בני צרות אני מעיד לכם שאינם פגומים, שהרי כפי שאמר — מבני בניהם היו כהנים גדולים.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת שעשו בית שמאי כדבריהם ממה ששנינו: בימי ר' דוסא בן הרכינס הותרה צרת הבת לאחין. שהתירה אחיו של ר' דוסא, שהיה מתלמידי בית שמאי. שמע מינה [למד מכאן] כי עשו בית שמאי כדבריהם. ומסכמים על סמך הוכחות אלה: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

א קטע אחרון זה היה חלק ממעשה ארוך יותר, ומעתה מביאים את כל הענין לגופו. גופא, בימי ר' דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין. כלומר, נודע שר' דוסא התיר את צרת הבת לאחים והיה הדבר קשה לחכמים, מפני שחכם גדול היה והכרעתו כבית שמאי היתה הכרעה בעלת משקל רב. ולא יכלו לשאול אותו מיד כיון שהיה זקן מאוד ועיניו קמו (כהו) עד כדי כך שנמנע מלבא לבית המדרש.

אמרו: מי ילך ויודיעו ויברר את הענין עמו? אמר להן ר' יהושע: אני אלך. ושאלו: ואחריו מי ילך? — ר' אלעזר בן עזריה שהיה אמנם צעיר, אבל מגדולי חכמי הדור. ושוב שאלו: ואחריו מי? — ר' עקיבא. הלכו שלושת החכמים ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו, אמרה לו: רבי, חכמי ישראל באין אצלך, אמר לה: יכנסו, ונכנסו.

תפסו ר' דוסא לר' יהושע, שאותו הכיר מכבר, והושיבהו על מטה של זהב, לפי שר' דוסא היה עשיר מופלג. אמר לו ר' יהושע: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב. כלומר, לתלמיד חכם אחר שנמצא כאן. שבלשון כבוד נוהגים שכאשר פונים לחכם גדול קוראים לכל אדם אחר תלמידו. אמר לו: מי הוא? אמר לו ר' יהושע: ר' אלעזר בן עזריה. אמר ר' דוסא: ויש לו בן לעזריה חבירנו? שמחמת זקנתו המופלגת לא היה זמן מרובה בבית המדרש, ולא שמע עליו.

קרא עליו המקרא הזה: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" (תהלים לז, כה), כלומר, שבנו של תלמיד חכם זוכה גם הוא עצמו להיות תלמיד חכם. תפסו והושיבו על מטה של זהב. אמר לו ר' יהושע: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב. אמר לו: ומי הוא? אמר לו: עקיבא בן יוסף. אמר לו ר' דוסא: אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם עד סופו?! שאת שמעו של ר' עקיבא כאדם גדול שמע גם ר' דוסא. שב בני, שב, כמותך ירבו בישראל.

מפני הנימוס לא רצו לגשת מיד לנושא והתחילו מסבבים אותו בהלכות, ועסקו בהלכות שונות עד שהגיעו לצרת הבת. אמרו ליה [לו]: צרת הבת מהו דינה, האם מותרת להתייבם? אמר להן: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא. שאלו אותו: הלכה כדברי מי? אמר להן: הלכה כדברי בית הלל. אמרו ליה [לו]: והלא משמך אמרו שהלכה כדברי בית שמאי!

אמר להם: האם שמעתם שדוסא בן הרכינס התיר, או שבן הרכינס התיר, שמעתם? אמרו ליה [לו]: חיי רבי, סתם שמענו. כלומר, בן הרכינס. אמר להם: אם כך אין זה תמוה, כי אח קטן יש לי, בכור שטן הוא כלומר, חריף מאוד ואמיץ בדעתו כשד, ויונתן שמו, והוא מתלמידי שמאי, והוא זה שהתיר.

ונוסף לכך אמר: והזהרו שלא יקפח (יכה) אתכם בהלכות בענין זה. לפי שיש עמו שלש מאות תשובות (הוכחות) בצרת הבת שהיא מותרת. אבל אין אתם צריכים לחשוש לעצם הענין, כי מעיד אני עלי שמים וארץ, שעל מדוכה זו, שהיתה בתוך ביתו מדוכה, שנשמרה בגלל הזכרון שהיה כרוך בה, ואשר עליה ישב חגי הנביא, ומקובל אני כי אמר שלשה דברים בהלכה: אחד — שצרת הבת אסורה,

שני — שעמון ומואב, כלומר שטחי עבר הירדן שהיו פעם שייכים לעמון ומואב, שיש להם דין מעין ארץ ישראל ולא כמוה לגמרי, שהם, מעשרין מעשר עני בשנת השביעית. שאין השמיטה נוהגת בהם כיון שאינם מארץ ישראל, אבל מביאים מהם מעשר עני לעניי ארץ ישראל, שכן שנת השמיטה בארץ ישראל היא שנה ללא מעשרות בכלל ואף אין בשנה זו לקט שכחה ופאה ואין איפוא לעניים שבה מה לאכול בשנה זו. ועוד העיד: ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים ואין אנחנו חוששים לתערובת של ישראלים שהיו שם שנטמעו ביניהם, ואין חוששים שמא ממזרים הם ואסורים לבא בקהל.

תנא [שנה] החכם: כשנכנסו ר' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא — נכנסו כולם בפתח אחד, אולם כשיצאו, יצאו בשלשה פתחים כדי לנסות לפגוש את אחיו של ר' דוסא. פגע (פגש) בו בר' עקיבא. אקשי ליה [הקשה לו] יונתן בן הרכינס כל אותן קושיות שיש לו על שיטת בית הלל, ואוקמיה [והעמיד אותו], כלומר, השיב עליהם.

הקפיד יונתן בן הרכינס, אמר לו: אתה הוא עקיבא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם גדול, למרות שעדיין לא הגעת אפילו למדרגה של רועי בקר. שרועי בקר הם אנשים פשוטים מאוד, ובדרך כלל הם עמי הארץ ואינם בקיאים אף בהליכות העולם, ובודאי לא בהלכה. אמר לו ר' עקיבא בצניעות: ואפילו למדרגה של רועי צאן, שהם גרועים מרועי בקר — לפי שהם נחשבים כפסולים לעדות — עדיין לא הגעתי.

כיון שהזכירו הלכות אלה בשם חגי הנביא, דנים אף בהן כאן, הוא אמר שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. שאמר מר [החכם]: הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל כשעלו בפעם השניה מבבל, וקדושה ראשונה של ארץ ישראל שנתקדשה על ידי עולי מצרים קדשה רק לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והיא תלויה בכיבושה של הארץ מחדש על ידי ישראל.

והניחום עולי בבל את כל המקומות הללו ולא החשיבו אותם כארץ ישראל גם אחרי שהתיישבו יהודים במקומות הללו, וחורשים וזורעים וקוצרים בהם בשנת השמיטה כחוץ לארץ, ומכל מקום מעשרים מעשר עני כבארץ ישראל כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית, שהעניים שבארץ ישראל שאין להם בשנה זו לקט שכחה ופאה ומעשר עני מפירות ארץ ישראל, ייעזרו במעשר זה.

עוד אמר: ומקבלים גרים מן הקרדויים והתרמודים. ושואלים: איני [האם כן הוא] והא תני [והרי שנה] רמי בר יחזקאל ברייתא: אין מקבלים גרים מן הקרדויים! אמר רב אשי: קרתויים אתמר [נאמר], כלומר, רמי בר יחזקאל אמר שאין מקבלים גרים מן הקרתויים. כדאמרי אינשי [כפי שאומרים אנשים] בכלל בפתגם: קרתויים פסולים.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] זאת בסגנון קצת שונה: תני [שנה] רמי בר יחזקאל: אין מקבלים גרים מן הקרתויים. מאי לאו [האם לא] היינו [הם־הם] הקרתויים היינו [והם־הם] הקרדויים ואם כן יש סתירה בין ברייתא זו לדברי ר' דוסא בן הרכינס! אמר רב אשי: לא, קרתויי [קרתויים] לחוד וקרדויי [וקרדויים] לחוד וכדאמרי אינשי [וכפי שאומרים אנשים]: קרתויי פסילי [קרתויים פסולים].

ואילו ר' יוחנן וסביא [והזקנים] עמו דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם], כלומר, הסכימו כולם: אין מקבלים גרים מן התרמודים. ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שאין מקבלים מהם גרים. משום שיש שם חשש של תערובת יהודים וממילא של ממזרות? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כל הכתמים כלומר בגדים מוכתמים בדם, שיש לחשוש שהוא דם נידה, הבאים מן הרקם מעיר זו שבגבול ארץ ישראל — טהורים, משום שהם בודאי שייכים לגויים, ודם נידה של גויים אינו מטמא.

ור' יהודה מטמא, מפני שהם באותו מקום גרים וטועים. כלומר, חלק מהם, לאחר שנתגיירו, חזרו והתבוללו בין הגויים, ואף שאינם שומרים עוד את דיני התורה, נחשבים הם כישראלים גמורים, וצריך לחשוש לכתמים שלהם שהם של דם נידה. אבל כתמים הבאים מבין הגוים טהורים. והוינן [והיינו עוסקים] בה, בבעיה זו: