אבל לתפלה. צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק''ש אינו מדבר לפני המלך: הדרוקן. חולי המצבה את הכרס: סילון. של מי רגלים: ירקון. חולי ששמו גלניצ''ה: ידיו בבית הכסא. מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה: כל הנשמה. הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים: שיש לו עיקר. שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח: מרחיק ד' אמות. מן העיקר ואע''פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה: ממקום שפסק הריח. שהריח כלה שם: לא כנגד צואת אדם כו' ואע''פ שאין ריח: לית הלכתא כי הא מתניתא. דלעיל דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות: בזמן שיש בהן עורות. אצואת כלבים וחזירים קאי שדרכן לתתן בעבוד העורות אבל צואת אדם אפי' בלא עורות שהרי אין דרכן לתתן שם הלכך ע''כ בלא עורות קאמר: שאין לו עיקר. הפחת רוח: ציפי. מחצלות של בית המדרש: דהני גנו והני גרסי. ואע''פ שדרך הישנים להפיח: וה''מ לגרסא. משום דלא אפשר: אבל לק''ש. יצא לחוץ ויקרא: אבל לדידיה. הפיח הוא עצמו ממתין עד שיכלה הריח: צואה עוברת. אדם שנושאי' לפניו גרף של רעי להעבירו: מותר לקרות. וא''צ להפסיק: הטמא עומד תחת האילן. ולא בנושא את המת קאי דמת לא שנא עומד ול''ש יושב ול''ש הולך אהל הוא וגבי מצורע קתני לה בת''כ דגלי ביה רחמנא ישיבה דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. [מושבו] טמא. מכאן אמרו עומד נמי כיושב דמי דקביע אבל מהלך לא קביע: אבן המנוגעת. הרי היא כמצורע שהקישה הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית (ויקרא יד): פשיטא. דפי חזיר אינו בלא צואה: בבית מותר. דאין דרך להניח צואה בבית: לא אסרה תורה. במי רגלים לקרות אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד: ויצאת שמה חוץ. ולא הצריכו כסוי וכתיב וכסית: עד כמה. ישהו על גבי קרקע ויהא אסור: שרא ליה מריה. ימחול לו רבונו דודאי שקר העיד משמיה דרב: היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה: איכא דאמרי. חומרא היא אף ע''פ שאם זורקה נפרכת הואיל ואינה נפרכת מגלגול לחה היא: קרמו. לשון קרום טיל''א כלומר גלד מעט: אי מפלאי אפלויי. אם יש בה סדקים סדקים יבשה היא ושרי: מאי הוי עלה. דמי רגלים: נבלעו. בארץ: יבשו. על גבי אבנים בחמה:

לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא כו'. פרש''י לית הלכתא כי הא מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירים אפי' בשאין בהם עורות אבל בצואת אדם לא שייך ואסור בכל ענין משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי רבא ובאידך ברייתא לא גרס צואת תרנגולים כלל ולא פליג בהא אמתניתא דלעיל ולפי זה יש לאסור צואת תרנגולין ואומר רבינו יהודה דדוקא כשהן בלול שלהם שיש שם סרחון גדול אבל בתרנגולים ההולכים בבית אין חוששין. ובירושלמי יש דבאדומים בלבד יש לחוש ולא ידעינן לפרש ועוד קאמר מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל ברבי יצחק אומר ובלבד של חמור: ריח רע שאין לו עיקר. י''מ דבתי כסאות שלנו בעומק אם יש בהן מחיצה מפסקת הויא כמו ריח רע שאין לו עיקר כמו בתי כסאות דפרסאי לקמן (ד' כו.):

ריח רע שיש לו עיקר. גרסי בני מערבא [בפירקין הלכה ה] אמר רב חסדא מסוף ריח רע ד' אמות הדא דאיתמר לאחריו אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות כהדא ר' בא וחבריה הוו יתבין קמי פונדקייה ברמשא אמרין מהו למימר מילי דאורייה אמרין מכיוון דאילו הוה ביממא הוינן חמין ליה ואסור ברם כדון אסור:

צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות בבית הכסא. פירוש: שנטנפו בכניסתן לבית הכסא, ולא שנטנפו ממש דבכי הא לכולי עלמא אסור דהא צריך נקיון כפים. ויש ספרים דגרסי או שהיו ידיו מונחות בבית הכסא והוא שיהא דבר חוצץ בינו ובין בית הכסא, דאי לא תיפוק ליה משום בית הכסא עצמו.
ופסק ר"ח ז"ל כרב חסדא לחומרא דלא גרע צואה על בשרו ממהלך במבואות המטונפות (כד, ב) דקיימא לן בההיא כרב חסדא דמסתיעא מילתיה. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק לקולא כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא. ועוד דאקשינן מינה במס' יומא (ל, א) לרב פפא דאמר צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע, ומתרץ במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. אלמא הא דרב הונא הלכתא היא. ונראין דברי הרב ז"ל, ומבואות המטונפות שאני משום דחזי ליה לצואה.
והראב"ד ז"ל הקשה דמכל מקום הא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא. ותירץ דכיון דיבשה והלך ריחא דלא נפיש זוהמא בטלה על גבי גופו דומיא דמלמולי זיעה שנעשו על גופו של אדם. ומסתברא דאפילו בשאינה יבשה, ואי משום מחניך קדוש כל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש, וכדאמרינן לקמן (ע"ב) צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע, ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום זימנין דמגליא כשהוא מהלך, והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא בשאינה מכוסה הא במכוסה משרא שרי דכתיב (דברים כג, טו) ושבת וכסית את צאתך. ולקמן (שם) נמי אמרינן צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, מאי טעמא צואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא כך נראה לי.

היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא קריאת שמע. פירוש: והוא שלא יראה הצואה הא ברואה לעולם אסור, וכדמסיים ואזיל ואם לאו מרחיק מלא עיניו. אלא דקשיא לי דלא הוה ליה למתני אלא אם לאו מרחיק ד' אמות, דכל שאינו רואה בהרחקת ד' אמות סגי ליה, ואי ברואה אפילו גבוה או נמוך י' אסור. ויש לומר דהכי קאמר אם גבוה י' או נמוך י' יושב בצדו וקורא, הואיל ואינה במקומו ממש ואינו רואה, שגובה המקום או עומקו גורם לו שאינו רואה אותה, אבל אם היא כנגדו אף על פי שיש בה סבה אחרת שאינו רואה אותה כל שהוא במקום שיכול לראותה לא יקרא עד שירחיק ממנו עד כמלא עיניו, וילפינן לה מהא דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ה): אמר רב חסדא מסוף ריח רע ד' אמות. הדא דתימא לאחריו אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות, כהדא רבי לייא וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא, אמרי רבי מהו מימר מילא דאורייתא, אומר לון מכיון דאלו הוה ביממא הויא חמיין מה קומינן ברם כדון אסור.
עוד קשיא לי כל שהוא חוץ לד' אמות אף על פי שהוא רואה אותה למה לא יקרא את שמע, דהא לגבי צואה לא הקפידה תורה אלא במחניך קדוש, וכל שהוא חוץ לד' אמותיו אינה במחנהו ומחנהו קדוש הוא, ואי משום לא יראה בך ההוא בערוה ממש מוקמינן לה, וכדאמרינן לקמן (ברכות כה, ב) צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, מאי טעמא צואה בכסוי תליא מילתא דכתיב (דברים כג, יד) ושבת וכסית את צאתך, אבל ערוה לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא מתחזיא. והיינו נמי טעמיה דרב הונא דלעיל (ברכות כד, ב) דאמר במהלך במבואות המטונפות שמותר לקרות קריאת שמע, ואף על פי שהוא מהלך תוך ארבע אמותיה ואפילו רואה אותה דלא חלק, משום דלא הקפידה תורה אלא במחנה, וכל שהוא מהלך אין כאן מחנה לדעת רב הונא, וקרא תרתי קאמר והיה מחניך קדוש, וכן לא יראה בך ערות.
ויש לומר בזה דלכולי עלמא מדערבינהו רחמנא וכתבינהו אתרווייהו קאמר שלא יראה, דלא חלקן הכתוב בוהיה מחנה קדוש אלא כדי להתיר לקרות קריאת שמע תוך ארבע אמותיה של ערוה, ואי נמי תוך ארבע אמות של צואה כל שאינה במחנהו דהיינו בשאינה מגולה, אבל בראייה כאן וכאן אסור אלא שגלה לך הכתוב שאין ההקפדה בראיית צואה אלא כשהיא מגולה לגמרי הא כל שהיא מכוסה שרי דכתיב (שם) ושבת וכסית את צאתך והיינו צואה בעששית דתרתי בעינן מחנהו ונראת מגולה ואפילו לאחרים, או שלא במחנהו ונראית לו ממש, הא במכוסה ממנו ומכל אדם שרי ואפילו תוך ארבע אמותיו. והיינו צואה בגומא וסנדלו מונח עליה. ומקום גבוה ונמוך י' דשרי לפי שאינה נראית לו ממש ואינה במחנהו, לפי שכל מקום גבוה י' או נמוך עשרה רשות בפני עצמו הוא ואינו מחנהו, וכל שהוא חוץ למחנהו כל שאינה נראית לו ממש מגולה אינו אסור אף על פי שנראים מגולה אצל אחרים, וכדאמרינן לעיל (ברכות כב, ב) מהלך ד' אמות וזורקה לאחריו, וכל שהיה מכוסה ממנו ומכל אדם ואפילו בעששית ואפילו תוך ארבע אמותיו מותר, דהא גלה הכתוב דבכסוי תליא מילתא כנ"ל.
היתה צואה כנגדו בלילה במקום שיכול לראותה ביום אף על פי שהוא אינו רואה אותה עכשיו מחמת שהוא לילה אסור. וכדגרסינן בירושלמי (שם): רבי לייא וחבריא הוו יתבן קומי פונדקיא ברמשא, אמרי רבי מהו מימר מילא דאורייתא, אמר לון מכיון דאלו הוה ביממא הוי חמין מה קומינן ברם כדון אסור. והוא הדין לסומא שאף על פי שאינו רואה מחמת מקרהו הרי הוא במקום שיכול לראות אלו לא היה מקרהו, שהרי כל אדם כסומין בלילה.

ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח. והיינו כרב חסדא וקיימא לן כותיה. ופירוש ריח רע שיש לו עיקר צואה מגולה.

אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא. כלומר: שאסרה צואת כלבים וחזירים אפילו בלא נתינת עורות, אלא הלכתא כי הא מתניתא דלא אסרה עד שיתן לתוכן עורות.

ירושלמי (בפרקין ה"ה): רבי יוסף ברבי חנינא אמר מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות, רבי שמואל בר רב יצחק אמר ברכים, ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך. לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר, ותני כן מרחיקין מצואת החזיר ומצואת הנמיה ומצואת התרנגולין ארבע אמות, אמר רבי יוסי ברבי אבא ובלבד באדומים. ופירוש אדומים נראה לי תרנגולין אדומים, דאי בצואה אדומה קאמר הוה ליה למימר ובלבד באדומה. אלא דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים כדקים להו בין חמור לשאר בהמות. וכתב הראב"ד ז"ל שלא נאמרו הפירושים אלו אלא ביבשין אבל ברכים כולן אסורין. ואינו מחוור בעיני דהא גללי בהמה פירשו בהדיא ברכים ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך, ומינה דכלהו נמי ברכים ואפילו הכי שרי בכי האי גונא כדאיתמר התם.

אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר באשפה אסור. מסתברא מדקאמר ספק צואה בבית מותר, אם קרא ונמצאת צואה במקומו בבית אינו חוזר וקורא דלאו פושע הוא, וכבר הארכתי בזה לעיל בפרקין (ברכות כב, ב ד"ה המתפלל) בסייעתא דשמיא.

איכא דאמרי כל שגוללה ואינה נפרכת. הא נפרכת עפר בעלמא הוא ושרי. כתב הראב"ד ז"ל והיינו פלאי פלויי, והוא המיקל, וקיי"ל כותיה. ומי רגלים אסור כל שטופח ע"מ להטפיח כתנא קמא דרבי יוסי, הא טופח שלא להטפיח שרי.

ריח רע שיש לו עיקר. כגון צואה מכוסה. רב הונא אמר מרחיקה עד מקום שכלה הריח וקורא. פירוש ואפילו הוא רחוק טפי מד' אמות. רב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא ותניא כותיה וכו' היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא דכל עשרה רשות אחריתי הוא:

צואה עוברת. שמעבירין אותה לפניו. אביי אמר מותר מדתנן הטמא עומד תחת האילן, פי' במצורע מיירי שהוא טומאה חמורה ומטמא באהל כמת ובעינן שיהא עומד שאינו מטמא אלא בעכוב כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו והוא מלשון ותשבו בקדש ימים רבים שהוא מלשון עכוב. הטהור עומד תחת האילן וטמא עובר כיון שאינו מעכב טהור ומכאן ראיה לאביי:

ואם עמד טמא הטהור טמא. יש אומרים דלא גרסינן ליה דהיינו רישא ולנוסחי דגרסי ליה בא להשמיענו דכיון דאיכא עכוב ל"ש קדם טמא לא שנא קדם טהור מטמא, ודוקא באהל דעלמא כגון אילן הוא דבעינן עכוב אבל באהל דבית אפילו בהעברה בעלמא מטמא דהכי תנן טמא שהכניס ראשו ורובו לבית טמאהו וטומאת מצורע לא כטומאת מת לגמרי דטומאת מת מביא טומאה בפותח טפח אבל מצורע במחיצה עשרה סגיא לבטל טומאתו שאינה בוקעת ועולה כדאיתא באהלות טמא שנכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה עשרה וכן באבן המנוגעת, פי' דלא מטמאה אלא בעכוב והא קמ"ל דלא תימא כיון דאבן אין בה כח בעצמה לילך כמאן דמנחא דמיא:

א"ד אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר. דאין דרך להניח צואה בבית: באשפה אסור חזקת אשפה שיש בה צואה. ספק מי רגלים אפי' באשפה נמי מותר כדרב המנונא דלא אסרה אלא כנגד העמוד בלבד כלומר בשעת קילוח השתן אבל אחר קילוח השתן אינו אסור, כדכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ ולא הצריך כסות ובצואה כתיב ושבת וכסית את צאתך. ויש מפרשים דהאי כנגד העמוד הוא שתן היוצא כנגד העמוד של צואה כדאמרינן לעיל עמוד החוזר דמיירי בגדולים וסילון מיירי בקטנים:

היכי דמי צואה כחרס וכו' איכא דאמרי כל זמן שגוללה בנחת ואינה נפרכת אסורה אע"ג דאם זורקה בכח היתה נפרכת:

לימא כתנאי כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרוא ק"ש כנגדו. דאינו מתבטל במים ומסקנא דכ"ע רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע"מ להטפיח איכא ביניהו ת"ק סבר לא נבלעו כגון שיש בהן טופח ע"מ להטפיח כלומר שאם מניח ידו עליהם ואח"כ מניחו על דבר אחר מקבל ממנו ליחות אסורין נבלעו דאין בהן טופח ע"מ להטפיח מותרין ור' יוסי סבר כל זמן שיש בהם טופח לחוד אסורין והלכתא כת"ק דבטופח לחוד שרי:

מי ששכח ונכנס לבית הכסא והתחיל לבדוק עצמו ונזכר שתפליו בראשו מניח ידיו עליהם עד שיגמור שהתחיל לצאת ופוסק לו מיד ויוצא, היתה צואה על בשרו תחת בגדיו ואינה נראית ואין ריחה מורגש לו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא כגון שקנח עצמו בהן על ידי דבר אחר ואין צואה דבוקה בהם או שהיו ידיו מונחות על גב בית הכסא הסתום שאין ריחו עובר מוהר לקרות את שמע, ואע"פ שרב חסדא חלק עליה לאיסור ראוי לפסוק כרב הונא חדא מפני שהיה רבו, ועוד שבמסכת יומא [ל' ע"א] בשמועת צואה הקשו מדרב הונא אלמא הלכה היא, ואע"פ שבדבוקה בסנדלו אסרו ההיא מתגלית היא על כל פניה בשטח הרמת הרגל ולהכי קיימא, וכן אינה דומה לריח רע שיש לה עיקר דהתם איכא ריחא וכן לא למבואות המטונפות דהתם חזי לה לצואה, וגאונים הראשונים פוסקים כרב חסדא מדמיונות אלא [נראה שצ"ל אלה, המעתיק] ולא יראה כן ואף גדולי הפוסקים כתבוה כדברינו:

במסכת יומא התבאר שאם היתה לו צואה במקומה ר״ל בפי טבעת אסור לו לקרות את שמע ודוקא כשיש שם כל כך שתהא נראית בישיבתו אע"פ שמכוסות עכשיו בשעת עמידתו ושאין ריחה יוצא שכל שהיא במקומה לא פסקה זוהמתה, אבל אם אינה נראית אפי׳ בשעת ישיבה מותר לא נתנה הורה למלאכי השרת, נמצא כלל הדברים שכל שנראית אסור לקרות כנגדו, וכן כל שעשויה ליגלות על כל פנים כגון דבוקה בסנדלו, אינה נראית ולא עשויה להתגלות מותר, אינה נראית אלא שהיא במקום שדרכה ליגלות לפעמים במקומה אסור שלא במקומה מותר:

מצא במקום שהיה מתפלל בו ריח רע שיש לו עיקר כגון צואה או נבלה וכיוצא בה נחלקו בה בסוגיא זו רב הונא ורב חסדא שלדעת רב הונא מרחיק עד מקום שכלה הריח, ומשמע אף לסוף אמה או שתים, וקשה לפרש שהרי אין זה מחנה קדוש דכל ד' אמותיו מחנה שלו, מתוך כך אנו גורסים ד' אמות עד מקום שכלה הריח כלומר ד' אמות מרחיק על כל פנים ואם לא כלה שם מרחיק עוד אמה או אמתים או חצי אמה עד שתכלה הריח, ולדעת ר' חסדא ד' אמות ממקום שתכלה שכל שהריח מתפשט חשיב כמקום הצואה, ופסקו בה גדולי המחברים כרב הונא ומכל מקום אנו פוסקים כדרב חסדא ומדתניא כותיה, ואע"פ שאמרו עליה לית הלכתא כי הא מתניתא לא אמרוה אלא על צואת כלבים וחזירים שלא בנתינת עורות ואין אומרים בטלה מקצתה בטלה כלה, והלכך מרחיק עד מקום שיכלה הריח ומרחיק עוד מאותו מקום ד׳ אמות וקורא את שמע ומכל מקום דוקא כשהצואה לאחריו או לצדדיו, אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו:

לא יקרא אדם את שמע כנגד צואת אדם ולא יקרא כנגד צואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות אבל אם אין בתוכן עורות מותר שאין ריחן רע, ובתלמוד המערב אסרו אף כנגד צואת התרנגולים אלא שפירשו בה ובלבד באדומים, ומקצת גאונים מפרשים שכל צואה לחה אפילו של כלב וחזיר בלא עורות וכן של כל בהמה וחיה אסור לקרות כנגדה, לא הפרישו בין צואה לצואה אלא ביבשה, וכלל הדברים שכל שריחו רע צריך להרחיק ממנו כשיעור שהזכרנו, וכן אינו מתפלל כנגד אשפה שריחה רע ר"ל אשפה שכל השופכים ננערים לשם אע"פ שאין שם בית הכסא אסזד אף בשאין ריחו יוצא, היה שם מקום גבוה י' טפחים או נמוך י׳ טפחים הרי הוא רשות בפני עצמו ומותר לו אפילו סמוך לה כל שלא יגיע לו ריח, לא היה שם מקום גבוה או נמוך מרחיק כמלא עיניו, או יעמידנה לאחריו או לצדדיו:

הריח רע שאין לו עיקר כגון מי שנתעטש מלמטה אם לא יצא הריח ממנו אלא מחברו ומגיע לו הריח מותר בדברי תורה ואסור בק"ש ותפלה, ואם יצאה ממנו אף בדברי תורה אסור עד שיכלה הריח, וצואה מכוסה גדולי המפרשים כתבו שדינה כדין ריח רע שאין לו עיקר:

היתה צואה עוברת לפניו כגון שהיה מפנה אותה ומעבירה לפניו אסור לקרות תוך ד' אמות שלה אע"פ שאינה עומדת, ופי חזיר אפי' היה החזיר עולה מן הנהר ונתרחץ פיו במים כצואה עוברת דמי, ובתלמוד המערב אמרו אהן חזירא בית הכסא דמטלטל הוא:

אע"פ שאמרו שמצורע מיטמא באהל אין טימאת אהל שלו שוה לטומאת אהל של מת, שהמת מטמא כל המתאהל עליו אע"פ שלא היה המת עימו אלא שהיו מעבירים אותו אבל מצורע אינו מטמא באהל אלא אם כן הוא עומד, כיצד היה המצורע עומד תחת האילן וטהור עומד תחתיו או עובר, הואיל והמצורע עומד נטמא זה הטהור שהתאהל עמו תחת האילן, אבל אס היה הטהור עומד תחת האילן והמצורע עובר לא נטמא הטהור וכן הדין בנושא אבן המנוגעת, יש אומרים שאין המצורע מטמא באהל אלא כשהוא בבית אחד או באהל אחד עם הטהור אבל אם היה בבית אחר, אע"פ שהיה אותו הבית פתוח לבית שהטהור בתוכו אין הטהור טמא והוא ששנו באהלות נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה י׳ נכנס ראשון ויוצא אחרון, ואע"פ שביארנו שאינו מטמא בהעברה חוששים שמא יגע באחד מהם או שמא יתעכב, ויש מפרשים שלא הצריכו עמידה אלא בתחת האילן שהוא פרוץ מכל סביביו אבל בבית גם בהעברה מטמא, וכבר ביארנו הפסד סברא זו בשלישי של עדיות במשנת ארבעה ספיקות:

מי שהיה רוצה לקרות את שמע והיה בבית ספק צואה כגון שהריח ריח רע ולא הוחזקה לו ציאה לשם או שראה שם צואה ולא ידע אם הוציאוה אם לאו מותר לקרוא, אבל ספק כזה באשפה אע"פ שאין שם בית הכסא אסור, ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר שאע"פ שכל לכלוך נאסר בענין זה ממה שנאמר והיה מחנך קדוש לא נאסר משם אלא כנגד עמוד בשעה שיוצאין, אבל משנפלו לארץ אין בהן סרך איסור של תורה אלא מגזרת חכמים, וכשגזרו בהם חכמים לא גזרו אלא בודאן אבל בספקן לא. הא ידאי מי רגלים אף בבית אסור לקרוא כנגדן כל זמן שמטפיחים, ויש אומרים כל זמן שרשומן ניכר אע"פ שאין היד טופחת בהן, ואף גדולי המחברים כתבוה כן, ואין נראה לי ממה שאמרו כאן דכולי עלמא רשומן ניכר שרי ואעפ״י שיש כיוצא בה כמו שכתבנו בקדושין בענין אותיות נקגות במסירה מכל מקום כל שאין צורך בכך אין ראוי לפסוק בדרך אחרת:

צואה שנתייבשה כל זמן שאינה נפרכת בגלילה אע"פ שאם זורקה נפרכת אינה נקראת יבשה ואסור לקרות כנגדה אבל אם נפרכת בגלילה עפרא בעלמא הוא ומותר, ויש אומרים כן אף כשנפרכת בזריקה ואין נראה לי כן שהרי הלכה כאיכא דאמרי:

צואה על בשרו רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש רב חסדא אמר אסור. פסק ר"ח ז"ל דקיי"ל כרב חסדא דאסר אפילו מכוסה בבגדיו ואע"ג דרב חסדא תלמידו של רב הונא [אזלינן] לחומרא, ורב אלפס פסק הלכה כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא ועוד כי סתמא דתלמודא מקשה מיניה ביומא [דף ל' ע"א] פ' אמר להם הממונה על הא דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש, פי' צואה בפי טבעת, היכי דמי אי דנראית פשיטא ואי דאינה נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא דנראית כשהוא יושב ועומד אינו נראית ומאי שנא מצואה שעל בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא דרב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ומשני במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא ומדפריך מינה תלמודא אלמא דהילכתא כותיה:

מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא קריאת שמע. והלכתא כותיה אף על גב דצואת כלבים וצואת חזירים לית הלכתא כהך ברייתא מ"מ בהך דריח רע שיש לו עיקר לא פליגא הך ברייתא עליה:

אמר רבא לית הלכתא כי הך מתניתא. פרש"י לית הלכתא כי הך מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירי' כשאין בהן עורות, משמע אבל בצואת תרנגולין לא איירי ולא פליגא אמתניתא דלעיל ומיהו נראה מדהזכירה זאת הברייתא צואת אדם דאיירי בכל ענין וצואת כלבים וחזירים דוקא כשיש בהם עורות וצואת תרנגולים ושאר בהמות לא הזכירה משמע דאין בהם איסור כלל ואפילו את"ל לאסור צואת תרנגולים דוקא בלול שלהן שיש לו סרחון אבל כשגדלין בבית ואין שם כי אם מעט אין לאסור, ירושלמי גרסי' מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל בר (רב נחמן) [יצחק] אמר ברכים ובלבד של חמור ר' חייא בר אבא אמר ובבא מן הדרך (ר') לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות מצואת הנמייה ד' אמות ומצואת תרנגולים ד' אמות (אמר רבי יוסי בר (בון) [ר' אבין] בשם רב הונא [ובלבד] באדומים ור' ירמיה בשם ר' [זעירא] (זירא) נבילה שמסרחת ד' אמות אמר ר' (אבינא) חנינא] ומתניתין אמרה כן כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות א"ר שמלאי תפתר במשרה של כובסין א"ל ר' מני אם במשרה הא תנינן ולא במים הרעים ולא במשרה:

אמר אביי מנא אמינא לה דתנן הטמא עומד וכו'. והאי דיליף אביי צואה עוברת ממצורע עובר ולא יליף ממת עובר דחמיר, דלא מסתבר ליה להחמיר כ"כ בצואה עוברת לענין תפלה:

בד"ה לית הלכתא כו' לא איירי רבא ובאידך ברייתא ל"ג צואת תרנגולין כלל ולא פליג בהא אמתניתא דלעיל כו' כצ"ל:

בד"ה ריח רע כו' כמו בתי כסאות דפרסאי לקמן עכ"ל ולפי זה בבתי כסאות דפרסאי הוי ריח רע שאין לו עיקר ולא שרי נמי אלא לד"ת אבל לק"ש כלל לא אבל מדברי הרא"ש אין נראה כן ודו"ק:

פירש"י בד"ה מאי הוי עלה דמי רגלים עכ"ל נ"ל לפי זה דל"ג מאי הוי עלה אתמר צואה כו' אלא מאי הוי עלה אמר רבא הלכתא כו' ומי רגלים כו' ואע"ג דרבא נקט נמי במילתיה צואה כחרס כו' משמע ליה דמאי הוי עלה קאי אמי רגלים דמבעיא לן מתחילת הסוגיא ובוודאן עד כמה משא"כ צואה דלא מייתי לה אלא אגב גררא כדקאמר רב יוסף שרא ליה מריה לגניבא השתא צואה כו' מי רגלים מבעיא ודו"ק:

תד"ה לית. מה שנדפס עה"ג בשם ג"מ דבאדום היה השעורים מצוים כדאי' בכתובות. שם ליתא רק שהיו רעות. אבל י"ל דיען שהיו רעות לכן היו מאכלים לתרנגולים. ולשון הג"מ שלפנינו יש לכוון לזה ע"ש:

גמ' כאן בקטנים. ע' בכורות מ"ד ע"ב תוס' ד"ה אימתי:

רש"י ד"ה בזמן שיש כו' שדרכן לתתן כו'. עי' ברש"י כתובות ע"ז ע"א ד"ה מקמץ וצ"ע:

שם בעבוד העורות. וכן איתא בילקוט פ' בא בפסוק ולא יחרץ כלב לשונו. ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן ולכתוב בהם סת"ם:

בגמרא איתמר צואה על בשרו כו' ר"ה אמר מותר לקרות ק"ש רב חסדא אמר אסור. וכתבו התוס' דר"ח פסק כרב חסדא לחומרא ורב אלפס פסק כר"ה מדאקשי גמרא מיניה ביומא פרק הממונה וכוונתם מהא דאמר רב פפא התם צואה במקומו אסור לקרות קריאת שמע ומקשה סתמא דתלמודא מ"ש מצואה על בשרו דאמר ר"ה דמותר ולפי זה צ"ע באמת על שיטת ר"ח שפסק דלא כסתמא דתלמודא. ולע"ד יש ליישב דהא מסקינן הכא דטעמא דרב חסדא דאוסר היינו משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה ולפ"ז נראה ברור דלא שייך ה"ט לענין אברי הערוה לענין מקומות המטונפין באדם כגון סמוך לפי הטבעת דאותן האברים ודאי לא הוו בכלל כל עצמותי שהרי אפילו הרואה אותן אסור לקרות כנגדן וכ"ש הכא כשהצואה במקומו ונראית כשהוא מיושב וא"כ מקשה התם שפיר מ"ש מצואה על בשרו דמתיר רב הונא וא"כ אית לן למימר דאפילו רב חסדא לא פליג עליו אלא בשאר אברים משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה. משא"כ בפי הטבעת דלא שייך ה"ט דכל עצמותי תאמרנה אפילו רב חסדא מודה דשרי. ואהא משני שפיר דבמקומו נפיש זוהמא וא"כ אפילו בלא טעמא דכל עצמותי תאמרנה יש לאסור מצד עצמו דצואה כיון שלא נתפזר הריח כמו שפרש"י שם כנ"ל נכון ליישב שיטת רבינו חננאל ואפשר דרב אלפס נמי לא עשה ראיה זו עיקר אלא כסניף בעלמא ועיקר ראייתו משום דרב חסדא תלמידו דר"ה הוי ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ורבינו חננאל ז"ל סובר דכיון דרב חסדא לא הוי תלמיד גמור דר"ה אלא תלמיד חבר כדאיתא ס"פ אלו מציאות מש"ה יש לחוש לדבריו להחמיר באיסור תורה כנ"ל ודו"ק:

סליק פרק שלישי

אתמר ריח רע שיש לו עקר וכו'. הא ודאי דמה דצריך עכ"פ להרחיק ד' אמות מן העקר הוא מימרא שא"ב דמשנתינו הוא וכמה ירחיק מהם ומן הצואה וא"כ קשה למה הזכיר שיש לו עקר והוה לי' למימר סתם אתמר ריח רע ר"ה אמר א"צ להרחיק ולקרות ור"ח אמר מרחיק ד"א ממקום שבלה הריח. ולמימר שאין לו עקר גם ר"ח מודה שא"צ להרחיק א"כ קשה לקמן בהני ציפי דבי רב דמסיק אבל בק"ש לא הוא דלא כמאן. ובשלמא להרמב"ם דגם לר"ה עכ"פ צריך להרחיק עד שכלה הריח אלא דלא בעי ד"א ממקום שכלה א"כ איכא למימר דבאין לו עקר גם ר"א מודה דא"צ ד"א ולקמן דקאמר אבל בק"ש לא היינו במקום שהריח מריח. אבל רש"י דפירש בדברי ר"ה דאף שהריח בא אליו מותר אם כן אם איתא דבאין לו עקר לא פליגי א"כ הך דלקמן דלא כמאן. וצריך לומר דלר"ח אף דגם באין לו עקר צריך להרחיק מ"מ א"צ להרחיק רק עד שיכלה הריח אבל להרחיק עוד ד"א יותר לא בעינן רק ביש לו עקר. אלא דלפי"ז קשה מנ"ל לרש"י דר"ה מתיר אפי' הריח מגיע אליו. ונראה ממה דמביא כאן ת"כ דר"ח ולא קאמר תיובתא דר"ה וצריך לומר דר"ה דייק ממשנתינו דתנן שמרחיקין מן הצואה ארבע אמות ומשמע לי' שמשום צואה א"צ להרחיק יותר מד"א (דהיינו חוץ מלפניו שאסורה מלא עיניו) ודוחק לו לאוקמי משנתינו דוקא בצואה מעט או יבשה שאין בה ריח דמסתמא איירי בכל גווני צואה ולכן דוחה ר"ה דברי הברייתא וסובר סמי ברייתא מקמי מתניתין ומעתה אם איתא דמודה ר"ה דעכ"פ אם הריח מגיע אצלו אסור אפי' חוץ לד"א א"כ אכתי קשה איך סתמה משנתינו דסגי בד"א ממקום הצואה הא איכא לפעמים שאסור אף חוץ לד"א ולכך הוכרח רש"י לפרש דלר"ה מותר אפילו הריח מגיע אצלו:

מאי הוה עלה פירש"י דמי רגלים. ונלע"ד דבצואה לא שייך לשאול מה"ע. חדא דהרי בדרב גופי' איכא תרי לישני ובדאורייתא אזלינן לחומרה והרי צואה היא מן התורה. ועוד דאפי' הי' רב מיקל לחלוטין הרי ר' יוחנן מחמיר שהרי ר"י מפרש ה"ד כחרס וקיי"ל רב ור"י הלכה כר"י. אבל במי רגלים אף שר"י מיקל ועוד שמ"ר הם מדרבנן ואזלינן לקולא מ"מ כיון ראביי אמר מה חזית וכו' משמע שאביי מחמיר והלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ואיכא למימר דגם אביי לא בא לחלוק על הדין רק לדחות הראי' דמצואה ליכא למיפשט דאיכא לישנא דחמיר בצואה ולכן בעי הגמ' מאי הוה עלה: