סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

שמבזבזין (בוזזים, קורעים) דין אביהם לעתיד לבוא. שאומרים הבנים לפניו בעת שדן הקדוש ברוך הוא את אבותיהם: רבונו של עולם, מאחר שאתה עתיד ליפרע מהן, מהאבות בעולם הבא על רשעותם, אם כן למה הקהיתה שיניהם בם, שציערתם כבר בחייהם, במותם של הבנים? ואם כן מותם של הבנים הוא כפרה לאבות.

א אמר ר' אילעא בר יברכיה: אלמלא תפלתו של דוד שהתפלל על כך, היו כל ישראל מוכרי רבב (שומן), כלומר, עוסקים במלאכות בזויות בלבד, שנאמר: "שיתה ה' מורה להם" (תהלים ט, כא), כלומר, שיתן ה' להם כבוד. ואמר ר' אילעא בר יברכיה: אלמלא תפלתו של חבקוק הנביא היו שני תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחת מרוב עוני, ועוסקין כך בתורה, שנאמר: "ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חייהו" (חבקוק ג, ב), ש"פעלך (תורתך) בקרב שנים". אל תקרא "בקרב שנים" אלא "בקרוב שנים" כשהיא נלמדת על ידי שנים המתקרבים יחד בכיסוי אחד, ודאג חבקוק שלא יבוא מצב כזה, והתפלל שיבטל הקדוש ברוך הוא גזירה זו.

ואמר ר' אילעא בר יברכיה: שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה ומשוחחים בדברים אחרים — ראוין לישרף באש, שנאמר באליהו ואלישע תלמידו: "ויהי המה הלכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם" (מלכים ב ב, יא), טעמא [הטעם, דווקא] משום דאיכא [שיש] דיבור ביניהם, שודאי היה זה דיבור של קדושה, הא ליכא [הרי אם לא היה] דיבור — ראוין היו לישרף ברכב אש זה.

ואמר ר' אילעא בר יברכיה: שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה אלא רבים זה עם זה — אחד מהם מת ואחד גולה, שנאמר: "לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת" (דברים ד, מב), ואין דעת אלא תורה, שנאמר: "נדמו עמי מבלי הדעת" (הושע ד, ו).

אמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק של עוני — תפלתו נשמעת, שנאמר: "כי עם בציון ישב בירושל ם בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך" (ישעיה ל, יט), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "ונתן לכם ה' לחם צר ומים לחץ" (ישעיה ל, כ), משמע שהיושבים ועוסקים בתורה ("עם בציון ישב") ואוכלים לחם צר מתחננים וה' שומע לקולם.

ר' אבהו אומר: תלמיד חכם כזה משביעין אותו מזיו שכינה, שנאמר בהמשך: "והיו עיניך ראות את מוריך" (ישעיה ל, כ). ר' אחא בר חנינא אמר: אף אין הפרגוד (מסך המסתיר) שלפני השכינה ננעל בפניו, שנאמר: "ולא יכנף (יתכסה) עוד מוריך" (ישעיה ל, כ).

ב במשנה נאמר ש רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה. אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר בפרשת הקללות: "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר" (דברים כח, סז), וצריכים לבאר הי [איזה] בקר הוא זה? אילימא [אם תאמר] שאומרים בערב מי יתן בקר שלמחר, מי ידע מאי הוי [האם יודע מה יהיה] בבוקר של מחר שהוא מצפה לו? אלא ודאי הכוונה לבוקר דחליף [שחלף], שבערב אומרים מי יתן את הבוקר שהיה, מפני שהערב כבר גרוע יותר מן הבוקר.

ושואלים: ואלא אם הכול פוחת ויורד כך, עלמא אמאי קא מקיים [העולם על מה הוא מתקיים]? ומשיבים: אקדושה דסידרא [על קדושה שאומרים על סדר התפלה] בסוף "ובא לציון גואל", שאומרים קדושה של המלאכים ומתרגמים אותה, ועל "יהא שמיה רבא" שאומרים אותו בסוף דברי אגדתא [אגדה], שנאמר: "ארץ עפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים" (איוב י, כב), הא [הרי] אם יש סדרים סדרי תפילה ולימוד — תופיע מאופל תצא הארץ מן האפילה.

ג שנינו במשנה, כי משחרב המקדש לא ירד טל לברכה וניטל טעם פירות וכו'. תניא [שנויה ברייתא]: ר' שמעון בן אלעזר אומר: טהרה שבטלה — בטלה טעם וריח, מעשר שבטל — ביטל שומן דגן.

מסופר: רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא [מצא תמרה ריחנית], שקלה, כרכה בסודריה [לקח אותה וכרך אותה בסודרו]. אתא [בא] רבה בריה [בנו], אמר ליה [לו] הבן: מורחינא ריחא דחינוניתא [מריח אני ריח של תמרה ריחנית]. אמר ליה [לו] רב הונא: בני, טהרה יש בך, לא בטל לגביך הריח. יהבה ניהליה [נתן לו אותה]. אדהכי אתא [בינתיים בא] אבא בריה [בנו] של רבה, שקלה, יהבה ניהליה [לקח רבה את התמרה ונתן אותה לו לבנו]. אמר ליה [לו] רב הונא לרבה: בני, שמחת את לבי בטהרתך, והקהיתה את שיני שנראה שבנך חביב עליך יותר. ומעירים: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם עממי: רחמי דאבא [אהבת האב]אבני [על הבנים שלו], רחמי דבני [אהבת הבנים] — אבני דהוו ליה [על הבנים שיש להם] יותר מאהבת אביהם.

מסופר: רב אחא בר יעקב איטפל ביה [טיפל בו] ברב יעקב בר ברתיה [בן בתו] שהיה יתום. כי [כאשר] גדל הנכד אמר ליה [לו] סבו פעם אחת: אשקיין מיא [השקה אותי מים]. אמר לו: לאו בריך אנא [אין אני בנך] ואין אני מחוייב על פי הדין בכבודך. ואומרים: והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] בפתגמם: רבי רבי, בר ברתך אנא [גדל גדל את הנכד, ולבסוף יאמר לך: בן בתך אני] ואינני חייב לדאוג לך.

ד משנה בפולמוס (מלחמה) של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים, שלא יתעטרו החתנים בעטרות, ועל האירוס (כלי זמר) שלא ינגנו בו.

בפולמוס של טיטוס גזרו איסור גם על עטרות כלות, וגזרו שלא ילמד אדם את בנו יוונית.

בפולמוס האחרון של בר כוכבא גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר, ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר משום צניעות.

ועוד על דברים שבטלו: משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים. משמת בן עזאי בטלו השקדנים. משמת בן זומא בטלו הדרשנים. משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה. משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה (בעלי מופת). משמת ר' יוסי קטנתא פסקו חסידים. ולמה נקרא שמו "קטנתא" — שהיה קטנתא של חסידים, כלומר, היה מקטנם ואחרוניהם של החסידים.

משמת ר' יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה, ומתה טהרה ופרישות. משמת ר' ישמעאל בן פאבי בטלה זיו הכהונה. משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: ר' פנחס בן יאיר אומר: משחרב בית המקדש בושו חברים (תלמידי חכמים) ובני חורין (מיוחסים), וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל על יראת שמים,

על מי לנו להשען — על אבינו שבשמים בלבד.

ר' אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש היתה ירידת הדורות; שרו חכימיא למהוי כספריא [החלו החכמים להיות כמו הסופרים, מלמדי תינוקות], וספריא כחזניא [והסופרים כמו שמשים], וחזניא כעמא דארעא [והחזנים כעמי הארץ], ועמא דארעא [ועמי הארץ]

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר