איכו השתא [אילו הייתי מורה לך אז], אשתלאי [הייתי שוכח] ואמרי לך [והייתי אומר לך] על סמך הכלל המקובל: רב ור' יוחנן — הלכה כר' יוחנן, והייתי מתיר לך. אולם הא [הרי] אמר רבא: הלכתא כותיה [הלכה כשיטתו] של רב בהני תלת [בשלושה דברים אלה], שאמר לענין קדושת ימים טובים שונים ושבת בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר], ואף בזה הלכה למעשה כדעת רב.

א אמר ר' יוחנן: עצים שנשרו מן הדקל בשבת — אסור להסיקן ביום טוב שחל להיות אחר השבת. ואל תשיבני ביצה, כלומר, אל תדחה את דברי ותקשה מדוע בביצה מתיר אני לאוכלה למחרת, ומאי טעמא [מה אכן טעם ההבדל]? ביצה משום דביומא נמי חזי [ביום השבת עצמו גם כן ראויה היא] לגומעה, אילולי נולדה בשבת, ולא קא שרי לה [ואינו מתיר אותה] עד למחר, הרי מידע ידיע [ידוע] אז לאנשים שביצה בת בת יומא אסורה, אולם עצים דלא חזו ליומייהו [שאינם ראויים ביומם] ביום השבת להדלקה, ואם כן, אי שרי להו [אם יתיר אותם] למחר — אתי למימר [יבוא לומר]: ביומייהו נמי שרו [שביומם, ביום הראשון גם כן מותרים] ואתמול משום שבת הוא שלא השתמשו בהם משום דלא חזו [שאינם ראויים] להסקה משום שאסור להעלות אש בשבת.

אמר רב מתנה: עצים שנשרו מן הדקל ישר לתוך התנור ביום טוב — מרבה עליהם עצים מוכנים שהוכנו מבעוד יום, שמותר להסיק בהם ומסיקן כולם יחד. ושואלים: והא [והרי] כשמטפל בעצים קא [הוא] מהפך ומנער את העצים באיסורא [האסורים]! ומשיבים: כיון דרובא דהיתרא נינהו [שרוב העצים של היתר הם], כי קא [כאשר הוא] מהפך — בהיתרא קא [בהיתר הוא] מהפך, ובטל האיסור ברוב.

ומקשים: והא קא [והרי הוא נמצא] כמבטל איסורא [איסור] לכתחלה, שהרי העצים שנפלו לתנור אסורים, והוא מוסיף עליהם עצים מותרים כדי שיתבטלו, ותנן [ושנינו במשנה]: אין מבטלין איסור לכתחלה! ומשיבים, הני מילי [דברים אלה] שאין מבטלים, נאמרו דווקא בדאורייתא [בדברים האסורים מן התורה] אבל בדברים האסורים מדרבנן [מדברי סופרים], וכגון במקרה זה שהוא איסור מוקצה ואינו אסור אלא מדבריהם — מבטלין.

ושואלים: ולדעת רב אשי שאמר: כל דבר שיש לו מתירין באופן כלשהו לאחר זמן, אפילו אם הוא בדרבנן [מדברי סופרים] לא בטיל [אינו בטל], אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי משעבר החג מותרים העצים הללו בהסקה! ומשיבים: הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה [דברים אלה אמורים דווקא במקום שישנו האיסור בעינו], אבל הכא [כאן] הרי מקלא קלי איסורא [נשרף האיסור], שהרי מתי מהפכים בעצים — בזמן שכבר נשרף גופם והפכו להיות גחלים, ונמצא שלא עשה מעשה באיסור כלל.

ב אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בענין שני ימים טובים של גליות כיצד דנים בהם לענין זה? רב אמר: ביצה שנולדה בזה — מותרת בזה, ורב אסי אמר: נולדה בזה — אסורה בזה.

ושואלים: לימא קסבר [האם לומר שסבר] רב אסי כי קדושה אחת היא בשני הימים? והא [והרי] רב אסי עצמו היה מבדיל מיומא טבא לחבריה [מיום טוב אחד של גלויות לחבירו]! הרי שהיה סבור שיום ראשון הוא לבדו יום טוב באמת, והיום השני דינו כחול ולא נהגו בדורות מוקדמים לעשות יום טוב שני של גלויות אלא מפני שלא היו בקיאים בקביעות החודש, אבל אנו שבקיאים בחשבונות הללו, אין לנו לעשות יום טוב שני של גלויות, אלא משום מנהג אבות!

ומשיבים: רב אסי ספוקי מספקא ליה [מסופק היה לו] אם מה שקבעו חכמים שיש לקדש אף את היום השני כחג, קבעו כן אף לדורות ואפילו לכשיידעו ויבינו בקביעות ראשי החודשים, או שמא לא קבעו כן אלא מחמת ספק היום ולפי זה היום השני הוא אכן חול גמור, ולכך עביד הכא [היה עושה כאן] לחומרא והכא [וכאן] לחומרא.

אמר ר' זירא: כותיה [כשיטתו] של רב אסי מסתברא [מסתבר] לומר, ששני הימים החשיבום חכמים כיחידה אחת ולא מחמת הספק, דהאידנא ידעינן בקביעא דירחא [שהרי עכשיו יודעים אנו קביעות החודש] משום שנמסר לוח שנה מסודר הגלוי לכל ישראל וידועים התאריכים בדיוק, ואף על פי כן קא עבדינן תרי יומי [עושים אנו עדיין שני ימים טובים של גלויות] משמע שאין אנו חושבים את שני הימים כספק אלא רואים את הכל כתקנה של הארכת החג ביום נוסף.

אמר אביי: להיפך, כותיה [כשיטתו] של רב מסתברא [מסתבר לומר], שלא קבעו חכמים לנהוג יום טוב גם בשני אלא מחמת הספק, דתנן [שכן שנינו במשנה]: בראשונה, לאחר שקידשו בית דין את החודש, היו משיאין משואות (מדליקים מדורות) בראשי ההרים מהר להר עד לגולה לסימן שנתקדש החודש. משקלקלו הכותים (השומרונים) והיו מדליקים משואות שלא בזמנם כדי לבלבל את ישראל, התקינו שיהו שלוחין יוצאין לגולה ומודיעים על קביעות החודש, וכיון שלא יכלו השליחים להגיע לכל מקום בגולה עד החג, לכך תיקנו מספק יום טוב נוסף.

ואם כן ואילו בטלו הכותים ואינם מפריעים עוד, היו חוזרים לנוהג ראשון ועבדינן חד יומא [היינו עושים רק יום אחד בלבד] וכן והיכא דמטו [ובמקום שבאו] השלוחין מירושלים בזמנם, גם כן עבדינן חד יומא [היינו עושים רק יום טוב אחד] ולא שנים.

ושואלים: אם כן, והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי [ועכשיו שיודעים אנו בקביעות החודש, מה טעם עושים אנו שני ימים טובים של גלויות]? משום ששלחו מתם [משם, מארץ ישראל], למרות שקבעו את ראשי החדשים לפי לוח מסודר ואין עוד ספק, מכל מקום הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם והמשיכו לנהוג בו, כי זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי [פעמים שתגזור המלכות גזירת שמד ותתמעט התורה וישתכח הלוח הקבוע ויבואו להתקלקל] מחדש, על כן שמרו על מנהג האבות. אבל לעיקר הדין ששני ימים טובים נוהגים עתה בהם, הוא רק מחמת ספק וחשש.

ג אתמר [נאמר] שנחלקו בבעיה דומה לזו, ביחס לשני ימים טובים של ראש השנה. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: ביצה שנולדה בזה — אסורה בזה כי שני ימים טובים של ראש השנה יש בהם דין מיוחד, דתנן [שכן שנינו במשנה]: בראשונה היו מקבלין עדות החדש, כלומר, את עדות העדים שראו את מולד הירח, וקובעים לפי עדותם את ראש החודש וכן נהגו גם לגבי ראש השנה, שהוא ראש חודש תשרי, והיו מקבלים עדות זו כל היום השלושים של חודש אלול כולו. פעם אחת נשתהו העדים לבא עד לשעה מאוחרת.