ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: משום שלא נשיב להו [נשבה להם] רוח צפונית, וכיון שהיה מזג האויר חם מדי עלול היה לגרום לסיבוך במילה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? איבעית אימא [אם תרצה אמור]: משום שנזופים הוו [היו] אחר חטא המרגלים, ולא היו ראויים לרוח נוחה זו. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: כדי שלא נבדור [יתפזרו] ענני הכבוד שהיו על המשכן.

אמר רב פפא: הלכך [על כן] מכאן נלמד כי יומא דעיבא [יום מעונן] ויומא דשותא [ויום של רוח דרומית] שהיא הקשה שבין הרוחות — לא מהלינן ביה [אין אנו מלים בו], ולא מסוכרינן ביה [ואין אנו מקיזים בו דם], משום שהדבר מסוכן. ומעירים: והאידנא דדשו בה [ובזמננו שכבר התרגלו בכך] רבים ואינם מקפידים, אפשר לומר על כך "שומר פתאים ה'" (תהלים קטז, ה), שלא ייגרם נזק על ידי כך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה, שנאמר: "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור" (שמות יב, כט). ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד], איך אפשר ללמוד כן מפסוק זה, מה הקשר בין הדברים, והרי פסוק זה נאמר ביציאת מצרים? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שעת רצון — מילתא היא [דבר הוא], שכיון שהיתה פעם עת רצון בחצות — נמשכה עת רצון כעין זו באותה שעה כל הארבעים שנה ששהו במדבר.

א אמר רב הונא: דבר תורה, משוך כלומר, מי שהיה נימול ואחר כך נמשכה ערלתו מאליה, או משך הוא את ערלתו שתכסה את אברו — אוכל בתרומה, כי הוא נחשב לנימול, ואולם מדבריהם (של חכמים) גזרו עליו שימול שנית, מפני שנראה כערל.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: משוך צריך שימול! ומשיבים: הכוונה היא מדרבנן [מדברי סופרים]. ותוהים: ודקארי לה מאי קארי לה [ומי שהקשה אותה מה הקשה אותה] הא [הרי] לשון "צריך" קתני [שנה] ואילו היה הדבר חובה מן התורה היה אומר "חייב"!

ומסבירים: קטעי בסיפא [טעה בגלל סופה] של אותה ברייתא, שנאמר בה, ר' יהודה אומר: לא ימול, מפני שסכנה היא לו. אמרו לו: והלא הרבה שהיו משוכים ומלו בימי בן כוזיבא (בר כוכבא) והולידו בנים ובנות, שנאמר: "המול ימול" (בראשית יז, יג), וכפל הלשון בא ללמד: אפילו מאה פעמים, ואומר: "את בריתי הפר" (שם יד) — לרבות את המשוך.

ומסבירים: מאי [מה פירוש] "ואומר", כלומר, מדוע צריך להביא ראיה נוספת לאותו דבר — מטעם זה? וכי תימא [ואם תאמר]: האי [זה הכתוב] "המול ימול" בא רק לרבות ציצין (פיסות בשר קטנות) המעכבים את המילה שצריך לחזור ולמולם — תא שמע [בוא ושמע]: "את בריתי הפר" — לרבות את המשוך, לרבות את זה שעשה מעשה והפר בכך את הברית בזה שמשך את ערלתו.

והוא, המקשה שהקשה מראש הברייתא, סבר: מדקא נסיב לה תלמודא קרא [מכיון שמביא בסוף הברייתא לימוד מן הכתוב] — משמע כי ההלכה דאורייתא [מן התורה] היא. ובאמת, לא היא, לא כן, והדבר הוא רק מדרבנן [מדברי סופרים] וקרא אסמכתא בעלמא [והכתוב הוא רק סמך בלבד] ולא מקור ההלכה.

מיתיבי ממקור אחר: כהן טומטום שאין ניכר בו אם הוא זכר או נקיבה — אין אוכל בתרומה, אבל נשיו ועבדיו אוכלין בתרומה. כהן משוך, וכן מי שנולד כשהוא מהול — הרי אלו אוכלים. אנדרוגינוס שיש לו אברי מין של זכר ונקבה ונימול — אוכל בתרומה, שהרי כהן הוא, ובין שהוא זכר בין שהוא נקיבה זכאי בתרומה, ואין אוכל בקדשים כזכרי כהונה, שמא אינו זכר. טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים שמא הוא זכר וכיון שאין זכרותו ניכרת אי אפשר למולו, והרי הוא ערל.

קתני מיהת [על כל פנים שנה] שמשוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין בתרומה, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב הונא! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

אמר מר [החכם]: טומטום אינו אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלים. ותוהים: נשיו לטומטום מנא ליה [מניין לו], שהרי אין לו אבר זכרות כלל ואיך יכול לשאת אשה? אילימא דקדיש [אם תאמר שרק קידש אשה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: טומטום שקידש — לפי שהוא ספק זכר קדושיו קדושין, וכך אם נתקדש על ידי גבר — קדושיו קדושין שהרי הוא גם ספק נקיבה — אולם

אימר דאמר לחומרא [אמור שאמר זאת להחמיר] שאנחנו חוששים שמא זכר הוא ואינו נפטר אלא בגט, אבל לקולא מי אמרינן [להקל, להאכיל אשתו בתרומה, האם אנחנו אומרים כן]? והלא ספק אשה הוא, ואין אשה מקדשת אשה?

אמר אביי: אמנם הכוונה לטומטום שזכרותו אינה נראית, אלא שמדובר כאן כשביציו ניכרות מבחוץ, ומשום כך יודעים בו שזכר הוא, ויכול לקדש אשה, אף שאינו יכול לבוא עליה.

רבא אמר: מאי [מה פירוש] "נשיו" — הכוונה היא לאמו שמת בעלה הכהן, שהיא אוכלת בשבילו בתרומה. ותוהים: אמו, פשיטא [פשוט], מובן מאליו שהיא אוכלת בגללו, שהרי הוא זרעה מן הכהן, בין אם הוא זכר בין אם הוא נקיבה! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כי מי שמוליד — מאכיל, ומי שאין מוליד — אינו מאכיל, וטומטום שאינו יכול להוליד אינו מאכיל את אמו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים, בשלמא [נניח] לשיטת אביי תנא רישא [שנה בתחילת הברייתא] טומטום שהוא ערל ודאי כשביציו מבחוץ שאינו אוכל, וקתני סיפא [ושנה בסוף] ספק ערל, שהרי הטומטום הזה כשהוא מכוסה לגמרי ספק ערל הוא.

אלא לרבא טומטום דסיפא [שבסופה] למה לי לחזור ולדבר בו? הרי כבר הוזכר בתחילה! ומשיבים: מאי [מה הוא] טומטום שאמרנו — ערל, כלומר, שברור לנו שהוא ערל.

ושואלים: השתא [עכשיו] הרי ספק ערל לא אכיל [אינו אוכל], שהוא טומטום האמור בתחילה — ודאי ערל אכיל [אוכל]?! ומשיבים: בסגנון מה טעם קאמר [אמר], וכך יש להבין: מה טעם טומטום אינו אוכל בתרומה — מפני שספק ערל הוא, וערל אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שיש מחלוקת תנאים] בשאלה אם משוך נחשב כערל מדין תורה. ששנינו בתוספתא: משוך, וכן מי שנולד כשהוא מהול, וגר שנתגייר כשהוא מהול כבר, וקטן שעבר זמנו ולא נימול, ושאר כל הנימולים, ומסבירים: לאיתויי [להביא, להוסיף] על ידי ביטוי זה מי שיש לו שתי ערלות, שני עורות ערלה, שצריך להסיר את שניהם — כל אלה אינן נימולין אלא ביום. ר' אלעזר בר שמעון אומר: אם היו נימולים בזמנו, ביום השמיני —