אליה אלהים ויפתח את רחמה" (בראשית ל, כב). מפתח של תחיית המתים מנין — דכתיב [שנאמר]: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי" (יחזקאל לז, יג).

במערבא (במערב, בארץ ישראל) אמרי [היו אומרים]: אף מפתח של פרנסה הוא בידי ה', דכתיב [שנאמר]: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, טז). ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא קא חשיב להא [החשיב את זה]? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] גשמים היינו פרנסה, שהרי גשמים הם ענין כולל, והם מפתח לכל ענייני הפרנסה בכללה.

א שנינו במשנה שר' אליעזר אומר שמיום טוב הראשון של חג מזכירין גשמים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: ר' אליעזר מהיכא גמיר לה [מהיכן למד אותה, את ההלכה הזו]? האם מדין לולב גמר לה [למד אותה] או מניסוך המים גמר לה [למד אותה], כשהוא סבור להתחיל את הזכרת הגשם מחג הסוכות בדומה למצוות אלה הקשורות אף הן בגשם.

ובהסברת ההבדל מאיזה דין למד הלכה זו, מפרטים: מלולב גמר לה [למד אותה], ולכן: מה לולב ביום, שמצוותו רק ביום ולא בלילה, אף הזכרה של הגשם מתחילה רק ביום החג הראשון. או דלמא [שמא] מניסוך המים גמר לה [למד אותה], ואם כן יש לומר: מה ניסוך המים המצוה היא מאורתא [מן הלילה] הראשון, שאמר מר [החכם]: מה שנאמר "ומנחתם ונסכיהם" (במדבר כט, יח) בא ללמדנו שאף שהקרבת הקרבן אינה נעשית אלא ביום, אולם הקרבת המנחות וניסוך הנסכים, יכולים להיעשות אפילו בלילה, אם כן, אף הזכרה של גשמים צריכה שתיעשה כבר מאורתא [מן הלילה]?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה שאמר ר' אבהו: לא למדה ר' אליעזר אלא מלולב. ומקור דבריו: איכא דאמרי [יש אומרים] שר' אבהו גמרא גמיר לה [במסורת למד אותה] שזוהי שיטת רבי אליעזר, ואיכא דאמרי מתניתא שמיע ליה [ויש אומרים שמברייתא למד זאת].

מאי [מה] היא אותה ברייתא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מאימתי מזכירין על הגשמים? ר' אליעזר אומר: משעת נטילת לולב. כלומר, משעה שבה מצוה ליטול אותו ביום הראשון של חג הסוכות, ר' יהושע אומר: משעת הנחתו. כלומר, משעה שבה מניחים ושוב אין נוטלים אותו.

אמר ר' אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו, הלולב והמינים הבאים עמו אינן באין אלא לרצות על המים שהם קשורים לתפילה שיירדו גשמים בשנה הזו, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, שהרי צומחים הם על המים וזקוקים להם — כך אי אפשר לעולם כולו בלא מים, ולכן יש להזכירם בתפילה מזמן מצות הלולב.

אמר לו ר' יהושע: והלא גשמים בחג אינו אלא סימן קללה! אמר לו ר' אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר בלבד, וכשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה בזמן שיעלה רצון מלפני ה' לעשות זאת, כך מזכירין גבורות גשמים כל השנה ואינן באים אלא בזמנן. ולפיכך לפי שיטה זו, אם בא להזכיר גשמים כל השנה כולה — מזכיר. ואילו רבי אומר: אומר אני, משעה שמפסיק לשאלה, כלומר, באותו זמן שמפסיק להתפלל ולבקש על ירידת גשמים — כך מפסיק להזכרה, ולא כדברי ר' אליעזר.

ר' יהודה בן בתירה אומר: לא מתחילת החג אלא בשני בחג הוא מזכיר, ר' עקיבא אומר: בששי בחג הוא מזכיר. ואילו ר' יהודה משום ר' יהושע אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג (שמיני עצרת), האחרון המתפלל תפילת מוסף מזכיר גשמים, ואילו הראשון המתפלל שחרית אינו מזכיר. וכנגדו ביום שמסיימים בהזכרת גשמים, העובר לפני התיבה ביום טוב ראשון של פסח — הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר. עד כאן הברייתא.

ומעירים: שפיר קאמר ליה [יפה אמר לו] ר' אליעזר לר' יהושע שהוכיח שיש להזכיר גם כשאינו בזמנו, כדרך שמזכירים תחיית המתים אף שלא בזמנה! ומשיבים: אמר לך [היה יכול לומר לך] ר' יהושע: בשלמא [נניח] תחיית המתים מזכיר בכל עת, שאף שאינה מתקיימת בכל יום, בכל זאת דכולי יומא זמניה [שבכל יום זמנה] הוא, שראוי הדבר להיות בכל יום.

אלא גשמים, כל אימת דאתיין זמנייהו היא [כל זמן שהם באים זמנם הוא]?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: יצא חודש ניסן ואחר כך ירדו גשמים — סימן קללה הם, וראיה לדבר, ממה שנאמר: "הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה" (שמואל א' יב, יז).

שנינו שם: ר' יהודה בן בתירה אומר: בשני בחג הוא מזכיר. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] שיטתו של ר' יהודה בן בתירה? דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה בן בתירה אומר: רמז לניסוך המים מן התורה,

נאמר בקרבנות יום השני של חג הסוכות בשינוי מבשאר הימים, שבשאר הימים כתוב "ונסכה" וביום שני נאמר "ונסכיהם" (במדבר כט, יט), ונאמר בששי גם כן שינוי "ונסכיה" (במדבר כט, לא), ונאמר בשביעי "כמשפטם" (במדבר כט, לג) (ולא כבשאר הימים "כמשפט"),

הרי לנו כאן מ"ם יו"ד מ"ם שיש בהם שינוי, הרי הם מצטרפים יחד למלה מים, ומכאן רמז לניסוך המים מן התורה.

ומסבירים לפי זה: ומאי שנא בשני דנקט [ומה שונה, מדוע נקט שמזכירים את הגשמים ביום השני], דכי רמיזי להו בקרא [שכאשר רמוזים הם בכתוב] — בשני הוא דרמיזי [שנרמזים] הלכך [לכן] ביום השני מדכרינן [מזכירים אנו].

ר' עקיבא אומר: בששי בחג הוא מזכיר, שכאן הוא הרמז לניסוך המים, שנאמר בששי: "ונסכיה" בלשון רבים, ומכאן למדים שבשני ניסוכין הכתוב מדבר, אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין.

ומקשים: אמנם נאמרו שם שני ניסוכים "נסכיה" אבל אימא תרוייהו דחמרא [אמור ששניהם הם ניסוכים של יין]? ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] גם כשיטת ר' יהודה בן בתירה שאמר: רמיזי מיא [שרמוזים על כל פנים מים] בכתוב על פי צירוף האותיות הנוספות, וכיון שנאמר "נסכיה" למדים שהכוונה שיש להוסיף עוד ניסוך אחד של מים.