בני בנים הרי הם כבנים ולכאורה משמע מכאן שאף אם מתו בניו, אלא שנשארו לו בני בנים מהם, קיים בכך מצות פריה ורביה, אבל אם לא היו בני בנים — לא, והרי שתכלית המצוה היא ביישוב העולם, וזה שיש לו בני בנים, אף שמתו בניו, הלא קיים תכלית זו! ודוחים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא, הרי זה להשלים למנין הילדים הראוי, כגון שהיה לו בן אחד והיתה לו ממנו נכדה אחת, שבכך קיים מצוותו, ואולם אם היו לו בן ובת, אף שמתו הם בלא בנים — קיים חובתו.

מיתיבי [מקשים] עוד על רב הונא ממה ששנינו: בני בנים הרי הם כבנים, מת אחד מהם או שנמצא סריס — לא קיים מצות פריה ורביה. משמע שלא די בזה שיש לו בני בנים, אלא צריך גם שיחיו ויוכלו לפרות ולרבות, והרי מכאן תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה היא] ונדחו דבריו.

א שנינו בברייתא שבני בנים הרי הם כבנים. סבר אביי למימר [לומר], שהכלל מתקיים רק כאשר יש ברא לברא [בן לבן] וברתא לברתא [ובת לבת], וכל שכן ברא לברתא [בן לבת] שעומד במקום אמו, אבל ברתא לברא [בת לבן] — לא, שאיננה נחשבת במנין מפני שאין היא יכולה למלא מקום אביה. אמר ליה [לו] רבא: הלא "לשבת יצרה" בעיא [צריך], והא איכא [והרי יש כאן], שהרי נתיישב העולם בילדיו.

ומעירים: דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל על כל פנים] תרי מחד [שנים מבן אחד] לא, שאם היו לו רק בן אחד או בת אחת, ולהם שני ילדים, זכר ונקיבה — לא קיים על ידם פריה ורביה. ושואלים: והאם לא? והא אמרי ליה רבנן [והרי אמרו לו חכמים] לרב ששת: נסיב איתתא ואוליד בני [שא אשה והולד בנים], שלא היו לו בנים, ואמר להו [להם] רב ששת: בני ברתי [בתי] בני נינהו [הם], משמע שעל ידי בני בתו יוצא ידי חובה!

ומשיבים: התם דחויי קמדחי להו [שם רק דחה אותם], משום שלא רצה לומר להם את הטעם האמיתי שאינו נושא אשה, כי רב ששת איעקר מפרקיה [נעשה עקר מתוך דרשתו] של רב הונא, שהיה מאריך בדרשותיו ולא יכלו אנשים לצאת לעשות צרכיהם, ועל ידי כך נעשו האנשים עקרים.

באותו ענין אמר ליה [לו] רבה לרבא בר מארי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מניין דבר זה שאמרו חכמים] בני בנים הרי הן כבנים? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] בדברי לבן ליעקב על בני "הבנות בנתי והבנים בני" (בראשית לא, מג), שמזה משמע שבני יעקב נחשבים כבני לבן סבם — אלא מעתה "והצאן צאני" (שם) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהוא באמת שלו?! אלא, הכוונה היא דקנית מינאי [שקנית, שקיבלת, ממני], הכא נמי [כאן בענין הבנים גם כן] פירושו — דקנית מינאי [אלה שקנית, שקיבלת, ממני], שבגללי יש לך עכשיו בנים.

אלא, הראיה היא מהכא [מכאן]: "ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה והוא בן שישים שנה ותלד לו את שגוב" (דברי הימים א' ב, כא), וכתיב [ונאמר]: "מני מכיר ירדו מחקקים" (שופטים ה, יד) וכתיב [ונאמר] "יהודה מחקקי" (תהלים ס, ט), נמצא שמחוקקי שבט יהודה מתייחסים גם למכיר, אף שהם רק בני בתו (שנשא אותה חצרון משבט יהודה) ומכאן רואים שבני בנים נחשבים כבנים.

ב מעירים: מתניתין [משנתנו] האומרת שכהן לא ישא אילונית אלא אם כן יש לו בנים, ומשמע שאם יש לו כבר בנים יכול לישא אילונית ולהבטל מפריה ורביה, משנה זו היא דלאו [שלא] כדעת ר' יהושע. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו — ישא אשה אחרת בזקנותו. היו לו בנים בילדותו — יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" (קהלת יא, ו), משמע שצריך לעסוק בפריה ורביה אפילו כשיש לו בנים.

ר' עקיבא אומר ומפרש פסוק זה כך: למד תורה בילדותו — ילמד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו — יהיו לו תלמידים בזקנותו. שנאמר: "בבקר זרע את זרעך וגו'". ואמרו כעין ראיה לדבר: שנים עשר אלף זוגים (זוגות) תלמידים היו לו לר' עקיבא בחבל הארץ שמגבת עד אנטיפרס בארץ יהודה, וכולן מתו בפרק (זמן) אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.

והיה העולם שמם מתורה, עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה את תורתו להם, ותלמידים אחרונים אלה הם: ר' מאיר, ור' יהודה, ור' יוסי, ור' שמעון, ור' אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. הרי שאף שהיו לו תלמידים רבים כל כך בשנותיו המוקדמות, מכל מקום לא נתקיימו, ומי שנתקיימו היו דווקא תלמידיו האחרונים, שמהם יצאה תורה לישראל.

אגב אותו ענין מעירים: תנא [שנה החכם] כל התלמידים כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. ושאלו: מאי [מה] היא מיתה רעה זו? אמר רב נחמן: אסכרה.

אמר רב מתנא: הלכה כר' יהושע, שצריך אדם להשתדל להוליד בנים, גם אם כבר קיים מצות פריה ורביה.

ג אגב הדיון בהלכות פריה ורביה מדברים בשבח הנישואין בכלל. אמר ר' תנחום אמר ר' חנילאי: כל אדם שאין לו אשה — שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. ומביא ראיות לדבריו: בלא שמחה — דכתיב [שנאמר]: "ושמחת אתה וביתך" (דברים יד, כו), משמע שהשמחה היא כאשר מצויים איש וביתו=אשתו. בלא ברכה — דכתיב [שנאמר]: "להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל), שהברכה באה על הבית=האשה. בלא טובה — דכתיב [שנאמר]: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח), משמע שטובה היא לו לאדם עם אשתו.

במערבא אמרי [בארץ ישראל מוסיפים ואומרים]: השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, בלא חומה. בלא תורה — דכתיב [שנאמר]: "האם אין עזרתי בי ותשיה נדחה ממני" (איוב ו, יג), שמי שאין לו אשה שהיא עזר כנגדו ("אין עזרתי בי"), אף תורה ("תושיה") אין לו. בלא חומה — דכתיב [שנאמר]: "נקבה תסובב גבר" (ירמיהו לא, כא), שהנקיבה היא כחומה המסובבת ומגינה על הגבר.

רבא בר עולא אמר: השרוי בלא אשה שרוי בלא שלום, דכתיב [שנאמר]: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב ה, כד), שהשלום בא לו לאדם רק כשיש לו "אהל"=אשה (כפי שנאמר: "שובו לכם לאהליכם". דברים ה, כז).

על אותו כתוב אמר ר' יהושע בן לוי: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ומשתוקקת לו, ואינו פוקדה בתשמיש — נקרא חוטא, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ". ואמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך", שבצאתו מאהלו צריך גם לפקוד את אשתו, מפני שאז משתוקקת היא לו יותר.

ושואלים: והא, מהכא נפקא [ודבר זה, מכאן הוא יוצא, נלמד], הלא מהתם נפקא [משם, מפסוק אחר, הוא יוצא, נלמד], שנאמר: "ואל אישך תשוקתך" (בראשית ג, טז), מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. אמר רב יוסף: לא נצרכה תוספת אזהרה זו אלא כשיוצא לדרך סמוך לווסתה. שאף שאמרו חכמים שאין ראוי לבוא אז אל אשתו, מחשש שמא יקדים קצת זמן ווסתה — מכל מקום בזמן שהוא יוצא לדרך צריך לפוקדה.

ושואלים: וכמה הוא "סמוך" לענין זה? אמר רבא: עונה. כלומר, יום או לילה לפני הזמן הקבוע של ווסתה. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שחייב לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך, אמורים דווקא כשיוצא לדבר הרשות, אבל אם יוצא לדבר מצוה — מיטרידי [הם נטרדים] מן המצוה, מתוך עיסוקם זה בזה, ולכן לא יפקדנה.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: האוהב את אשתו כגופו (כמו את עצמו) והמכבדה יותר מגופו (מעצמו) מפני שהנשים רגישות יותר לכבודן, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן (סמוך לזמן ההתבגרות) — עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהלך", שעל ידי כך הוא זוכה שבאוהלו=ביתו יהיה שלום ולא יהיו בו מריבה וחטא. האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו (קרובי משפחתו) והנושא את בת אחותו שנמצא נושא אשה שהוא מכיר ומחבב אותה לא רק מטעם אישות, אלא גם מטעם קירבת המשפחה,