אשה אחת אומרת: "מת", ואשה אחרת אומרת: "לא מת" — הרי זו לא תנשא.

א גמרא לגבי ההלכה הראשונה שצרה אחת אומרת שמת הבעל והשניה אומרת שלא מת, שהדין הוא שזו שאמרה שלא מת לא תינשא, מדייקים: טעמא [הטעם, דווקא], משום שאמרה הצרה השניה במפורש "לא מת", הא אישתיקא [הרי אם שתקה] ולא אמרה כלום — תנשא על פי עדותה של הראשונה? אולם תמוה הדבר, הא [הרי] אמרנו כי אין צרה מעידה לחברתה, ואם כן אינה נאמנת להעיד עליה!

ומשיבים: "לא מת" איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שבאמת הא מיית [זה, אותו אדם, מת], והא דקאמרה [וזה שהיא אומרת] "לא מת" — לקלקולה [לקלקל] לצרה שלה היא דקמיכוונא [שמתכוונת], ולעצמה — "תמות נפשה עם פלשתים" קאמרה [אומרת היא], ומוכנה היא לקלקל לעצמה, ולהעיד בשקר שלא מת, ובלבד שתתקלקל בכך צרתה שלא תוכל להינשא, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן, ואין מתירים אותה בעדות הצרה.

ב שנינו במשנה, אחת אומרת: "מת" ואחת אומרת: "נהרג", אמר ר' מאיר כי הואיל ומכחישות זו את זו — לא יינשאו. ושואלים: וליפלוג [ושיחלוק] ר' מאיר גם ברישא [בתחילה] במקרה כשאחת אומרת: "מת" ואחת אומרת: "לא מת"! אמר ר' אלעזר: אכן, במחלוקת שנויה. כלומר, ר' מאיר חולק גם על ההלכה הראשונה, ומה שכתוב במשנה כסתם — דעת ר' יהודה ור' שמעון היא. ור' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שהפיסקה הראשונה אף לדעת ר' מאיר היא, אולם בהא [בזו] אפילו ר' מאיר מודה, שכל עדות שלא מת בענין עדות אשה — לאו [לא] הכחשה היא.

ושואלים על תירוץ זה ממשנתנו: תנן [שנינו במשנה]: עד אומר: "מת", ועד אומר: "לא מת", אשה אחת אומרת: "מת" ואשה אחרת אומרת: "לא מת" — הרי זו לא תנשא. בשלמא [נניח] לדעת ר' אלעזר הדבר פשוט, כי סתמא של משנה זו כשיטת ר' מאיר היא, שכאשר יש הכחשה בענין זה, אין סומכים על העדות שמת, אלא לשיטת ר' יוחנן קשיא [קשה] הדבר! ומשיבים: אכן, קשיא [קשה].

ג משנה האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה: "מת בעלי" — תנשא, ותטול כתובתה על פי עדות עצמה. וצרתה שנשארה כאן אסורה, משום שאין אשה נאמנת להעיד על צרתה. היתה הצרה בת ישראל הנשואה לכהן — תמשיך ותאכל בתרומה, שכיון שאין מתירים לה להינשא, אנו מחזיקים לגביה שבעלה קיים, אלו דברי ר' טרפון.

ר' עקיבא אומר: אין זו דרך שמוציאתו מידי עבירה, שאם נעשה כדברי ר' טרפון, יש חשש לעבירה (שאשה זו עכשיו אוכלת בתרומה), ואין תקנה אלא עד שתהא הצרה גם אסורה לינשא, שהרי אין האשה נאמנת להעיד על צרתה, וגם אסורה מלאכול בתרומה — שמא האשה אומרת אמת, ומחמירים עליה משני הצדדים.

וכיוצא בזה, אמרה אשה: "מת בעלי תחילה ואחר כך מת חמי" — הרי זו תנשא ותטול כתובתה, וחמותה אסורה, שאין כלה נאמנת להעיד על חמותה. ואם היתה החמות בת ישראל הנשואה לכהן — תאכל בתרומה, אלו דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר: אין זו דרך שמוציאה מידי עבירה, עד שתהא אותה חמות אסורה לינשא, ואסורה גם מלאכול בתרומה.

ד גמרא מחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא נשנתה בשני מקרים הנראים לכאורה זהים. ומסבירים, צריכא [צריך] שייאמרו שניהם. דאי איתמר הך קמייתא [שאם היתה נאמרת רק זו הראשונה], הייתי אומר: בהא קאמר [בזו, בשתי צרות, אמר] ר' טרפון שאנו חוששים שהצרה משקרת משום דצערא [שהצער] של גופה הוא, שיש פה קנאה עצמית, שהיא מקנאה בצרתה שמתחלקת עימה בבעלה, אבל לגבי חמותה דצערא מילי דעלמא [שהצער הוא רק דברים בלבד], כפי שכבר הוזכר למעלה ואין פה צער הגוף, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' עקיבא שאין לחשוש כל כך שהיא משקרת, ושמא אומרת אמת, ותיאסר חמותה לאכול בתרומה.

ולהיפך, אי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו], בחמות, הייתי אומר כי בהא קאמר [בזו אמר] ר' עקיבא שהחמות צריכה לחשוש אבל בהך [באחרת, בצרתה], אימא מודה ליה [אמור מודה לו] לר' טרפון שאוכלת בתרומה, על כן צריכא [נצרכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' טרפון, כלומר, שאין סומכים כלל על עדות אישה החשודה לקלקל, ואין חוששים. אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] ראיה לדבר: אם באה אשה ואמרה: "ניתן לי (כלומר, נולד לי) בן במדינת הים, ומת בני, ואחר כך מת בעלי", ונמצא שלפי דבריה חייבת היא בייבום — הרי זו נאמנת בכל מה שהעידה, ומותרת להתייבם. אם אמרה: "מת בעלי, ואחר כך מת בני", שנמצא שפוטרת בכך את עצמה מן הייבום — אינה נאמנת.

ומכל מקום חוששין לדבריה, וחולצת ולא מתייבמת, שחוששים שמא היה כדבריה, ואם אמנם מת בנה אחר בעלה, הריהי אסורה להתייבם. ונדייק מלשון המשנה: לדבריה שלה עצמה הוא שחוששין, הא [הרי] לדברי צרה המעידה עליה — אין חוששין כלל. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].