דף לח - ב

ובאת עובדת כוכבים  ומגיסה, מהפכת בכף ומערבבת, עד שתבא האשה הישראלית מבית המרחץ או מבית הכנסת, ואינה חוששת! ^[579]

איבעיא להו, נסתפקו: הניח עובד כוכבים את הבשר על האש, והפך ישראל - מהו דינו?

אמר רב נחמן בר יצחק: קל וחומר שדבר זה מותר.

שהרי אם באופן שגמרו של הבשר נעשה ביד עובד כוכבים על ידי שהפכו, נפסק שמותר, הרי אם נעשה גמרו ביד ישראל - לא כל שכן שמותר! ^[580]

איתמר נמי עוד נאמר בדבר זה: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ואמרי לה יש האומרים כי דבר זה אמר רב אחא בר בר חנה, אמר רבי יוחנן - בין שהניח עובד כוכבים את הבשר על האש, והפך ישראל,

בין שהניח ישראל את הבשר והפך עובד כוכבים - מותר.

ואינו אסור, אלא עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים!

אמר רבינא, הלכתא: בכל צורות המקרים הללו:

א. הא ריפתא לחם זה, ^[581] דשגר שהסיק את תנורו עובד כוכבים, ואפה אותו ישראל,

ב. אי נמי, וכן באופן שגר, הסיק את התנור ישראל, ואפה אותו עובד כוכבים,

ג. אי נמי וכן באופן שגר הסיק עובד כוכבים, ואפה עובד כוכבים את הפת, ואתא ובא ישראל וחתה בה חתויי, חיתה מעט באש ^[582]

שפיר דמי! די בכך, והדבר מותר ואין בזה משום בישולי עכו"ם.

בסיכום הסוגיא עולה, כי מספר תנאים צריכים להתקיים על מנת שיהא מאכל אסור משום בישולי גוים:

א. דבר הנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי גוים.

ב. אין איסור אלא במאכל העולה על שולחן מלכים. אך מאכלים שאין אוכלים אותם דרך כבוד - מותרים.

ג. לא נאסר המאכל, אלא כאשר מתכוין הגוי לשם בישול. אבל, אם הסיק התנור לייבש בו איזה כלי [או לשאר צרכי חימום] והיה שם תבשיל שנתבשל על יד כך - מותר.

ד. אין איסור אלא כאשר נעשה כל הבישול על ידי גוי. אך אם תחילת הבישול או סופו היה על יד ישראל - מותר המאכל.

דג מליח שמלחו גוי, ועל ידי כך ראוי לאכילה אף בלא בישול -

חזקיה שרי, התירו, שהרי לא היה כאן בישול, ורבי יוחנן אסר, לפי שמליחתו והכשרתו לאכילה - זהו בישולו. ^[583]

ביצה צלויה על ידי גוי -

בר קפרא שרי, התירה משום שהביצה עצמה בלועה בתוך הקליפה, ואין הגוי נוגע בה כלל. ^[584] ורבי יוחנן אסר. ^[585]

כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אחד דג מליח, ואחד ביצה צלויה, חזקיה ובר קפרא שרו התירו שני דברים אלו, ורבי יוחנן אסר אותם.

רבי חייא פרוואה [כך נקרא מקומו], איקלע נזדמן לבי לביתו של ריש גלותא ראש הגולה.

אמרו ליה בני אותו הבית: ביצה צלויה על ידי גוי, מאי, מה דינה?

אמר להו להם: חזקיה ובר קפרא שרו התירוה, ורבי יוחנן אסר.

ואין דבריו של אחד רבי יוחנן במקום שנים החולקים עליו, ולפיכך מותר.

אמר להו רב זביד, לא תציתו ליה, אל תשמעו לו בדבר זה. כי הכי אמר אביי: הלכתא כותיה הלכה כמו דרבי יוחנן, ואסור. ^[586]

אותם בני בית ראש הגולה שהיו "אינשי דלא מעלי", אשקיוהו, השקו את רב זביד נגוטא דחלא, חומץ חריף וקטלני משום שהחמיר עליהם, ונח נפשיה, ומת! ^[587]

תנו רבנן: הקפריסין, שומר לפרי מאילן הצלף, ^[588] ודרכן שאוכלים אותם חיים, ויש השולקין אותם. וכיון שנאכלים חיים, אם בישלן עכו"ם, מותרים.

והקפלוטות כרתי. והמטליא [יבואר להלן], והחמין מים חמין [שאינם משתנים מברייתן על ידי הבישול], והקליות שלהן - מותרין.

ביצה צלויה - אסורה.

שמן - רבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו, והתירוהו. תניא: היא המטליא שהוזכרה לעיל שמותרת, היא פשליא [מין קיטנית], היא שיעת א.

מבררת הגמרא: מאי מהי שיעתא?

אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: הא ארבעין שנין דנפיק האי עובדא ממצרים, לפני ארבעים שנה יצא המעשה הזה ממצרים [שבו נעשה 'שיעתא' כפי שיפורש להלן],

ורבה בר בר חנה דידיה עצמו אמר: הא שתין שנין, ששים שנה חלפו מאז דנפיק האי עובדא ממצרים שיצא דבר זה ממצרים.

ולא פליגי, אינם חלוקים, אלא מר בשניה, ומר בשניה. כל אחד מהם אמר דבר זה בשנותיו [בהפרש של עשרים שנה]

וכך הוא הדבר: מייתו ביזרא דכרפסא, מביאים זרע של כרפס, וביזרא דכיתנא, זרע של פשתן, וביזרא דשבלילתא, זרע של תלתן,

ותרו להו בהדי הדדי בפשורי, שורין אותם יחדיו במים פושרין, ושבקו ליה עד דמקבל, ומניחים אותו עד שמתחילים לצמוח, ומייתי חצבי חדתי, ומביאים כלים חדשים, ומלו להו מיא וממלאין אותם מים, ותרו בהו גרגישתא, ושורין בהם אדמה, ומדבקין ביה, ומדביקין בה את הצמחים הללו,

ועיילין לבי בני ועולין לבית המרחץ.

אדנפקו, עד שיוצאין מבית המרחץ, מלבלבי, מלבלבין הצמחים הללו, ואכלי מינייהו ואוכלין מהם.

ועל ידי כך קיירי מבינתא דרישייהו עד טופרא דכרעייהו, מתקררין יוצאי בית המרחץ [מן החום ומן ההבל] משערות ראשם ועד צפרני הרגליים.

ומדבר זה למידים, שאם השרה גוי את הצמחים, אפילו במים חמים ^[589] - מותר.

אמר רב אשי: אמר לי רבי חנינא - מילין! תיאור זה, מילים בעלמא, ודברי כזב הם, כיון שלא יתכן שילבלבו הצמחים בזמן כל כך קצר.

ואמרי לה ויש אומרים, דבר זה נעשה במילין בכשפים. ומשום כך מלבלב כל כך מהר.