תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו, אמרה האשה: "מת בעלי ואחר כך מת חמי" — תנשא ותטול כתובה, וחמותה אסורה להינשא, שהרי כפי שאמרנו אינה נאמנת להעיד עבורה. ונברר: מאי טעמא [מה טעם] חמותה אסורה? לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] שמא באמת לא בעלה מיית [מת] ולא חמיה מיית [מת], והא דקאמרה הכי [וזה שהיא אומרת כך] — לקלקולא [לקלקל] לחמותה הוא דקמיכוונא [שמתכוונת], שכן

סברה [סוברת היא]: לבתר שעתא [לאחר זמן], כאשר יגיע הבעל, לא תיתי תצטערן [תבוא, תחזור, ותצער אותי], שהרי אם תסמוך החמות על עדות זו ותינשא לא תוכל עוד לחזור לבעלה, ותשתחרר הכלה מחמותה. ואם כן רואים מכאן שאנו חושדים בכלה שמשקרת לא רק לגבי יחסים שבעבר, אלא גם בדברים שעשויים להיות בעתיד. ואף לענייננו נאמר שחשודה החמות על הכלה העתידה להיות לה לאחר זמן.

ודוחים: דלמא שאני התם דרגיש לה צערא [שמא שונה שם שכבר הרגישה הכלה בצער], שכיון שהיתה מצערת אותה בעבר, הרי בשל אותו צער היא חשודה לשקר, מה שאין כן בחמותה הבאה לאחר מכן — שאין חוששים לכך, ואם כן אין פתרון לשאלה.

א משנה עד אומר: "מת האיש ", ונשאת אשתו על פי עדות זאת, ובא עד אחד ואמר: "לא מת" — הרי זו לא תצא מבעלה החדש על פי עדות זו. עד אחד אומר: "מת הבעל ", ושנים אומרים: "לא מת" — אף על פי שנשאת על פי עדות הראשון, תצא. שנים אומרים: "מת", ועד אחד אומר: "לא מת" — הרי סומכים על השניים, ואף על פי שלא נשאת, תנשא, אם רצונה בכך.

ב גמרא ומדייקים: טעמא [הטעם דווקא] משום דנשאת [שנישאה כבר], הא [הרי אם] עדיין לא נשאת ובינתיים בא עד שני ומכחיש את דברי הראשון — לא תנשא. ושואלים: והאמר [והרי אמר] עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד — הרי עדותו נחשבת כאילו היו כאן שנים ועדותו מתקבלת כהוכחה מלאה. ואם כן העד שבא והעיד להיפך הוא רק אחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ותינשא גם לכתחילה?

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] כך צריך להבין את המשנה: עד אחד אומר: "מת", והתירוה להנשא על פיו, ובא אחד ואמר: "לא מת" — לא תצא, וכוונתו: לא תצא מהיתירה הראשון, שעדיין היא בהיתרה הראשון ומותר לה להינשא לכתחילה.

ג שנינו במשנה: עד אחד אומר: "מת" ובאים שניים ואומרים "לא מת" — תצא. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי אין דבריו של עד אחד מועילים במקום (כנגד) שנים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא בפסולי עדות, כלומר, השניים לא היו עדים כשרים אלא פסולי עדות, ומקבלים את דבריהם בעדות אשה כדי להכחיש את העד הראשון. וכדברי ר' נחמיה,

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה לדברי עד אחד — הלך בענין זה אחר רוב דעות, אפילו הם פסולים, ועשו עדות שתי נשים באיש אחד (כנגד איש אחד) כמו עדות שני אנשים באיש אחד ומבטלת עדות השניים את העדות הראשונה. ולכן היה צריך לומר לנו שאף שהיה בראשונה עד אחד כשר — עדותו מתבטלת על פי דברי שני העדים הפסולים שהכחישוהו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כך: כל היכא דאתא [מקום שבא] עד אחד כשר מעיקרא [מתחילה] והעיד שמת — אפילו מאה נשים המכחישות אותו כעד אחד דמיין [הן נחשבות] ואינן יכולות לבטל עדותו, אלא כאן מדובר כגון דאתאי [שבאה] אשה מעיקרא [מתחילה] ועל עדותה סמכו להתיר, ואחר כך באו שתי נשים והכחישו אותה.

ותרצה [ותקן, ישב] את דברי ר' נחמיה הכי [כך], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, כגון בעדות אשה — הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד. אבל שתי נשים באיש אחד — כפלגא ופלגא דמי [כמחצה ומחצה נחשבים] שאין יתרון לעדות שתי נשים על עדות איש אחד שנחשב כשניים בעדות אשה.

ד שנינו במשנה: שנים אומרים "מת" ועד אחד אומר "לא מת", אף שלא נישאת עדיין — תינשא. ושואלים: מאי קמשמע לן [מה השמיע לנו] בכך? אם תאמר שמדובר גם פה בפסולי עדות, ששתי נשים אמרו שמת, וכדברי ר' נחמיה דאזיל [שהולך] בתר [אחרי] רוב דעות, אם כן היינו הך [הוא הוא] וכבר למדנו דבר זה בפיסקה הקודמת!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ותחלק כך: כי אזלינן בתר [כאשר אנו הולכים אחר] רוב דעות, הרי זה דווקא לחומרא [להחמיר], אבל לקולא [להקל] להתיר לה להינשא על פיהם — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מחלקים בכך, והולכים אחר רוב דעות בין להחמיר ובין להקל.

ה משנה באו שתי נשים שהיו נשואות לאיש אחד, אחת מהן אומרת: "מת הבעל", ואחת אומרת "לא מת" — זו שאומרת "מת", תנשא על סמך עדות עצמה ותטול כתובתה, וזו שאומרת "לא מת" — לא תנשא ולא תטול כתובתה.

אחת אומרת "מת כדרכו "ואחת אומרת "נהרג", ר' מאיר אומר: הואיל ומכחישות זו את זו — הרי אלו לא ינשאו, ר' יהודה ור' שמעון אומרים: הואיל וזו וזו מודות שאין הבעל קיים, אף שהן חלוקות בסיפור המעשה — ינשאו. עד אחד אומר "מת" ועד אחד אומר "לא מת",