הנך תרתי דדמיין להדדי [אלה השתים, אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב, שדומות זו לזו] כחדא חשיב להו [כאחת מונה הוא אותן], והא שיתסרי [והרי שש עשרה]. והוסיף: והא [והרי] מכל מקום לדידי חזיין לן דכתיבן לאיסורא [אני עצמי ראיתי אותן שהן כתובות לאיסור]! אמר ליה [לו]: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], אי הוה כתיב להיתירא, מי הוות סמכת עלייהו [אם היה כתוב ברשימה ההיא להתיר, האם היית סומך עליהן]? שמר בריה [בנו] של רבנא מי חתים עלייהו [האם חתום עליהן]? שהרי היתה זו רק רשימה כתובה שייחסו לו. השתא נמי דכתיב לאיסורא [עכשיו גם כן שכתוב לאיסור] לאו [לא] מר בריה [בנו] של רבנא חתים עלייהו [חתום עליהם] ואין לסמוך על כך.

תני דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' חייא: דור שלישי שבבנו ושבבתו, כלומר, בת בן בנו, ובת בת בנו, וכן בנכדי בתו, ודור שלישי שבבן אשתו ושבבת אשתו — הרי זו אסורה משום שניה, וכן דור רביעי שבחמיו ושבחמותו אם אמו של חמיו, ואם אמה של חמותו — הרי הן אסורות משום שניה. שאיסור אשה ואמה חל מדברי סופרים גם על אם אם אמה, ארבעה דורות.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מאי שנא [מה שונה] בדרך מנייתו את הדורות למעלה (בחמיו וחמותו) דקחשיב לה [שהוא מונה אותה] את אשתו כאחד הדורות הללו (אשתו, אמה, אם אמה, אם אם אמה) ומאי שנא [ובמה שונה] למטה לגבי דור שלישי בבנו ובתו דלא קחשיב לה [שאיננו מונה אותה] את אשתו בחשבון דורות אלה ומונה את הדורות חוץ ממנה, דור שני ושלישי. ומשיבים: למעלה, דאיסורא [שהאיסור] מכח אשתו קא אתי [הוא שבא], שהרי אינן אסורות משום קירבת הדם שלו אליהן, אלא מצד קירבת אשתו — לכן קחשיב לה [מונה אותה], ואילו למטה, דאיסורא לאו [שהאיסור לא] מכח אשתו קאתי [הוא שבא] — לא קחשיב לה [אינו מונה אותה].

ומקשים: והא [והרי] בן אשתו ובת אשתו, שגם שם איסורא [האיסור] מכח אשתו קאתי [הוא שבא], ולא חשיב לה [ואינו מונה אותה]! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה] שלשה דורות למטה דידיה [שלו] של בנו ובתו ולא חשבה [מנה אותה] מהטעם שאמרנו, תנא נמי [שנה גם כך] שלשה דורות למטה דידה [שלה] ולא חשבה [מנה אותה] ביניהם כדי לשמור על סגנון אחיד בדברים.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אותן שניות שנשנו דבי [בבית מדרשו] של ר' חייא, האם יש להן הפסק או אין להם הפסק? כלומר, האם הכוונה שנאסרו רק אלה, או, שנאסרו גם דורות נוספים למעלה ולמטה מהן?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], ראיה לכך ממה שאמר רב: ארבע נשים יש להם הפסק, ותו לא [ולא עוד], משמע שלכל השאר אין הפסק. ודוחים: דלמא כי קאמר [שמא כאשר אמר] רב — היה זה רק לההיא מתניתא [לאותה ברייתא] שאליה התייחס, ולא לכל השניות. ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ראיה מברייתא זו עצמה, שנאמר בה: שלישי שבבנו ורביעי שבחמיו, ונדייק: שלישי ורביעי — אין [כן], טפי [יותר] — לא! ודוחים: דלמא [שמא] הכוונה היא משלישי ואילך, מרביעי ואילך.

א בנושא קרוב אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: חזי מר האי מרבנן דאתא ממערבא [יראה אדוני אחד החכמים שבא מארץ ישראל] ואמר: בעו במערבא [שאלו שאלה זו בארץ ישראל] האם גזרו שניות בגרים או לא גזרו שניות בגרים?

אמר ליה [לו] רב נחמן: השתא [עכשיו, הרי] ומה ערוה גופא [עצמה] אי לאו [אם לא] מפני הטעם שלא יאמרו הגרים הללו בתמיהה שהם באין מקדושה חמורה לקדושה קלה, שלכאורה מותרים הם כיהודים בדברים שנאסרו בהם בהיותם גוים, לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] ומתירים לגר לשאת כל אשה מקרובות משפחתו שנתגיירו, משום שהגר שנתגייר נחשב כתינוק שנולד, וכל קשריו המשפחתיים הקודמים אינם נחשבים — שניות מיבעיא [נצרכה] לומר שלא גזרו בהן?! כיצד אפשר לומר שיגזרו בהן חכמים?

אגב כך אמר רב נחמן: גרים, הואיל ואתו לידן [ובאו לידינו], כלומר, כיון שעוסקים אנו בסוגיה זו של קירבת משפחה לגביהם, נימא בהו מלתא [נאמר בהם דבר] הלכה: אחין מן האם שהם שניהם גרים — לא יעידו יחד בבית דין, ואם העידו — עדותן עדות. גרים שהם אחין מן האב — מעידין לכתחלה משום שקירבה מצד האב איננה נחשבת כקירבה גמורה לגבי גויים. אמימר אמר: אפילו אחין מן האם נמי [גם כן] מעידין לכתחלה.

ואם תשאל ומאי שנא [ובמה שונה] הדבר מעריות, שאוסרים לגר לשאת את אחותו בת אמו? יש להבדיל: ערוה לכל מסורה, דיני עריות מסורים בידי הכל, שהרי כל אדם בוחר לעצמו אשה, ויש לחשוש שמא יבואו לבחור באותן נשים האסורות להם גם באותן שאינן גרות, ולא יבינו את ההבדל, מה שאין כן עדות, שלבית הדין היא מסורה, ובית הדין יודע להבחין בדברים ולא יבואו להחליף, כי לאמיתו של דבר גר שנתגייר — כקטן שנולד דמי [נחשב] וכל קשרי הקירבה הקודמים אינם נחשבים כלל.

ב משנה מי שיש לו אח מכל מקום מכל סוג שהוא — זוקק האח הזה את אשת אחיו ליבום, ואותו אח — אחיו הוא לכל דבר, חוץ ממי שיש לו אח שנולד מן השפחה או מן הגויה, שאיננו נחשב כאח. וכן מי שיש לו בן מכל מקום מכל סוג — אותו בן פוטר את אשת אביו מן היבום ומן החליצה, שהרי אין חיוב ייבום וחליצה אלא כאשר לא היו למת ילדים כלל. וחייב אותו בן על מכתו ועל קללתו של אביו, שאם היכהו או קיללו חייב מיתה, ובנו הוא לכל דבר, חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה או מן הגויה, מפני שאינו נחשב כבנו.

ג גמרא שואלים: מה ששנינו שאח מכל מקום זוקק לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]? אמר רב יהודה: לאתויי [להביא, להוסיף] ממזר, שאם יש לו אח ממזר גם הוא נחשב אחיו. ותוהים: פשיטא [פשוט] הלא אחיו הוא! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר], לילף [ללמוד] אחוה אחוה מבני יעקב, וכמו שלמדנו לעצם דין הייבום, ומה להלן בבני יעקב — כשרין ולא פסולין, אף כאן לדיני ייבום נאמר שחייבים בכך רק כשרין ולא פסולים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאחיו הוא לייבום.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כן באמת גם כן] שאח פסול לא יזקוק את אשת אחיו לייבום? ומשיבים: כיון שלענין יבום מיפטר נפטר [פוטר] הוא את האשה, שאם היה לבעלה בן, אפילו ממזר, פטורה היא מייבום,