א משנה מאימתי, מאיזה יום בשנה, מזכירין גבורות גשמים, שאומר: "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתוך התפילה? ר' אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג הסוכות. ר' יהושע אומר: מיום טוב האחרון של חג זה.

אמר לו ר' יהושע: הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג, שהרי אם יורדים גשמים כאשר הכל יושבים בסוכה, הרי זה סימן של קללה לישראל, ואם כן למה הוא מזכיר גשמים בחג? אמר לו ר' אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול ולהתפלל בלשון בקשה שירדו גשמים אלא להזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בעונתו. אמר לו ר' יהושע: אם כן שההזכרה היא לשיטתך רק זיכרון בלא בקשה כלל, לעולם יהא מזכיר את הגשמים בכל ימות השנה גם בקיץ!

כלל הוא לכל הדעות: אין שואלים את הגשמים בלשון בקשה אלא סמוך לגשמים. ר' יהודה אומר: העובר לפני התיבה (שליח ציבור המתפלל) ביום טוב האחרון של חג הסוכות (שמיני עצרת), האחרון זה המתפלל תפילת המוסף מזכיר בה את הגשמים, ואילו הראשון המתפלל תפילת שחרית אינו מזכיר. ולהיפך עושים בסיום תקופת בקשת הגשמים; ביום טוב הראשון של פסח שהוא סוף זמן שאילת גשמים, הראשון המתפלל שחרית, עדיין מזכיר, והאחרון המתפלל מוסף שוב אינו מזכיר.

ב גמרא תחילה שואלים: התנא שבמשנתנו היכא קאי [היכן הוא עומד], על מה הוא נסמך, דקתני [שהוא שונה] "מאימתי", שנראה שהוא ממשיך מהנחה ברורה שיש חובה של תפילה על הגשמים, והוא ממשיך בשאלה מאימתי מזכירים זאת? ומשיבים: התנא התם קאי [שם הוא עומד] על מקור זה הוא נסמך,

דקתני [ששנה] במסכת הראשונה בשישה סדרי משנה, ברכות: מזכירים גבורות גשמים בברכה על תחיית המתים, ושואלין (מבקשים שירדו גשמים) בברכת השנים, והבדלה של מוצאי שבת וחג אומרים בברכת "חונן הדעת". ועל סמך משנה זו שקבעה את חיוב הבקשה שבחזרה קתני [שנה] כאן מאימתי מזכירים גבורות גשמים.

ושואלים: אם כן, וליתני התם [ושישנה פרטי הלכה זו שם] ומאי שנא דשבקיה עד הכא [במה שונה, מדוע, שהניח את הדבר עד כאן] מתחילת סדר זרעים עד מסכת זו שבסוף סדר מועד?!

אלא עלינו לחזור בנו מתירוץ זה, ולומר כי התנא שלנו ממסכת ראש השנה סליק [עולה, ממשיך], דתנן [ששנינו במשנה שם]: ובחג הסוכות נידונין כל באי עולם על המים. ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] שם ובחג נידונים על המים, סמך על כך שראוי שיזכירו בקשת המים סמוך לדין, ולכן תנא [שנה] כאן מאימתי מזכירין גבורות גשמים.

ג על לשון המשנה שואלים: וליתני [ושישנה] לשון "מאימתי מזכירים על הגשמים" מאי [מה פירוש הלשון] "גבורות גשמים" שאמר? אמר ר' יוחנן: מפני שיורדים בגבורה והם מגלים את גבורת ה' בעולם. שנאמר: "עשה גדלות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" (איוב ה, ט) וכתיב [ונאמר] סמוך לו: "הנתן מטר על פני הארץ ושלח מים על פני חוצות" (איוב ה, י).

על ראיה זו שואלים: מאי משמע [מה המשמעות, מה היא ההוכחה] מפסוקים אלה שירידת הגשם נחשבת לגבורה? אמר רבה בר שילא: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "חקר" "חקר" מברייתו של עולם.

כתיב הכא [נאמר כאן] בגשמים "עשה גדלות עד אין חקר" וכתיב התם [ונאמר שם] בבריאת העולם "הלוא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו" (ישעיהו מ, כח) משמע שהכתוב משווה שני דברים אלה זה לזה, ובבריאת העולם כתיב [נאמר]: "מכין הרים בכחו נאזר בגבורה" (תהלים סה, ז) ולכן נקשר מושג הגבורה גם לגשמים.

ושואלים: ומנא לן [ומניין לנו] שבתפלה דווקא צריך להזכיר את הגשמים? ומסבירים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, יג) והסבירו חכמים בכמה מקומות איזו היא עבודה את ה' שהיא בלב — הוי אומר: זו תפלה. וכתיב בתריה [ונאמר בפסוק אחריו]: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש" (דברים יא, יד), ונלמד מכאן כי כאשר עוסקים בעבודה שהיא בלב, בתפילה, ראוי להתפלל על הגשמים.

ד אגב הזכרת גבורת ה' שיש בירידתם של גשמים מביאים מאמרות בענין זה. אמר ר' יוחנן: שלשה מפתחות מצויים בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו כרגיל ביד שליח, אלא הוא בעצמו דואג להם. ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה (יולדת), ומפתח של תחיית המתים.

וראיות לדבר: מפתח של גשמים, דכתיב [שנאמר]: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו" (דברים כח, יב), משמע שמפתח זה ביד ה' הוא. מפתח של חיה (יולדת) מנין — דכתיב [שנאמר]: "ויזכר אלהים את רחל וישמע