הלכתא [הלכה היא]: צרת אילונית מותרת, ואפילו הכיר בה בעלה הראשון לפני שנשאה שהיא אילונית וקידושיו היו קידושין גמורים, מכל מקום אין מצות ייבום באילונית, אבל על צרתה אין איסור. ואפילו צרת בתו אילונית שהכיר בה, ואין אנחנו חוששים כאן משום צרת ערוה.

ושואלים: ואלא הא דקתני [זו ששנה] "שנמצאו אילונית", ומכאן דייקנו שיש הבדל בין הכיר בה ובין לא הכיר בה — תני [שנה] ותקן "שהיו" ולא "שנמצאו". כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אחת צרת ממאנת, ואחת צרת אילונית, ואחת צרת מחזיר גרושתו — כולן מותרות ובניגוד לשיטות אלה שאסרו אותן.

א אגב הדיון במשנתנו במיאון, מביאים הלכה הנוגעת לענין זה מצד אחר. תני [שנה] רב ביבי קמיה [לפני] רב נחמן ברייתא זו: שלש נשים משמשות במוך (אריג רך) שהן מכניסות בצוואר הרחם, כדי שלא תתעברנה, ואף שבדרך כלל דבר זה אסור, התירו במקרים אלה, ואלו הן: קטנה, מעוברת, ומניקה. וטעמם של הדברים: קטנה — שמא תתעבר ושמא תמות בהריון או בלידה. מעוברת — שמא תגיע להריון שני ותעשה עוברה סנדל, שעובר אחד יפריע לשני וימעך אותו. מניקה — שמא תתעבר ואז ייפסק אצלה החלב, ותגמול את בנה מלינוק לפני זמנו, וימות.

ואיזו היא קטנה — מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ויום אחד, שיש לחשוש שמא תתעבר ותסתכן. פחות מכאן (מגיל זה) ויתר על כן — משמשת כדרכה והולכת (בלא מוך), שכן בפחות מגיל אחת עשרה ודאי לא תתעבר וביותר מגיל שתים עשרה אין בכך סיכון בריאותי, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו שלא יקרה אסון בדבר, משום שנאמר: "שמר פתאים ה'" (תהלים קטז, ב).

ומדייקים בלשון, מדקאמר [ממה שאמר] בברייתא שמא תתעבר ושמא תמות, מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] קטנה דמיעברא [שמתעברת] ולא מתה אף שדבר זה אינו ברור, ויש חשש סכנה. ואם כן, כיון שיש אפשרות שקטנה תתעבר ותלד, מצינו חמותו ממאנת. שהרי אפשר שאשה תלד בת בקטנותה, ואביה יקדש את הבת הזאת לאחר בעודה תינוקת ובתוך כך תמאן האם בבעלה, וייתכן איפוא מצב של "חמות ממאנת",

ותנן [והרי שנינו במשנתנו]: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו, שכן ממאנת היא קטנה שאינה יכולה ללדת, ואם כן יש סתירה בין הברייתא למשנה! ומתרצים: אימא [אמור כך]: לא "שמא תתעבר ושמא תמות", שמלשון זו מובן לא ברור אם תמות כתוצאה מעיבורה, אלא: שמא תתעבר ותמות, שאמנם ספק אם תתעבר, אבל אם תתעבר ודאי תמות ואין איפוא במציאות קטנה יולדת.

שאמר רבה בר ליואי: גבול יש לה לילדה לענין הריון, קודם הזמן הזה לפני גיל אחת עשרה — אינה מתעברת כל עיקר, תוך הזמן הזה מגיל אחת עשרה עד שתים עשרה — היא מתה ועוברה מת, לאחר הזמן הזה משתים עשרה ומעלה — היא חיה ועוברה חי.

ומקשים: איני [האמנם כן הוא]? והא תני [והרי שנה] רבה בר שמואל: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו — שכבר ילדו. משמע שקטנה מסוגלת ללדת, שאם לא כן לא היה צריך לומר "שכבר ילדו", אלא לומר "שכבר גדלו"! אלא לעולם יש לחזור לגירסת הברייתא המקורית: שמא תתעבר ושמא תמות. ואלא קשיא הך [קשה זו] משנתנו, שלכאורה משמע מלשונה שאין דבר כזה אפשרי!

אמר רב ספרא: צריך לומר, בנים הרי הם כסימנים. כלומר, אשה שכבר ילדה אי אפשר לדונה עוד כקטנה, שהרי הגדרת הבוגרת נקבעת בדרך כלל על פי "סימנים" (שערות במקום הערוה), אבל אם ילדה בנים — הרי הם הוכחה לבגרות כמו הסימנים. ואית דאמרי [ויש שאומרים]: בנים עדיפי [עדיפים] מסימנים של בגרות. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם הם כמו סימנים או עדיפים מסימנים? ומשיבים: ההבדל הוא שאפילו לשיטת ר' יהודה שאמר שלא רק קטנה ממש ממאנת, אלא גם משהביאה שתי שערות, יש עוד זמן מסויים עד הזמן שירבו כל כך השערות, שירבה השער השחור על העור הלבן, מכל מקום בבנים מודה, שהם עדיפים מסימנים, ואם ילדה הריהי נחשבת גדולה, ואיננה יכולה עוד למאן.