כל לנטורינהו טפי עדיף. להו מבזיוני כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים טפי עדיף להו מבזיוני: בכובע. הוא הכיס שלהם: למורשא דכובע. שהתפילין נכרין בבליטתן בקצה הכיס והוא כמורשא: צייר להו בכילתא. ביריעה הפרוסה סביבו' מטתו קושרן: ומפיק למורשהון לבר. בליטת הקשר שהתפילין בולטין מן היריעה היה הופך לצד החוץ ולא לצד המטה: אשרשיפא. ספסל: יום טבילה הוה. יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש והיינו כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו: ולאגמורן הלכה למעשה. מה שצוני להביאם לו לא עשה אלא ללמדני הלכה לעשות מעשה כשמואל: ואפילו אשתו עמו. שיחזיר פניו דכל זמן שהן פונים פנים כנגד פנים פשיטא ליה דאסור דאיכא הרהור נגיעת ערוה על ידי אברי תשמיש: אשתו כגופו. ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי: בשלמא לרב יוסף. דאמר אשתו היא דשריא אבל אחר לא מתרץ להו למתניתא הא באשתו הא באחר והא דקתני בני ביתו אינו אשתו: היה ישן במטה ובני ביתו. ואשתו בכלל ביתו: לדידי נמי. בין אשתו בין אחר פלוגתא דהני תנאי היא: הא איכא עגבות. דנגעי אהדדי: וקוצה חלתה ערומה. ואף על פי שערום אסור לברך אשה יושבת מותרת שבישיבתה פניה שלמטה מכוסים בקרקע: אבל לא האיש. מפני שהביצים והגיד בולטין ונראין ואף על פי שמגולות עגבותיו והיינו סייעתא: כגון שהיו פניה טוחות. דבוקות ומכוסות בקרקע טוחות משמע לשון שעיעות טיח חלק שאינה בולטת אפלטיירש''א בלע''ז: בת שלש ובן תשע. שהוא זמן שהן באין לכלל ביאה: בת י''א ובן י''ב. זמן שהן באות לכלל שערות ושדיהן נכונים שמשם ואילך באות לכלל [ביאה] שאדם מתאוה להן: התם אמר רבא. גבי תפילין תחת מראשותיו דקאמר שמואל אפי' אשתו עמו הלכה כשמואל: הכא. גבי שנים שהם ישנים דקא שרי שמואל באשתו עמו מאי: מחתא מחתינהו. באריגה אחת ארגתם: יצא שערו בבגדו. שנקב בגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השער בנקב מהו מי הוי ערוה לקרות ק''ש כנגדו או לא: שער שער. כלומר מה בכך: לאסתכולי בה. אם אשת איש היא: תכשיטין שבפנים. כומז דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן ונוקבין כתלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האזנים ותוחבין אותו כדי שלא יזדקקו להן זכרים: עם תכשיטין שבחוץ. אצעדה וצמיד הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין: לאשתו ולק''ש. אם טפח מגולה בה לא יקרא ק''ש כנגדה: שוק. באשת איש: ערוה. להסתכל וכן באשתו לק''ש: גלי שוק. וכתיב בתריה תגל ערותך: קולך ערב. מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא: התולה תפיליו. ביתד יתלו חייו: דורשי רשומות. קשרים וסתומים הכלולים בתורה דורשי חמורות גרסינן והיא היא: זה התולה תפיליו. שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו: ברצועה. והקציצה למטה גנאי הוא להם אבל תולה הוא אותם בקציצה ותהא הקציצה מונחת על היתד והרצועה למטה: בכיסתא תלה. בתוך תיקן היו ותלה התיק: שגיהק. ריט''ייר בלעז פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו וריחה כריח המאכל שאכל: פיהק. באליי''ר בלעז חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח הפה מלא כאדם שרוצה לישון או שעמד משינה: ונתעטש. שטרנוד''ר בלעז ויש שדורשים גיהק נוטריקון גו הקים שטריליי''ר פיהק פיו הקים: ורק. ע''ג קרקע:

והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. ואם תאמר אימא בכובע שלא כנגד ראשו שהרי בברייתא דלעיל נמי תני תחת מראשותיו ולא פריך מיניה משום דמצינן לפרושי שלא כנגד ראשו ואומר הרב דא''כ מאי איריא בכובע אפילו שלא בכובע נמי אלא ש''מ דמיירי אפילו כנגד ראשו ומ''מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו דבעיא כלי בתוך כלי וצ''ע: שנים שהיו ישנים במטה. וא''ת והלא רואה ערות עצמו וי''ל שיוציא ראשו לחוץ וא''ת והרי לבו רואה את הערוה וי''ל דקסבר לבו רואה את הערוה מותר אי נמי חוצץ בבגדו כנגד לבו: והתניא היה ישן במטה ובני ביתו וכו'. פי' רש''י אשתו בכלל ביתו ולא נהירא חדא דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו ועוד לפירושו הול''ל והא קתני כאן כיון דאברייתא דלעיל קאי אבל מדקאמר והתניא משמע דברייתא אחרת היא ואומר ה''ר יוסף דגרסינן היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אא''כ היתה טלית מפסקת בינו לבינה:

מסייעא ליה לרב הונא דאמר רב הונא עגבות אין בהן משום ערוה. הא מילתא מיפרשא בפ' ב' דמס' חלה בגמ' דבני מערבא (הלכה א') הדא אמרה עגבות אין בהם משום ערוה הדא דאיתמר לברכה אבל להביט אפי' כל שהוא אסור להביט כהדה דתני המסתכל בעקיבה של אשה כמסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה:

והאמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים. מפרשי' לה במס' שבת בפ' במה אשה (שבת ד' סד) ונקרב את קרבן ה' אמר ר' אלעזר עגיל זה דפוס של דדין כומז זה דפוס של בית הרחם אמר ליה רבא אמו מקרא לא שמעת מיניה כומז כאן מקום זמה והנה כבר הזכיר טבעת שהוא תכשיט שבחוץ עם כומז שהוא תכשיט שבפנים ובתר הכי הוזכרה שמעתא דרב ששת והתם היא עיקרה ולא הוזכרה בכאן אלא כדי להקשות ממנה:

והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. ואם תאמר מאי קושיא דלמא תחת מראשותיו שלא כנגד ראשו, דהא באידך ברייתא תחת מראשותיו קתני, ואפילו הכי קא מפרשינן דוקא שלא כנגד ראשו. יש לומר דמניחן בכובע קא דייק דאם איתא דשלא כנגד ראשו קאמר אמאי מניחן בכובע. ומיהו הכובע למי שנותנן תחת מראשותיו ממש לא מעלה ולא מוריד.

והא איכא עגבות. פירש רש"י ז"ל: עגבות דחבריה. ותמיהא לי דהא קתני זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא. ועוד דאם כן כי קאמרינן עגבות אין בהן משום ערוה, מאי קא מסייע מהאשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה דשאני התם דעגבות דנפשה איכא עגבות דחברתה ליכא. ואפשר לומר לפי פירושו דכל שאין סודר מפסיק ביניהם והם תחת סודר אחד ואם יחזיר זה פניו כנגד זה היה רואה עגבות חברו ולא יראה בך ערות דבר קרינן ביה, והלכך אף האשה שקוצה לה חלה ערומה אם איתא דעגבות איכא משום ערוה אף זו אסורה לקוץ ולבריך דהא מיגליא וקיימא, אלא מדשרינן התם שמע מינה דעגבות אפילו ברואה אותן ליכא משום ערוה, כן נראה לי ליישב פירש"י ז"ל.
והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל והא איכא עגבות דנפשיה שהן ערומות ואף על פי שהוא אינו רואה אותן הא לא כתיב לא תראה ערות דבר אלא לא יראה בך ערות דבר, כלומר לא יראה הרואה בך ערות דבר בשעה שה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך. ומיהו משום עגבות דאשתו ליכא דכיון שאינו רואה ואינו נוגע אין בכך כלום, אבל דנפשיה איכא משום ערוה. ושני ליה עגבות דנפשיה לית בהו משום ערוה ודחבריה דאסור היינו משום נגיעה וטעמא משום דמטריד, אבל באשתו אפילו נוגע כל שמחזיר פניו ואינו רואה ערותה שרי דמחמת נגיעה לא מטריד הואיל וגס בה.

אמר רב חסדא שוק שבאשה ערוה. ודוקא לאחרים ולאנשים ומשום הרהור, אבל לעצמה לא דהא קתני האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה. והא דאמר רבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובקריאת שמע פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה, ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד. ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפילו באצבע קטנה ובשערה, ואסור לשמוע אפילו קול דבורה כדאמרינן בקדושין (ע, א) לישדר מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה. ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת. והרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר מכל זה כלום, כתב הראב"ד ז"ל דאפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהן משום ערוה, סבר הרב ז"ל דכל שכן טפח ושוק ושערה וקול. וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה אלא הכא משום דמטריד וברואה, ועגבות הא פרישנא דוקא דנפשיה, ובאשתו בשאינו רואה ואף על פי שנוגע, דכל שאינו רואה משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה.

מהו דתימא תבעי הנחה כספר תורה קא משמע לן. ומיהא שמעינן דספר תורה אפילו בכיסתא וכל שכן בתיק הספר שלו אסור לתלותו.

והתני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. פי' דמשמע אפי' כנגד ראשו דאי לאו כנגד ראשו אמאי מניחן בכובע: דמפיק ליה למורשא דכובע לבר. פירוש שמוציא מקום בליטת התפלין לחוץ דמשום כבוד התפלין אינו נותן ראשו עליהן אלא על שאר הכובע ואשמעינן רבותא שיכול להניח ראשו על הכובע שקשורין בו ובלבד שיוציא מקום קשר התפלין ויניחנו בין כר לכסת בכלי בתוך כלי:

רב פפא צייר להו בכילתא ומפיק למורשייהו לבר. אפשר שהי' מונחין בכליין וחשיב ככלי בתוך כלי דכילתא ככלי אחר:

מנח להו אשרשיפא. שעומד לפני המטה ואע"ג דהוי הדום רגליו בכלי בתוך כלי סגי דהם היו מונחים בכליין ופריס סודרא עלייהו:

מהו שיחזיר זה פניו ויקרא ק"ש ויחזיר זה פניו וכו'. בפנים לפנים פשיטא ליה דאסור דאיכא נגיעה בערותו של חבירו ונוגע בערוה אסור בק"ש אבל בחזרת אחוריים בעי: אשתו ולא מיבעיא אחר. אדרבא אשתו כגופו אחר לאו גופו ואיכא ערוה, ולעיל בבעיין אם מניח תפלין תחת מראשותיו דלא אקשינן עליה כי הכא דהתם רבותא הוא כי שרי' ליה באשתו עמו דהוא מותר לשמש מה שאין כן באחר. הרב אלפסי ז"ל פסק כרב יוסף דאמר אשתו כיון דכגופו הוא מותר להחזיר פניו ולקרות וכן דעת הגאוגים ז"ל:

והא איכא עגבות. פירוש דשניהם נוגעות זו בזו דסבירא ליה דעגבות עצמן ערוה והוה ליה כנוגע בערוה. עגבות אין בהן משום ערוה ודינם כדין שאר בשר אבל במגולין אסור לקרוא ק"ש כנגדן: ואעפ"י שעגבותיה מגולות היא מברכת. תרגמה רב נחמן כגון שהיו כל פניה טוחות בקרקע:

שוק באשה ערוה. קמ"ל שאעפ"י שפעמים הוא נגלה דינו כמקום מכוסה שהוא מביא לידי ערוה:

קול באשה ערוה. פירוש לק"ש. ויש אומרים דדוקא קול של זמר ושער המכוסה, אבל קול שאינו של זמר ושערה מחוץ לצמתה אין חוששין להם.

זה התולה תפליו. דכתיב בהו למען יאריכון ימיך. וכתיב למען ירבו ימיכם:

אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק. לשון נוטריקון גו הקים פה הקים. ומשמש בבגדו בתפלתו, ואפי' במקום ערוה אם כינה עוקצתו. אבל לא היה מתעטף, יש אומרים שלא היה מתעטף כלל בשעת תפלה ויש אומרים שאם היה נופל טליתו מעליו לא היה חוזר להתעטף בו באמצע התפלה. ולא היה מניח ידו לפני פיו *) הגה"ה כן הוא גם גירס' הרי"ף, שהוא דרך גאוה והוא הדין לכל דבר שהוא דרך גאוה כגון בידיו כנגד חגורה וכיוצא בו שאסור:

איש ואשתו שהיו ישנים במטה אחת אם היו פניהם איש אל אחיו אסורים לקרוא ק"ש בתוך מטתם ואם היה זה מחזיר פניו לכאן וזה מחזיר פניו לכאן אע"פ שמגבותיהן נוגעות זו בזו מותרים מתוך שלבו של אדם גס באשתו כל שאין פניו כנגד פניה אינו בא לידי הרהור, כלל אמרו בדבר זה אשתו כגופו אבל אם היו שנים אחרים ישנים אפילו שניהם אנשים או אפילו הם בניו ובנותיו אע"פ שהחזירו פניהם זה לכאן וזה לכאן אין קורין אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם או שהם לבושים, ואם היו בניו בני ביתו קטנים עד י"א לנקבה ועד י"ב לזכר מותר בלא מחיצת טלית ואין הפרש בין בניו ובנותיו ואחרים, ויש חוככין בזו, ומכל מקום משום ואילך אסור אם הגיעו לכלל שדים נכונו ושערך צמח אבל אם לא הגיעו לכך מותר אף בגדולים:

מה שהתרנו באיש ואשתו וכן בבניו ובני ביתו עמו דוקא שיצאו ראשיהם חוץ לטלית שמתכסים בהם שבהוצאת ראשיהם נראין כלבושין ואם לא הוציאו ראשיהן צריך שיהיו חוצצין לעצמן על לבן שלא יהא לבן רואה את הערוה שכל שלבו רואה את הערוה אסור לקרוא אפילו היה הוא לבדו ישן בטליתו ואין יכול להוציא ראשו חוץ לטלית שמתכסה בו צריך שיכסה את לבו שלא יהא רואה את הערוה, אבל אם הוציא ראשו חוץ לטלית אין צריך לחוץ כנגד לבו הרי היא כמי שלבוש טלית רחבה ואינו חוזר אזור, שאע"פ שלבו רואה את הערוה מותר, וגדולי עולם הורו שאף זה צריך לחוץ על לבו וכן הלובש טלית רחבה צריך לחגור אזור להדקו שלא יהא לבו רואה את הערוה, ואין הדברים נראין וסמך לדברינו מה שאמרו [סוכה י' ע"ב] הישן בכילה ערום יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא את שמע, ואף זו דוקא בשאין גבוה י' אבל גבוה י' לא יקרא שכל שהוא קבוע קביעותו עושהו כגבוה כמו שביארנו בראשון של סוכה:

הערום אסור לברך ואפילו נתכסין ערותו יש לחוש לגלוי העגבות הא כל שנתכסו אף העגבות מותר וכן האשה יושבת על הקרקע וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה שלמטה בקרקע ר"ל שתשוה רגליה ושוקיה וירכותיה זו לזו ומקום ערותה מתכסה ואף העגבות, אע"פ שהן מגלות ובראייתן מיהא דין ערוה, פירושה כשהיא יושבת בקרקע והן טוחות בקרקע וכגון שהיה תיחוח קצת:

צריך לאדם שיזהר כשיקרא את שמע או יתפלל שלא יפנה עיניו לשום דבר המביא לידי הרהור, אפילו באשתו אמרו חכמים ראיית טפח באשתו בכל מקום שאין דרכו להגלות אסור בק"ש אע"פ שאינה אוסרת לדברי תורה שהראייה גורמת הרהור וכן שוק באשה ושער באשה הראוי להתכסות וקול של זמר באשה ערוה לענין ק"ש, ובלבד במה שאין רגיל בה אבל פניה וידיה ורגליה וקול דבורה שאינה לזמר ושער היוצא חוץ לצמתה אין חושש להם וכן באיש יצא שער ערותו דרך בגדו אינו חושש, וכן כתבו אחרוני הרבנים ששער הבתולות אע"פ שכלו מגולה מותר, אין הכונה אלא למסתכל, ובאשה אחרת אפילו באצבע קטנה כל שהוא מכוין לראות או לשמוע אסור בכל שעה להסתכל בה ולשמוע קולה אפילו קול שאינו של זמר, וכמו שאמרו ברב נחמן שאמר לרב יהודה לישדר מר שלמא לילתא ואמר ליה לא סבר לה מר קול באשה ערוה ומכל מקום אפשר לומר ששאלת שלום והשבתו כעין זמר הוא, ומה שהוזכר כאן בעניין תליית התפלין ביתד, כבר ביארנוה למעלה:

והא תני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. תימא מאי קשיא ליה דילמא שלא כנגד ראשו קאמר דהכי תני בברייתא דלעיל תחת מראשותיו ולא פריך מינה מידי וי"ל דדייק הכא מדקתני מניחן בכובע. תחת מראשותיו משמע דאפילו כנגד ראשו מותר מדתלי מילתא בכובע דאי שלא כנגד ראשו אפילו בלא כובע נמי שרי הר' יוסף:

ולאגמורי הלכה למעשה הוא דעבד. דקיימא [לן] הלכה כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו מותר אע"ג דאיתותב כדפסיק רבא לעיל:

מהו שזה יחזיר פניו ויקרא את שמע. וא"ת והיכי מצי למיקרי כי מצלי על צדו והא אמרינן לעיל [דף י"ג:] דכי מצלי לא לקרי, וי"ל דלאו דוקא נקט מצלי אלא מיירי שמעט מוטה מצד לצד אחר רק שאינו פרקדן ממש אבל אי מצלי ממש על צדו מותר. אי נמי אינו אסור כל כך דהא ר' יוחנן מצלי וקרי הילכך היכא שעלה על מטתו לישן לא הטריחוהו חכמים לקום:

ה"ג בפר"ח וגם בקצת ספרים נמצא כן. אמר לך (רב) שמואל לרב יוסף מי ניחא והתניא היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא א"כ היתה טלית מפסיק בינו לבינה, וכן נראה דודאי ברייתא אחריתא היא ולא פריך מברייתא דלעיל, חדא דלהך ברייתא דלעיל לא קרי לאשתו בני ביתו ועוד אי מברייתא דלעיל קא פריך לא הוה ליה למימר אלא והא קתני לעיל:

והא איכא עגבות. נ"ל דס"ד משום דאיברו נוגע בעגבות וס"ד דמיקרי ערוה ואסור לקרות ולברך כל זמן שהם מגולין כאלו היתה ערותו מגולה, ולהכי קאמר לימא מסייעא דאשה קוצה חלתה אע"פ שעגבותיה נראין. דאי כפרש"י שפי' משום דנגעי אהדדי מאי מייתי סייעתא מהאי דקוצה חלתה ערומה:

אע"ג דאיתותב שמואל הלכתא כותיה הכא [מאי[. משום דק"ש ותפילין הוו תרווייהו דבר שבקדושה ס"ד לדמינהו אהדדי:

היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר. וכיון דלא אתמר הלכתא עבדינן לחומרא ומחמירין כברייתא דפליגא אדרב יוסף ולא יקרא אפילו באשתו עמו אם אין טלית מפסיק בינו לבינה [אף על גב דהאמורא יש לו כח לשבש הברייתא כדאמר רבא לעיל] אע"ג דאיתותב שמואל הלכתא כותיה ה"מ היכא דהאמורא יודע הברייתא ומשבש אותה אבל אם אמורא אמר דבר מסברא דנפשיה ונמצאת ברייתא דלא כותיה סמכינן אברייתא דאלו [היה] יודע האמורא הברייתא לא הוה פליג עלה, ואם אדם נוגע בערות חבירו אסור לקרות ק"ש דלא גרע מעקבו שרואה את הערוה דאסרינן ליה לקמן וגם צריך שלא יהא לבו רואה את ערותו או ערות חבירו דקיי"ל דאסור, ובניו קטנים מותר אפילו בלא הפסק טלית רק שלא יהא לבו רואה את הערוה, והרי"ף פסק כרב יוסף דאשתו לא בעיא הפסקת טלית:

טפח באשה ערוה. פי' מה שרגיל להיות מכוסה באשה אי הוי טפח ממנו מגולה הוי ערוה, ופריך אלימא לאסתכולי בה הא אפילו באצבע קטנה שאין דרכו להיות מכוסה אסור להסתכל בו:

לא צריכה אלא באשתו ולק"ש. ודוקא לאחר אבל היא עצמה הא אמרינן לעיל האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה:

ואמר רב חסדא שוק באשה ערוה. דלא תימא פעמים שהאשה מגבהת בגדיה ואין דרכה להיות מכוסה קמ"ל דהוי ערוה:

שער באשה ערוה. בנשים נשואות שדרכן לכסות שערן אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר לקרות ק"ש כנגדן:

קול באשה ערוה לא לענין ק"ש קאמר אלא שאסור לשמוע קול הנשים:

בתוס' בד"ה והא תנא כו' ומ"מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו כו' עכ"ל ר"ל דאכתי אימא דאיירי שלא כנגד ראשו ודבעי כובע משום דאיירי באשתו עמו דבעי כלי בתוך כלי כדאמרי' לקמן בסוף פירקין (כ"ה:) ושמואל נמי דאמר לעיל אפי' אשתו עמו איירי נמי כשהן בכיסן דהוי כלי בתוך כלי וק"ל:

פרש"י בד"ה שגיהק כו' נפיחה משובעו וריחה כו' ובד"ה ורק ע"ג קרקע הס"ד ואח"כ מ"ה וממשמש כו' העוקצתו הס"ד ואח"כ מ"ה אבל לא היה כו' מתפלל לא כו' כצ"ל:

גמרא בין כר לכסת כו' נ"ב ואיירי שהיו מונחים בכיס או בכלי דהא בעי כלי בתוך כלי לתשמיש וכן משמע מתוס':

שם היה ישן במטה ואשתו עמו במטה לא יחזיר פניו ויקרא ק"ש כו' כצ"ל לפי גרסת התוס':

שם תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים נ"ב אצעדה ועגיל בחוץ וכומז בפנים:

רש"י בד"ה דורשי חמורות קשרים כו' כצ"ל:

בא"ד דורשי חמורות גרסינן כו' נ"ב והוא מלשון חומרתא שהוא לשון קשר וי"מ מלשון חומרתא והיא מרגליות כלומר שהיו דורשים סתרי תורה:

רש"י ד"ה ואפי' אשתו עמו. הנך ג' תיבות שייכים לסה"ד דלעיל וכ"ה ברש"י שסביב הרי"ף. ומה"ד שיחזיר פניו:

רש"י ד"ה בת י"א כו'. זמן שהן באות כו'. הן בנדה מ"ו א' מסקינן דתוך זמן כלפני זמן. וע"כ גם בוחל שהוא סי' דדים קצת (ע"ש מ"ז א' במשנה ופרש"י) אינו בא בתוך הזמן ע"ש ר"פ ב"ס ותר"י פי' דעד כדי כו' הוא תנאי ע"ש וכ"ה ברמב"ם ספ"ג מהל' ק"ש. והרא"ש בקדושין פ' בתרא סי' כ"ה פי' שאז קרובים לשדים נכונו כו':

תוס' ד"ה והא. ומ"מ קשיא כו' באשתו עמו כו'. ולענ"ד נראה ליישב דפי' והתני ר"ח היינו בהברייתא דלעיל דתני בה ואם היתה אשתו עמו אסור. היה מוסיף בה ברישא תיבת בכובע וכה"ג ר"פ האורג כי אתא ר"י תני כו' ע"ש בפירש"י וכן בבכורות כ"ב א' תד"ה ר"א ועוד נ"ל דר' ירמיה קאי על אשתו עמו דוקא וכדמשמע ריהטא דשמעתתא. ולעולם דיוקיה דתחת מראשותיו משמע כנגד ראשו ור"ח ע"כ מיירי באשתו עמו מדבעי כובע. ועי' בחדושי לאו"ח סי' מ' ותמצא עוד יישוב ג' בס"ד:

תוס' ד"ה והתניא. מדקאמר והתניא משמע דברייתא אחרת היא. עי' ביומא ס"ז א' בתד"ה כמאן אלא דשם לא הובא עדיין מאמר זה מקודם ע"ש:

גמ' לומר לך כל המסתכל כו'. נ"ב מעיין כהשגחה ובכוונה:

רש"י ד"ה דורשי רשומות כו' חמורות. נ"ב כמ״ש היה דורש מקרא זה כמין חומר:

עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (דְּבָרִים לב, מז) וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה. יש להקשות מנא לן אזהרת טהרה, ודילמא על הלימוד הוא אומר שהעוסק בתורה יאריך ימים? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב באותיות דרבי עקיבה, ה"א שמו של הקב"ה, מפני שכל האותיות כשהאדם מוציאן מפיו, הוא מרגיש בהם בלשונו ובשפתיו ומוציא רוק מפיו, אבל אות ה"א אינו מקבל טומאה מפני כשהאדם מוציאן מפיו אינו מרגיש לא בשפתיו ולא בלשונו ואינו מוציא טיפת רוק מפיו עד כאן לשונו, נמצא אות ה"א רחוק מן הטומאה והוא אות טהרה יותר מכל האותיות, והכא דקדק, דהוה ליה למימר ובדבר זה תאריכו ימים, ולמה נקיט הזה בתוספות ה"א, אלא לומר לך כך ובדבר ה' זה כלומר, אם הדבר של התורה אצלכם כמו אות ה' זה, שתוציא הדבר בטהרה כאות ה"א שהיא אות טהרה ורחוק מן הטומאה, כן דבר התורה תרחקנו מן הטומאה שלא תזכור אותו במקום מטונף אז תאריכו ימים.

"וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד" (דברים כח, סו) זֶה הַתּוֹלֶה תְּפִלָּיו. נ"ל בס"ד, נרמז התפילין בזה, משום דאיכא בתפילין שני שי"ן שהם הל"מ [הלכה למשה מסיני], והם: חד בתלת רישין, וחד בארבע רישין, וזהו מִנֶּגֶד אותיות מן ג"ד שהוא ג' רישין, וד' רישין. [נוסח אחר] נ"ל בס"ד, נרמז התפילין בתיבת מִנֶּגֶד – דקרי בה מן גד, והתפילין יש בו ג' אותיות מבחוץ שנראין על בתים יד וראש, וד' פרשיות בפנים, וזהו אותיות ג"ד.
אי נמי ידוע תפילין של יד בבריאה, שהוא עולם שלישי מתתא לעילא, דלכן מנשקין תפילין של יד ביוצר שהוא בבריאה, ותפילין של ראש באצילות שהוא עולם רביעי, ולכן מנשקין תפילין של ראש קודם תפילת העמידה שהיא באצילות. ולכן נרמזו התפילין באותיות ג"ד, וזהו: תְּלֻאִים לְךָ מן ג"ד, ר"ל: מסיבת התפילין אשר תלית אותם.

תוס' ד"ה והתניא כו' דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו. עי' פסחים דף צט ע"ב תוס' ד"ה ולא יפחתו. ועי' פר"ח או"ח בלקוטיו (סימן רצ"ח):

בגמ' כל לנטורינהו טפי עדיף. נ"ל דלא אתי רבא למימר דמה"ט דלנטורינהו פליג שמואל אברייתא דסוגיא כזו לא מצינו בש"ס שיחלוק אמורא אברייתא מטעמא דנפשיה אלא דכוונת רבא דבהאי סברא דלנטורינהו טפי עדיף אשכח שמואל ברייתא דשרי בכה"ג והיינו ברייתא דלעיל בדף הקודם דבתחלה היו מניחים התפילין בחורין הסמוכין לבה"כ וכשראו אח"כ שהעכברים באים ונוטלין התקינו שיהיה אוחזן בידו ונכנס אלמא דאע"ג דאיכא בזיון דתפילין טובא לאוחזן בידו וליכנס לבה"כ לעשות צרכיו אפי' הכי התירו כדי לשמרן מן העכברים וע"כ דלנטורינהו טפי עדיף א"כ ממילא דכ"ש דמותר להניחם במטה אפילו אם אשתו עמו כדי לשמרן מן העכברים וא"כ ע"כ ברייתא דהכא דאוסר באשתו עמו ע"כ מוקי לה שמואל דאיירי במקום דלא שכיח עכברים וגנבים כדאשכחן כה"ג בפרק המוצא תפילין ובסוף פ"ק דביצה ואפילו את"ל דברייתא בכל ענין איירי אפ"ה שמואל דאמר כברייתא דלעיל ותו לא הוי תיובתא מיהו הא דקאמר ר"כ לר"א בסמוך התם אמר רבא אף על גב דתיובתא דשמואל הלכתא כוותיה כו' היינו משום דלא אסיק אדעתיה הך טעמא דרבא הכא וקסבר דהא דפוסק רבא הלכתא כשמואל היינו משום דתנא הוא ופליג או שיש כח בידו לשבש הברייתא כמ"ש הרא"ש ז"ל אהא דר"כ גופא ובהא מהדר ליה ר"א שפיר היכא דאיתמר איתמר והיינו כדפרישית דלרבא לא הוי תיובתא כן נראה לי:

בתוס' בד"ה והא תני רבי חייא כו' וא"ת אימא בכובע כו' ואומר הרב דא"כ מאי איריא בכובע כו' עכ"ל. כוונתן בזה דהמקשה ס"ד דכובע דתני רבי חייא היינו כי היכי דליהוי כלי בתוך כלי וכר וכסת הוי כלי א' וכובע כלי שני וא"כ בכה"ג משמע ליה דמותר אפילו כנגד ראשו ומש"ה מקשה אדרבי ירמיה דמשמע דכנגד ראשו אסור בכל גוונא ומשני הש"ס דברייתא דר' חייא דתני כובע היינו דמפיק לה למורשא דכובע לבר וא"כ לפ"ז עיקר התפילין אינן מונחים כלל אפילו תחת הכר ותחת הכסת אלא מקום הריקן של הכובע מונחים בין כר לכסת לשומרן מן העכברים ובליטת התפילין לבד יוצא' לחוץ כן נראה בכוונת התוס' ועיין בזה בט"ז סימן מ' באריכות:

בא"ד ומ"מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו דבעינן כלי בתוך כלי וצ"ע עכ"ל. לכאורה נראה דהאי אשתו עמו שכתבו התוס' היינו שרוצה לשמש דמשום הכי בעי כלי ת"כ משא"כ כשאינו רוצה לשמש לא בעי כלי בת"כ כדמשמע ממימרא דשמואל דשרי בכל ענין אפי' באשתו עמו ומשמע דלא בעיא כלי ת"כ דומיא דאין אשתו עמו והיינו משום דסתם אשתו עמו דאיירי שמואל היינו כשאין רוצה לשמש דברוצה לשמש פשיטא דבעינן כלי ת"כ ואפשר דאפילו כלי בת"כ לא מהני כשרוצה לשמש ונראה שזה מה שכתבו התוס' וצ"ע והיינו שצ"ע לדינא אם מותר להניח תחת מראשותיו אפילו כלי ת"כ כשרוצה לשמש כן נ"ל בכוונת התוס' ודלא כמהרש"א ז"ל שנדחק לפרש דשמואל נמי איירי בכלי בת"כ. ולע"ד דוחק לפרש כן דמדקאמר אפילו אשתו עמו משמע דהיינו דומיא דאין אשתו עמו דאיירי בו באיבעיא דלעיל ועלה מסיק רב יהודא הכי אמר שמואל אלמא דבכלי אחד איירי כנ"ל ודו"ק:

בד"ה והתניא היה ישן כו' פרש"י אשתו בכלל ביתו ולא נהירא כו' עד סוף הדיבור. ולע"ד דלשיטת רש"י נמי ודאי ברייתא אחריתא היא תדע דהא בברייתא דלעיל קתני בניו ובני ביתו בצדו ובברייתא דהכא לא קתני בצידו אלא במטה ועוד דבברייתא דלעיל מפליג בין בניו ובני ביתו גדולים לקטנים ובברייתא דהכא לא מפליג וא"כ לשיטת רש"י מהכא גופא דייק המקשה דבההיא דאידך ברייתא הוי אשתו בכלל ביתו ומשום הכי לא מפליג בין גדולים לקטנים דבאשתו ודאי אין לחלק דבכל ענין אסור ומש"ה נמי לא קתני בהך ברייתא בצדו משום דבשאר בני ביתו ודאי שייך לומר שהם בצדו שאין דרך לשכב עמהם בקירוב בשר כ"כ. משא"כ הכא דאיירי באשתו לא שייך לומר בצידו אלא במטה שדרכה להיות עמו בקירוב בשר כנ"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א לדינא:

בפרש"י בד"ה הא איכא עגבות דנגעי אהדדי עכ"ל. ונראה דכוונתו בזה דקס"ד דעגבות יש בהן משום ערוה א"כ מקשה שפיר דכיון דנגעי בהדי הדדי הרי בשרו נוגע בערוה דלד"ה אסור ואהא קאמר שפיר בגמרא בסמוך מסייע ליה לר"ה דע"כ עגבות אין בהם משום ערוה דאי ס"ד דהוו ערוה א"כ האיך מותרת לקוץ חלתה כשהיא ערומה הא כתיב לא יראה בך ערות דבר אע"כ דאין בהם משום ערוה וא"כ ממילא דאין לאסור כשאברו נוגע בעגבות חבירו כנ"ל ברור בכוונת רש"י עד שאני תמה על הרשב"א ז"ל בחידושיו שהקשה מזה על פרש"י ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו בזה וצ"ע:

והתני ר' חייא וכו'. ואין לומר דר' ירמי' מיירי שלא בכובע דהרי על דברי שמואל קאי ואי מיירי שלא בכובע איך קאמר ואפילו אשתו עמו והא בעינן כלי בת"כ. אלא דהא קשיא לי ודלמא ר"י דבעי שלא כנגד ראשו היינו על סוף דברי שמואל דמתיר אפי' באשתו עמו ור' חייא דמתיר אפי' כנגד ראשו מיירי באין אשתו עמו. ואולי ר"י שהוא אמורא הי' צריך לפרש דבריו דמיירי דוקא באשתו עמו. ועוד דמדברי שמואל דקאמר ואפי' אשתו עמו משמע שאין שום חילוק בין אשתו עמו לאין אשתו עמו לענין הנחתן מראשותיו ואף שודאי יש חילוק לענין כלי בת"כ זהו אחז להנחתן תחת מראשותיו דבכל החדר כלו בענין לתשמיש כלי בתוך כלי:

רש"י ד"ה הכא גבי שנים וכו' דקא שרי שמואל באשתו עמו מאי. לכאורה יפלא הלא באשתו גם רב יוסף מתיר. ונראה דדעת רש"י דבהא דפליגי שמואל ור"י בסברה אם אשתו קילא מאחר או חמירא מאחר בודאי הלכה כשמואל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ורב יוסף תלמידו של רב יהודה תלמידו של שמואל והיכי דאיכא תרי ברייתא דפליגא ואמורא סבר כחד ברייתא בודאי אין אחר הכרעת האמורא כלום ואמנם היכי דהאמורא פליג על ברייתא ואין לו סייעתא מברייתא אחרת עיין ברבינו אשר בשמעתין ומעתה בשנים זרים הישנים יחד סובר רש"י דודאי מותר שהרי מצינו ברייתא המתרת אבל באשתו שמצינו ברייתא האוסרת ולא מצינו שום ברייתא שתתיר בפירוש אפילו באשתו בהא מספקא לי' אם הלכה כשמואל ודעת רש"י הוא להיפך מדעת הרי"ף שלהרי"ף עם אשתו מותר ואחר אסור ולדעת רש"י עם אחר מותר ועם אשתו אסור:

ד"ה שוק באשת איש ערוה להסתכל וכן באשתו לק"ש. ולכאורה יפלא אי להסתכל מאי ארי' שוק אפי' באצבע קטנה נמי אסור וכדמקשה לעיל. ובשלמא לאשתו לק"ש אף דאמרי' לעיל טפח באשה ערוה. יש לומר דשוק אפי' פחות מטפח מקרי ערוה. אבל לענין להסתכל בא"א קשה מאי ארי' שוק. ונראה דס"ל לרש"י דהא דאמר רב ששת דכל המסתכל באצבע קטנה וכו' היינו במסתכל ומתכוין כדי ליהנות ממנה. וכן משמע לשון הרמב"ם פרק ך"א מא"ב הל' ב' שכ' והמסתכל באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות כאלו המסתכל במקום התורפה עכ"ל הרי שלא הקפיד אלא במתכוין להסתכל כדי ליהנות אבל באינו מתכוין ליהנות ליכא איסור וס"ל לרש"י דבמקום המגולה ואינו מתכוין ליהנות לא שייך לחלק בין טפח לפחות מטפח ולכן לעיל דקאמר טפח באשה ערוה אי מיירי לאסתכולי בה על כרחך מיירי במתכוין ליהנות לכן הקשה שפיר מאי ארי' טפח אפי' באצבע קטנה אסור אבל שוק שנקרא ערוה אסור אפילו אינו מתכוין ליהנות. ורבינו הגדול בפ' ך"א מא"ב לא הזכיר שוק אבל הביא איסור שמיעת קול וראיית שער. ובהל' ק"ש פ"ג הל' ט"ז כתב ואם הי' טפח מגולה ממנה לא יקרא כנגדה ולא הזכיר שם לא שוק ולא שער ולא קול וכתב הכסף משנה מה שלא הזכיר רבינו קול ושער משום דסובר לא לענין ק"ש כאמרו אלא לענין איסור ערוה. ואני בער ולא אדע מה יענה הרב כ"מ בשוק שלא הזכירו רבינו לא בהל' ק"ש ולא בא"ב שם וכעת צ"ע:

תוס' ד"ה והא תני ר"ח וכו' ומ"מ קשי' לישני דמיירי באשתו עמו וכו'. ולדעת הרמב"ם דכר וכסת לא מצרפינן לכלי בת"כ א"כ ודאי דלא מיירי באשתו עמו דמה מועיל כובע לחוד בשלמא שמואל דקאמר אפי' אשתו עמו היינו שלא הזכיר כלי כלל וסמך עצמו על הברייתא לקמן דף ך"ה ע"ב דאפי' אינן במטה כלל בעינן לתשמיש כלי בת"כ אבל ר"ח אם הי' כוונתו משום תשמיש מה מועיל כובע לחוד:

ד"ה והתניא וכו' משמע דברייתא אחרת היא. ולענ"ד גם לרש"י ברייתא אחרת דבברייתא לעיל דמסיים ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר ודאי לא קאי ב"ב על אשתו דאיך שייך באשתו שאינה מתאוה לה לתשמיש והכל יודעים למה נכנסה לחופה אבל בברייתא שמביא באמר לך שמואל לא מסיים הך סיומא שאם היו קטנים שפיר מפרשינן דבני ביתו היינו אשתו דאל"כ מה לי בניו ומה לי בני ביתו ובשלמא ברייתא דלעיל איכא למימר בניו היינו זכרים וב"ב היינו נקיבות ותרוייהו צריכי דבנים הוא רבותא לצד האיסור שאפי' עם זכרים אסור וב"ב הוא רבותא לצד ההיתר שאם היו קטנים אפילו עם נקיבות מותר. אבל בברייתא שבי' ששנינו דק צד האיסור א"כ אם עם זכרים אסור ק"ו עם נקיבות א"ו דב"ב היינו אשתו ויש בה מקום להקל כדברי רב יוסף ויש בה מקום להחמיר כסברת שמואל ולכך תרוייהו צריכי:

בשלמא לרב יוסף וכו' והתניא וכו'. עיין מ"ש התוס' ומ"ש הרב יבין שמועה ומ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ע"ג בס"ד:

ועד כמה אמר רב חסדא תנוקת וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן מחזיק ברכה סי' ע"ג בס"ד:

(כד א תוס') ד"ה והתניא וכו' דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו.—עי' לקמן כז סע"ב: איזיל ואימליך באינשי ביתי אזל ואימליך בדביתהו.