דף לט - א

מתרצת הגמרא: התם כאשר מטביל פיתו במורייס, ידיע ממשו, ^[600] הרי אוכל הוא מן היין ממש, לפי שהיין נהיה חלק מן המורייס.

אולם הכא בכבשין לא ידיע ממשן. אין היין מהוה חלק מן המאכל, ^[601] לפי שמעורב הוא רק ברוטב המשמר את הכבשין, ואינו נאכל יחד עמם.

שנינו במשנתנו: וטרית טרופה [מין דג קצוץ] וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו, והחילק וכו'.

ודנה הגמרא: מאי מהו חילק?

אמר רב נחמן בר אבא, אמר רב: זו סולתנית. ^[602] דג קטן וצעיר, שבתחילת גידולו אין בו קשקשת, ועתידה לצמוח לאחר זמן.

ומפני מה אסורה, הרי דג כשר הוא? - מפני שדגים קטנים הם, ובעת הדייג ערבונה עולה עמה, מתערבים בה דגים נוספים טמאים.

תנו רבנן: דג שאין לו עכשיו קשקשת, ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והעפיץ [מין נוסף של דג קטן] - הרי זה מותר. ^[603]

דג שיש לו עכשיו, בהיותו במים, קשקשת, ועתיד להשיר אותה בשעה שעולה מן הים, כגון מיני הדגים הללו: אקונס, ואפונס, כטספטייס, ואכספטייס, ואוטנס - מותר. ^[604]

אכריז הכריז רבי אבהו בקיסרי: קירבי דגים, שומנן, ועוברן, ביצים שלהם - ניקחין נקנים מכל אדם, ואף מגוי, משום שחזקתן אינן באים אלא ממקומות הנקראים פלוסא ואספמיא. ודגים טמאים, אינם מצויים שם.

כי הא דאמר אביי: האי צחנתא [חילק] דבב ^[605] נהרא [שבא מנהר הנקרא "בב"] - שריא, מותר [לפי שאין דגים טמאים מצוים שם].

מאי טעמא, מדוע אכן אין שם דגים טמאים?

אילימא, אם נאמר שדגים טמאים אינם מצויים שם משום דרדיפי מיא שהנהר זורם מהר ובכח, והאי דג טמא אינו יכול לשרוד שם, כיון דלית ליה שאין לו חוט השדרה, לכן בדוכתא דרדיפי מיא, מקום שהמים זורמים שם בכח, לא מצי קאי אינו יכול להיות בו.

לא יתכן לומר כך. כי, והא קא חזינן הרי אנו רואים דקאי שדגים טמאים, בכל זאת מתקיימים שם.

אלא, משום דמליחי מיא, שהמים שם מלוחים. והאי דג טמא, כיון דלית ליה קלפי שאין לו קשקשים, בדוכתא דמליחי מיא לא מצי קאי, אינו יכול להיות במים מלוחים.

אף זה לא יתכן לומר. כי והא קחזינן הרי אנו רואים דקאי שדגים טמאים, בכל זאת מתקיימים שם.

אלא, משום דלא מרבה טינא, קרקעית אותו נהר אינה יכולה לגדל דג טמא.

אמר רבינא: האידנא בזמנינו דקא שפכי ביה שנשפכים לנהר בב, נהר גוזא ונהר גמדא - אסירי. אסורים הדגים הבאים ממנו, לפי שיש לחשוש לדגים הטמאים שבאו מן הנהרות האחרים. ^[606] אמר אביי: האי דג הנקרא חמרא דימא חמור הים - שרי מותר.

ודג הנקרא תורא דימא שור הים - אסיר.

וסימניך, סימן לדבר זה: בעל חיים הטמא על פני היבשה - טהור בים [כגון חמור]. ^[607]

וטהור על היבשה - טמא בים [שור].

אמר רב אשי: דג הנקרא שפר נונא - שרי מותר.

והנקרא קדש נונא - אסיר.

וסימניך סימן לדבר, ממה שנאמר [שמות טז כג] "קדש לה'" - כמו שדבר קודש אסור, כך דג הנקרא 'קדש נונא' אסור.

איכא דאמרי, יש אומרים שדג הנקרא 'קבר נונא' - אסור.

וסימניך סימן לדבר: טמא הוא כקברי עובדי כוכבים. ^[608] רבי עקיבא ^[609] איקלע נזדמן למקום ששמו 'גינזק'. אייתו לקמיה הביאו לפניו ההוא אותו דג הנקרא 'נונא', דהוה דמי שהיה דומה לדג טמא הנקרא 'חיפושא'.

ועל מנת לבודקו, עשה רבי עקיבא כך: חפייה בדיקולא, כסהו בסל ופירכס הדג בתוכו. ^[610] חזא ביה קלפי, לאחר הניעור ראה בסל קשקשים, ושרייה והתירו.

רב אשי איקלע נזדמן למקום ששמו 'טמדוריא'. אייתו לקמיה הביאו לפניו ההוא אותו דג הנקרא 'נונא', דהוה דמי שהיה דומה לדג טמא צלופחא.

נקטיה להדי יומא לקחו אל מול אור השמש, חזא דהוה ביה צימחי, וראה שיש בו קשקשים דקים, ושרייה התירו.

רב אשי איקלע לההוא אתרא נזדמן לאותו מקום, אייתו לקמיה הביאו לפניו 'נונא'. דהוי דמי שהיה דומה לדג טמא ששמו 'שפרנונא'.

חפייה במשיכלי חיורי, הכניסו לתוך כלי לבן, חזא ביה קלפי ראה בו קשקשים [שהם שחורין, ובולטים על רקע הלבן], ושרייה והתירו.

רבה בר בר חנה איקלע נזדמן למקום ששמו 'אקרא דאגמא'. קריבו ליה צחנתא, הביאו לפניו מאכל של דגים קטנים.

שמעיה לההוא גברא, שמע את אותו אדם דהוה קרי ליה שהיה קורא למין זה 'באטי', שהוא שם של דג טמא.

אמר: מדקא קרי ליה מכך שקורא לו 'באטי', שמע מינה משמע מכך שדבר טמא אית ביה במאכל העשוי ממין זה. ^[611]

וכיון שכך, לא אכל מיניה ממנו.

לצפרא בבוקר עיין בה בדבר זה לאור יום, ואכן אשכח ביה מצא בו דבר טמא. וכיון שניצל מאכילת דבר טמא קרי אנפשיה, קרא על עצמו את הפסוק [משלי יב כא] "לא יאונה לצדיק כל און".

שנינו במשנתנו: והקורט של חילתית, חתיכת צמח חריף, הנקרא 'חילתית', הבא מן הגוים, אסור באכילה ומותר בהנאה.

שואלת הגמרא: מאי טעמא נאסר באכילה?

ומתרצת: משום דמפסקי ליה בסכינא. חותכו הגוי בסכין. ומסתמא בסכין יש שאריות של שמנונית איסור, ונבלעים הם בחילתית.

ואף על גב דאמר מר, שאיסור הנותן טעם לפגם, מותר, נאסרה החילתית על ידי נתינת טעם, כי אגב חורפיה דחילתיתא, מחמת שהחילתית חריפה, מחליא ליה שמנוניתא. נמתקת היא במשהו על ידי השמנונית.

והוה ליה, והרי השמנונית היא כנותן טעם לשבח בחילתית, ^[612] ואסור. ^[613]

עבדיה, עבדו הנכרי דרבי לוי, ^[614] הוה קא מזבין היה מוכר חילתיתא. והיו סומכין עליו שכשרה היא, לפי שעבדו של רבי לוי היה.

כי נח נפשיה דרבי לוי, אתו לקמיה באו לפני דרבי יוחנן, אמרו ליה: מהו למיזבן מיניה, האם כעת לאחר שנפטר רבו, אפשר להמשיך ולקנות ממנו?

אמר להו: עבדו של חבר [תלמיד חכם], הרי הוא כחבר!

רב הונא בר מניומי זבן תכילתא, קנה חוטי תכלת למצות ציצית מאנשי דביתיה מאשתו דרב עמרם חסידא. וקנה דוקא ממנה, לפי שדרך המוכרים הרמאים למכור דבר אחר [קלא אילן] כאלו היה 'תכלת'.

אתא לקמיה דרב יוסף, בא לפני רב יוסף לשואלו האם אכן אפשר לסמוך על אשת רב עמרם חסידא.

לא הוה בידיה. לא היתה בידו תשובה על כך.

פגע ביה פגש בו חנן חייטא [החייט]. אמר ליה, יוסף עניא, העני, ^[615] מנא ליה מנין לו תשובה על שאלה זו? בדידי הוה עובדא, בעצמי היה מעשה דומה, דזביני תכילתא מאנשי דביתיה, שקניתי תכלת מאשתו דרבנאה, אחוה אחיו דרבי חייא בר אבא, ואתאי לקמיה ובאתי לפני דרב מתנא, ושאלתיו האם אכן אפשר לקנות מידה.

לא הוה בידיה. לא היתה בידו תשובה לכך.

אתאי לקמיה באתי לפני דרב יהודה ממקום הנקרא 'הגרוניא', ואמר לי: נפלת ליד. כלומר, נפלת לידי, ועכשיו אתה צריך לתשובתי. וזוהי: הכי כך אמר שמואל - אשת חבר, הרי היא כחבר!

דתנו רבנן: אשת חבר, הרי היא כחבר. עבדו של חבר, הרי הוא כחבר.

חבר שמת, אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן כמו שהיו בחיי החבר, עד שיחשדו, ויתברר ששוב אין הם בכשרותן. ^[616] וכן חצר שמוכרין בה תכלת, ומוחזקת כמקום מכירת תכלת כשרה, הרי היא בחזקתה שלא מרמין בה, ומחליפין בדברים אחרים, עד שיתברר שאכן מרמים שם ותיפסל החצר מלשמש כמקום מכירת תכלת כשרה. ^[617]

תנו רבנן: אשת עם הארץ שנתאלמנה או נתגרשה, וכעת נשאת לחבר.

וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר, ^[618] וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר - כולן צריכין תחילה לקבל על עצמן בפני שלשה ^[619] חברים, נאמנות לכל דברי חברות, ^[620] כגון שיאכלו בטהרה, ויעשרו פירות, וכיוצא בהן.

אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ, וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ, וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ, אינן צריכין לקבל דברי חברות לכתחלה על מנת שיהיו נאמנים על דברי חברות, אלא סומכים על כך שקודם התחברותן לעם הארץ, היו נאמנים ^[621] - דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אף הן צריכין לקבל על עצמן מחדש דברי חברות לכתחלה.

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר, והיתה קושרת לו תפילין על ידו. לאחר מכן נשאת אותה אשה למוכס [סתם מוכסין, גזלנים הם], והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו [חותמות שחותם המוכס לנותני המכס, לאות שכבר שילמו המכס ושלא יגבו מהם בשנית].

רואים מכך, שאשה הולכת תמיד אחר בעלה, ולכן אין להחזיקה מחמת המצב שהיתה אצל בעלה הקודם. ואם רוצה להיאמן בדברי חברות, יש לה לקבלם על עצמה מחדש.

אמר רב: חבי"ת [להלן יפורטו ראשי תיבות אלו] שהופקדו ביד גוי, אסור להשתמש בהם אם נחתמו רק בחותם אחד. אלא צריך שני חותמות.

חמפ"ג [להלן יפורטו דברים אלו] מותר להשתמש בהם אף אם הופקדו בידי גוי בחותם אחד.