וארעא אוקמא [ואת הקרקע העמד] בחזקת בר שטיא, שכיון שאין כאן הוכחה, משאירים את הדבר בחזקתו. ואם כן, אף במקרה של קידושין ושל גירושין היינו צריכים לומר שאין זה אלא ספק מדברי סופרים ותישאר האשה בחזקתה!

אלא אמר אביי: יש לדחות את דברי רבה ופירושו, ויש להבין את הדבר כמליצת הכתוב "יגיד עליו רעו" (איוב לו, לג), שדבר אחד נלמד מחבירו. כלומר, תנא [שנה התנא], ספק זה, בקידושין, והוא הדין לגירושין כאשר היה הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה. וכן תנא בגירושין גיטין שיש ספק בכתיבתם, והוא הדין לקידושין.

אמר ליה [לו] רבא: אי [אם] אתה מפרש שאין הדינים מיוחדים לכל מקרה, אלא בסגנון של "יגיד עליו רעו", מאי [מה פירוש] "זהו" דקתני [ששנה] במשנה? שלשון המשנה "זהו ספק קידושין", "זהו ספק גירושין", משמעה: זהו ולא אחר!

אלא אמר רבא: כל הספקות שיש בקידושין, וכגון ספק קרוב לו ספק קרוב לה — יש גם בגירושין. ואולם, יש בגירושין ספקות מה שאין בקידושין, שבקידושין טעות בשטר אינה פוסלת. ולפי זה "זהו" שנאמר במשנה בגירושין — לאו דוקא, אינו מדוייק ואיננו בא למעט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, אלא, משום דתנא [ששנה] "זהו" בקדושין תנא נמי [שנה גם כן] "זהו" בגירושין. ושואלים: "זהו" האמור בקידושין למעוטי מאי [למעט את מה] בא? ומשיבים: למעוטי [למעט] ענין הזמן התאריך, דליכא [שאינו] בקידושין. שגם אם מקדש אשה בשטר — אינו צריך לכתוב בו זמן.

ושואלים לגופו של דבר: ומפני מה באמת לא תקנו זמן בקידושין? הניחא [זה נוח] למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהטעם שתיקנו כתיבת תאריך בגט הוא משום פירי [פירות] שכן מזמן הנישואין זכאי הבעל לאכול (וליהנות) מפירות נכסיה של האשה, וצריך שייכתב תאריך בגט כדי לדעת מאימתי הופקעה זכותו לאכול מהם ולמכור את הפירות. ומשום כך אין צריך לכתוב תאריך בשטר קידושין, שהרי שטר הקידושין יוצר רק קשר אירוסין וארוסה לית לה פירי [אין לה פירות], כלומר, אין הבעל אוכל פירות נכסיה עד שישאנה.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שתיקנו חובת כתיבת זמן בגיטין משום בת אחותו, שפעמים שאדם נשוי לבת אחותו והוא יודע שזנתה תחתיו, ומתוך שהיא קרובתו וחס עליה — עשוי הוא לתת לה גט בלי תאריך כדי להצילה מעונש מוות (אם יבואו עדים ויעידו על כך), וכשבאים העדים ומעידים עליה, היא יכולה לטעון שבאותו זמן כבר היתה גרושה. ואם כן, משום חשש זה, ליתקין [שיתקינו] זמן גם בשטר אירוסין, שאף על ידי שטר קידושין בלא תאריך יוכל לחפות על בת אחותו, שאם תזנה תחתיו בתקופת האירוסין אי אפשר יהיה להענישה, ולכן מן ההכרח לכתוב זמן גם בשטר זה!

ומשיבים: משום דאיכא [שיש] מי שמקדש בכספא [בכסף] ואיכא [ויש] מי שמקדש בשטרא [בשטר], לכך לא תקון רבנן [חכמים] זמן גם בשטר, שהרי בקידושי כסף אין מקום לזמן.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי: והא עבדא [והרי העבד], דאיכא דקני בכספא ואיכא בשטרא [שיש שקונה אותו בכסף ויש שקונה אותו בשטר] ובכל זאת תקון רבנן [התקינו חכמים] זמן בשטר קנין עבד! והשיב לו: התם רובא בשטרא [שם בעבד הרוב קונים בשטר], הכא רובא בכספא [כאן בקידושין, הרוב מקדשים בכסף].

איבעית אימא [אם תרצה אמור] טעם אחר, שלא תיקנו שייכתב זמן בשטר אירוסין, משום דלא [שאי] אפשר לתקן זאת באופן שיבטיח שלא יבוא מכשול על ידי כך. ומדוע: היכי ליעביד [כיצד נעשה]? לינחה גבי דידה [אם תאמר שיניחו את שטר קידושין אצלה] — מחקה ליה [תמחק היא אותו, את התאריך] ושוב אי אפשר יהיה להוכיח מתי זינתה. לינחה גבי דידיה [שיניחו את השטר אצלו] — זמנין [פעמים] שבת אחותו היא ומחפה עלה [עליה] והוא ימחק את התאריך.

ואם תאמר לינחה גבי [שיניחוהו אצל] העדים החתומים על השטר — הרי אי דזכירי [אם יהיה המקרה שזוכרים] מעצמם את זמן נתינת השטר לאשה — הרי אינם זקוקים לתאריך שבו, ליתו ליסהוד [שיבואו ושיעידו] על כך על פי זכרונם. ואי [ואם] לא, שאינם זוכרים מעצמם — זמנין דחזו מכתבא ואתו מסהדי [פעמים שהם רואים רק מתוך הכתב את התאריך ויבואו להעיד] על סמך הכתוב, ורחמנא אמר [והתורה אמרה] "מפיהם" — ולא מפי כתבם, שאין עדות כשירה אלא זו שאדם אומרה ממה שיודע מעצמו, ולא על סמך דבר כתוב.

ושואלים: אי הכי [אם כך], בגירושין נמי נימא הכי [גם כן נאמר כך] שקיים אותו חשש, שמא תבוא האשה למחוק את התאריך שבגט המצוי ברשותה! ומשיבים: התם [שם] בגט — הזמן הכתוב בו, להצלה דידה [שלה] קאתי [בא התאריך], שהרי הגט מוציאה מחזקת אשת איש והיא חוששת למחקו שמא ייפסל לגמרי ותיחשב גם אחר כך כנשואה (רמב"ן), אבל הכא [כאן] בשטר אירוסין, הזמן לחובה דידה [שלה] קאתי [הוא בא], שאם תמחוק את התאריך, או תחביא את השטר, הרי בחזקת פנויה היא עומדת, ובלא תאריך ברור היא לא תיענש.

א משנה שלשה אחין, נשואין לשלש נשים נכריות (שאינן קרובות זו לזו) ומת אחד מהן, ועשה בה השני מאמר ולא הספיק לכונסה, ומת גם הוא — הרי אלו שתי הנשים שנפלו לפני האח השלישי חולצות ולא מתייבמות.

ומדוע — שנאמר: "ומת אחד מהם... יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה), לומר: זו שעליה זיקת יבם אחד, שזקוקה רק לייבום לאיש אחד ולא זו שעליה זיקת שני יבמין, שהרי זו שהיתה אשתו של האח שמת ראשון עדיין זקוקה בגללו לייבום, ומשעשה בה השני מאמר ומת, נוספה לה זיקה נוספת. ר' שמעון אומר: אין לחשוש לכך, אלא מייבם לאיזו מהן שירצה וחולץ לשניה.

ב גמרא שואלים: ואי [אם] הלכה זו, לפטור מייבום אשה שעליה זיקת שני יבמין דאורייתא [מן התורה] היא, כפי שאפשר להבין מן הראיה המובאת במשנה, אם כן חליצה נמי [גם כן] לא תיבעי [תצטרך] ותיפטר לגמרי! אלא יש לומר, שבאמת איסור זה אינו מן התורה (שמדין תורה היה רשאי לייבם את שתיהן, כל אחת משום שהיא אשתו של אח אחר), אלא מדרבנן [מדברי םופרים], וגזירה עשו בכך, שמא יאמרו אנשים ששתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות. שכיון שעשה בה האח השני מאמר, עלולים לחשוב ששתיהן הן נשיו של האח השני, ואם יתייבמו שתיהן, יחשבו שאדם רשאי לייבם שתי נשותיו של אחיו, והרי התורה מתירה ייבום רק באשה אחת של המת, ולא בשתים.

ושואלים: ונייבם לחדא וניחלוץ לחדא [ושייבם לאשה אחת מהן ושיחלוץ לאחת] ואז אין מקום לחשש זה! ומשיבים: אין עושים כן, גזירה שמא יאמרו: בית אחד (שתי נשים של איש אחד), מקצתו בנוי