ישן לא קנה ביבמתו, שכיון שלא התכוון כלל לביאה אינו יכול לקנותה. אלא תאמר שמדובר באופן שנתקשה לאשתו ונתקע בתוך כך ביבמתו כתוצאה מתאונה — והא [והרי] אמר רבה: נפל מן הגג ונתקע באשה כעין ביאה חייב בארבעה דברים שמשלם כל מזיק אדם, כלומר: נזק, צער, ריפוי ושבת, אבל אינו חייב בבושת שהרי לא התכוון לכך, ובמקרה שהיתה זו יבמתו לא קנה בכגון זה.

אלא אונס שאמרו כגון שנתכוון לאשתו, ותקפתו (והחזיקה בו בכוח) יבמתו, ובא עליה. ושואלים עוד: אם כן, "שניהם אנוסים" דבי [ששנה בבית מדרשו] של ר' חייא היכי דמי [כיצד הוא בדיוק לפי זה]? ומשיבים: כגון שנתכוון לאשתו, ותקפוהו (והחזיקו בו) גוים ודבקום אותו ואת יבמתו זה בזה, ובא עליה.

א ושואלים למקורן של הלכות אלה: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: הכתוב "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה) בא ללמד שביאה זו מצוה היא יותר מן החליצה. דבר אחר: "יבמה יבא עליה", כוונתו: יבוא עליה, מכל מקום — בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.

ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאתו], למדת כבר, מפסוק זה שביאה זו מצוה היא, ואיך אפשר ללמוד ממנו דבר נוסף? ומשיבים: לענין הלימוד של "מצוה" מהכתוב "ואם לא יחפץ האיש" (שם ז) נפקא [יוצא נלמד], שאנו מדייקים: הא [הרי] אם הוא חפץ — יבם [מייבם], שיש בייבום מצוה יותר מבחליצה. וכי אתא קרא [וכאשר בא הכתוב הזה] "יבמה יבא עליה", כוונתו: בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הכתוב "יבמה יבא עליה", משמעו, שקונה אותה בביאה כדרכה, ומה שנאמר "ולקחה" (שם) — לומר שקונה אותה אפילו בביאה שלא כדרכה. אם היה כתוב רק "יבמה יבוא עליה ויבם" הרי זה די כדי ללמדנו שביאה גומרת בה את קניינה, ואולם אין כסף ושטר גומרין בה קנין אישות כבאשה אחרת, ואילו ההדגשה בכתוב "ויבמה" באה ללמד כי קונה אותה אפילו בעל כרחה. דבר אחר: הכתוב "יבמה יבא עליה", כוונתו: בין בשוגג בין במזיד וכו'.

ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאתו], למדת כבר, מפסוק זה לענין ביאה כדרכה! ומשיבים: ההוא [אותו] ענין של ביאה כדרכה יש לו מקור אחר — ממה שנאמר ביבם "להקים לאחיו שם" (שם ז) נפקא [יוצא], לומר שבא עליה במקום שמקים שם. כלומר, ביאה כזו שעל ידה יש אפשרות שתהיה הולדה. וכי אתא קרא [וכאשר בא הכתוב], הרי זה ללמדנו שקונה אותה בביאה, בין שהיתה זו בשוגג, בין במזיד, בין באונס, בין ברצון.

ב בדיון הקודם הוזכרו כמה הלכות, ודנים עכשיו לגופא [לגופה] של הלכה זו, אמר רב יהודה: הבא על אשה כשהוא ישן — לא קנה ביבמתו, שאמר קרא [הכתוב]: "יבמה יבא עליה" (שם ה), וכוונתו: עד שמכוין לה לשם ביאה, והישן, שלא נתכוון לביאה, אינו קונה. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] בדין המייבם: הבא על יבמתו בין ער בין ישן — קנה! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן כך: בין היא ערה בין היא ישנה — קנה, מפני שבבעילה של יבמה אין הדבר צריך להיות מדעתה.

ומקשים: והתניא [הרי שנינו ברייתא אחרת], שבה אי אפשר לפרש כך: בין ער הוא בין ישן הוא, בין ערה היא בין ישנה היא! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן, במה שאמרנו שהישן קנה, במה אנו עוסקים] — לא בישן ממש אלא במתנמנם. ושואלים: היכי דמי [כיצד זה בדיוק] מתנמנם? אמר רב אשי: נים [ישן] ולא נים [ישן] תיר [ער] ולא תיר [ער], וכגון שהוא במצב דקרו ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מדכר [שכאשר קוראים לו והוא עונה, ואינו יודע להשיב דבר התלוי במחשבה, וכאשר מזכירים לו מה שאירע — הוא נזכר], זהו הקרוי מתנמנם.

ג וענין נוסף שהזכרנו ודנים לגופא [לגופו], אמר רבה: נפל מן הגג ונתקע באשה כעין ביאה — חייב בארבעה דברים, ובביאה ביבמתו בדרך זו — לא קנה. ובמה חייב — בנזק אם גרם לאשה, בצער, בשבת (שישלם על ביטול מלאכה עד לריפוי), וברפוי. אבל על הבושת שנגרמה לה לא מיחייב [חייב] לשלם. שאמר מר [החכם]: אין אדם חייב על הבושת שגרם לאחר עד שיתכוון לביישו. ובודאי זה שנפל מן הגג לא נתכווין לביישה ולכך אין לחייבו בשל כך.

אמר רבא: נתכוון להטיח להכניס איברו שלא לשם ביאה בכותל, ונזדמן והטיח (בעל) בלי כוונה ביבמתו — לא קנה, שכן לא התכוון לביאה. ואם התכוון להטיח (לבעול) בבהמה והטיח ביבמה — קנה, דהא קמכוין [שהרי הוא מתכוון] על כל פנים לשם ביאה בעולם, לאיזו שהיא ביאה, שאף שאין זו ביאה כדרך הטבע, בכל זאת ביאה היא.

ד שנינו במשנה שאחד המערה ואחד הגומר — קנה. אמר עולא: מנין להעראה (השלב הראשון של ביאה) שדי בה מן התורה לענין רוב ההלכות הנוגעות לביאה, ואין צורך בגמר ביאה? שנאמר: "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקרה הערה" (ויקרא כ, יח), ומכאן אנחנו למדים מקור לענין זה של העראה, שפירוש ביאה: גילוי (פתיחה), שאין צורך שתהא ביאה גמורה כדי להתחייב עליה מן התורה.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא מקור לדין זה בנדה, ואולם לענין שאר עריות מנין שגם בהן חייב על העראה בלבד? וכי תימא נילף [ואם תאמר שנלמד דבר זה] מנדה — אולם יש הבדל בין הדינים, שכן מה לנדה שהיא חמורה יותר — שכן מטמאה את בועלה, שהבא על הנידה נעשה טמא כמותה, מה שאין כן בעריות אחרות!

אלא אתיא [בא נלמד] הדבר מאשת אח, דכתיב [שנאמר]: "ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא" (שם כא) — וכי אשת אחיו לעולם נדה היא ואינה פוסקת? אלא ודאי הכוונה היא שדינה כנדה, ונלמד מכאן בין השאר: מה נדה חייב עליה אף בהעראה בלבד — אף אשת אח די בהעראה כדי לחייבו עליה.

ועדיין שואלים: מה לאיסור אשת אח יש בו צד מיוחד — שכן בידו של אדם לרבות הרבה נשים שיהיו אסורות על אחיו באיסור אשת אח, דאי בעי [שאם הוא רוצה] הריהו מקדש ואזיל [והולך] כי אלפא [כדי אלף נשים] וכולן נאסרות על אחיו. וכיון שיש באיסור הזה צד מיוחד, אין ללמוד ממנו לאיסורים אחרים שאין בידו לרבות.

אלא אתיא [בא, נלמד] הדבר מאחות אב ואחות אם, דכתיב [שנאמר]: "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שארו הערה" (שם יט), שלשון "העראה" כתובה שם במפורש, ומכאן ללמוד לשאר איסורי ביאה. ועדיין מקשים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור, לסתור] את ההשוואה לכל איסורי ביאה: מה לאחות אב ואחות אם שהם איסורים מיוחדים מצד אחר — שכן איסור הבא מאליו, שאיסור זה אינו בא על ידי מעשה קידושין, אלא הוא בא מעצם העובדה שפלונית היא אחות אביו או אחות אמו, ולכן אינו דומה לאיסורים אחרים הבאים מכוח קידושין.

ואומרים: מחדא [מאחת] מההוכחות הללו לא אתיא [באה, נלמדת], ההלכה הכללית לגבי העראה, ובכן, תיתי חדא מתרתי [תבוא, תילמד, אחת משתים], ושואלים: מהי תיתי [מאיזו מהן תבוא, תילמד]? אם תאמר כי תיתי [תבוא, תילמד] מאשת אח ואחות אב ואחות אם — מהם אי אפשר ללמוד לכל איסורי ביאה, שהרי אפשר לומר מה להנך [לאלה] שכן אסורין משום שאר (קירבת משפחה), ואין בהם איסור אחר ואין ללמוד מהם איפוא אלא לאיסורי שאר אחרים, ולא לשאר איסורי ביאה.

אלא תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו מנדה ואחות אב ואחות אם, שנידה אינה אסורה משום שאר. ודוחים: גם מאלה אין ללמוד לכל מקרה, כי מה להנך [לאלה] שכן שניהם איסור הבא מאליו, שאיסורים אלה אינם נובעים ממעשה קידושין אלא נוצרים מעצמם בין בנידה ובין באחות אב ואחות אם. אלא תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו מנדה ואשת אח. דמאי פרכת [שמה אתה יכול עוד לפרוך, להקשות], שכל פירכה שאתה מפריך נכונה לגבי אחד אבל לא לגבי השני. שהרי איסור נידה הוא איסור הבא מעצמו ואינו איסור שאר, ואי אפשר להרבות בו. ואשת אח הוא איסור שאינו בא מעצמו אלא מכח קידושין.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: מה לנדה ואשת אח שיש בהם צד מיוחד, שכן אין להם היתר בחיי אוסרן, כלומר, שכל זמן שהגורם לאיסור קיים אין לאיסור זה היתר, שאין הנידה מותרת כל זמן שרואה דם נידות, ולא אשת אח כל זמן שהאח חי, תאמר באשת איש, שכן יש לה היתר בחיי אוסרה על ידי גט!

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: אטו [וכי] נדה ואשת אח בחיי אוסרן הוא שאין להם היתר, אבל לאחר מכאן יש להם היתר? הלא נדה