מעת לעת, כלומר, שתהיינה שבע יממות שלימות, ואם הבריא ממחלתו רק בשעה מסויימת אחר הצהרים ביום מסויים, צריך להמתין עד אותה שעה לאחר שבע יממות כדי למול אותו.

אולם והתני לודאה [והרי שנה החכם מלוד]: יום הבראתו כיום הולדו. מאי לאו [האם לא] התכוון לומר: מה יום הולדו לא בעינן [אין אנו צריכים] מעת לעת, שיהיו שמונה ימים שלמים משעה לשעה מרגע לידתו, אף יום הבראתו לא בעינן [אין אנו צריכים] למנות שבעה ימים מעת לעת?

ודוחים: לא, עדיף יום הבראתו מיום הולדו. שאילו לענין יום הולדו לא בעינן [צריכים אנו] למנות את הימים מעת לעת, וכשמגיע יום השמיני, לפי חשבון הימים, אפשר למולו, ואילו יום הבראתו כן בעינן [צריכים אנו] שיהיה מעת לעת.

רב פפא אמר: כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא [שכאבה לו עינו לתינוק] ביום השמיני ללידתו שהיה בערב פסח ואיתפח ביני וביני [והבריא בינתיים] בין עשיית הקרבן לזמן אכילתו. שבמחלה קלה, כגון כאב עיניים, אף שאין מלים אותו באותה שעה, מכל מקום אין צורך להמתין לו שבעה ימים שלמים ומלים אותו מיד כשמבריא.

רבא אמר: כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין בשעת עשיית הפסח ושחטו פסחם באמצעות שליח, ולא היה מי שימול אותו, ונשתחררו מכלאם כשהגיע זמן אכילת הפסח.

רב כהנא בריה [בנו] של רב נחמיה אמר: כגון טומטום שנקרע. שהיה הילד מתחילתו טומטום, שהיה אברו מכוסה קרום בשעת לידתו ולא היתה לו זכרות, ואי אפשר היה למולו, ואחר כך נקרע הכיסוי, ונמצא זכר ביני וביני [בינתיים] בין זמן עשיית הפסח לזמן אכילתו, ואז חלה עליו חובת המילה.

רב שרביא אמר: כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הרחם לפני שבעה ימים ולא יצא כל גופו החוצה אף בזה כבר נחשב הוא לילוד, ונגמרה לידתו, שיצא כל גופו, ביום השמיני, בדיוק בזמן שבין עשיית הפסח ואכילתו ואז ראוי למולו.

ושואלים: במקרה כזה ומי חיי [והאם יכול הוולד לחיות] זמן רב כל כך במצב זה שרק ראשו בחוץ? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כיון שיצא התינוק לאויר העולם — נפתח בו מה שהיה הסתום, פיו ונחיריו, ונסתם הפתוח הטבור שממנו היה ניזון בהיותו עובר. שאלמלא היה קורה כן אין יכול לחיות אפילו שעה אחת, שאין לו דרך אחרת להיזון. ואם כן ילד זה שיצא רק ראשו מרחם אמו ועדיין איננו יכול להיזון ודאי ימות מרעב!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון דזנתיה אישתא [שהזינתו הקדחת], כלומר, מחמת חום הקדחת, אינו צריך אכילה. ושואלים: אישתא דמאן [קדחת של מי] אילימא אישתא דידיה [אם תאמר קדחת שלו] שהתינוק עצמו היה לו חום, אי הכי [אם כך] כל שבעה ימים בעי [היה צריך] להמתין מאז שיצא כל גופו כדי למולו, שהרי, כאמור, תינוק שחלה והבריא, מונים לו שבעה ימים עד שמלים אותו? אלא דזנתיה אישתא דאימיה [שזנה אותו קדחת של אמו]. ואיבעית אימא הני מילי היכא דלא מעוי [ואם תרצה אמור: דברים אלה, שהילד אינו יכול לחיות, אמורים במקום שאינו צועק], אבל היכא דמעוי [במקום שצועק], מחייא חיי [יכול הוא לחיות] כי הצעקה מוכיחה שהתחיל כבר לנשום.

א אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' בנאה: ישראל שהוא ערל — מקבל הזאה לטומאת המת, ואין אנו אומרים שהזאה בשעת ערילות אינה נחשבת. שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים, שנאמר: "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון" (יהושע ד, יט), ומסופר כי לאחר מכן נימולו כולם, וביום ארבעה עשר עשו את הפסח (שם ה, י).

ונברר מתי נימולו: ביום עשרה עצמו לא מהילי [מלו], משום חולשא דאורחא [חולשת הדרך], ואם כן, הזאה אימת עביד להו [מתי עשה להם] לטהרם מטומאת המת כדי שיהיו ראויים לפסח, שבשביל להיטהר צריך להמתין ארבעה ימים בין הזאה ראשונה לשניה?! — לאו [האם לא] מדובר שהיזו עליהם כשהן ערלים? והרי הוכחה שמזים גם על ערלים!

ודוחים: ודלמא [ושמא] לא עבוד [עשו] פסח כלל? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, דכתיב [שהלא נאמר] "ויעשו את הפסח" (שם ה, י).

מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: ודלמא [ושמא] פסח הבא בטומאה היה? שהרי אם כל הציבור טמא — מביאים כולם קרבן פסח בטומאה, ולא נזקקו כלל להזאה! אמר ליה [לו] רב אשי: תניא בהדיא [שנינו במפורש בברייתא]: מלו, וטבלו, ועשו פסחיהן בטהרה.

אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. כלומר, כשניתנה מצות מילה לאברהם — היתה המצוה רק מילה בלבד ולא פריעת הערלה, שנאמר: "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צרים ושוב מול את בני ישראל שנית

"(שם ה, ב) ומדוע הוצרך למולם? אלא כיון שחלק מהם היו מולים מלפני מתן תורה בסיני, ומילה זו לא היתה מילה כדת ישראל, אלא מילה רק כדרך שהיתה לאברהם, בלא פריעה, לכן הוצרכו לפרוע, והיא המילה השניה. ושואלים: ומניין יודעים שמלו שנית את אלו שהיו כבר נימולים, ודלמא הנך [ושמא מלו את אלה] שלא מהול [מלו] כלל, דכתיב [שנאמר]: "כי מלים היו כל העם היצאים וכל העם הילדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו"(שם ה, ה).

ומשיבים: אם כן, שהמילה היתה רק לאלה שלא נימולו כלל, מאי [מה] אם כן פירוש "ושוב מול"? שמשמע שצריכים למול אותם שנית. אלא לאו [האם לא] הכוונה לפריעה, ומאי [ומה פירוש] "שנית" שנאמר שם, שהוא מיותר שהרי כבר נאמר "שוב" — ללמדנו דבר נוסף

לאקושי [להקיש, להשוות] סוף מילה, שלעתים יש צורך למול שנית כדי לתקן מילה שנעשתה שלא כדין לתחלת מילה; מה תחלת מילה מעכבת, אם לא נעשתה המילה כדין — אף סוף מילה, אם לא נחתכה הערלה כראוי מעכבין בו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אלו הן ציצין (שאריות עור) המעכבין את המילה שאם לא נחתכו אין זו מילה כשרה — בשר הערלה החופה את רוב העטרה, ואין אוכל בתרומה כשלא הסירו את החלקים הללו של הערלה.

ולענין זה אמר רבינא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב ירמיה בר אבא אמר רב: שהוא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה, ולא רק רוב היקפה.

לגופו של מעשה המילה על ידי יהושע שואלים: ובמדבר מאי טעמא [מה טעם] לא מהול [מלו] לאחר מתן תורה? משיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שלא מלו אז משום חולשא דאורחא [חולשת הדרך], שכיון שהיו צריכים כל הזמן ללכת בדרך, לא יכלו למול מחמת חולשה,