אפילו אם פסקה לראות, עדיין אסורה היא, שכן ביומי תליא מילתא [בימים תלוי הדבר] ולא בראיית הדם דווקא, שהרי כל שבעת הימים אסורה היא, גם אם אין דם שופע ממנה. ואף אשת אח — בבנים תליא רחמנא [תלתה התורה] את איסורה, שאם יש לה בנים — אסורה לעולם אפילו אם מת בעלה־אחיו.

אלא פריך הכי [הקשה כך], בלשון שונה: מה לנדה ואשת אח שכן אין אוסרן, כלומר, הדבר שגורם שתיאסרנה, אינו זה המתירן, שההיתר בא מצד אחר; בנידה — כאשר חולפים שבעה ימים. ובאשת אח כאשר במותו אינו משאיר בנים — תאמר באשת איש שהאוסרה (בעלה) הוא עצמו מתירה בגט!

אלא, עלינו לחזור בנו מהוכחות אלה ולסמוך על מה שאמר ר' יונה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בריה דרב יהושע: אמר קרא [הכתוב] בסוף פרשת העריות: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת" (ויקרא יח, כט) — הוקשו (הושוו) כל העריות כולן זו לזו וממילא גם לנדה המוזכרת באותה פרשה, ויש לומר: מה נדה חייב עליה בהעראה ("את מקורה הערה"), אף לחייב את כל שאר העריות די בהעראה.

ושואלים: אם מכאן למדים, ואלא "נדה" דכתיבא [שנאמרה] גבי אשת אח למה לי? שהרי לענין העראה למדים את כל העריות מנידה בהיקש! ומשיבים: כתוב זה צריך לכ פי שאמר רב הונא, שאמר רב הונא: רמז ליבמה מן התורה מנין, ומיד תוהים על הלשון: מנין?! מה מקום לשאלה זו? הא כתיב [הרי נאמר] במפורש: "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה)! אלא: רמז ליבמה שאסורה לאח בעלה בחיי בעלה גם לאחר שגירשה, מנין יודעים זאת.

ומוסיפים לתהות: הלא גם לדבר זה אין צורך בהוכחה מיוחדת, שכן האי [הלכה זו] סברא היא, מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] שלאחר מיתת בעלה שריא [מותרת האשה], מכלל הדברים אתה למד שבחיי בעלה אסורה היא לאחיו!

ודוחים: אפשר היה לומר דלמא [שמא] לאחר מיתת בעלה — מצוה לשאתה, בחיי בעלה — רשות? אי נמי [או גם כן] אפשר לומר שלאחר מיתת בעלה — אין [כן], מותרת, בחיי בעלה — לא, ויש בכך רק לאו הבא מכלל עשה, שאין זה איסור לאו מפורש אלא רק ביטול ושלילה של מצות עשה, ולאו הבא מכלל עשה — דינו כעשה, ולא יותר,

ולכן אמר קרא [הכתוב]: "ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא" (ויקרא כ, כא), ויש להבין: וכי אשת אחיו לעולם נדה היא ואינה פוסקת? אלא הריהי כנדה, מה נדה אף על פי שיש לה היתר לאחר מכאן בתום שבעה ימים לראייתה, בכל אופן בשעת איסורא [האיסור] עובר הבא עליה בכרת, אף אשת אח נמי [גם כן] אף על פי שיש לה היתר לאחר מכאן כשמת בעלה בלא ילדים — בחיי בעלה נענש עליה האח הבא עליה בכרת.

ושואלים: אלא העראה דכתיבא [שנאמרה] גבי (אצל) אחות אב ואחות אם, למה לי? אם למדים דין זה בהיקש?

ומשיבים: דבר זה מועיל לפתור בעיה אחרת, לכדבעא מיניה [לכ מו זה ששאל אותו] רבינא מרבא: המערה בזכור (משכב זכר) מהו? האם גם כאן העראה דינה כביאה גמורה, או לא? ותוהים: בזכור אין צורך בהוכחה מיוחדת! הלא "משכבי אשה" כתיבא [נאמר] בו ("ואת זכר לא תשכב משכבי אשה". שם יח, כב) ומכאן יודעים כי כל הנתפס במושג ביאה ביחס לאשה יכול להיתפס גם בזכר.

אלא, השאלה היא בענין המערה בבהמה, מהו? האם זו נחשבת כביאה או לא? אמר ליה [לו]: אם ביטוי זה הכתוב בתורה אינו ענין, שאינו בא ללמד, להעראה, דכתיבא [שנאמרה] גבי אחות אב ואחות אם, דאתיא בהקישא [שהרי באה, נלמדת הלכה זו בהיקש] מדברי ר' יונה, תנהו ענין להעראה של בהמה. שמייתור ההלכה בענין זה, למדים לדין אחר באותו תחום, שכל דיני ביאות יש להם צד שווה בהעראה.

ושואלים: מכדי [הלא] ביאה על בהמה חייבי מיתות בית דין היא, מאי טעמא כתיב [מה טעם אם כן נאמר] ענין העראה דידה [שלה] גבי (אצל) חייבי כריתות, אחות אב ואחות אם? לכתוב [שיאמר] אותה לגבי עריות שחייבים עליהם כמותה במיתת בית דין, ונילף [ונלמד] מיתת בית דין של בהמה ממיתת בית דין של עריות!

ומשיבים: איידי דכוליה קרא לדרשא אתי [כיון שכל הכתוב של אחות אב ואחות אם כולו לדרשה בא], כתיב ביה נמי הא מילתא לדרשא [נאמר בו גם דבר זה לדרשה], שכן פסוק זה עצמו אינו בא ללמדנו דבר חדש, אלא רק מסקנות היוצאות ונובעות מעבר לדברים המפורשים בו.

ושואלים: מאי דרשא [מה היא הדרשה] הזו? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "ערות אחות אביך לא תגלה" (שם יח, יב), משמע: בין שהיא אחותו של אב מן האב, בין שהיא אחותו מן האם. אתה אומר שאחות זו היא בין מן האב בין מן האם, או אינו אלא אחות אביו מן האב דווקא ולא מן האם.

ולכאורה אין צורך בכתוב מפורש, שהרי דין הוא ואפשר ללמוד זאת מן הסברה: חייב כאן באחות אביו וחייב באחותו, מה אחותו חייב עליה בין שהיא מן האב בין שהיא מן האם — אף כאן באחות אביו, חייב עליה בין שהיא מן האב בין שהיא מן האם.

אולם אם לדון רק על פי השוואה, יש גם אפשרות אחרת, או כלך [לך] לדרך זו ונשווה להלכה אחרת: חייב כאן וחייב בדודתו שהיא אשת אחי אביו, מה דודתו האסורה לו היא דווקא זו הנשואה לאחי אביו מן האב ולא מן האם (אשת אחי אביו מן האם), אף כאן — לא אסרה התורה אלא את אחות אביו מן האב ולא מן האם?!

ודנים: נראה למי דומה למה אפשר להשוות? דנין איסור הבא מאליו כאיסור אחות אב, מאיסור אחותו שלו הבא מאליו, ששניהם איסורים שאינם תלויים בקשרי נישואין, אלא בקירבה, ואל תוכיח דודתו, שאין זה איסור הבא מאליו, אלא על ידי נישואין.

אלא שאפשר לדחות ולטעון: או כלך [לך] לדרך זה ואמור: דנין קרובי האב מקרובי האב, ואל תוכיח אחותו שקרובי עצמו היא, ואם כן אין להביא הוכחה מכרעת מן הסברה —

תלמוד לומר מן הכתוב היתר: "ערות אחות אביך לא תגלה", ללמדנו — בין מן האב בין מן האם. וכן למדים "ערות אחות אמך לא תגלה" (שם יג) — בין מן האב בין מן האם,

ושואלים: למה לי, מדוע היה צריך למכתבא [לומר] אותו דבר באחות אב, למה לי למכתבא [לומר] אותו דבר באחות אם? די היה שייכתב באחד מהם! אמר ר' אבהו: צריכי [צריכים הם], דאי כתב רחמנא [שאם היתה אומרת התורה] רק באחות אב, היינו אומרים שהיא שונה, שכן יש לה חייס (ייחוס), משום שייחוס המשפחה הולך אחרי האב, אבל אחות אם אימא [אמור] שלא, משום שמשפחת אם איננה קרויה משפחה.

ולהיפך: ואי כתב רחמנא [אם היתה אומרת התורה] באחות אם, הייתי אומר — שכן ודאית, שהרי הקשר של אדם עם אמו הוא ודאי, ולכן יש לאסור את אחותו מן האם, אבל אחות אב אימא [אמור] שלא נאסור אותה עליו, שכן אבהות לעולם אינה ודאית, ויתכן שאינה אחותו כלל, ולכן צריכא [נצרכה] ההלכה להיאמר בשתיהן.

ושואלים: ודודתו דפשיטא ליה [שפשוט לו] לתנא שהיא דווקא אשת אחי אביו מן האב ולא מן האם מנא ליה [מניין לו] דבר זה?

אמר רבא: אתיא [בא, נלמד] הדבר מגזירה שווה של המילים "דודו" "דודו". כתיב הכא [נאמר כאן]: "ערות דדו גלה" (שם כ, כ), וכתיב התם [ונאמר שם]: בדיני גאולת קרקע של אדם על ידי בני משפחתו: "או דדו או בן דדו יגאלנו" (שם כה, מט), מה להלן בענייני גאולה בקרובים אין חובת הגאולה מוטלת אלא על דודו מן האב ולא מן האם, אף כאן בדיני ערוה, דודו זה — ודאי שהוא מן האב ולא מן האם.

ושואלים: והתם [ושם] בדיני גאולה מנלן [מניין לנו] שאין מדובר בדוד מן האם? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "ממשפחתו יגאלנו" (שם), וידוע כי רק משפחת אב קרויה משפחה, ואילו משפחת אם אינה קרויה משפחה, שייחוס האדם הוא לפי משפחת האב.

והדתנן [וזה ששנינו במשנה] אמרו לו לאדם: מתה אשתך, והוא נשא את אחותה של אשתו מצד אביה, ולאחר מכן אמרו לו: מתה האחות הזו, אשתו השניה, ונשא את אחותה מאמה של אשתו השניה, ושוב אמרו לו שמתה אף זו, ונשא את אחותה מאביה של השלישית, ואמרו לו שגם זו מתה, ונשא אחותה מאמה — אם התברר אחר כך כי כל השמועות הללו היו שמועות שקר, וכל הנשים חיות, אם כן חלק מן הנישואין הללו לא היו נישואין כלל, לפי שנשא אחות אשתו בחייה,

ולכן מותר באשתו הראשונה ובשלישית שאיננה קרובת אשתו מכל צד, ובחמישית שאינה קרובה לא לאשתו הראשונה ולא לאחרת, ונישואיהן נישואין גמורים הם, ופוטרות את צרותיהן, שאם נפלו לייבום ונחלצה (או נבעלה) אחת מהם — נפטרו כולן. אבל אסור בשניה וברביעית משום שכל אחת מהן היא אחות אשתו בחייה ונשא אותה באיסור, ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, שאינה אשת אחיו שהרי לא תפסו בהן קידושין.

ואם אכן מתה הראשונה, ובא על השניה לאחר מיתת הראשונה, הרי אז מותר בשניה, וברביעית (שהרי אינה קרובה לשניה) ונישואיהן נישואין גמורים היו, ופוטרות צרותיהן, ואסור בשלישית ובחמישית, משום אחות אשתו בחייה.