אין מכבדין לא בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה. אית לפירוש פתחים הראויים למזוזה ושאינן ראויין במסכת יומא בפ"ק (דף יא) ובמנחות בפרק הקומץ את המנחה (דף לג):

אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה כו'. איתא בגמרא דבני מערבא בס"פ אלו דברים שבין בית שמאי וב"ה אי זו היא אמן יתומה ההן דחייב בברכה והוא עאני ולא ידע מה עאני:

אכל דמאי. פירשוהו בתלמוד ארץ ישראל בפרק הדין אכל פירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו מזמנין ובפ"ק דעירובין (דירושלמי הלכה י) נמי אמרינן דמאי דמיי תיקן לא תיקן כלומר שיש בו ספק אם הוציא ממנו מעשר אי לא ולפיכך חייב להוציא ממנו תרומת מעשר ונקראת תרומת מעשר של דמאי ובמשנה סוף מסכת מעשר שני יוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי ובמסכת סוטה בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מח) תניא אף הוא ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי עמד ותיקן להם הלוקח פירות מעם הארץ מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן וזו הברייתא בתוס' סוטה [ס"פ יג]:

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. ואם תאמר והא אמרינן בפסחים (קו, א) גבי רב אשי דאקלע למחוזא, ואמרו ליה ליעבד לן מר קדושא רבא וכו', עד דחזייה לההוא סבא דקא גחין ושתי קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו, אלמא המסובין רשאין לטעום קודם שיטעום המברך. יש לומר דהתם בשהיה כוס ביד כל אחד ואחד ולא היו צריכין להמתין לכוסו של מברך והכא בשהיו זקוקין לככר שביד המברך, והכין איתא בהדיא בירושלמי בריש פרק כיצד מברכין (פ"ו, ה"א) דגרסי' התם: ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך. רבי יהושע בן לוי אמר שותים אע"פ שלא שתה המברך, ופליג, מה דאמר רב בשהיו כולן זקוקין לככר אחד, מה דאמר רב יהושע בן לוי בשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו.
ומכאן נשמע מיהא שאם היו כולן זקוקין לכוס אחד או לככר אחד אף על פי שנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שביד המסובין או שנתן לפניהם מככרו קודם שיטעום שאין אחד מהן רשאי לטעום עד שיטעום המברך, ואמרינן תו בירושלמי (שם): רב כד הוה קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימיניה.
ועוד שמעינן מההיא דירושלמי שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה בשאר כוסות, דהא בשהיה כוס ביד כל אחד ואחד כל אחד שותה כוסו קודם המברך אם רצה. ואמרו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שאלו היו הכוסות פגומין שאינן ראוין לברכה, אז צריך ליתן מכוס של ברכה לכוס זה הפגום. ונראין הדברים, לפי שאין הכוס הפגום ראוי לברכה, לפיכך כשהוא שותה צריך מן היין שהיה ראוי לברכה.
ולענין המוציא גם כן בשהיה ככר לפני כל אחד ואחד אין המסובין צריכין לטעום מככר הברכה. והא דאמרינן לעיל (ברכות מו, א) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ואמרינן נמי (מ, א) טול ברוך טול ברוך אין צריך לחזור ולברך, דמשמע מנייהו שצריכין המסובין לאכול מככר שבירך עליו, התם כשהיו כולן זקוקין לככר אחד, וכדאיתא בירושלמי שכתבנו.

הא דתנן: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי. נחלקו בה אמוראי בירושלמי בפ"ג מדמאי (ה"א), איכא מאן דמוקי לה באכסניא דארמאי, ואיכא מאן דמוקי לה אפילו באכסניא דישראל.

ולא בידים מזוהמות. פירוש אין הקטן משמש את הגדול וידיו מזוהמות שאינו כבודו אלא נוטל ידיו ואח"כ משמשו:

אלא בפתח הראוי למזוזה. פירוש ולאפוקי בית הכסא ובית המרחץ, ומיהו כל היכי דמסתפי דילמא חלש דעתיה דאידך אי לא עביד ליה יקרא בעי לפיוסיה כדאשכחן בפ' במה בהמה יוצאה דהוו אזלי באורחא וקדמיה חמרא ואמר ליה לפיוסיה חמור שעסקיו רעים הוא כלומר אינה ברשות בעליו להעמידו כחפצו לומר דשלא מדעתו קדמו חמורו וכהאי עובדא נמי דרבין ואביי: לטעם איתמר. בפת"ח תחת העין *) הגה"ה [נראה שגי' רבינו היה אין המסובין רשאין לטעום ור"ס אמר לטעם בפת"ח. ואין נ"מ בינייהו רק לקדוק הלשון, כי בין לאכול ולטעום איכא נ"מ טובא]: שכך שמע מרבו:

איעסיק ליה לבריה. פירוש השיאו אשה. קדים וקא מתני ליה, פירוש קודם סעודה. אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין, משום דאמרינן לעיל דמברך ואחר כך בוצע וכל זמן שעונין אמן אכתי לא כליא ברכה וא"כ צריך שיכלה אמן מפי העונין קודם שיפרוס. ואמר רב חסדא אין צורך להמתין אלא עד שיכלה מפי הרוב לפי שהמאריך באמן יותר מדאי טועה הוא והמיעוט המאריכין אין ממתינין להן לפי שאין צורך באריכתן:

אין עונין לא אמן חטופה. פירוש שעונה קודם שישלים המברך ונחפז לענות אמן קודם שיחתום הברכה. קטופה פירוש חצי המלה, קצרה שממהר קריאתה. ולא יזרוק ברכה מפיו, פירוש על המברך הוא אומר שיעשה היכר בחתימת הברכה ולא כזורק אותה מפיו כשאר תיבות שבאמצע, אי נמי שלא ימהר להתחיל בברכה אחרת אלא בכדי שיהא שהות לענות אמן:

אלו מייתי לי ארדיא [ובש"ס שלפנינו ארדיליא] וגוזליא לאבא. יש מפרשים ארדיא מין בשר ויש אומרים שהם מיני עשבים ששמואל היה רופא והיה אוכל מיני עשבים אחר אכילתו ורב היה דרכו לאהוב גוזלות ולאכלן בקנוח סעודה ושמעינן מינה דכל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו וכן הילכתא:

והילכתא גדול מברך אע"ג דאתא בסוף סעודה:

אכל דמאי מזמנין עליו. ואע"ג דבשאר איסורין דרבנן אינו כן דלא חזו פרישנא עלה דשאני דמאי דרבנן שריוה לעניים וכיון דאי הוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה לאזמוני עליה. הא דתנן מאכילין את האכסניא דמאי נחלקו בירושלמי בפ"ג דמס' דמאי אי באכסניא דנכרים אי באכסניא דישראל:

מי שברך המוציא הוא ראוי לטעום תחלה קודם האחרים ואם רצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו ובוצע עצמו אין רשאי לטעון עד שיענו רובם אמן, אבל אם ענו רובם אמן אע"פ שהיה שם מי שלא גמר אמן עדיין טועם שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה, בד"א בשהיו כלם זקוקים לככר אחד אבל אם היה ככר ביד כל אחד ואחד אין צריכים להמתין שיטעום המברך תחלה אלא משנגמרה הברכה טועם מי שירצה הואיל וככרו בידו, ומה שאמר בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכן טול ברוך דמשמע שהמסובים אוכלים משל בוצע דוקא בזקוקים לככר אחד, וכן התבאר בתלמוד המערב, וכן בכוס של קדוש אם היה כוס בידו של כל אחד ואחד וכמו שאמרו בערבי פסחים [ק"י ע"א] גחין ההוא סבא וכו', ואם היו כולם זקוקים לכוס חד שותה המברך תחלה אלא אם כן היה חולק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו, ונמצאו אכילה ושתיה שוות בדין זה, ולשון תלמוד המערב ר' בא בשם רב מסובין אסורים לטעום עד שיטעום המברך ר' יהושע בן לוי אומר שותין ואע"פ שלא שתה המברך, מה פליג ביניהון מה דמר רב שבזקוקים לככר אחד מה דמר ר' יהושע בשכל אחד כוסו בידו או כל שזקוקים לככר אחד או לכוס אחד אע"פ שהושיט מככרו לכל אחד קודם שיטעום וכן ששפך מכוסו לכוס של כל אחד אין יכולין לטעום או לשתות עד שיטעום או שישתה המברך, וכן למדת שאין צריך לשפוך כוס של ברכה לשאר הכוסות שהרי אם היה כוס בפני כל אחד שותה קודם למברך וכבר למדנוה גם כן מההוא סבא דגחין וכו', אלא שבתוספות כתבו שאם היו הכוסות שלפני האחרים פגומים צריך לשפוך מכוס המברך לתוכם הואיל ואינן ראויין לברכה, וכן בככר אם היה של בוצע יפה וראוי יותר מאותו שלפניהם כולם צריכים לאכול משל בוצע, ויש חולקים לומר שמאחר שאם רצו אין צריכין לשתות אין חוששים לפגום אלא בשל מברך, והתבאר בתלמוד סנהדרין שהבוצע אינו בוצע אלא ממקום שנגמרה בו אפיית הלחם יפה יפה:

מדרכי המוסר שאם היו שנים אוכלים בקערה אחת והיה האחד שוהה השני ממתין לו אבל אם היו ג' אוכלין אין השנים ממתינין לאחד:

העונה אמן צריך שיכוין בענייתו כמברך ברכה עצמה, לא יענה אמן חטופה כלומר שיענה קודם שישלים המברך ולא אמן קטופה ר"ל בחצי מלה כגון שמבליע אות ולא אמן יתוה ר"ל שיענה אמן בלא שמיעת חתימת הברכה הא כל ששמע חתימת הברכה אע"פ שלא שמע גוף הברכה עונה והמברך לא יברך דרך הדיוטות ר"ל שיזרוק הברכה מפיו במהירות כמי שנושא משוי ורוצה לפרקו אלא במתון ובכונה שלמה ויש מפרשים שהמכוין לענות אמן לא יאמר עם המברך טופס הברכה שהרי נמצא עונה אמן אחר עצמו אלא ישמע את הברכה ויענה אמן:

זה שביארנו באמן יתומה שענה בלא שמיעת חתימת הברכה, יש מפרשים גם כן בלא שמיעת גוף הברכה אע"פ ששמע החתימה עד שישמע את הכל, ומביא ראיה ממה שאמרו בפרק אלו דברים במה שאמרו שם עונים אמן אחר ישראל המברך ומקשי לא שמע היכי נפיק וודאי כבר שמע החתימה ואעפ"כ שאל בה היכי נפיקף ויש לשאול על שתיהן ממה שאמרו במסכת סוכה [נ"א ע"ב] הלה מניף בסודרין ועונים אמן ואע"פ שלא שמעו את המברך מאחר שנותנים לב על כך ויודעין על מה עונין, אע"פ שלא שמעו, וכן באחרון של סוכה החזן מניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן מפני שלא היו שמועין קולו של ש"צ, ואין זו קושיא אצלי במקום שאי אפשר דיו בכוונת הלב, ולשטה ראשונה מיהא יש להקשות בה ממה שכתוב בפרק אלו דברים כמו שכתבנו, ותירצו שכל שהברכה אינה יוצאה מפי שליח צבור או הממונה להוציא אינו יוצא עד שישמע את הכל, וזו שבפרק אלו דברים בכלל זה הא כל שהברכה יוצאה מפי הממונה להוציא עונה ובלבד שישמע החתימה, ויש מפרשים אמן יתומה שלא ענה תכף לברכה אלא אחר זמן, ובאמן חטופה שהזכיר הה"א כאלו נקודה בחט"ף פת"ח, ובקטופה שהפסוק בחצי המלה כאלו הן שתי תיבות:

שנים שהיו אוכלים וגמרו אכילתן בכדי שבעם ובא אחד אליהם ורוצה לאכול כדי להצטרף עמהם לג' ולהביא עליהם חבות זמון הואיל וכבר גמרו השנים סעודתם אין מצטרף עמהם לזמון אפילו הסב עמהם, ואם לא אכלו השנים אכילה גסה אלא אכילה בינונית עד שאלו היו באים לפניהם דברים החביבים עליהם עדיין אוכלים מהם אע"פ שאין אוכלים פת ואפילו מיני פירות אין זה גמר סעודה ומצטרף זה עמהם אם הוא אוכל פת ומזמנים כל זמן שלא הכינו לברכה ובלבד שיסב עמהם אבל משהכינו עצמן לברכה כגון שאמרו הזמינו כוס לברכה או כיוצא בזה אין אחד מצטרף עמהם, ויש מפרשים שצריך שהראשונים לא יהו שבעים כל כך שלא יאכלו פת עם אותן הדברים החביבים, והוא שלקחו בלשון ארדי וגוזלי שדרך בני אדם לאכול עמהם פת:

בני אדם שהיו אוכלים ובא אחר אליהם ומצאן אוכלים והצטרף עמהם, אם זה האחרון שבא על ידי גלגול הוא גדול מן האחרים ראוי להם לחלוק לו כבוד שיברך להם אע"פ שעל ידי גלגול הוא בא ואינו מעיקר סעודה וכבר ביארנו למעלה שהנוטל מים אחרונים תחלה זריזותו זכתה לו לברך, ומ"מ כל שהן נוטלים על פי העומדים לשם בין במים ראשונים בין באחרונים מתחילים מן הגדול ואם נתיחד אחד לברך הוא נוטל תחלה ואחריו הגדול ושאר הסועדים נוטלים כמה שהם יכולים, ואין מכבדין בדבר זה שהרי אין מכבדין בידים מזוהמות כמו שביארנו:

בתלמוד המערב התבאר שאם היה שם כהן ת"ח מצוה להקדימו אפילו היה שם גדול הימנו אבל מסיבה שיש שם ת"ח אין מניחין לברך לפניו עם הארץ אפילו היה כהן גדול:

המשנה השנית אכל דמאי וכו', כונת המשנה לבאר שמי שקבע עיקר סעודתו בעבירה ר"ל שעיקר הדבר שעליו ברכת המזון באה היתה באסור אין שם זמון שאין לאוכל אסור ישיבה הראויה להיות ישיבה קבע, והסבה ראויה שתהא קרויה הסבה, ואפילו היתה אכילתם בשוגג מכל מקום לא אכלו דבר הראוי לקבוע עליו ואף הסבה אין מועלת בה, ויראה לי שאפילו הסכימו שלשתם בעבירה ופרשו קבע שלהם על אותו אסור אין הדבר מועיל כלל, ומ"מ ברכת המזון לדעת גדולי המפרשים אינה נפקעת מהם אלא מברך כל אחד לעצמו הואיל ונהנה שלא אמרוה בזמון אלא שאינו בא אלא בקביעות ואין ראוי להתחבר ולקבוע עם אוכלים אסור, אבל ברכה ודאי מברכים לעצמם, ויש אומר שאף הם אין מברכים לעצמם ואם ברכו אין עונים אחריהם אמן, וכן כתבוה גדולי המחברים באכילת טבל, וכן נראה שבודאי כל שכן הוא ופי' משנתנו דסד"א יזהר הוא מלברך אבל אנו מ"מ נזמן עליו קמ"ל, ואע"פ שגדולי המפרשים מגיהים עליהם יש לדעתי ראיה לדבריהם ממה שאמרו בשבת פרק הדלקה [כ"ג ע"א] הדמאי מערבים ומשתתפים בו ומברכים עליו, משמע שהטבל אין מברכין עליו והרי זה כאוכל חזיר ונבלה ואפילו אם היה אוכלם בהיתר כגון עוברה שהריחה וחולה שיש בו סכנה אינו מברך, ומ"מ אוכלים המותרים אלא שנתבשלו בשבת בהיתר אם על ידי עכו"ם בשאין בו סכנה, אם על ידי ישראל בשיש בו סכנה וכן אם הותר לאכול ביום הכפורים מצד חולי ודאי מברך, ויש חולקים בזו ואין דבריהם נראים ובסוף פרק ב' של דמאי אמרו היה נדור מן הככר ואמר לו תן לי ואוכלנו, יין ונתגלה ואמר לי תן לי ואשתנו, לא יתן לו שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, וכן לא יושיט אבר מן החי לבני נח וכוס של יין לנזיר וכו' וכולן אין מברכין עליהם ואין מזמנים עליהם ואין עונים אחריהם אמן:

ונשוב לדברינו והוא שעכשיו מפרש במשנה זו אי זה פת נקרא פת של אסור שלא יהא ראוי לזמן עליו, ואיזו מזמנים עליו אע"פ שיש בו נדנוד עבירה, ואמר על זה אכל דמאי והיא תבואה של עמי הארץ שחשודים על המעשרות מזמנין עליו שהרי מכל מקום רוב עמי הארץ מעשרים הם ואע"פ שאין אכילתו ראויה לו מ"מ פירשו בגמ' מיגו דאי בעי מפקר נכסיה והוה ליה עני וחזי ליה, ושמא תאמר מה צריך להפקיר כל נכסיו יפרשה בשהפקיר אותה תבואה לבד שהרי משהפקירה פטורה מן המעשר מ"מ תירצו בה שלא אמרו בהפקר שפטור מן המעשר אלא בדבר שלא נכנס עדיין לכלל חיוב אבל בנכנס לכלל חיוב אין הפקר מפקיעו, ובדומה לזה אמרו בספרי לענין הקדש וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל בא הכתוב ללמד על מקדיש תרומתו עד שלא מריח שהוא פטור מן המעשרות או אף משימריח כן ת"ל ראשית דגנך, וכן מי שאכל מעשר ראשון הניתן ללוי שנטלה תרומת מעשר שבו הנתנת לכהן והוא שקרוי בתורה מעשר מן המעשר שמאחר שנטלה תרומתו מותר הוא לזרים ואפילו הקדימו מעשר ראשון זה לתרומה גדולה הראויה לינטל תחילה אחת מחמישים וליתן לכהן והפריש זה תחלה מעשר ראשון ולא הפריש תרומה גדולה אלא ממ"ה הנשארות ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה וכגון שהקדימו בשיבלין קודם שנעשה דגן כגון שנתן לו ה' עמרים מנ' שלא חלה עליהם בשעת מעשר חיוב תרומה גדולה עד שיעשה דגן ואע"פ שאין ראוי לעשות כן לכתחילה מזמנין עליו בדיעבד, אבל אם הקדימו בכרי טבל גמור הוא ואין מזמנין עליו, וכן אם אכל מעשר שני אחר שנפדה חוץ לירושלים וכן הקדש שנתחלל הואיל ונפדו ונתחללה קדושתם על איזה דבר ואע"פ שלא הוסיף חומש שאין חומש מעכב:

והשמש שאכל כזית אע"פ שהיה לנו לומר שאין לו קבע עמהם מ"מ הואיל ובא עמהם מצטרף עמהם לזמון, וכן הכותי קודם שעשאום עכו"ם גמורים, ואף בזו פירשו בגמ' בכותי חבר שאם אינו חבר תיפוק ליה דהוה ליה עם הארץ ועם הארץ אין מזמנין עליו כמו שיתבאר בגמ' וסתם כותיים מעשרים הם, ומה שאמרו [עירובין ל"ו ע"ב ובכ"מ] הלוקח יין מבין הכותים וכו' לאחרים אין מעשרין אבל לעצמן מעשרין ומ"מ עכשיו עשאום כעכו"ם גמורים ואין אנו צריכים לה, אבל אם אכל טבל והוא שאין מעושר כלל אפילו בטבל שאינו טבול אלא מדרבנן כגון שצמח מן העציץ שאינו נקוב או שהוא טבול לחלה אף בזמן הזה, וכן כתבו גדולי המפרשים אלא אם כן נשתייר מאותו פת עד שנאמר עליו אוכל והולך ואחר כך מפריש וכן של פירות, וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו וה"ה שנטלה אלא שלא נטלה כהלכתה כגון שהקדימו בכרי, וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו וה"ה שנפדו אלא שלא נפדו כהלכתן כגון מעשר שני שחללו כל כסף שאין בו צורהוהקדש שחללו על גבי קרקע בכל אלו אין מזמנים כלל על אוכליהן, והשמש שאכל פחות מכזית וזו לא הוצרכה אלא דאגב גררא דאידך נקטיה והנכרי אפילו התחיל להתגייר כגון שמל ולא טבל אין מזמנין עליו:

ולא בידים מזוהמות. והא דאמרינן לעיל בזמן שהם חמשה מתחילין מן בגדול היינו מפני כבוד הברכה אבל לאחר שרחץ הגדול אחרים אינן צריכין לכבד זה את זה:

אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. ותימא הא אמרינן בערבי פסחים גבי רב אשי דאיקלע למחוזא וכו' דחזייה לההוא סבא דגחין ושתי אלמא שמותר לשתות קודם המברך, וי"ל הי' מסרהב ומכין עצמו לשתות אבל לא שתה, ועוד יש לחלק בין המוציא לקידוש דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד [דף כ"ט:] לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אכל עמהם הילכך יש לו לטעום קודם אבל קידוש יכול להוציאו אע"פ שיצא כבר הילכך אין צריך תחלה לטעום, ירושלמי [פ' כיצד מברכין] אמר ר' אבא בשם רב המסובין אסורין לטעום [כלום] עד שיטעום המברך ריב"ל אמר שותין אע"פ שלא שתה מה פליגי לא מה דמר רב כשהיו כולם זקוקים לככר אחד מה דמר ריב"ל כשהי' כל אחד כוסו בידו השתא ניחא דאותו סבא היה כוסו לפניו, ומהתם משמע שאין צריך המברך להטיל מכוסו לכוס כל אחד ובלבד שלא יהיו הכוסות שלהם פגומין אבל אם היו פגומין צריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס קודם שישתה המברך ואז לא ישתו קודם שישתה המברך וכן בהמוציא יכול כל אחד לטעום מככר שלו אם אינם זקוקים לככר אחד ובלבד שיהיה לכל אחד לחם משנה בשבת:

כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. לפי שאז אינו נשמע יפה קריאת התיבה:

ולא אמן יתומה. ירושלמי סוף פרק אלו דברים אי זו היא אמן יתומה א"ר אבא דין דיתיב למברכה [והוא ענה] ולא ידע למה הוא עונה, והא דאמרינן בפ' החליל [דף נ"א] גבי דיופלסטין של אלכסנדריא של מצרים החזן עומד על הבימה ומניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן, התם היו יודעין סדר הברכות ועל איזה ברכה עונין אמן, אי נמי כבר התפללו ולא היו חייבין באותה ברכה:

כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו. ובלבד שלא יאריך יותר מדאי כדאמרי' [לעיל]:

אמר שמואל אלו מייתי לי ארדיליא וגוזליא וכו'. נראה דקיי"ל כשמואל דרב נמי לא פליג עליה הילכך שני בני אדם שאוכלין והביאו לפניהם מיני פירות מצטרף שלישי עמהם אבל אי אמרו הב לן ונברך כיון שהם הסיחו דעתם מלאכול אין שלישי מצטרף עמהם:

ואת האכסניא דמאי. איכא דמוקי לה בירושלמי באכסנאי כותים ואין זה כפורע חובו מן הטבל, ואיכא דמוקי לה באכסנאי ישראל אפילו חברים כיון שאינם בביתם הוו כמו עניים:

אמר רב הונא תנא ב"ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי. תימא מאי קמ"ל רב הונא וכי דברי ב"ש אתא לאשמועינן, וי"ל דהא קמ"ל דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין כב"ש ס"ל וכי האי גוונא קאמר תלמודא בשילהי יבמות [דף קכ"ב ע"א]:

גמרא א"ל רב מאי דעתיך לאצטרופי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אין המסובין כו' יש חילוק בין שתיה לאכילה א"נ כו' שלא שתה המברך ולא פליגי רבי בון כו' עכ"ל כצ"ל ועיין כל דבריהם בתוס' פ' ע"פ וברא"ש כאן וק"ל:

כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה כו'. שהוא סובר שעל ידי שיאריך באמן יאריך ימים ושנים כדאמרינן בסמוך כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו והוא טועה דאריכות ימים ושנים יותר מדאי נמי אינן טובים כמ"ש והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ וגו' וק"ל:

רש"י ד"ה אילו מייתי. ושמואל ה"ק לרב אבא לכבודו. כוונתו למש"כ ביבמות (נ"ז ב') ע"ש ועי' לעיל (ט"ז ב') בפירש"י שם ד"ה אבא פלוני. אולם התוס' ביבמות שם והרשב"ם בפסחים (קי"ט ב') פי' דאבא היה שם העצם דרב:

רש"י ד"ה חטופה כו' בפתח. נ"ב הרב קורא בכ״מ לקמ״ץ פתח וכ"ה קריאת הקמץ לספרדים:

רַבִּין וְאַבַּיֵי הֲווּ קָאַזְלֵי בְּאוֹרְחָא. אף על גב דְּאַבַּיֵי גדול מן רַבִּין וכדמשמע בגמרא, עם כל זה הזכיר הש"ס את רַבִּין קודם שלא אמר אַבַּיֵי וְרַבִּין, ללמדנו דרבין יצא לבדו לדרך קודם שיצא אַבַּיֵי, ואחר כך כשהגיע אַבַּיֵי אצלו ללכת עמו ביחד מחמת שהיה חמור של רַבִּין יותר טוב במהירות, קַדְמֵיהּ לְחַמְרֵיהּ דְּאַבַּיֵי, והואיל דרבין יצא מעיקרא לבדו לכך לא השגיח על כך לעכב בחמורו, אבל לעולם אי הוה עובדא דמעיקרא יצאו לדרך שניהם יחד, לא היה רַבִּין מניח את חמורו לקדם אלא הוה מעכב בו, כיון דיצאו שניהם יחד אינו דרך ארץ שיניח את אַבַּיֵי לבדו. והא דקאמר מִדְּסָלִיק הַאי מֵרַבָּנָן מִמַעֲרָבָא, קשא הוה ליה למימר 'מִדְנָחִית' מִמַעֲרָבָא, כי ארץ ישראל גבוה ובבל שפלה? ונראה לי כונתו מִדְּסָלִיק, רצונו לומר, כיון שנתעלה ונתגדל אצל החכמים מכח ארץ ישראל, כי אחר שעלה והלך לארץ ישראל נתעלה בין החכמים שהיו נוהגים בו כבוד יותר, והנה אביי בודאי לא הקפיד משום גבהות רוחא חס וחלילה, אלא משום כבוד תורה וכבוד צבור, כי הוא היה ראש ישיבה, וגם כיון בדברים אלו כדי שישמע רבין ויזהר בשורת דרך ארץ דקדמה לתורה.

אֵין מְכַבְּדִין אֶלָּא בְּפֶתַח שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מְזוּזָה. דְּאִית בָּהּ מְזוּזָה אִין, דְּלֵית בָּהּ מְזוּזָה לָא? נראה לי הגם דהמקשן ידע עובדא דרבין בְּפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת וליכא מְזוּזָה, סבר כיון דהוא פתח הראוי למזוזה עשה רבין חומרא ולאו מדינא, אבל דרך דאין פתח כלל אפילו חומרא ליכא, ולכך הקשה ממנהג העולם דמכבדין מדינא, ותרץ דר' יוחנן קאי על פתח הראוי למזוזה. אי נמי נראה לי בס"ד על עובדא דרבין ליכא קושיא, דיש להבין אותו פתח בית הכנסת היה בו מזוזה מפני שהיה שם בית דירה לשמש ולאורחים ועשו לו מזוזה, ולכן הקשה ממנהג העולם, דכן עמא דבר לכבד בפתח בית הכנסת ובית המדרש.

כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה, יִהְיוּ בָּנָיו יְתוֹמִים. יש להקשות אם השלים שנותיו ונעשו בניו יתומים אין זו גזירה של עונש, אלא הוא מנהגו של עולם, כל אדם אחר מותו יהיו בניו יתומים, ואם הכונה שימות קודם שישלים שנותיו, אם כן היינו הך דְּיִתְחַטְּפוּ יָמָיו? ונראה לי הכונה יִהְיוּ בָּנָיו יְתוֹמִים בעודו חי, כמו שכתב הפייטן אֲנִי יְתוֹמָה וְאָבִי חַי, כי האב שאין לו יכולת לפרנס בניו ולסייעם ולעזרם הרי הם כמו יתומים בחיי אביהם! ונראה לי בס"ד מה שאמר יִתְחַטְּפוּ יָמָיו רצונו לומר יראה צער בהם ורואה אותם קצרים, על דרך מה שאמר הכתוב (דברים כח, סז) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, וזהו ענין יִתְחַטְּפוּ, אבל אומרו רוצה לומר יִהְיוּ נחסרים במנין או יִתְקַטְּפוּ, היינו על דרך וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, וְיִתְחַטְּפוּ יחסרו כי יחטפום אותם אחרים, שימות וינתנו שנותיו לאחרים, על דרך מה שכתב מ"ה באותה מעשה של מרים.

וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בְּאָמֵן, מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. נראה לי בס"ד מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו באיכות, על דרך מה שכתוב (בן סירא) אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים, וּמַאֲרִיכִין שְׁנוֹתָיו בכמות, והטעם אָמֵן [91] הוא מספר שם הוי"ה ושם אדני [91], לכן זוכה לשני ענייני אריכות, א' כנגד שם הוי"ה, וא' כנגד שם אדני, ששני שמות אלו מתייחדים באמן בסוד השילוב. גם ידוע שיש ב' שילובים באמן דברכות הוי"ה אדני, ואמן דקדישים אדני הוי"ה, ולכן הַמַּאֲרִיךְ מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו בתרתי כמות ואיכות. ונראה לי הוי"ה אדני שמכוין באמן עם כולל [93], ב' שמות הם מספר מגן [93], וב' פעמים מנין כנגד ב' שילובים הנזכרים הם מספר מקום [186] נמצא בזה עושה מקום לה'. ובזה מובן מה שאמרו חכמינו ז"ל המזלזלים באמן עליהם נאמר (תהלים פג, יז) מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ הֳ', שהוא סופי תיבות אָמֵן, והיינו כי נהפך להם מספר 'מקום' [186] הנזכר למספר 'קלון' [186], ובסוף ספר הכונות איתא כשישראל אומרים קדיש ועונים אמן, מקבלים אז הארה משני אל אחד של בחינת תפארת, שהוא אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, ואחד של הו"ד כֶּתֶר מִי אֵל כָּמוֹךָ, עיין שם. ולפי זה שפיר מובן הדבר כאן שאמר מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו, א' כנגד הארה של כֶּתֶר, ואחד של בחינת תִּפְאֶרֶת, ועיין תיקונים סוף תיקון שבעין, דרבוי שינין יאריכו דיומין אינון שמ"א עיין שם.

פיסקא אכל דמאי הא לא חזי ליה ופירש"י ואם כן הוי ברכת זימון הבאה בעבירה וכתיב ובוצע ברך וכו' עכ"ל. ולפ"ז נראה לכאורה דלאו לענין זמון לחוד קשיא ליה אלא מעיקר ברכה נמי קשיא ליה דאין לברך בדבר הבא בעבירה וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל שהביא הרא"ש והרשב"א ז"ל בשמעתין שאין לברך כלל אפילו על איסור דרבנן ודלא כהראב"ד שהשיג על הרמב"ם בזה וע"ש אלא דקשיא לי בגווה א"כ מאי משני כיון דאי בעי מפקיר נכסי והוה עני וחזי ליה ומאי דאי בעי שייך הכא כיון דסוף סוף לא הפקיר נכסיו ולא חזי ליה ואוכלן באיסור דמאי אם כן אכתי הוה ליה ברכה הבאה בעבירה ובוצע ברך קרינן ביה ובשלמא לשיטת הראב"ד וסייעתו דמפרשי דהא דמקשה והא לא חזי ליה לענין זימון לחוד קשיא ליה דלא שייך צירוף זימון בכה"ג אם כן משני שפיר דשייך ביה קצת צירוף כיון דאי בעו כולהו בני חבורה מפקירי נכסייהו וחזיא להו משא"כ לשיטת הרמב"ם וסייעתו קשיא ויש ליישב בדוחק:

אלא דבאמת לע"ד אין הכרח לומר דרש"י סובר כהרמב"ם דאדרבה מדכתב הו"ל ברכת זימון הבאה בעבירה משמע דבעיקר ברכה לא קשיא ליה והיינו כשיטת הראב"ד דמדאמרינן בחלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע דמברך כיון שנהנה אלא שזה מנאץ ואפ"ה מקשה שפיר לענין זימון דלא שייך זימון באכילה כי האי שהוא דבר איסור ועדיין צ"ע. ובעיקר ראיה שכתב רש"י אהך מילתא גופא דאכילת דמאי הוי ברכה בעבירה כמו בחלה דמשו"ה מקשה הש"ס בפשיטות הא לא חזי ליה ולא משמע ליה לחלק בין חלה דאוריתא לדמאי דרבנן נראה משום דמתניתין גופא מוכח לה הכי מדקתני אכל טבל אין מזמנין ומוקמינן לה בשמעתין בטבל טבול מדרבנן. ואע"ג דאכתי מצינן לחלק בין טבל שהוא ודאי דבריהם לדמאי שהוא ספק דבריהם דאפילו ספק דדבריהם נמי לא הוי כיון דרוב ע"ה מעשרין כדאיתא בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ג) לענין ברכה דדמאי גופא אלא דאפשר דלא ניחא ליה לתלמודא לחלק בכה"ג לענין בוצע ברך דמ"מ איסור דמאי מיהא איכא כנ"ל:

בתוס' בד"ה ואמר ר"ה תנא ב"ש אומרים אין מאכילין ואם תאמר ר"ה טעמא דב"ש אתי לאשמעינן וכו' עס"ה. ולולי דברי התוס' היה נ"ל לפרש בענין אחר דכיון דאשכחן סוגיא כי האי בכמה דוכתי בש"ס ובכולהו מייתי הא דר"ה תנא בהדייהו אם כן משמע דמילתא דר"ה למילתיה איצטריך לעיקר אוקימתא בטעמא דאי בעי מפקיר ניכסי דאי לאו דר"ה היה באפשר לפרש הא מתניתין דמאכילין את העניים דמאי כמו שמפרש שם בירושלמי דהיינו שנותן להם דמאי בסתם אפילו לעני ע"ה אבל העני עצמו אם רוצה לתקן יתקן ואם כן לפ"ז אין זה ענין למשנתינו ולאינך דוכתי דאמרינן האי טעמא דאי בעי מפקר ניכסי דהא מתני' איירי שאכל הדמאי באיסור ויודעין בודאי שלא הפריש ממנו כלום ולכאורה מה שפירשו כן בירושלמי היינו משום דלשון המשנה הכי משמע להו דקתני בסיפא דמתניתין גבאי צדקה ב"ש אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר וכו' וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן אם כן משמע דרישא נמי בכה"ג גופא איירי דהרוצה לתקן יתקן כדמשמע מל' הברטנורה (ועיין מ"ש הרב תוי"ט) ומש"ה לא פליגי ב"ש אלא בגבאי צדקה דוקא אבל ברישא דאיירי בב"ה דטריחא ליה מילתא מודה א"כ לפי פי' זה ודאי לא שייך הך מילתא בטעמא דאי בעי מפקיר משו"ה הוצרך לאתויי הא דר"ה תנא ב"ש אומרין אין מאכילין וא"כ הרי לפנינו דפליג ב"ש בין ברישא ובין בסיפא וא"כ ממילא משמע דרישא מילתא באפי נפשה היא דמאכילין את העניים דמאי ממש ואין צריך לעשר לב"ה ובהא פליגי ב"ש אם כן ממילא משמע טעמא דב"ה דמאכילין משום דאי בעי מפקיר לנכסי כנ"ל נכון:

טעים איתמר נלע"ד דבזה לא שייך כלל לומר אם התחילו אין מפסיקין דאי הוה שייך כאן א"כ מאי מקשה למנ"מ ועיין לעיל דף כ"ח ע"ב בתוס' ד"ה כיון שהגיע ובמס' שבת דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה לימא תהוי תיובתא וכו' והטעם דלא שייך כאן למימר אם התחילו דבשלמא גבי סמוך למנחה או למוספין הטעם משום חשש ביטול תפלה יש לפלפל אף שהתחיל שהי' צריך להפסיק ולהתפלל עוד קודם שיגמור סעודתו אבל כאן הטעם הוא רק משום כבוד הבוצע וכיון שזה כבר קדמו שוב פגם בכבוד הבוצע ומה לי אם שוב יפסיק או לא יפסיק:

כיון דאי בעי מפקר לנכסי' הא דלא מוקי כשהוא באמת עני דא"כ קשה פשיטא כיון ששנינו שמאכילין את הענים דמאי פשיטא דמזמנין על אכילת היתר ומיהו קשה אכתי דלמא משנתינו בעני מיירי וכגון שעני אכל דמאי ושני עשירים אכלו חולין מתוקנים דמהו דתימא כיון שהעשירים אינן יכולים לאכול עמו דמאי לא לצטרפו קמ"ל כיון דאיהו יכול למיכול חולין עם העשירים מצטרפי וכדאמרינן בערכין דף ד' ע"ב גבי כהנים וזר לענין תרומה ונראה דא"כ למה נקט דמאי נימא תרומה וכמו שה בערכין ואנא אמינא ק"ו בדמאי שהרי תרומה אינו מותר לישראל בשום אופן ק"ו דמאי שיש עכ"פ ברירה להעשיר להפקיר נכסיו ועיין שם בתוס' ולענין מודרים הנאה זה מזה אלא ודאי דמשנתינו מיירי אפילו לא הפקיר נכסיו ואכל דמאי אפ"ה מזמנין עליו:

תוס' ד"ה ומאכילין את האכסניא וכו' אבל טבל לא דא"כ פורע חובו מממון של כהן הנה לפי הטעם הזה אם ירצה לשלם להכהן דמי תרומה שבו יהי' מותר וכן יהי' הכהן מותר לתת טבל לאכסניא אבל אני תמה למה הוצרכו לזה והלא בלא"ה אסור דהרי טבל אסור בהנאה של כילוי כמבואר במס' שבת דף כ"ו ע"א בתוס' ד"ה אין מדליקין וכו' יעויין שם ולפי טעם ההוא לא מהני אף אם ירצה לשלם לכהן תרומה שבו ואפי' כהן שיש לו טבל אסור להאכילו לאכסניא דאיסור הנאה של כילוי אסור גם לכהן ואדרבה עקר איסור הג"ה של כילוי בכהן כתיב שאין לו בו אלא משעת הרמה ואילך ועיין שם במס' שבת וחד מבית דיני ב"ד מו"ש הוא הרב הגדול מוהר"ר יעקב ג"ב נר"ו השיבני לפי מה שביאר המשנה למלך בפ"ב מהל' תרומות הלכה י"ד דאיסור הנאה של כילוי בטבל הוא רק מדרבנן וקרא דמייתי במס' שבת הוא רק אסמכתא א"כ כיון דאינו אסור רק מדרבנן אפשר דמותר ליתנו לאכסניא של מלך ואני השבתי לו שהרי אנן בדברי התוס' קיימינן והרי מסיק שם המ"ל דלהתוס' ודאי דאסור מן התורה כדמוכח מדבריהם בפסחים דף ל"ג ע"ב בד"ה אמר קרא ראשית ששירי' ניכרים שהקשו והא שירי' ניכרי' שמעיקרא אסור בהנאה של כילוי וכו' והשיבני הרב הנ"ל דכיון דאיסור הנאה של כילוי ילפינן שם במס' שבת מקרא ואני נתתי לך משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר וא"כ היינו לר"א דסובר יש אם למקרא אבל לר' יהושע דסבר יש אם למסורת לא דרשינן כלל דמיירי בשתי תרומות כמבואר בבכורות דף ל"ד ע"א וא"כ לר"י ודאי שאינו אסור רק מדרבנן א"כ התוס' כאן בברכות רצו ליתן טעם גם לר"י ושם בפסחים הקשו התוס' דאיך אמר בברייתא דברי הכל אינו תרומה והיינו אפילו ריה"ג ומנ"ל הא ודלמא ריה"ג סובר כר"א דיש אם למקרא והרי שירי' ניכרים ודבריו דברי פי חכם חן ועיין במס' בכורות שם בתוס' בד"ה ור' יהושע מבואר להדיא כדברי הרב דלר"י ליכא הקישא כלל וגם במה שאמר הרב דאולי ריה"ג סובר יש אם למקרא ג"כ יפה כיון ואם הרב אמרה דרך אולי אני אומר שכן מפורש בפסחים דף ל"ו ע"א דקאמר וריה"ג מי קרינן עני עוני קרינן ואמנם בעקר דברי הרב שאם איסור הכאה של כילוי הוא מדרבנן יהי' מותר ליתנו לאכסניא אין דעתי מסכמת לזה ואטו אם הקילו בדמאי שהיא איסור קל מאד שרוב ע"ה מעשרן יקילו בשאר איסורים ועניים יוכיחו שמאכילין אותן דמאי ואטו יהי' מותר להאכילן שאר איסור דרבנן ועציץ שאינו נקוב יוכיח דמבואר כאן בסוגיא דטבל דרבנן אין מזמנין ואי הוה מותר להאכילו לענים למה לא יזמנו עליו ג"כ נימא אי בעי מפקיר נכסי וחזי לי' אלא ודאי שאין לדמות איסור ודאי דרבנן לדמאי שהוא ספק דרבנן וקיל מאד שרוב ע"ה מעשרין והנלע"ד בכוונת התוס' כאן שכתבו משום פורע חובו בממונו של כהן שיש כ"מ לענין טבל שכבר הפריש ממנו תרומה ומעשר ראשון ואינו טבול רק למעשר עני שטבל זה לא שייך בין איסור הנאה של כילוי שעקר האיסור היא משום דילפינן מתרומה טהורה שאין לכהן בו אלא משעת ההמה ואילך כמבואר שם במס' שבת והיינו בטבל שיש בו עדיין תרומה או תרומות מעשר אבל בטבול רק למעשר עני אינו נכלל בזה ולמילף מטבל הטבול לתרומה ליכא שהרי כבר איסורו קל ששוב אינה במיתה רק בלאו כמבואר בדברי הרמב"ם בפ' יו"ד ממאכלות אסורות הלכה כ' ולכך חידשו התוס' משום שפורע חוב מממון של כהן א"כ הה"ד שאינו יכול לפרוע מממון של ענים זה הנלע"ד בדוחק בכוונת דברי התוס':

תוס' ד"ה ואין המסובין רשאין לטעום וכו' ותימא מההוא סבא דע"פ וכו' א"נ יש לומר דלא שתה אלא להראות לו מעשה שלא היה צריך לומר יותר עכ"ל. ולכאורה תירוץ זה דחוק דההוא סבא לא יחשוד דרב אשי גדול הדור לא ידע סדר הקדוש דאע"ג דחזייה דאגיד הוא רחוק לומר דלא ידע. ויש לישב דהאי סבא שמע כי אמרי ליה לקדש קדושא רבא וחזייה דאגיד והבין דנסתפק שיש להם מנהג אחר ולהכי הראה עצמו כאלו שותה לרמוז לרב אשי דאין מנהגם חלוק ובתוספות ישנים כ"י (וכנראה שהם תוס' רבינו יהודה דמייתו הפוסקים) תירצו לחד שינוייא שהוא היה מהרהר לשתות אבל לא שתה עכ"ל שוב ראיתי שכך תירץ הרא"ש בפסקיו דהיה מסרהב ומכין עצמו לשתות אבל לא שותה עכ"ל:

יתיב רב ספרא וקאמר לטעום אתמר למאי נפקא מינה שחייב אדם לומר בלשון רבו. מהכא מוכח דאין חילוק בין טעימה לאכילה וקשה על הרב ט"ז בא"ח סי' קס"ז בדין אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו דכתב אכילה אבל טעימה מותר ע"ש והרי תלמוד ערוך דמוכח בהדיא דגם כשאמר לאכול היינו לטעום נמי דהא קאמר דלא נפקא [מינה] אלא שחייב לומר בלשון רבו ש"מ דאי לא"ה היינו לאכול היינו לטעום. ואולי שאני הכא דקאמר לאכול כלום והאי לישנא הוי כאלו אמר לטעום. אבל פשטן ועיקרן של דברים שבלשונם קרו לאכילה טעימה וכמ"ש התוספות בשבועות דף כ"ב והריטב"א בחידושיו שם. וקצת יש להרגיש על התוס' שם דאפיקוה בלשון שמא בלשונם הוו קרו לאכילה טעימה. וספיקות שלהם ודאות הן דהכי מוכח משמעתין ועמ"ש הרשב"א בחידושיו פ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ח) משם הראב"ד גבי מותר לטעום קודם מוסף די"א טעימה ולא אכילה וכו' ע"ש ועמ"ש אני בעניי על דברי הט"ז הנז' בס' הקטנים ברכי יוסף ומחזיק ברכה שם סי' קס"ז:

אילו מייתי ליה ארדלייא וגוזליא לאבא וכו' פי' רש"י ושמואל היה קורא לרב אבא לכבודו. וק"ק דרב שמו אבא כמ"ש רב שרירא ורב האיי גאונים הביאם בערוך ערך אביי. ותו קשה ממ"ש בחולין קל"ז דאמר רבי יוחנן לאיסי בר היני אבא אריכא קרית ליה ופירש"י ולא אמרת רבינו בלשון כבוד:
וראיתי בתוספות ביבמות דף נ"ז ע"ב אהא דאמר שמואל התם ומודה לי אבא ופירש"י משום דקשיש מיניה קרי ליה אבא כמו נשיאי ורבי דחו פירש"י משום דכך שמו אבא ומייתו ההיא דחולין להוכיח ששמו אבא אבל לא הקשו דאי כפירש"י מאי קאמר אבא אריכא קרית ליה. ועוד יש להעיר על רש"י דבשבת דף נ"ג ע"א דאמר שמואל אי הכי אמר אבא וכו' פירש"י חבירי. ורשב"ם בבתרא דף נ"ב ע"א על מה שאמר שמואל ומודה לי אבא פירש כך שמו והביא מההיא דחולין הנז' ושכ"כ בערוך:
שוב ראיתי בתוס' חולין דף ל"ח שהאריכו בזה וכתבו דההיא דחולין דאמר אבא אריכ' קרית ליה היינו משום דאמר אריכא דהוא לשון גנאי ע"ש אמנם בתוספות ישנים כ"י בשילהי מכילתין אשר תחילת דבריהם העתיק הרב יד מלאכי אות תקנ"ג שם דחו דאינו גנאי לומר אבא אריכא ע"ש. והתוס' שם בחולין דף ל"ח הקשו מסוף יומא אבא אזיל למקטל גברא וכתבו דלרש"י דאבא לשון חשיבות ניחא. וכן כתבו בתוס' ישנים כ"י סוף מכילתין ובתוספות ישנים סוף יומא דשמא אבא דרך כבוד כמו אבי קוראו כן. וק"ק על תוס' יבמות הנז' דלא נרגשו מההיא דיומא. וגם מההיא דיומא ק"ק על מהר"י קולון שרש ק"ע דף קפ"ה ע"א דמוכרח לומר דאבא הוא דרך כבוד כמ"ש התוס' בחולין דף ל"ח ותוס' ישנים סוף יומא וסוף מכילתין כמדובר. אחר זמן נדפס סדר הדורות ובתחילת סדר תנאים ואמוראים דף ס"ה ע"ג ראיתי שהזכיר רוב המקומות הנז' ויותר מהמה ע"ש:
ומתוך הדברים הרי הוא כמבואר דעת עליון רש"י ז"ל ובחכמה יסד אר"ש כמדתו לכל רוח חכמה דלא נעלם מרש"י ששם גדול רב הוא אבא ומה גם דהכי מוכח בחולין דף קל"ז אבא אריכא קרית ליה אמנם עינינו הרואות דתלמידי רב קרו ליה אבא כההיא דרב כהנא דמי פומיה דאבא כפי נסחת התו' ורב הונא סוף יומא אזיל אבא למקטל גברא. ומוכרח דהקריאה שלהם היתה אבא כלומר אבי המביאני לחיי העה"ב ולא שהזכירו את שמו ח"ו וכן פירש רש"י בסוף יומא אזל אבא רבי (כצ"ל). ועם כל זה דאבא מתפרש נמי משמעותו רבי איסי דאמר אבא אריכא אע"ג דאריכא אינו גנאי כמ"ש התוס' ישנים בשילהי מכילתין. מ"מ באומרו אבא אריכא אינו מורה החשיבות כמו אם היה אבא סתם ומשו"ה אמר לו אבא אריכא קרית ליה. אי נמי דאבא נהי דהוא לשון חשיבות אמנם יצדק לשון זה לחבירו או גברא רבא. אבל איסי הי"ל לקרותו רבינו. אמנם אי היה תלמידו הגם שיאמר אבא ניכר שכונתו ר' אבי המביאני לעה"ב. ומשו"ה בשמעתין ודכוותה דאמר שמואל לרב אבא פירש דהוא לשון חשיבות וכבוד. אך כי חזינן דשמואל אמר אבא בענין שהוא חולק על רב לפי הענין פירש חבירי כמ"ש בשבת דף נ"ג ודכוותיה בתעניות דף ד' ברם בחולין דף מ"ה ודף פ"ד גבי רבי יוחנן אפשר לפרש דכונת רש"י היינו שקורין דרך חשיבות כמ"ש ביבמות דף נ"ז ודוק הטב:
והנה לפום ריהטא מדברי התוס' ישנים דיומא ודסוף מכילתין כ"י ותוס' דידן בחולין דך. ל"ח יש ללמוד דין דמי ששמו אבא בנו ותלמידו יכולין לקרותו בשמו אבא שהוא כמו אבי כדרך שרב הונא קרא לרבו רב אבא ואין בזה משום אסור לקרוא לאביו ולרבו בשמו שנענש. איברא דיש לדחות חדא דראינו שהתוס' ביומא ובמכילתין כתבוהו בלשון שמא. ועוד יש לחלק דרב דכ"ע קרו ליה רב כמו שהיו קורין רבי לרבינו הקדוש בא"י ומיעוטא דמיעוטא היו קורין לו אבא. כאשר הבן או התלמיד קורין לו אבא ניכר מאד שר"ל אבי דכ"ע קרו ליה רב ומשו"ה שרי דנודע דאין כונת התלמיד לקרות בשמו ח"ו אלא אבי וכונתו ניכרת אמנם באדם הנקרא אבא וכ"ע קורין אותו אבא. אז אסור לתלמיד ובן לקרותו אבא דנראה דקוראו בשמו כדרך שקורין לו הכל ודוק: