ורב זביד אמר, כך צריך לומר: אין בנים בלא סימנים. שאם יש לאשה בנים — ודאי היו לה כבר סימנים. ושואלים: אם כן, ונבדוק אם יש סימנים ולא נזדקק לחזקה זו! ומשיבים: חיישינן שמא נשרו הסימנים (השערות) הללו. ומעירים: הניחא למאן [זה נוח לשיטת מי] שאמר כי חוששין שמא נשרו הסימנים, שיש מקרים שאנחנו חוששים שמא כבר גדולה היא, אלא שהסימנים — השערות — נשרו.

אלא למאן [לשיטת מי] שאמר כי אין חוששין ואם יש בה שערות ודאי יימצאו, ולא נשרו. מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: אפילו למאן [לשיטת מי] שאמר שכרגיל אין חוששין שנשרו שערות אלה — משום צער הלידה וכל הכרוך בכך חיישינן [חוששים אנו] שנשרו, ואי אפשר לבדוק את הדבר היטב.

א וחוזרים לביאור משנתנו. שנינו במשנה: כיצד פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן. ושואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו] שלא רק הצרה נפטרת אלא גם צרת צרה? אמר רב יהודה: שאמר קרא [הכתוב]: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרר" (ויקרא יח, יח), ולשון "לצרור" (ולא "לצור") מלמדת על כך שהתורה ריבתה צרות הרבה. כלומר, לא רק את צרתה של האסורה משום ערוה אלא גם צרה של צרה.

רב אשי אמר: סברא היא זו, ואין צורך לכך בלימוד מן הכתוב, וכך יש לומר: צרה של ערוה מאי טעמא אסירא [מה טעם אסורה] — כיון שבמקום ערוה קיימא [היא עומדת], שכיון שהערוה פטרה אותה מן הייבום ואף אסרה אותה על היבם, הרי גם היא נעשית ערוה באיסור אשת אח, ולכן צרת צרה נמי [גם כן] במקום ערוה קיימא [היא עומדת], שאף היא כצרת ערוה, ונאסרת.

ב שנינו במשנה: כיצד, באיזה אופן, תהיינה צרות ערוה מותרות — אם מתו הן הקרובות, או אם מיאנו או אם נתגרשו, מאותה שעה ואילך שוב אין הצרה נחשבת כצרת ערוה. ומעירים: דין זה נאמר בהכללה, ואפילו במקרה כאשר כנס האח שמת את הצרה בעוד קרובת אחיו נשואה לו, ולבסוף גירש את הקרובה, שבמשך זמן מסויים היו שתי הנשים בפועל צרות זו לזו — גם במקרה זה בטל איסור צרת ערוה, ומותרת הצרה להתייבם.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה אחרת: שלשה אחים, שנים מהן נשואים שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית (אשה זרה להן), גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו, ומת הנשוי נכרית ואחר כך כנסה המגרש את הנכרית על ידי ייבום, ואחר כך מת גם הוא, ונופלת האשה שוב לייבום לפני האח הנותר, הנשוי לאחת האחיות, זו היא שאמרו: "שאם מתו או נתגרשו" — צרותיהן מותרות.

ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שגירש אותו יבם קודם את האחות, ואחר כך כנס את הנכרית, ונמצא שנכרית זו מעולם לא היתה בפועל צרתה של האחות (אף ששתיהן היו, בזמנים שונים, נשואות לאותו אדם), אבל אם כנס היבם את הנכרית ואחר כך גירש את האחות, ונמצא שבזמן מסויים היו הנכרית והאחות צרות — לא תהא ראויה לייבום, משום שהיתה במשך זמן מסויים צרת ערוה. והרי מזה סתירה למה שמובן ממשנתנו!

אמר ר' ירמיה: תברא [שבורה], יש שבר, חוסר התאמה, בין המשניות, ויש לומר שמי ששנה משנה זו לא שנה משנה זו, שהמשנה שלנו והמשנה שציטטנו לגבי שלושה אחים אינן לפי אותה שיטה. וטעם ההבדל בשיטות הוא — כי האי תנא סבר [תנא זה של משנתנו סבור] כי מיתה מפלת, כלומר, הזמן הקובע לגבי קשר הייבום, הן לחיוב והן לפטור, הוא זמן מיתתו של האח בלא בנים. ובמקרה של משנתנו, כיון שבזמן מותו לא היתה אשתו צרתה של ערוה — ממילא לא חל עליה איסור אף שבזמן מסויים אכן היו הן צרות.

והאי תנא סבר [ותנא זה של שלושה אחים סבור] כי נשואין הראשונים מפילים, כלומר, זמן הנישואים — הוא היוצר את זיקת הייבום, וכיון שהאשה השניה היתה בזמן מסויים צרת ערוה, הרי נוצר אז פטור מהייבום.

רבא אמר: לעולם אפשר לומר כי שתי המשניות, שיטת חד תנא [תנא אחד] הוא, וסברה אחת היא. אלא שהתנא שבמשנה בסגנון של "זו ואין צריך לומר זו" קתני [שנה אותה], כלומר, משנתנו מדברת במקרה של כנס ואחר כך גירש, ובמשנה של שלושה אחים, שזה המקרה הפשוט יותר ("אין צריך לומר"), מדובר כאשר גירש ואחר כך כנס, שהיא בודאי מותרת, ואין כאן סתירה, אלא סגנונות שונים.

ג שנינו במשנתנו: וכל יבמה שהיתה ערוה עליו והיא קטנה שיכולה למאן ולא מיאנה — צרתה חולצת ולא מתייבמת. ושואלים: ותמאן הקטנה השתא [עכשיו] לאחר מות הבעל ויופקע קשר הנישואין מעיקרו ותתייבם הצרה! וכיון שאין עושים כן לימא מסייעא ליה [האם לומר שמסייע לו הדבר] לר' אושעיא.

שאמר ר' אושעיא: ממאנת יבמה קטנה למאמרו (קידושי כסף) של היבם, שאם קידשה היבם יכולה היא לומר שאיננה רוצה בו, ועל ידי זה מופקע הקשר שביניהם, ואינה ממאנת לזיקתו, שכל עוד לא עשה בה מאמר, אין היבמה הקטנה יכולה לבטל את הקשר ביניהם במיאון, לפי שהקשר ביניהם איננו כקשר נישואין, ומיאון לא הותקן אלא לבטל קשר נישואין בלבד, ולכן איננה יכולה לבטלו. ולפי שיטה זו מובן מדוע היבמה, שהיא ערוה וקטנה, אינה יכולה למאן כדי שיוכלו לייבם את צרתה.

ודוחים: לא, אפשר לומר שיבמה יכולה למאן גם לזיקה, אלא צרת ערוה שאני [שונה] שאין מתירים אותה גם אם היתה יכולה הערוה למאן, ומדוע? דתני [ששנה] רמי בר יחזקאל ברייתא זו: אם מיאנה בבעל ועקרה על ידי כך את הנישואין — מותרת לאביו, שהרי הופקע קשר הנישואין מעיקרו, ואיננה נחשבת כלתו כלל. אבל אם מיאנה רק ביבם — אסורה לאביו.

וטעמו של דבר, אלמא [מכאן], שמשעת נפילה נראית ככלתו. שמאותה שעה שבה נפלה לייבום נחשבת היא כקשורה בדרך זיקה לבן, ונראית בעיני הכל ככלתו של האב, ולכן אסרוה לאביו. הכא נמי [כאן גם כן], בצרת ערוה, יש לומר: משעת נפילה נראית כצרת בתו, וכיון שהדבר נראה כך בעיני הבריות שוב לא התירו אותה חכמים על ידי מיאון שלאחר מעשה.

ד משנה שש עריות שלא נמנו במשנה הראשונה הן חמורות מאלו שמנינו כבר, מפני שנשואות לאחרים ולא לאחים, שהן בדרגת קירבה כזו שלעולם לא יתכן שתהיינה נשואות לאחד מן האחים מן האב. אלא שבעקבות חומרה זו באה גם הקלה, שכיון שאין דין ייבום חל עליהן כלל, משום כך צרותיהן מותרות. שאין צרת ערוה אסורה אלא במקום מצוה של ייבום, ושלא במקום מצוה לא חל כלל איסור צרת ערוה.

ואלו הן: אמו, שאסורה לא רק עליו, אלא גם על כל אחד מבני אביו אף שאינם בניה, ואשת אביו, ואחות אביו שאסורה לכל הבנים מאותה סיבה, וכן אחותו מאביו שהיא אחות מאב גם לשאר אחיו מן האב, ואשת אחי אביו, וכן אשת אחיו מאביו כשלאותו אח יש בנים, שאיסורן של כל אלה שווה לגבי כל האחים, ואין כאן דין ייבום, ולכן הצרה מותרת. עד כאן היתה במשנה (ובגמרא) ההנחה, שלא רק הערוה איננה יכולה להתייבם אלא גם צרתה פטורה מן הייבום.

ולאמיתו של דבר יש בכך מחלוקת קדומה, שבית שמאי מתירין הצרות לאחים. כיון שאינם דורשים כלל אותן דרשות שעל פיהן נאסרו הצרות. ובית הלל אוסרים, כפי ששנינו במשניות הקודמות, שהן לדעת בית הלל.