כיון דקא מצרכת [שאתה מצריך] חליצה, ואין אתה פוטר אותה לגמרי — מידע ידעי דחומרא בעלמא הוא [הכל יודעים שחומרה בלבד היא] שלא החליטו חכמים שקידושין ראשונים ודאיים הם, ולא יבואו להפקיע את הקידושין האחרים. הקשה לו אביי: אי הכי [אם כך], גירושין נמי ליתני [גם כן שישנה] ספק קרוב לו ספק קרוב לה, וליצרכה [ויצריכנה] חליצה, ומידע ידעי דחומרא בעלמא הוא [ויודעים שחומרה בלבד היא] ולא יבואו לידי מכשול!

ענה לו: יש בכך מכשול, שכן אם אתה אומר חולצת, מתוך כך עלול להיות שתהא גם מתייבמת. שמא יטעו אנשים ויחשבו שאם היא ראויה לחליצה — ראויה היא גם לייבום, ויגרמו לייבום אשה האסורה בייבום. הקשה לו אביי: הכא נמי [כאן גם כן] בספק קדושין, אם אתה אומר חולצת שמא תהא גם מתייבמת! ענה לו רבה: ותתייבם, ואין בכך כלום כי במקרה כזה על החזקה שלה, שהיא חזקת היתר, קא קיימא [היא עומדת], שבעיקרו של דבר אנו מניחים שהיא מותרת בייבום ושאסרנוה רק מחמת חשש, וגם אם תתייבם, לא תהא בכך עבירה ממש.

איתיביה [הקשה לו] אביי, אפשר להוכיח שגם במקום של ספק אומרים שצריכה לחלוץ, שכן שנינו במשנה: נפל הבית עליו על אדם אחד ועל בת אחיו שהיתה נשואה לו, ולא היו לו ילדים, ואין ידוע איזה מהם מת ראשון, אם היתה צרה לאותה אשה שמתה, הרי צרתה חולצת ולא מתייבמת, שאם הוא מת ראשון נמצא שבשעת מותו היתה הצרה אסורה ליבם משום צרת בתו. אבל אם הבת מתה קודם, הרי בשעת מיתת הבעל לא היתה האשה השניה צרת ערוה, וחייבת בייבום. ומחמת ספק זה חולצת ולא מתייבמת.

ולשיטתך, אמאי [מדוע] נעשה כך? הכא נמי נימא [כאן גם כן נאמר] שאשה זו, הצרה, בחזקת היתר לשוק עומדת שכל תקופת נשואיה היתה פטורה מייבום משום צרת ערוה, ומספק (שמא מתה צרתה קודם) אתה בא לאוסרה ולהצריכה חליצה — אל תאסרנה מספק!

וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי לחומרא [כאן גם כן לחומרה] אנו עושים, מחמת ספק, הלא חומרא דאתי לידי קולא הוא [חומרה שבאה לידי הקלה היא]. שאם אתה אומר חולצת יאמרו שהיא גם מתייבמת, ואם תתייבם — הרי יש בה ספק איסור צרת הבת, האסורה משום ערוה כבת עצמה! השיב לו רבה: גירושין דשכיחי [שהם מצויים] — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים], שאם אתה אומר שחולצת, יכול להיווצר מכשול שתהא מתייבמת, אולם מפולת דלא שכיחי [שאינה מצויה] — לא גזרו בהו רבנן [בהן חכמים], שאין חכמים גוזרים גזירה בדבר שאינו מצוי.

אי נמי [או גם כן] טעם אחר להבדיל בין המקרים: גירושין דקיימא [שקיימת] ערוה דקא מוכח [שהיא מוכחת], שידוע שהיא ערוה, וצרתה קמצרכת לה [אתה מצריך אותה] חליצה, אמרי [אומרים] אנשים: קמו ביה רבנן בגיטא [עמדו, ביררו, חכמים בגט זה] וקבעו דגיטא מעליא [שגט מעולה] הוא, ולכן הצריכו לחלוץ לצרה ואתו לייבומי [ובאים לייבם] את הצרה על סמך הנחה מוטעית זו. ואילו במקרה של מפולת, מי קמו בהו רבנן [האם עמדו חכמים בהם] במפולת לדעת מי מהם מת קודם? והכל יודעים שהיה כאן ספק שלא נתברר, ויבינו שרק מחמת הספק גזרו שתחלוץ ולא יבואו לייבם על סמך חליצה זו.

ושואלים: וגבי גירושין מי לא תנן [האם לא שנינו] דין זה, בספק קרוב לו וספק קרוב לה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: היתה אשתו עומדת ברשות הרבים במרחק שמונה אמות מבעלה וזרקו את הגט לה, אם היה הגט קרוב לה בתוך ארבע אמותיה — מגורשת, ואם היה קרוב לו בתוך ארבע אמותיו — אינה מגורשת. היה מחצה על מחצה — מגורשת ואינה מגורשת.

ואמרינן [ואומרים אנו] על כך: למאי הלכתא [למה, לאיזה ענין, נאמרה הלכה] זו שהיא מגורשת ואינה מגורשת? ומסיקים: לשני עניינים, דאי [שאם] כהן הוא המגרש הזה — אסורה ליה [לו] אשתו מספק, שמא נתגרשה על ידי גט זה ואינו יכול לחזור ולשאתה. ואי [ואם] ערוה היא, כלומר, שהאשה הזו המגורשת מספק היא ערוה לאחי הבעל, ומת בעלה, הרי אף שהיא עצמה אסורה להתייבם — צרתה בעיא [צריכה] חליצה. ומכאן רואים שאין הבדל בין קידושין וגירושין ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שאם אתה אומר חולצת מתייבמת ואין חוששים איפוא לחשש זה!

ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על הלכה זו, שהיא מקרה מיוחד. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: הכא [כאן] בספק גט זה שדיברנו בו — בשתי כיתי עדים עסקינן [עוסקים אנו], שכת אחת של עדים אומרת: נפל הגט קרוב לה, ואחת אומרת: קרוב לו. דהוה ליה ספיקא דאורייתא [שהרי הוא ספק מן התורה] שיש כאן שתי עדויות שכל אחת מהן מושלמת לעצמה והן סותרות זו את זו, ודבר כגון זה, ספק מן התורה הוא ומחמירים בו. ומתניתין דהכא [ומשנתנו של כאן] מדברת בכת אחת של עדים, שנחלקו בעדותם, או שלא יכלו לברר מה קרה בדיוק. דהוה ליה [שהרי הוא] נעשה ספיקא דרבנן [ספק רק מדברי חכמים] שיש לפנינו עדות אחת מסופקת, ובספק שמדברי סופרים נוטים להקל.

ושואלים: וממאי דמתניתין דהכא [וממה יודע אתה שבמשנתנו של כאן] מדובר שהיה הספק בכת אחת? ומשיבים: דומיא [בדומה] לקדושין, מה קדושין מדובר בספק בכת אחת, אף גרושין מדובר בכת אחת. ותוהים: וקדושין גופייהו [עצמם] שבמשנתנו, ממאי [ממה] יודע אתה שמדובר בספק בדברי כת אחת של עדים? דלמא [שמא] בשתי כיתי עדים? ומשיבים: אי [אם] מדובר פה בשתי כיתי עדים הסותרות זו את זו תתייבם, ואין בכך כלום, שהרי יש עדים האומרים שלא נתקדשה.

ומקשים: כיצד אפשר לומר כך, הרי קיימי [עומדים] עדים וקאמרי [ואומרים] שהקידושין נפלו קרוב לה, ולפי זה היא מקודשת וצרתה היא צרת ערוה ויש כאן איפוא ספק מן התורה, ואת אמרת [ואתה אומר] תתייבם ואין בכך כלום?! ותו [ועוד], לגופו של ההבדל בין שתי כיתות לכת אחת — הלא גם בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא [גם כן ספק מדברי סופרים הוא] ואינו נחשב כספק בעצם המציאות, שהוא ספק מן התורה. ומדוע — דאמרינן [שאומרים אנו]: אוקי תרי לבהדי תרי [העמד שנים כנגד שנים], כלומר, העמד את שני העדים מול שני העדים האחרים, ואין כאן איפוא ספק מן התורה, שבטלה העדות, ואת האשה אוקמה אחזקה [העמד אותה על חזקתה], מכיון שספק זה הוא רק מדברי סופרים ולא מדברי תורה!

וראיה לדבר, מידי דהוה אנכסי [כמו המקרה שהיה בנכסים] של אדם אחד שהיה מכונה בר שטיא, משום שלעתים היה משתגע. וכך היה המעשה: בר שטיא זה זבין נכסי [מכר נכסים], אתו בי תרי ואמרי [באו שנים, שני עדים, ואמרו]: כשהוא חלים [בריא] זבין [מכר], והמכירה קיימת ואתו בי תרי ואמרי [ובאו שנים אחרים ואמרו]: כשהוא שוטה זבין [מכר], ואז אין ממש במכירה. ואמר רב אשי בענין זה: אוקי תרי להדי תרי [העמד שני עדים כנגד שנים] ועדות אחת מכחישה את השניה, ואין איפוא לפנינו שום עדות,