דאמר רב יהודה נזדמן לו רוק בתפילתו מבליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסתו. ירושלמי (בפרקין ה"ה): רבי יוחנן אמר רוקק בתפלתו כדי שיהא כוסו [ר"ל: פיו] נקי, לפניו אסור לאחריו מותר, לימינו אסור לשמאלו מותר, דכתיב (תהלים צא, ז) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, כל עמא מודוי באהין דרקק אם טיילין דהוא אסור. פירש בהלכות הנגיד ז"ל אם במטייל כלומר שלא מאונס. והראב"ד ז"ל פירש דכטעות ידי סופר הוא בספרים והכין איתא כל עמא מודוי באהין דרקק אם אצטלין דהוא מותר, ואצטלין כמו אצטלית בת מאה מנה (גיטין עד, ב). ואתיא כגמרא דילן דאמרינן מבליעו באפרקסתו. עוד (שם בירושלמי): רבי יהושע בן לוי אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו, ר' יונה רקק ושאיף. וליתא להא דרבי יהושע בן לוי דהא אסיק רבא לקמן בפ' הרואה (ברכות סב, ב) שהוא מותר. וכתב הראב"ד ז"ל דאבעי לן למיעבד כר' יונה, ואם יש שם גמי שאין הרוק נראה אינו צריך. ואולי לכך הורגלו ברוב המקומות לתת גמי בבתי כנסיות.

היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא קריאת שמע ויש אומרים על לבו, ותנא קמא הרי לבו רואה את הערוה, קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסק הראב"ד ז"ל כיש אומרים מדקתני במתניתין (לעיל ברכות כב, ב) יתכסה במים ויקרא, ואקשינן עלה לקמן (ברכות כה, ב) והלא לבו רואה את הערוה, ופרקינן עוכרן ברגלו וקורא, אלמא הכין הלכתא. ואין כן בגמרא שלנו, אלא בברייתא הוא דקתני ביש אומרים עוכרן ברגליו וקורא (שם), אלא הכי גרסינן אמר רבי אלעא אמר רב אבא בר אחא משום רבנו מים עכורין שאני, ומכל מקום בין לגרסתו בין לגרסתנו אנו למדין משם כדברי הרב ז"ל.
ואני תמה למה נניח דברי תנא קמא בברייתא זו ובברייתא דלקמן (שם) דהיה יושב במים צלולין דקסבר לבו רואה את הערוה מותר, ונתפוס דברי יש אומרים. ואי משום דרבי אלעא משום רבנו, דילמא לפרוקא למתניתין ככולי עלמא קא אתי, וכדרך בשלמא לתנא קמא אלא ליש אומרים מאי איכא למימר, ושיטת התלמוד היא בהרבה מקומות, ועוד דהא רב הונא דקאמר בהדיא בלבו רואה את הערוה מותר, ומסתמא לא פליג ארבנו דהיינו רב דהוא רביה דרב הונא, אלא דרב לתרוצה אכולי עלמא אוקי לה במים עכורין, ולדידיה אתיא כפשטה ואפילו בצלולין וכתנא קמא דתני תרתי ברייתא כנ"ל. אלא שכבר הורה זקן וראוי לחוש לדבריו ז"ל וכן פסק הרב אלפסי ז"ל.

כאן בעומד כאן במהלך. פירוש: בעומד איכא משום והיה מחניך קדוש, במהלך לאו מחניך הוא.

היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש ויש אומרים על לבו ות"ק והא לבו רואה את הערוה. דס"ל ודאי דהא דאסרי בעיניו רואות הערוה לאו משום ראיית העין דוקא הוא דסומא שהוא [מגולה] ומי שמעצים עיניי אסור בק"ש אלא טעמא משום דאינו נאות שתהא ערותו מגולה כנגד אבריו הנכבדים ולבו נמי אבר נכבד הוא. קסבר לבו רואה את הערוה מותר, דלא אסרו אלא בעיניו:

ר"א ב"א אמר מהכא כי דבר ה' בזה. משום דהוה ענין דבור וכן נמי אם פסק דעליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים משום דהוא דבור:

המתפלל אין ראוי שישמיע קולו אם יכול לכוין לבו בלחש, שהענין דומה כמי שסבור שבכך הוא נשמע יותר, אבל אם אין יכול לכוין את לבו בלחש מותר, ובצבור בין כך ובין כך אסור לכל יחיד ויחיד חוץ משליח צבור כדי שלא יטריד את הצבור ומכל מקום לא יתפלל בהגבהת קול שזהו דרכן של נביאי השקר שנא׳ עליהם ויקראו בקול גדול, ובתלמוד המערב שבפרק תפלת השחר אמרו ר' יונה כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בליחושא, כד הוה מצלי בביתא הוה מצלי בקלא כי היכי דלילפון בני ביתיה צלותא מיניה ואמר ר' מונא ביתיה דאבא ילפין צלוהא מאבא אלמא כל שבכונה מעלה מותר:

המפהק או המגהק בתפלתו הרי זה גסות הרוח וענין הגיהוק הוא הוצאת רוח היוצא מן האצטומכא דרך הפה ואדם מוציאה לפעמים לרצונו, ויש אומר הגבהת הזרועות והגוף בזמן שאיבריו כבדים עליו וקורים לו אשטינילאר, והפיהוק הוא שאיפת הרוח היוצא מן הלב דרך הפה בהרחבת החיך וקזרין לו באדאלייאר וגם זו אדם מביא אוהו לרצונו לפעמים וכל שעושה כן לרצונו אסור, ואם עשה כן לאנסו אין בכך כלום, והעטוש מלמוה סימן רע לו והדבר מזולזל ביותר ומכל מקום אם אירע לו כן לאנסו פוסק עד שיכלה הרוח, ויש אומרים עד שיכלה הריח, וכן אם בקש להתעטש ומכיר בעצמו שאינו יכול להעמיד עצמו פוסק ומהלך ד' אמות לאחריו ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח או הריח וכשיכלה אומר רבון העולמים אתה יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה אנו בחיינו רמה ותולעה באחריתנו ואחר כך חוזר לתפלתו במקום שפסק, ויתבאר למטה שאף לעטוש חברו פוסק כל זמן שהריח מגיע אצלו אבל אם שתתו מים על ברכיו לא תקנו לו חכמים שיאמר כן כמו שכתבנו למעלה, נתעטש מלמעלה דרך החוטם אין בכך כלום ולא עוד אלא נוח לו שיתנקה מוחו אמרו חכמים המתעטש מלמעלה סימן יפה לו, הרק בתפלתו אס רק לרצונו כמו שאדם רוקק תמיד דרך טיול ושלא לצורך הדבר מכוער ביותר, והוא שאמרו בתלמוד המערב כל עמא מודיי בההין דרקק אצטלין דהיא אסור, ופירושו דרך טיול וגאוה ושלא לצורך, ויש גורסים אצטליון ופירושו בלשון יוני שמים ואמר שאם הוא רוקק כנגד מעלה ומכוין להטילה ברחוק מקום אסור שזהו דרך גאוה, אבל אם הוא צריך לכך כגון שנזדמן לו רוק מותר ונוח לו שינקה עצמו:

בתלמוד המערב אמרו רוקק אדם בתפלתו כדי שיהא כוסו נקי וכשהוא רוקק אינו משליך לארץ שלא יראה רוקו והוא מתפלל, אלא מבליעו בטליתו ואם היתה טלית נאה וחס עליה שלא ללכלכה מבליעו באפרקסותו, ואם יש לו אסטניסות בכך זורקו לאחוריו אבל לא לפניו, לא היה לו מקום לאחוריו זורקו לשמאלו אבל ל א לימינו כך פירשו בתלמוד המערב, ונראה לומר שמפני שתנועותיו של אדם מזומנות לצד ימינו ויש אומר בהפך, ומקצת גאונים פירשו שאם היה בקרקע גמי או דבר שהרוק נבלע בו מותר לזרקה אפי' בפניו ועל זה נהגו ליתן גמי בקרקע בית הכנסת ואם אין שם גמי וצריך לרוק על כל פנים דורסה ברגלו והיא שאמרו בתלמול המערב ר׳ יונה רקיק ושאיף כלומר שמעביר רגלו על הרוק, בתלמוד המערב אסרו לרוק בבית הכנסת אלא אם כן על הצדדים שביארנו וכן פירשו שאם התפלל לא ירוק עד שיהא כשיעור הלוך ד' אמות ויש אומרים שאם רק סמוך לתפלה צריך שישהא כדי הלוך ד' אמות קודם שיתפלל:

מי שהיה מתפלל ונפלה לו טליתו לגמרי אסור לו להתעטף בה בתוך הפלתו אבל אם התחילה טליתו להשמט ממשמש בה ומתקנה בתוך תפלתי שלא תפול, העידו בתלמוד על גדול הדור שהיה ממשמש בבגדו אבל לא היה מתעטף, ויש מפרשים בענין ממשמש בבגדו פירוש אחר שלמדנו ממנו שמי שצריך לחוף בעצמו מתוך חרוכו במקום שער השחי והערוה אין ראוי שיכניס ידו תחת בגדיו ויחריך בידו שהרי נמצא משיר את השער בידים ויש בו משום עדי אשה, אלא שימשמש בגדיו על בשרו ויחוף עצמו עם בגדיו ואם נשרו נשרו, וכן התבאר בהדיא במסכת גזיר פרק שני נזירים, וכן יש שפרשו במה שאמרו שלא היה מתעטף פירוש אחר שלמדנו ממנו שאין לאדם להגביה שולי הטלית ולהניחם על כתפו בשעת תפלה כעין ששליח צבור עושה בשעת קריאה בתורה, וכן אסור לו לאדם לעמוד בתפלתו דרך גאוה ומתוך כך אסרו שלא יניח ידו בשעת תפלה על סנטרו ר״ל על זקנו כמי שמחשב בעסקיו ויש אוסרים אף שלא בשעת תפלה ומפני שזו היא דרך גאוה, ויש מפרשים בה הנחת ידו על מתניו שגם זו דרך גאוה ויוהרא, ולדעת זו אנו גורסין על רבינו הקדוש בסוגיא ולא היה מניח ידו על סנטרו כלומר אע"פ שמנהג החשובים בכך, ומכל מקים יש גורסים וכשהיה מפהק היה מניח ידו על סנטרו ר״ל זקנו כדי להניח ידו לפני הפה דרך מוסר, ואף לשטה זו יש גורסים לא היה, כלומר אע"פ שדרך מוסר הוא כדי שלא תראה פתיחת הפה, לא היה רוצה בכך שלא להטריד עצמו בתוך התפלה בכלום:

היה מהלך במבואות המטונפות אינו רשאי לקרות את שמע אע"פ שיניח ידו על פיו וכל שכן אם היה עומד שם שאסור לו לקרות, ואם היה קורא ובא ופגע באותן המבואות פוסק ער שיעבור לו מהם ולא כדברי ר' יוחנן שאמר מניח ידו על פיו וקורא, אלא פוסק עד שיעבור מהם וחוזר למקום שפסק, אע"פ ששהה כדי לגמור את כלה, ואם הוא עוסק בתפלה ושהה כרי לגמור את כולה חוזר לראש, ותלמיד חכם אסור לעמוד במבואות המטונפות שלא לצורך, מפני שהרהורי תורה מצויירים [אולי צ"ל מצויין, המעתיק] בו, וכל אדם אסור להרהר בדברי תורה בבית המרחץ ובבית הכסא משום שנא' והיה מחנך קדוש, ובתלמוד המערב נחלקו בה כמו שכתבנו למעלה, כבר ביארנו במי שהיה ישן בטליתו ואין יכול להוציא ראשו חוץ לטלית שצריך לחוץ בטלית על לבו שלא יהא לבו רואה את הערוה, אבל אם הוציא ראשו אינו צריך, וקורא את שמע בהוצאת ראשו, מכל מקום לענין תפלה אף בהוצאת ראשו כל שלבו רואה את הערוה אסור, וכן מי שהיתה טלית חגורה לו על מתניו הן של בגד הן של עור ומשולשלת לו למטה ומכסה לו ערותו ולבו ערום, קורא את שמע אבל אינו מתפלל עד שיכסה לבו, ואחר שכן מי שאינו חגור באזור לא יכניס ראשו בחלל בית הצואר של מלבושו ויקרא את שמע אבל אם תגור באזור מותר:

וממשמש בבגדו. פירש"י להעביר כינה העוקצתו, ולא היה מתעטף בטליתו ותרי מילי נינהו, ור"ח פי' דחדא מילתא היא כלומר היה ממשמש בבגדו ומתקנו שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעליו לא היה מתעטף בו דחשיב ליה הפסק:

לא היה מניח ידו על סנטרו, משום דנראה כגסי הרוח. ורש"י גריס היה מניח ידו על סנטרו כלומר בשעה שהיה מעטש או מפהק שלא יראה פתיחת פיו:

איתרמי ליה רוק פתקיה לאחוריה. ירושלמי כיי דמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי מפהק ומתעטש ונותן ידו על פיו אבל אינו רוקק ר' יוחנן אומר רוקק כדי שיהא כוסו נקי לפניו אסור לאחריו מותר לימינו אסור לשמאלו מותר דכתיב יפול מצדך אלף וכו' כ"ע מודו דרקק אמטליין שהוא אסור, פי' הנגיד כמטייל כלומר שלא מאונס, ריב"ל אמר הרוקק בבהכ"נ כרוקק בבת עינו ר' יונה (דייק) [רקק] ושייף ר' ירמיה ור' שמואל בן חלפתא אמרו המתפלל אל ירוק עד שילך ד' אמות, ולקמן פ' בתרא [דף ס"ב ע"ב] שרינן רקיקה ומנעל בבהכ"נ:

אין ודוקא ת"ח רשאי לעמוד במקום הטנופת. בעומד אבל במהלך שרי אבל רב חסדא אסר אפילו מהלך, ופסק גאון כרב חסדא אע"ג דתלמידו דרב הונא הוה משום דכולהו אמוראי מסייע ליה בקראי:

גמ' אבל לא היה מתעטף כו' והיה מניח ידו על כו' כצ"ל כנראה מדברי הרא"ש וגירסת הגמרות שלפנינו וכשהוא מפהק מפרש"י נכתב בגמ' וק"ל:

שם א"ל אנא אנינא דעתאי כו' ואשמע מיניה מלתא מבית הוועד ואתי ואזיל כו' כצ"ל כנראה מפרש"י וק"ל:

תוס' בד"ה א"ל לדידי לא ס"ל פי' משום תרתי מילי חדא כו' עוד דס"ל מניח ידו כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דמתרי טעמי לא ס"ל חדא הא דאר"י שמע ט' תקיעות כו' אבל א"כ זה סותר מה שכתבו לעיל בשם השר מקוצי לחלק דשאני הכא דאין ראוי לקרות משא"כ התם בשופר דהוי גברא חזי וכ"ע מודו התם דאינו חוזר לראש וע"כ נראה לפרש דבריהם דר"ל דלא ס"ל לדידי משום הני תרי מילי כהדדי חדא דס"ל היכא דגברא חזי אינו חוזר לראש כההיא דט' תקיעות וס"ל נמי הכא דגברא חזי ע"י שמניח ידו על פיו וא"כ אינו חוזר לראש כמו בט' תקיעות אלא לדידך דס"ל דחייב להפסיק משום דהוי גברא דלא חזי חוזר לראש ודו"ק:

בא"ד וא"כ ה"ל ראוי אלא לדידך כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה בחבלי כו' אותו כלל הס"ד ואח"כ מ"ה פסק ר"ח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בחבלי השוא כו' פסק רבינו חננאל כו' נ"ב שייך לעמוד השני:

רש"י ד"ה ה"ז מנביאי השקר. נ"ל דהד"א ושייך לדבור דלעיל ומגביה הרבה ה"ז מנביאי השקר דכתיב כו'. ובא לחלק בין משמיע קולו למגביה קולו בתיבת הרבה שהוסיף:

רש"י ד"ה אלא עטוש. דאין עטוש אלא לאונסו. ולענ"ד הנל"פ כיון דאמר סימן רע לו ע"כ איירי לאונסו דלרצונו לא שייך לומר שהוא סימן:

גמרא שנאמ' בבלה יובאו כו'. עי' בתוס' כתובות ר"ד קי"א:

גמ' לא פסק מאי אמר ר' מיאשא וכו'. נ"ב לית ליה דרבב״ח משמיה [דאבא] דאבוה:

אִלּוּ לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִשְׁמֹעַ דָּבָר זֶה, דַּיִּי. צריך להבין למה חרד על דבר זה טפי משאר הלכות, גם משמע שדבר זה נוגע לענין שלו, ומה הוא? ונ"ל בס"ד, דודאי רבי אבא לא הוה פליג על רב יהודה רבו בדבר זה שאסר העליה מבבל לארץ ישראל. ואם כן מה ראה לעשות מעשה היפך הדין?
אך הענין הוא ע"ד מה ששמעתי מספרים על גאון אחד שהיה לו חשק נפלא בעסק התורה, ואינו בטל מדברי תורה אפילו שיעור חמשה רגעים. ונזדמן לו פעם אבלות, והיה מחביא עצמו חדר תוך חדר ועוסק בתורה. ובהיותו נטמן לעסוק בתורה, נכנסו חביריו למקום שיושב פתאום, וראו הספר בידו ולומד בו. א"ל: מה אתה עושה? אָבֵל אָסוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה! אמר להם: ידעתי כי אני עובר על דברי חכמים, וידעתי כי בודאי יקבל ביום הדין עונש על דבר זה, והוא מוכן לסבול לקבל העונש הזה ברצון יהיה מה שיהיה, כי הוא אינו יכול להתאפק לסבול צער בטלה מדברי תורה שקשה עליו כמות!
וכיוצא בזה השיב בן עזאי לחכמים, על מה שהוכיחו אותו שלא עסק בפריה ורביה, וא"ל: מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁנַּפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה (יבמות סג:) וכן היה דעתו של רבי אבא בדבר זה, אף על פי דידע דאיכא איסורא לעלות מבבל לארץ ישראל, עם כל זה מחמת שגברה אהבתו בארץ ישראל ואינו יכול להתאפק, אמר טוב שאעשה איסור זה של עליה מבבל לארץ ישראל, אף על פי שצריך לקבל עליו עונש בבית דין של מעלה, כי מרוב אהבתו בארץ ישראל קשה עליו מניעת העליה אליה יותר ממות.
ולכן עתה שהלך לפסוק בתוך התפילה, כדי לדבר דבר הראוי לאומרו לכבוד הקב"ה, מצא בדין זה סברא המחזקת סברתו, דסבר ניחא ליה למעבד איסורא זוטא בשביל חשק ארץ הקדושה, דהא כאן הדין ידוע דאסור להפסיק בדברים אחרים בתוך התפילה אך עכ"ז התירו להפסיק בדברים אלו בשביל שיש באמירתם כבוד שמים, כן אעשה איסור זה של עליה מבבל לארץ ישראל, בשביל שאני יש לי חשק עצום ואהבה גדולה בעליית ארץ ישראל, ולכך שמח בדבר זה והפליג בשבחו, מפני שמצא בו דוגמא לחזק סברא שלו בעלייתו לארץ ישראל.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת, לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם הָיָה קוֹרֵא וּבָא, פּוֹסֵק. פירוש: מְּבוֹאוֹת שדרכן להיות מְטֻנָּפוֹת על הרוב, אפילו שהוא לא בדקן עתה, ולא ידע אם יש שם טינוף וצואה או לאו, דאפשר דליכא. דאם ראה שיש שם צואה, לא אצטריך ללמדנו דין זה שלא יקרא קריאת שמע, וכי סלקא דעתך שיקרא קריאת שמע בבית הכסא ח"ו?! ולכן כיון דאיירי בהיכא דלא ראה ולא ידע אם יש שם צואה, ורק משום דדרכן להיות מְטֻנָּפוֹת על הרוב, קאמר שלא יקרא, ולא עוד אלא שאם היה קורא צריך לפסוק.
ועל זה שואל בגמרא: לֹא פָּסַק, מַאי? פירוש: אם קרא ולא פסק דעבד איסורא מאי, אם יצא ידי חובת קריאת שמע ויענש על אשר לא פסק? או דלמא גם ידי חובת קריאת שמע לא יצא! ועל זה מביא רַבִּי מְיָאשָׁא פסוק: חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם (יחזקאל כ, כה), דקשה, כיון דקרי להו חֻקִּים וקרי להו מִשְׁפָּטִים נמצא מצות גמורות הם, ואיך אומר עליהם לֹא טוֹבִים וְלֹא יִחְיוּ בָּהֶם? אלא ודאי דאיירי בכהאי גוונא שהוא קרא קריאת שמע במבואות שדרכן להיות מטונפות, דהוא עבד מצוה גמורה וחק היא ויצא ידי חובתו, אך משום דעבד איסורא לעבור על דברי חכמים שצווהו לפסוק ולא פסק, ולהכי קרי להו לזו וכיוצא בה בשם לֹא טוֹבִים וְלֹא יִחְיוּ בָּהֶם.
וְרַבִּי אַסִי אָמַר על זה נאמר: הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא (ישעיה ה, יח). וצ"ל, מה הם החבלים שיש לשוא? אלא איירי בכהאי גוונא שלמד תורה במקומות מטונפות שנתן כח לְסִטְרָא אַחְרָא דנקראת שָּׁוְא, וזהו הכח, תעשהו הַסִטְרָא אַחְרָא חבלים שתמשוך בהם עונות ואיסורים לזה האדם להכשילו בהם. וְרַב אַדָא בַּר אַהֲבָה אמר על זה נאמר: כִּי דְּבַר ה' בָּזָה (במדבר טו, לא) פירוש: הרי זה כמי שמביא דורון יקר למלך, ופרס עליו סמרטוט בלוי ומזוהם, כך הקורא קריאת שמע במבואות ומקומות מטונפות, שביזה דבר ה' בדבר זה.
ושאלו וְאִם פָּסַק, מַה שְּׂכָרוֹ? פירוש: אם שכרו הוא רק שיהיה נעדר הרע ממנו, דוגמת מעשה במצוה זו שהיא העדר הקריאה במקום זה, או דלמא ישיג טוב בעין? והשיב: עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים (דברים לב, מז). פירוש: אף על פי שמצותכם בדבר זה אינה אלא העדר, לא יספיק לכם שכר שהוא רק העדר הרע, אלא תַּאֲרִיכוּ יָמִים שהוא השגת טובה בעין.

תוס' ד"ה פסק ר"ח וכו' דאע"ג דר"ח וכו'. עי' בב"מ (דף לג ע"א):

בתוספות בד"ה אמר ליה לדידי לא סבירא לי כו' עד סוף הדיבור. עי' במהרש"א שכתב שדברי תוס' כאן סותרים דברי עצמן במה שכתבו לעיל בשם השר מקוצי ונדחק ליישב לפ' דברי התוס' כאן על דרך אחרת ולע"ד יש לתמוה על מהרש"א ז"ל שהרי לפי מה שפירש הוא עצמו לעיל בדברי רבינו יהודא לפרש ע"ד שיטת הרא"ש בתחלת דבריו ולפ"ז ודאי דרבינו יהודא חולק על השר מקוצי כדמשמע להדיא מלשון הרא"ש ז"ל וא"כ מסתמא דהתוס' דהכא תופסים פי' רבינו יהודא עיקר כיון שהביאו דבריו לבסוף וא"כ לפ"ז דברי התוס' כאן עולים יפה דרבי יוחנן פליג אדרבי אבהו בתרתי. ואף לפי מה שפירשתי לעיל דרבינו יהודא נמי סובר בסברת השר מקוצי מ"מ לענין פסק הלכה ודאי חולק עליו שהשר מקוצי פסק להדיא דבהפסקה ע"י אונס חוזר לראש ולרבינו יהודא לא משמע ליה אלא דהנך אמוראי דלעיל גבי מים שותתין לא שני להו בין שהה כדי לגמור את כולה או לא אלא דלמ"ד למקום שפסק היינו אפילו בשהה כדי לגמור וא"כ לפ"ז היינו כר"י דהכא דאזיל לטעמיה שסובר בתקיעות דאינו חוזר לראש וא"כ יפה כתבו התוס' כאן דפליגי בתרתי וזה ברור ודו"ק:

וחוזר ומתפלל ואומר רבש"ע וכו' ומתחיל ממקום שפסק. דברי הגמרא ודברי רש"י ודברי התוס' כלם נאחזים בסבך. דדברי הגמ' לא די שהם כפולים דכיון שמסיים ומתחיל ממקום שפסק למה הוצרך לומר וחוזר ומתפלל. ולא עוד שהדברים סותרים זא"ז שמתחלה אמר וחוזר לתפלתו ואומר רבש"ע וכו' משמע שתחלה חוזר לתפלתו ואח"כ כשסיים תפלתו אומר רבש"ע ושוב אמר ומתחיל ממקום שפסק הרי שתוך התפלה אמר הך רבש"ע. ורש"י כתב בד"ה ואומר בתוך התפלה דהא מופסקת היא וכו' ג"כ קשה מה בעי רש"י בזה והלא הדבר מפורש בגמ' שאומר זה בתוך התפלה דהרי קאמר אח"כ ומתחיל ממקום שפסק. ואם כוונת רש"י ליתן טעם למה רשאי להפסיק הי' לו לפרש רק הטעם אבל מה שפירש בתוך התפלה הוא ללא צורך. והתוס' בד"ה ואומר וכו' מיד באמצע תפלתו ואח"כ מתחיל למקום שפסק תמוהים ביותר שלא חידשו כלום לא על דברי הגמ' ולא על דברי רש"י. ומה שנלע"ד בזה הוא דודאי אסור להפסיק בתפלתו בחנם אפילו הפסק קטן שאינו בכדי לגמור כל התפלה ומ"מ אם הפסיק, אינו נקרא הפסק לספק בזה אם צריך לחזור לראש שכיון שלא שהה כדי לגמור את כלה ודאי א"צ לחזור לראש אבל אם שהה כדי לגמור כולה אז יש מחלוקת אם צריך לחזור לראש וגם יש חילוק אם ההפסק הי' מחמת אונס או לא וכמבואר כ"ז לעיל דף ך"ב ע"ב בתוס' ד"ה אלא לכ"ע ע"ש ומעתה אם שהה בשעת יציאת הרוח עד שכלה הרוח פחות מכדי לגמור את כלה ואם יאמר גם הרבש"ע יצטרף ויעלה כדי שיגמור את כלה הנה בזה יש לדין לפי הטעם שנתן רש"י שרשאי להפסיק ולומר הרבון כיון שהתפלה כבר מופסקת ע"י הרוח וכאן ההפסק שהי' ע"י הרוח לחוד לא מחשב הפסק ואם יאמר גם הרבון אז יהי' הפסק אולי אינו רשאי לומר הרבון תוך התפלה אלא יגמור תפלתו ואחר גמר תפלתו יאמר הרבון ודוקא אם גם עם הרבון לא ישהה כדי לגמור כלה אז יאמר תוך התפלה או אם גם ע"י הרוח עם הזמן שצריך להמתין עד שיכלה הרוח כבר שהה כדי לגמור כלה להך דיעה דס"ל דגם בשהה ע"י אונס כדי לגמור כלה א"צ לחזור לראש אז יוכל לומר הרבון תוך התפלה כיון שאין מתחדש שום הפסק חדש על ידי הרבון מה שלא הי' כבר ע"י הרוח. ומעתה לפי פירש"י הגמרא לצדדין קתני וחוזר ומתפלל היינו אם מתחלה לא שהה כדי לגמור כלה וע"י הרבון יפסיק כדי לגמור כלה אז חוזר ומתפלל ואינו מפסיק לומר הרבון באמצע התפלה ואם גם ע"י הרבון לא ישהה כדי לגמור כלה אז אומר רבש"ע וכו' ומתחיל ממקום שפסק. וזהו כוונת רש"י שהגמ' דקאמר ואומר בתוך התפלה הוא מטעם דהא מופסקת וכו' אבל אם עדיין אינה מופסקת לא יאמרנו אז. ועוד נלע"ד לפרש דברי הגמ' על כוונה אחרת וזהו לפי דעת הפוסקים שיש חילוק בין שהה מחמת אונס אז נלע"ד דאם הי' החיוב מצד תקנת חז"ל שמחויב לומר הרבון דוקא תכף שכלה הרוח קודם שחוזר לתפלתו אז גם השהי' של אמירת הרבון מחשב מחמת אונס ואז אם בצירוף שהיית הרוח עם שהיית אמירת הרבון הוא כדי לגמור כלה צריך לחזור לראש אבל אם חז"ל נתנו הברירה בידו אם ירצה לאמרו תכף תוך התפלה הברירה בידו ואם ירצה לאמרו אחר התפלה ג"כ הברירה בידו ואז אפילו אמרו תוך התפלה והשלים בזה שעור שהי' כדי לגמור כלה אפ"ה אינו חוזר אלא למקום שפסק שהרי סוף השהי' שהשלים השעור לא הי' מחמת אונס שהרי אם הי' רוצה לא הי' צריך לשהות עוד. ולפי פירוש זה הגמרא קאמר וחוזר ומתפלל היינו שהברירה בידו לחזור להתפלל קודם אמירת הרבון. ושוב אמר ואומר וכו' היינו שהברירה בידו לאמרו גם אז אם ירצה ולפי שהברירה בידו לכך אפילו אמרו בתוך התפלה מתחיל ממקום שפסק שהרי לא שהה מחמת אונס. וזהו דעת התוספת שכתבו ואומר וכו' מיד באמצע תפלתו פירוש שיכול לאמרו מיד ואף על פי כן אח"כ מתחיל ממקום שפסק: