמר חייבין משום הפסד שעשו להקדש מדרבנן וכיון דחייבום רבנן משום היזק שעשו להקדש פשיטא דחייבין לשלם כפי מה שהזיקו אם שור שור ואם כבש כבש ומהיכא תיתי לפטרו בפשרה בחצאין ולהכי נקיט בעיא דידיה בדין גנב דפטור לגמרי מצד פסידא דהקדש גם מדרבנן ורק הוא חייב מצד הפסד מצוה מן המובחר שעשה לבעלים ונסתפק רבא ודברי אלו בס"ד הובאו בהמאסף שנה שלישית סימן ק"ח.

רש"י ד"ה שותף שטבח כו' ואע"ג דאמרן לעיל. עי' רש"י לקמן דף קו ע"ב ד"ה בשותף שטבח וצ"ע:

בתוספות בד"ה מי פטר נפשיה וכו' אבל הנודר עצמו פשיטא דמצי פטר עכ"ל. פי' דלא תימא דלענין נודר גופא נמי ס"ד דלא מצי פטר כיון שכבר הפריש שור לעולתו משא"כ בנודר סתמא. לפ"ז צ"ל דהא דקאמר תלמודא ר' אחא מתני לה בהדיא היינו משום דקים להו דרב אחא קאי אמלתא דר"ש דמתני' דהכא והיינו אגנב גופא דאל"כ המ"ל דרב אחא לענין הנודר גופא איירי וא"כ זהו בעצמו כוונת התוספות דלענין נודר גופא מלתא דפשיטא היא ולא הוו איצטריך רב אחא לאשמעינן וק"ל:

בפרש"י בד"ה שותף שטבח וכו' והכי אמרינן בהגוזל עכ"ל. הוצרך להביא ראיה לפירושו דבשותף שטבח שלא לדעת חבירו קאמר ר"נ דפטור ובלדעת חבירו חייב כי היכי דלא נימא איפכא דבלדעת חבירו ה"ל שותפים שגנבו הלכך פטור דכי יגנוב איש כתיב אבל שלא לדעת חבירו ה"ל כיחיד שגנב דחייב לכך מייתי ראיה מפ' הגוזל וק"ל:

בעי רבא הרי עלי עולה וכו' פטר עצמו וכו'. מכאן הביא ראיה מהר"ם מינץ סימן קי"ג דמזיק אתרוג הדר הוא פטר נפשיה באתרוג כל דהו כשר ואינה ראיה כמ"ש הר"ב מהר"ץ סימן ק"ך והרב מש"ל פי"ו דמעה"ק ומורי הרב ז"ל בספר הבהיר נחפה בכסף ח"מ סימן יו"ד ושם האריכו מורי הרב והרב מהר"י אבואלעפיא ז"ל בסוגיא זו ודברי רש"י והשה"ג ואביזרייהו שם סימן יו"ד וסימן י"א וסימן י"ב:

(עח ב) דבר המעכב בשחיטה.—נראה דהיינו דבר שעושה טריפה, והכי משמע מתוספתא פ"ז הי"ח, דתני שם בדברי רבי: "חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'" (כצ"ל שם, ע"ש). ומוכח בבכורות ג א ותמורה יא ב, שלמ"ד טריפה אינה חיה ענין "דבר שהנשמה תלויה בו" היינו דבר שעושה אותה טריפה, והכי קיימא לן דטריפה אינה היה. ועוד בערכין (כ ע"א): "זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו וכו' לאתויי מן הארכובה ולמעלה" פי' דהוי טריפה (ע"ש תוס' ד"ה לאתויי). אבל רש"י כאן פירש: "דבר המעכב בשחיטה" - "דבר שאם ניטל נעשה נבילה מחיים". ואיני יודע מה הכריחו לפרש כן. וגם תמוהים דבריו במ"ש "דאם ניטל הכבד מטמאה מחיים", שהרי בחולין (מב א) נמנה במשנה "ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כלום" בין הטריפות. ולמעלה שם (לב ב) איתא דנבילה דמטמאה מחיים לא קתני. וגם לשון רש"י כאן אינו מדוקדק במ"ש ברישא "ניטל הירך וחלל שלה", ובסיפא כתב "דרגלה מן הארכובה ולמטה לא", דלפי שיטתו ה"ל לומר 'דרגלה מן הארכובה ולמעלה לא', מאחר שנשאר הירך וחלל שלה אינה אלא טריפה, וכמו שנתבאר למעלה.

דאיעבר מקלוט כרבי שמעון. קלוט פרסותיו קלוטות ונולד מן הטהור ורבי שמעון קרי ליה טמא דתניא בכורות (דף ו:) רבי שמעון אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ואפילו עברתו מן הטהור משור גמור קאסר ליה ר''ש ופליג עליה רבי יהושע היכא דעברתו מן הטהור משור שאינו קלוט ומתירו בסימן אחד של טהרה או מעלה גרה או מפריס פרסה ודורש את זה לא תאכלו את הגמל זה אי אתה אוכל בסימן אחד אבל יש אחר שאתה אוכל בסימן אחד ואי זה זה טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור יכול אף עיבורו מן הטמא כלומר יכול כשם שאני מכשיר בו כך אני מכשיר בבנו אם נתעברה פרה הימנו ת''ל שה כשבים ושה עזים עד שיהא נולד משני כבשים שיהו אביו ואמו כבשים וההיא פסולא דבנו דנפקא ליה לר' יהושע מכבשים משמע ליה לרבא משה: מי פטר גנב נפשיה. גבי בעלים: בכבש. דאמר ליה עולה קא מחייבת ועולה משלימנא לך ולא אפסדתך תו מידי דהא יוצא בה אתה ידי נדרך: גנב פטר עצמו. דאתשלומין דבעלים מחייב והרי הוציאו ידי נדרו ואפסידא דהקדש מיפטר דמבית האיש כתיב ולא הקדש ואליבא דר' שמעון נקט לה דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב פלוגתייהו דרבנן ור''א וטעמייהו בפרק בתרא דמנחות: מתני' או שהיתה לו בו שותפות. קודם שגנבו לא קרינן ביה ומכרו כולו באיסורא: הנוחר. קורעו מנחיריו עד לבו: והמעקר. עוקר סימנין: פטור. ואפי' לרבנן דהא לאו שחיטה היא כלל: גמ' מאי חוץ מאחד ממאה. כלומר ממאי קאמרינן דאי שייריה הוי שיורא: הניתר עמו. כגון מבשרו אבל שיורת עורה וקרניה וגיזותיה לא הוי שיור: ולוי אמר. אפילו גיזותיה הוי שיור: המעכב בשחיטה. דבר שאם ניטל הימנה נעשית בו נבילה מחיים כגון וושט או קנה או הירך וחלל שלה או כבד או אחד מבני מעיים דלא מתיר לה שחיטה אבל ידה ורגלה מן הארכובה ולמטה לא וטעמא דכולהו מפרש לקמן: אלא לרב דאמר כמאן. אי כת''ק אפי' חוץ מגיזותיה אי כרבי אפילו ידה נמי לא: מידי דהוי בטביחה. הוי שיור במכירה: ור''ש בן אלעזר. לא דריש דומיא דטביחה ומיהו גיזותיה לא הוי שיור דלמיגז קיימי: את הקיטעת. אע''ג דליכא כולה חייב דמאי דגנב הא זבין כוליה: שותף שגנב מחבירו. פטור מארבעה וחמשה אפי' מחלק חבירו דליכא וטבחו כולו באיסורא: שותף שטבח לדעת חבירו. משלמין בין שניהם דאיכא וטבחו כולה בחיובא דהטובח חייב על חלקו וחבירו נמי עשאו שליח והא רבינן לעיל (דף עא.) דיש שליח לדבר עבירה הכא דאמרינן תחת לרבות את השליח: שותף שטבח שלא לדעת חבירו. פטור דליכא וטבחו כולו בחיובא דבההוא פלגא דחבריה לא נעשה שליח והוה ליה כטובח ומוכר אחר הגנב דפטור ועל חלקו נמי פטור הואיל וליכא וטבחו כולו בחיובא ואף על גב דאמרן לעיל חמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר הני מילי היכא שגנב בהמת השותפין וטבחו ואחר כך הודה לאחד מהם על חלקו דבשעת טביחה הואי כוליה בחיובא והכי אמרינן בהגוזל (לקמן דף קו:) דשותף שטבח שלא לדעת חבירו פטור: חוץ משלשים יום. אעשה בה מלאכתי: חוץ ממלאכתה. אם תרצה לשוחטה שחוט מיד ואם תעשה בה מלאכה המלאכה היא שלי מי הוי שיור או לא: עובר ירך אמו הוא. פלוגתא בתמורה (ל: לא.): גנב ונתן לאחר וטבח. לא נתן במתנה דא''כ אפילו לא טבח מחייב אנתינה משום מכירה כדקתני סיפא אלא עשאו שליח לטביחה או למכירה:

מי פטר נפשיה כו'. אבל הנודר עצמו פשיטא דמצי פטר נפשיה אי לא בעי למיעבד מצוה מן המובחר: