אומר: רואין את העליונות כלומר את כל ליטרות הקציעות העליונות כאילו הן פרודות שאנו דנים אותן לא כיחידה אחת אלא כאילו היתה כל אחת מהן לבדה, והתחתונות שנמצאות שם זה מכבר ובוודאי מעושרות הן, מעלות (מבטלות) את העליונות ברוב, שכן יש בתוך החבית או העיגול כמות מספקת כדי שיתבטל הכל.

ואילו ר' יהושע אומר: אם יש שם מאה פומין (פיות שונים) של חביות או עיגולים הרי פי העיגול שנאסר על ידי הליטרא שלא הפרישו ממנה יעלו, משום שפה זה בטל באחד ומאה, ואם לאו — הרי כל הפומין (הפיות של החביות או הכוורות) שברור שיש באחד מהם ליטרא אחת של איסור — כולם אסורין, והשולים פנים הכלים — מותרין, שהרי ברור שלשם לא נכנס האיסור. זו היתה גירסת ר' מאיר באותה מחלוקת.

ר' יהודה אומר שכך נחלקו הראשונים, ר' אליעזר אומר: אם יש שם מאה פומין של היתר חוץ מן האיסור — יעלו במאה ואחת של ההיתר, ואם לאו [לא] — הפומין אסורין והשולים מותרין. ר' יהושע אומר: אפילו יש שם שלש מאות פומין לא יעלו, לפי שליטרא זו אין לה ביטול כלל. והוא שאמר רב פפא שיש תנא (ר' יהושע לשיטת ר' יהודה) הסבור שדבר שלפעמים מוכרים אותו במנין, כגון ליטרא של קציעות, גם הוא אינו בטל כלל.

נאמר עוד באותה משנה: אם דרסה בעגול ואינו יודע באיזה עגול דרסה — דברי הכל יעלו (יתבטלו) הקציעות האסורות. על פסקה זו תוהים: דברי הכל?! היינו פלוגתייהו [הרי זו היא מחלוקתם] אם בטלה הליטרא או אינה בטלה!

אמר רב פפא: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: דרסה בעגול אבל אינו יודע באיזה מקום בעגול, כלומר: באיזה צד שלו דרסה, אי [אם] לצפונה אי [אם] לדרומה ואז אין קביעות מקום מסויים לאיסור, ואף ליטרת האיסור אינה יכולה להיות עוד ניכרת לעצמה — הרי במקרה זה בודאי אינה עוד דבר חשוב, ולדברי הכל יעלו [יתבטלו]. עד כאן להסבר הברייתא מדוע ביצה (שהיא כפי פירוש זה ביצת טריפה) אינה בטילה אפילו באלף.

אולם רב אשי אמר: לעולם אפשר לפרש כפשוטה של הברייתא שמדובר כאן בספק יום טוב ספק חול, ומה שהקשו שהרי לרוב הדיעות אין זה אלא איסור מדברי סופרים, ומדוע אין ספיקו מותר כשאר ספק שמדברי סופרים? יש לומר כי כיון שהוי [שהוא] דבר שיש לו מתירין, הרי בכל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן [בדברי סופרים] לא בטיל [איננו בטל], ושוב אין מקום לקושיה.

א תניא [שנויה תוספתא], אחרים אומרים משום ר' אליעזר: ביצה שנולדה ביום טוב — תאכל היא ואמה. ותוהים: במאי עסקינן [במה, באיזה מקרה, אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] כי בתרנגולת העומדת לאכילה עוסקים אנו — אם כן פשיטא [פשוט] הדבר שהיא ואמה שריא [מותרות]! אלא אם תאמר כי עוסקים אנו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים — הלא היא ואמה אסורה! אמר ר' זירא, כך יש להבין: תאכל הביצה אגב אמה שאם אמה (התרנגולת) נאכלת — אף היא תיאכל.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר], מתי צריך לסמוך על סימן זה? אמר אביי: מדובר כאן כגון שלקחה (קנאה) אדם לתרנגולת זו סתם, שלא פירש מה כוונתו לעשות בה, אם לביצים או לבשר, ובאופן כזה, אם נשחטה התרנגולת ביום טוב — הובררה שלאכילה היא עומדת, וכיון שכך — גם הביצים שהטילה מותרות, לא נשחטה — הרי הובררה שלגדל ביצים היא עומדת, ולכן הביצה שהטילה אסורה.

רב מרי אמר: לשון זו "תיאכל היא ואמה" אין להבינה כפשוטה, אלא כלשון גוזמא [הפרזה והדגשה] קתני [שנה]. וראיה לדבר ממה דתניא [ששנינו בתוספתא] באותו ענין, אחרים אומרים משום ר' אליעזר: ביצה תאכל היא ואמה, ואפרוח וקליפתו.

ונברר: מאי [מה פירוש] קליפתו? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לקליפה ממש, וכי קליפה בת אכילה היא? אלא עליך לומר שהכוונה היא לאכול אפרוח בעודו בקליפתו, ויש לתמוה ולהקשות על פירוש זה: עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על ר' אליעזר בן יעקב והתירו אפרוח באכילה מיד כשנולד, אלא היכא [היכן] שיצא כבר לאויר העולם, שלדעתם מיד כשנולד מותר לאוכלו ואין צורך להמתין לו עוד. אבל היכא [היכן] שעדיין לא יצא לאויר העולם — לא פליגי [אינם חלוקים] ומודים שאפרוח כזה אסור באכילה, ואינו אלא כשרץ.

אלא ודאי, הביטוי אפרוח וקליפתו, אין להבינו כפשוטו אלא כלשון גוזמא [הפרזה], הכא נמי [כאן גם כן] לשון זו שאמר "תאכל היא ואמה" — לשון גוזמא [הפרזה] היא ואין הכוונה לומר כי תיאכל היא ואמה ממש, אלא רק להדגיש שהביצה מותרת בלי ספק.

ב אתמר [נאמר], אם היו שבת ויום טוב סמוכים זה לזה, רב אמר: ביצה שנולדה בזה — אסורה בזה, ור' יוחנן אמר: נולדה בזה — מותרת בזה. ושואלים: נימא קסבר [האם לומר שסבר] רב: קדושה אחת היא, כלומר, שיום טוב ושבת הסמוכים זה לזה נחשבים כרצף אחד של קדושה וכיום אחד ארוך שאין לחלק ביניהם?

והאמר [והרי אמר] רב: הלכה כארבעה זקנים (חכמים) שאמרו אליבא [על דעתו] של ר' אליעזר, שאמר: שתי קדושות הן ששבת ויום טוב אינם נחשבים כהמשך אחד, ולכך הותר לערב באחד מהם לצורך משנהו ואין צריך לעשות כן דווקא ביום חול. ואם כן, אי אפשר לפרש את המחלוקת על בסיס זה.

אלא הכא [כאן] באיסור הכנה בידי שמים מיום קדוש אחד למשנהו, שלדעת רבה אסורה, קמפלגי [חלוקים הם]. רב אית ליה [יש לו, מקבל] את איסור הכנה של רבה ואילו ר' יוחנן לית ליה [אין לו, אינו מקבל] איסור הכנה של רבה.

ומעירים: כתנאי [כתנאים] שכבר נחלקו בבעיה זו: נולדה הביצה בשבת — תאכל ביום טוב, נולדה ביום טוב — תאכל בשבת. ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר: אין הדבר לדעת הכל, אלא עדיין היא מחלוקת, שבית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל, כשם שנחלקו בענין היתר אכילה לבו ביום.

מסופר: אושפיזכניה [מארחו] של רב אדא בר אהבה הוו ליה הנך [היו לו אותם] ביצים שנולדו ביום טוב הסמוך לשבת ונסתפק למארח בענין היתר אכילתה מיום טוב לשבת הסמוכה לו. אתא לקמיה [בא לפניו] לפני אורחו רב אדא, אמר ליה [לו]: מאי לאטווינהו האידנא [האם מותר לטלטל את הביצים הללו כדי לצלותן עכשיו] ביום טוב (אף כי לא יאכלו אותן, בשל איסור ביצה שנולדה) וניכלינהו [ונאכל אותם] למחר, שהרי מחר בודאי תהיינה מותרות באכילה?

אמר ליה [לו] רב אדא: מאי דעתיך [מה היתה דעתך] בשאלה זו, שהיה ברור לך כי במחלוקת רב ור' יוחנן — הלכה כר' יוחנן, והנולד ביום זה מותר בשני. אולם, אפילו ר' יוחנן לא קא שרי [התיר] אלא לגומעה למחר בעודנה חיה, משום שאז אין בה עוד איסור, אבל ביומיה [בו ביום] לא התיר אפילו לטלטלה, וכל שכן לצלותה.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב — אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי, ולא לסמוך בה את כרעי המטה.

כיוצא בזה מסופר: אושפיזכניה [מארחו] של רב פפא, ואמרי לה [ויש אומרים]: ההוא גברא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רב פפא לשאול. הוו ליה הנך [היו לו אותם] ביצים שנולדו בשבת הסמוכה ליום טוב. אתא לקמיה [בא לפניו] לשאול. אמר ליה [לו]: מהו למכלינהו [האם מותר לאכול] את הביצים הללו למחר בחג? אמר ליה: זיל האידנא [לך עכשיו, היום] ממני ותא [ובוא] למחר, כי רב לא היה מוקי אמורא עלויה [מעמיד מתורגמן לפניו] שיתרגם את דברי דרשתו מיומא טבא לחבריה [מיום טוב עד חבירו] משום שכרות. שבתוך סעודת יום טוב נהגו לשתות יין הרבה, וחשש שמא אין דעתו צלולה למדי כדי לפסוק הלכה לרבים, ואף אני כן.

כי אתא [כאשר בא] אותו אדם למחר לשאול אמר ליה [לו] רב פפא: