והמלוה סלע (כסף) לעני בשעת דחקו, כשהוא זקוק לכסף — עליו הכתוב אומר: "אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני" (ישעיהו נח, ט).

א סימן לדברים שייאמרו להלן בשם ר' אלעזר: אש"ה וקרק"ע עז"ר זא"ת שת"י הברכו"ת תגר"י פחת"י. אמר ר' אלעזר: כל אדם שאין לו אשה — אינו אדם, שנאמר: "זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב). ואמר ר' אלעזר: כל אדם שאין לו קרקע משלו אינו אדם, שנאמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז).

ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח), פירושו: זכה אדם — עוזרתו אשתו, לא זכה — הרי היא כנגדו. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בסגנון אחר קצת: ר' אלעזר רמי [הטיל, הראה סתירה], כתיב [נאמר] "כנגדו" וקרינן [ואנו קוראים] "כניגדו". ומשמעות הדבר, שאם זכה — היא כנגדו ועימו, לא זכה — מנגדתו (מכה אותו).

מסופר: אשכחיה [מצאו] ר' יוסי לאליהו הנביא, אמר ליה [לו]: כתיב [נאמר] "אעשה לו עזר", במה אשה עוזרתו לאדם? אמר ליה [לו] כפשוטו: אדם מביא חיטין מן השדה — האם חיטין כוסס (אוכל) כמו שהן? ואם מביא פשתן מן השדה, האם פשתן עצמו לובש? והרי האשה היא הטוחנת קודם את החיטה ומעבדת את הפשתן, האם לא נמצאת האשה בכך מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו?!

ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" (שם ב, כג) — מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, שלא ידע מיהי בת זוגו, ולא נתקררה (נחה) דעתו, כפי שנאמר קודם לכן: "ולאדם לא מצא עזר כנגדו", עד שבא על חוה, ולכן אמר "זאת הפעם" — להבדיל מפעמים קודמות.

ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (שם יב, ג), אמר ליה [לו] הקדש ברוך הוא לאברהם: שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך, שהוא מפרש "ונברכו" מלשון הברכה, כדרך שמרכיבים עצים זה בזה, והן: רות המואביה שממנה יצא בית דוד, ונעמה העמונית שממנה ומשלמה יצאה שושלת המלוכה של יהודה בדורות הבאים. "כל משפחות האדמה" כוונתו: אפילו משפחות הדרות באדמה, ויש להן קרקע משלהן, אין מתברכות אלא בשביל ישראל. "כל גויי הארץ" (שם יח, יח) — אפילו ספינות הבאות מגליא (צרפת) לאספמיא (ספרד), אף על פי שאין להן שום קשר ישיר עם ארץ ישראל — אינן מתברכות אלא בשביל ישראל.

ואמר ר' אלעזר: עתידים כל בעלי אומניות שונות שיעמדו על הקרקע ויעסקו בעיבודה, שנאמר: "וירדו מאניותיהם כל תפשי משוט מלחים כל חבלי הים אל הארץ יעמדו" (יחזקאל כז, כט). ואמר ר' אלעזר: אין לך אומנות פחותה מן אומנות הקרקע, מעבודת האדמה, שנאמר: "וירדו", משמע שגם עבור המלחים עבודת האדמה היא ירידה. וכעין זה מסופר: ר' אלעזר חזיא לההיא ארעא דשדי ביה כרבא לפותיא [ראה אדמה, קרקע, שהיה זרוע כרוב לרוחב הערוגה], שהיתה השדה חרושה לרוחב, אמר ליה [לו] לקרקע: אי תשדייה לאורכיך [גם אם יחרשו אותך פעם נוספת לאורכך] לטייב אותך יותר — עדיין הפוכי בעיסקא טב מינך [לעסוק בעסק טוב ממך] כי ריווחי המסחר גדולים הרבה מהרווחים שבעבודת האדמה.

כיוצא בו מסופר: רב על לביני שיבלי [נכנס בין השבלים], חזנהו דקא נייפן [ראה אותן שהן מתנפנפות ברוח], אמר להו [להן]: אי נייפת איתנופי [אם תתנפנפו תתנפנפו], אך הפוכי בעיסקא טב מינך [לעסוק בעסק טוב מכם]. וכיוצא בו אמר רבא: מי שיש לו מאה זוזי [דינרים] בעיסקא [בעסק] כל יומא [יום] יש לו בשרא וחמרא [בשר ויין], ומי שיש לו שווה מאה זוזי [דינרים] בארעא [בקרקע] — יש לו מילחא וחפורה [מלח וירקות]. ולא עוד אלא שעבודת האדמה מגניא ליה אארעא, ומרמיא ליה תיגרי [משכיבה אותו לארץ לשמור, ומטילה עליו קטטות] עם שכניו ועם אחרים.

אמר רב פפא: אם יש בידך — זרע את התבואה למאכל בני ביתך, ולא תזבין [תקנה אותה] מן השוק, שאף על גב דכי הדדי נינהו, הני מברכן [שאף על פי שהן זו כמו זו בשוויין, אלה שאתה זורע מבורכות]. זבין [קנה] בגדים לעצמך ולא תיזול [תארוג] בגדים לעצמך. ומעירים, הני מילי ביסתרקי [דברים אלה אמורים דווקא במצעות], אבל גלימא [גלימה] שהוא לובש אותה שמא לא מיתרמיא ליה [תזדמן לו] בדיוק כחפצו, ומוטב שיכין אותה בדיוק לפי מידותיו.

ועוד יעץ רב פפא: אם יש חור קטן בקיר ביתך, טום [סתום] אותו מיד ולא תשפיץ [תשפץ, תתקן] אותו על ידי הרחבת החור כדי למלאותו בטיט ולבנים כדי שיהיה התיקון יפה יותר. ואם מכל מקום רוצה אתה לתקנו בצורה יפה יותר — שפוץ [שפץ] על ידי הרחבת החור ומילויו בלבנים וטיט, ולא תיבני [תבנה] את כל הקיר מחדש, שכל העוסק בבנין מתמסכן (נעשה עני). קפוץ זבין ארעא [מהר קנה קרקע] שלא יקדימוך אחרים, מתון נסיב איתתא [המתן ושא אשה] עד שתמצא את הראויה לך. נחית דרגא נסיב איתתא [רד דרגה אחת ממעמדך ושא אשה] ממעמד נמוך יותר, שאם תישא אשה ממעמד גבוה יותר, יתכן ולא תתקבל עליה. סק דרגא [עלה דרגה] ובחר לך שושבינא [ידיד].

אמר ר' אלעזר בר אבינא: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל שחטאו, שנאמר: "הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם" (צפניה ג, ו) וכתיב [ונאמר] בהמשך: "אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר..."(שם ז), משמע שכדי שישראל יקחו מוסר לקו עמים אחרים.

ועוד לענין אשה: רב הוה מיפטר [היה נפרד] מר' חייא שהיה דודו ורבו, כאשר חזר מארץ ישראל לבבל, אמר ליה [לו] ר' חייא: רחמנא ליצלך ממידי [ה' יצילך מדבר] שקשה ממותא [ממוות]. ותהה רב: ומי איכא מידי [והאם יש דבר] שקשה ממותא [ממוות]? נפק, דק ואשכח [יצא, דקדק במקראות ומצא] את הכתוב "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כו) וזה שרמז לו ר' חייא. וכך אירע לו: רב הוה קא מצערא ליה דביתהו [היתה מצערת אותו אשתו], כי [כאשר] אמר לה "עבידי לי טלופחי" ["עשי לי עדשים"], עבדא ליה חימצי [היתה עושה לו חומצה], כשהיה אומר לה "עשי לי חימצי" [חומצה], עבדא ליה טלופחי [היתה עושה לו עדשים].

כי [כאשר] גדל חייא בריה [בנו], אפיך [היה חייא הופך] לה והיה אומר לאמו בשם אביו היפך הדברים שהוא רוצה, ואז היה אביו מקבל כרצונו. אמר ליה [לו] רב לחייא בנו: איעליא [השתפרה] לך, כלפיך אמך! אמר ליה [לו]: אנא [אני] הוא דקא אפיכנא [שהופך] לה את דבריך. אמר ליה [לו]: היינו דקא אמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם מקובל: דנפיק מינך, טעמא מלפך [זה שיוצא ממך, טעם, דעת מלמד אותך], שכן אני עצמי הייתי צריך לעשות זאת. אבל את [אתה] לא תעביד הכי [תעשה כך] עוד, שנאמר: "למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו" (ירמיהו ט, ד), שאם אתה אומר זאת בשמי — שקר הוא.

כיוצא בו מסופר: ר' חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו [היתה מצערת אותו אשתו]. אף על פי כן, כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה [כאשר היה מוצא דבר טוב, היה צורר אותו בסודרו ומביא לה]. אמר ליה [לו] רב: והא קא מצערא ליה למר [והרי היא מצערת את אדוני] ומדוע אתה משתדל להנות אותה? אמר ליה [לו]: דיינו שמגדלות הנשים את בנינו, ומצילות אותנו