|
⎯
טקסט הדף
אסור ללוות דינר בדינר דינר דמאי אילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשיה מי איכא למ''ד לאו טבעא הוי אלא פשיטא דינר של זהב בדינר של זהב ולמאן אי לב''ה הא אמרי טבעא הוי אלא לאו לב''ש וש''מ ר' יוחנן הוא דאמר אין מחללינן לא לעולם אימא לך ר' יוחנן הוא דאמר מחללינן ושאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא דאמרינן איהו ניהו דאוקיר וזיל לגבי הלואה נמי פירא הוי ה''נ מסתברא דכי אתא רבין א''ר יוחנן אע''פ שאמרו אסור ללוות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו ש''מ ת''ש הפורט סלע ממעות מעשר שני ב''ש אומרים בכל הסלע מעות וב''ה אומרים בשקל כסף בשקל מעות השתא לב''ש לגבי פריטי מחללינן לגבי דהבא מיבעיא שאני פריטי באתרא דסגיין חריפי לישנא אחרינא אמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרים דב''ש סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וב''ה סברי הכסף כסף ריבה ואפילו כסף שני אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללינן דאכתי כסף ראשון הוא וחד אמר אף בפירות על דינרין נמי מחלוקת ולמ''ד סלעין על דינרין מחלוקת אדמיפלגי בסלעין על דינרין לפלגי בסלעין על סלעין אי אפלגי בסלעין על סלעין הוה אמינא ה''מ בסלעין על סלעין אבל בסלעין על דינרין מודו להו ב''ה לב''ש דדהבא לגבי כספא פירא הוי ולא מחללינן קמ''ל ת''ש הפורט סלע של מעשר שני בירושלים ב''ש אומרים בכל הסלע מעות וב''ה אומרים בשקל כסף בשקל מעות השתא כספא לגבי פריטי מחללינן ולא אמרינן כסף ראשון ולא כסף שני לגבי דהבא דחשיב מיניה מי אמרינן כסף ראשון ולא כסף שני אמר רבא ירושלים קמותבת שאני ירושלים דכתיב ביה {דברים יד-כו} ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן תא שמע הפורט סלע ממעות מעשר שני בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות וב''ה אומרים בשקל כסף בשקל מעות אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפילו כסף שני אלא אי איתמר דרבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש הכי איתמר חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין דב''ש סברי גזרינן
⎯
רש"י
אסור ללות דינר בדינר. שמא יוקירו ויבא לידי רבית ובדינר זהב קאמר כדמפרש ואזיל: לעולם אימא לך ר' יוחנן הוא דאמר דברי הכל מחללינן. דלגבי פירא טבעא הוי: כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא. כדתנן (לעיל דף מד.) הזהב קונה את הכסף: הכי נמי מסתברא. דרבי יוחנן הוא דאמר מחללינן: הפורט סלע ממעות מעשר שני. מי שיש לו מעות נחשת של מעשר שני ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך: ב''ש אומרים בכל הסלע מעות. אם בא לפורטן יפרוט כולן ויתן מעות בשביל כל הסלע: וב''ה אומרים לא יפרוט. אלא חציין שהפרוטות יוצאות בירושלים וכשיבא שם יהא צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה ואם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט יוקירו הפרוטות ונמצא מעשר שני נפסד לפיכך ישאו פרוטות עמהן להוציא במקצת לכשיכלו יפרוט הכסף שבידו מעט מעט: השתא לב''ש כו'. דמדקתני ממעות מעשר שני ש''מ חילל פירות על הפרוטות: לגבי דהבא מיבעיא. דמחללין פירות ותיובתא דמ''ד אף בפירות על דינרין מחלוקת: הכסף. וצרת הכסף והלכת (דברים יד): כסף ראשון. שחללת הפירות עליהם אתה צריך לצור בידך ולהוליך ולא שתחלל אותו כסף על כסף אחר: הכסף כסף ריבה. כסף יתירא כתיב בפרשה: אף בפירות על דינרין מחלוקת. וטעמא דב''ש משום דדהבא פירא הוא ולא מתחלל עליה מעשר: ולמ''ד בסלעין על דינרין. דוקא פליגי וטעמא דב''ש משום כסף שני הוי ולא משום דדהבא פירא הוא: אדמיפלגי בסלעין על דינרין. שיש לטעות ולומר טעמא משום דדהבא חשיב ליה פירא הוא ניפלגו בסלעין על סלעין ששניהם של כסף: הוה אמינא. בסלעין על סלעין הוא דפליג בית הלל עלייהו דלית להו כסף ראשון ולא כסף שני: אבל בסלעין על דינרין אימא מודו להו. דלא מיתחלי משום דדהבא פירא הוא קמ''ל: ה''ג הפורט סלע של מעשר שני בירושלים. שהיה מחליף סלעים שבידו ונוטל פרוטות להוציאם לצרכי סעודות מעשר: בית שמאי אומרים. אם בא להחליף כל הסלעין שבידו במעות יחליף: וב''ה אומרים לא יחליף אלא חציין. שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן ויפקיד בעיר עד רגל אחר והפרוטות מתעפשות ואם יחזור ויחליפם בסלעין נמצא שולחני משתכר שתי פעמים ומעשר שני נפסד: ת''ש. מההיא קמייתא דלא מיירי בירושלים דמחליף פרוטות ונוטל סלע:
⎯
תוספות
לגבי נפשיה מי איכא למ''ד לאו טבעא הוי. וא''ת א''כ היכי ... מוכח לעיל (דף מד:) דרבי חייא סבר דהבא הוי טבעא דלמא היינו דוקא לגבי נפשיה ולא לגבי כספא וי''ל דלעיל סבר כמסקנא דהכא דאי לענין מקח וממכר פירא הוי לגבי הלואה נמי פירא הוי: אלא לב''ש. ולא שיסבור כמותו אלא אליבייהו קאמר אי נמי ר' יוחנן סבר לה כמתני' דהזהב קונה את הכסף: ושאני הלואה. השתא מצי מיירי בדינר כסף וכבית הלל וא''ת היכי מוכח בסמוך ה''נ מסתברא דר' יוחנן דאמר מחללין מדאמר ר' יוחנן אע''פ שאמרו אסור ללוות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו מנ''ל דאיירי בדינר זהב וכבית שמאי דלמא בדינר כסף וכב''ה וי''ל דעל כרחך בדינר זהב איירי דאי בשל כסף ולבית הלל פשיטא דמחללין דמתניתין היא (מע''ש פ''ב מ''ז) לא יעשה סלעין דינרי זהב א''כ אותן סלעין חילל פירות עליהן ולב''ש דוקא אסור ללוות דסברי דהבא פירא הוי אבל לב''ה מותר ללוות דדהבא טבעא הוי דהא מחללין סלעין עליו ולב''ש נמי הוי טבעא לחלל פירות עליו וכן לקמן (דף מח.) ר''ש אומר אין דינר זהב קונה טלית אלמא לגבי פירא טבעא הוי ואפילו לגבי כספא מקרי טבעא דשמא כילדותו מסתברא ומיהו ר''ח פירש דהכי אמר רב האי גאון דדהבא פירא הוי לכל מילי ושמא בימי האמוראים היה זהב יוצא בהוצאה והוה טבעא ובימי הגאון לא היה יוצא כלל ולכך אמר דהבא פירא: בכל הסלע מעות. רש''י פי' טעם בדברי ב''ה ובדברי ב''ש לא נתן טעם משמע לב''ש יכול לעשות מה שירצה וכן לקמן בהפורט סלע בירושלים וקשה דבמסכת עדיות (פ''א מ''ט) תני להו בהדי דברים דב''ש לחומרא והוי ליה למתנינהו בהדי קולי ב''ש לכך נראה דב''ש דוקא בכל הסלע קאמרי ולא יחליף ב' וג' פעמים שבכל פעם משתכר החנוני ונמצא מפסיד מעשר שני ועי''ל דהכא דוקא יתן בכל הסלע מעות שלא יתעפשו בדרך קודם שיגיע שם: לפלגי בסלעים על סלעים. ריב''ן ל''ג ליה דאמאי יחלל על סלעין אחרים מיהו הא לא קשיא שהראשונים אינם חריפים להוציאם בירושלים כמו השניים שהם מטבע אחר והא דאמר בהגוזל [קמא] (ב''ק דף צז:) התקינו שיהו כל המעות יוצאות בירושלים מ''מ אלו חריפין מאלו אך קשה דלקמן (דף נה:) אמרי' ותנן לה במסכת מעשר שני (פ''ב מ''ו) סלע של חולין ושל מעשר שני שנתערבו מביא בסלע מעות ומחלל עליהם מפני שאמרו מחללין כסף על נחשת מדוחק ופרש''י אבל לא יקח אחד מהסלעין ויאמר אם מעשר הוא מוטב ואם לאו חבירו יהא מחולל עליו משום דאין מחללין כסף על כסף אפילו מדוחק וי''ל דהתם הסלעים שוין זה כזה ולכך אין מחללין אבל מטבע שאינו חריף על החריף מחללין אי נמי אתיא כר' מאיר דתנן (שם מ''ח) בתר בבא דהפורט סלע אין מחללין כסף על כסף דברי ר' מאיר וחכמים מתירין [לפנינו שם במס' מעשר שני לא נמצא כך וע''ש בתוי''ט שכתב דנוסחא אחרת היתה לפניהם]: השתא כספא לגבי פריטי מחללין. הא פשיטא ליה שיש חלוק בין ירושלים לחוץ לירושלים דחוץ לירושלים עיקר חלול הוא פירות על פריטי או על סלעים כדי להקל משאו ובירושלים עיקר החלול הוא כסף על פירות כדי לאכלם או על פריטי כדי לקנות בהם צורך אכילה ולכך לא פריך מינה ללישנא קמא ולא למ''ד אף בפירות על דינרין מחלוקת ופליגי אי דהבא פירא הוי אי לאו ולא פריך אלא למ''ד דטעמייהו דב''ש משום כסף ראשון ולא כסף שני דלענין ראשון ושני סבור שאין לחלק בין תוך ירושלים לחוצה לה: בכל אשר תאוה נפשך. ואם תאמר והא בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע וי''ל דלא ממעטין אלא מים ומלח אבל לא פרוטה דבפרוטה קונה בקר וצאן דהוו פרי מפרי:
+
רבינו חננאלואמרי' תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אפי' בפירות על דינרין מחלוקת דאמר ר' יוחנן אסור ללוות דינר בדינר ומיסתברא דינר של זהב בדינר של זהב ואליבא דב"ש דסברי דהבא פירא הוא והוה ליה כסאה בסאה ואסור. ואילו עמדה ההלכה בכך היינו מקשין וכי ר' יוחנן כב"ש אמרה לשמעתיה אלא כיון דנדחת לא חשש לה דתרצינן הכי לא לעולם ר' יוחנן דאמר פירות על דינרין דברי הכל מחללין דדהבא טיבעא הוי ואמאי אסר הלואת דינר בדינר משום דחזא דלענין מקח וממכר שויוה כפירא דתנן הזהב קונה את הכסף גם הוא לענין הלואה משום חומרא דרבית עשאו כפירא ואסר. אבל לגבי פירא לעולם טיבעא הוי. ואמרי' הכי נמי מסתברא דלא קאי ר' יוחנן כב"ש. וסלקה הכי לר' יוחנן לגבי פירא טיבעא הוי ומחללין מעשר שני בדינרי זהב ואע"ג דאסר ללות דינר בדינר. ת"ש מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה וכו' ותנן הפורט סלע של מעשר שני בירושלים ב"ש אומרים בכל הסלע מעות. וב"ה אומרים בשקל כסף ובשקל מעות פי' מעות הללו פריטי אינין ופשוטה היא ואסיקנא אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני פי' אפי' הכסף שהוא דמי מעשר שני מותר לפורטו בכסף אחר שנא' וצרת הכסף ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וזהו כסף כסף ריבה. +
רמב"ןלא לעולם ר' יוחנן הוא דאמר מחללין. דלגבי פירי טיבעא הוי. וכן לענין מו"מ ושניא הלואה הואיל ולענין מו"מ שויוה רבנן כפירא פי' לגבי כספא אע"ג דלגבי שאר מילי טיבעא הוא כיון דאמור רבנן גבי כספא דאיהו יקיר וזיל ולא כספא אף לגבי נפשיה פירא הוי משום חומר' דרבית דהא כיון דאיכא מידי דשיימינן ביה ע"כ שקל מיניה יפה דינר כסף ושקיל שוה דינר וטריסת ואע"ג דגבי חלול גופיה חשבי ליה ב"ש פירא לגבי כספא מיהו ליכא למיגזר ביה דמשום מעשר לא מחזי להו לאינשי כפירא כיון דלאו פירא ממש הוא לגביה נפשיה אלא משום מו"מ אסרי ליה וכ"פ ר"ח לעולם ר' יוחנן הוא דאמר מחללין דדהבא טיבעא הוי ואמאי אסר הלואת דינר בדינר משום דחזא דלענין מקח וממכר שויא כפירא דתנן הזהב קונה את הכסף גם לענין הלואה משום חומרא דרבית עשאו כפירא ואסור אבל לגבי פירא לעולם טיבעא הוי וכו'. בכל הסלע מעות. נראה שרש"י ז"ל מפרש אם ירצה לפורטן כולן הרשות בידו ואין זה נכון שא"כ הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה והוה למיתניא במס' עדיות דתננהו לכולהו, אלא ה"פ על כרחו יפרוט כל מעותיו ויקח סלע לפי שהפרוטות מתעפשות ומעלות חלודה ונפסדות וב"ה לא יפרוט כלן אלא בשקל כםף ובשקל מעות והא דקתני הפורט דאלמא אם רצה פורט ואם לא רצה אינו פורט, איכא למימר לאו דוקא אלא הפורט בעל כרחו קתני שעל כרחו פורט לב"ש כלן ולב"ה חציין, ולפרש"י ז"ל לב"ש או חציין או כלן, ולב"ה חציין ואיכא למימר שאם רצה שלא לפרוט כלל לא הטריחו עליו לפרוט אבל מכיון שבא לפרוט יפרוט כדין וכן עיקר, שאם אי אתה אומר כן למה מחללין אפריטי חוץ לירושלים שהרי יש לו לפורטן בעל כרחו פעם אחרת אלא ודאי אם לא ירצה לפרוט כלל לא יפרוט: +
רשב"אלא, לעולם ר' יוחנן הוא דאמר מחללין. ודינר של זהב בדינר של זהב קאמר, כדקאמרינן שאני הלואה, דכיון דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לבית שמאי, לענין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא לבית שמאי, לענין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא לבית שמאי אבל לבית הלל שרי, דהא לדידהו אפילו לענין מקח וממכר דהבא טיבעא הוי. ומיהו כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל לענין הלואה שרי, דלגבי נפשיה ליכא מאן דאמר דלאו טבעא הוי, כיון דלגבי נחשא מיהא הוי טבעא אפילו לב"ה. ואנן דקיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין, חלוקא דב"ש וב"ה איפכא תנינן לה, ב"ש אומרים עושה אותן סלעין דנרים, וב"ה אוסרים, דההיא מתניתין נמי בילדותיה תנא לה, ובזקנותיה דאפיך מתניתין, ההיא מתניתין [נמי] מפכינן, ואיהו נמי [אפכה], כי היכי דלא תיקום מתניתין דהזהב כב"ש, אלא דמשנה לא זזה ממקומה. וכיון שכן קיימא לן בפסק הלכה, כי הא דר' יוחנן דאמר אסור ללות דינר בדינר. הפורט סלע ממעות מעשר וכו'. פירש"י ז"ל אם בא לפורטן כולן יפרוט. וב"ה אומרים לא יפרוט אלא חציין. ואינו מחוור, דאם כן הוו להו בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא, והתם הוה לן לאחשביה בהדי אינך דמסכת עדיות [פ"ד ה'] עם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל אלא הכי פירושו, בכל סלע חייב לפרוט, כדי שלא יעלו הפרוטות חלודה בידו ויגיע הפסד למעשר בכך, ובית הלל אומרים אינו צריך, אלא יכול הוא לשייר חציין, כדי שיהא בידו פרוטות מצויות בירושלם. ואע"ג דהפורט קתני, ומשמע דרשות קתני, איכא למימר דאין הכי נמי, דאלו לא רצה לפרוט כלל, לא הטריחוהו חכמים לפרוט בסלעין, דאם כן אף לכתחלה לא יחלל פירות על הפרוטות, אלא שלא הטריחוהו לחזר על הסלעים לעולם, אבל כל שטרח ובא לפרוט, פורט את הכל לב"ש, ולבית הלל חציין. והא דתנן נמי, הפורט סלע של מעשר שני בירושלים, בית שמאי אומרים בכל סלע מעות, ובית הלל אומרים בשקל כסף בשקל מעות, בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, והכי קאמרי, על כרחו בכל סלע יקח מעות, כדי שיהא מצויות בידו ויוכל להוציאם בכל עת בירושלם, שאלו לא היו מצויות כל כך, חוששין שמא יותיר וישכח ויוציאם מירושלם. ובתוספות [ד"ה בכל] פירוש כדי שלא יתן [הכרע] אחר, כשיפרוט החצי השני, ובית הלל אומרים אינו חייב לפרוט הכל בפרוטות, דחוששין שמא יעלו חלודה. דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני, ובית הלל סברי הכסף כסף ריבה. פירוש בין לבית שמאי בין לבית הלל מחללין סלעין אדינרים, דאלמא דהבא לגבי כספא טבעא, כילודתיה דרבי, דעד כאן לא אסרי בית שמאי אלא משום כסף שני, הא לאו הכי מחללין, ואי אמרת דתרוייהו הוו טבעא לגבי מעשר ומחללין זה על זה אבל לענין מקח וממכר כלהו סבירא להו כזקנותיה דרבי, הא מנא לן. ומאי שנא מעשר, ואי משום כסף ריבה, הא לא משמע הכין, דבית שמאי הא לית להו כסף כסף ריבה, ועוד דאפילו לבית הלל לא שמעינן אלא דמרבינן מיניה כסף שני, אבל לרבות מה שאינו כסף בעלמא שיהא כאן כסף, הא לא שמעינן. ומיהו לדעת ר"ח והרי"ף ז"ל, דסבירא להו דדהבא בעלמא הוי טבעא, הא לא קשיא, דכיון דבעלמא לגבי פירי ומטלטלי טבעא הוי, ולגבי כספא ונחשא בלחוד הוא דחשיב פירא, שפיר קא מרבינן ליה לגבי מעשר מלשון כסף, אלא דאכתי תקשי לן, דהא לא שמעינן לחד מינייהו דמרבה מיניה כספים מכסף כסף, אלא כספים שניים קא מרבו כנ"ל, ואם זה אמת, דלהאי לישנא לכולי עלמא אית להו כילדותיה דרבי אליבא דר' יוחנן, דהוא ניהו דמוקים לה לפלוגתייהו בהכין, ופלוגתייהו דוקא בסלעים על דינרין, אבל איפכא, כלומר דינרין אסלעין, כולי עלמא אית להו דאין מחללין, דכספא לגבי דהבא פירא הוי, ולהאי פירושא לא תהא לנו ראיה מכאן כלל שיהא דהבא טבעא לשאר מילי לזקנותיה דרבן דהכא משום דתרוייהו אית להו דהבא טבעא הוי כילודתיה דרבי, הוא דקאמרי דמחללין סלעין אדינרין. תא שמע, הפורט סלע של מעשר שני בירושלם בית שמאי אומרים בכל סלע מעות וכו'. השתא קא פריך לתרוייהו, דמהכא שמעינן שמחללין כסף ראשון אכסף שני ואפילו לבית שמאי, וקשיא לר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו בהכי. וכן נמי שמעינן מינה דמחללין נמי פירא אדהבא לבית שמאי, דהשתא כספא לגבי נחשא מחללינן, אע"ג דנחשא לגבי כספא פירא הוי לכולי עלמא כל שכן דפירא אדהבא מחללינן, אע"ג דדהבא בעלמא הוי פירא לגבי כספא. וגדולה מזו שמעינן מינה, דאפילו (פירא אטבעא) [טבעא אפירא] מחללינן, דהא כספא טבעא ונחשא פירא ואפילו הכי מחללינן, אלא ודאי ב"ש על כרחין טעמא אחרינא אית להו במעשר, דלא כמר ודלא כמר. ומשני דהכא ליכא לאקשויי כלל לא למר ולא למר, דבירושלם אדרבה טבעא אפירא הוא דמחללין, ומשום הכי מחללין כספא אפרוטות. והא דמייתינן: מדכתיב בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן. פי' הראב"ד ז"ל בבקר ובצאן, כל דבר שהוא צורך האכילה, והם הפרוטות שהן צריכות להוצאה. ואיני מבין טעמו, ואדרבה, דרשינן ליה (בפרט וכלל) [בכלל ופרט], ואמרינן (לקמן בבא מציעא כז, ב) מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע. אלא נראה לי דלא מבקר וצאן קא מרבינן הכא פרוטות, אלא הכי פירושו, שאני ירושלם דבירושלם מחללין טבעא אפירא, [שעיקרן – ש"מ] להוצאה הוליכן לירושלם, ואפירי הוא דמחללינן להו דכתיב בבקר ובצאן, והילכך אי משום דאין מחללין טבעא אפירא בעלמא, הכא לא אכפת לן, ואי משום דרחמנא אמר בקר וצאן וגדולי קרקע דוקא, הני מילי מידי דהוצאה, דלא מצי זבין ומפיק אלא לכעין הפרט, אבל לא ליקח [ממנו חלוק – ש"מ] ולא סנדלין לרגליו, אבל פרוטות לא לצורך עצמן קנאן, אלא לצורך הוצאות מידי דכעין הפרט, ולא אסרה תורה כי הא, כך נראה לי. אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפילו כסף שני ואי איתמר הכי איתמר כו', דבית שמאי סברי גזרינן שמא ישהה עליותיו וכו'. תמהני מי דחקו לומר כך, לוקמה כאוקימתא קמייתא, דבדהבא פירא או טבעא פליגי בילדותיה וזקנותיה דרבי, ובפירות על דינרין נמי מחלוקת, ושאני פריטי דחריפי טפי. ומכאן נראה לי גם כן, דלכולי עלמא כילודתיה דרבי סבירא להו, ומשום הכי לא בעי לאוקומה בהכין אלא בגזרינן ולא גזרינן. ואין נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל. ואי נמי איכא למימר, דלא בעא לאוקומה השתא כאוקימתא קמייתא, משום דקשיא ליה יעשה ולא יעשה, דהוה ליה למתני מחללין ולא מחללין, וכאסיק [ע"ב] מחללין ולא מחללין מבעי ליה, וזה [בש"מ – יותר] נכון. +
המאירימי שהיה בידו סלע ממעות מעשר שני בין בירושלם בין חוץ לירושלם ובא לפרטו בפרוטות לצורך הוצאתו לא יפרוט את כלו בפרוטות אלא חציו במעות כסף וחציו בפרוטות שמא לא יצטרכו לו כלם ויצטרך להניחם שם עד רגל הבא והפרוטות מעלות חלודה ומתקלקלות ואם תאמר שיחזור ויחליף בסלע שמא לא ישתיירו לו כל כך וכן שנמצא שלחני משתכר בהם שני פעמים וכן היה בידו פרוטות סלע ורוצה להחליפם בסלע לא יחליף את כלם שמא יצטרכו לו פרוטות מיד כשיגיע לירושלם ואם ילכו כלם אצל שלחני מיד יתיקרו הפרוטות ונמצא מעשר שני נפסד: +
שיטה מקובצתאילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשיה מי איכא למאן דאמר לאו טיבעא הוי. והלא אמרה תורה וצרת הכסף וקם שמחללין עליו כל דבר ובו שמין ההקדשות כדכתיב כסף כערכך וכל שכן לגבי נפשיה דהוי טיבעא. ועוד כתיב אם כסף תלוה את ומי לא תהיה לו כנושה וכו' מכלל דבלא רבית מצוה נמי איכא. ושמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר אפילו פירות על דינרין אין מחללין דפירא הוי אפילו לגבי פירי. הראב"ד. מאי דינר אילימא וכו'. פירוש מי איכא למאן דאמר הכי ואפילו לילדותיה דרבי דחשיב ליה פירא לגבי דהבא. אלא פשיטא דינר של זהב וכו' אלא לאו לבית שמאי כלומר דסבירי להו פירא הוי ושמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר לעיל דלבית שמאי אין מחללין פירות על דינרין. וקשיא לי טובא ומה ראיה מכאן דרבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין והלא אפילו למאן דאסר בפירות על דינרין דברי הכל מחללין דהבא לבית שמאי פירא הוי לגבי כספא מדקתני לא יעשה אדם סלעין דינרין וכדקאמר תלמודא לעיל בהדיא דטעמא דבית שמאי משום דדהבא פירא וכספא טיבעא. ויש לומר דהשתא קסלקא דעתין דאף על גב דלההוא לישנא אמרי בית שמאי דדהבא פירא הוא לגבי כספא מכל מקום הא עבדינן ליה טבעא לגבי פירות ואף לענין חילול וכיון שכן משום חומרא דהלואה לא מסקינן ליה תרי דרגי דלהוי פירא ואפילו לגבי נפשיה. אבל למאן דאמר דבפירות על דינרין לא מחללינן הא אסקוה חד דרגא לענין חילול דאפילו לגבי פירות הוי פירא מה שאין כן במקח וממכר וכיון דכן משום חומרא דרבית אסקוה דרגא אחריתא והוי פירא אפילו לגבי נפשיה. ואם כן שמע מינה דרבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין וסבירא ליה דהלכתא כבית שמאי בזו. ופרקינן דלעולם אימא לך דרבי יוחנן הוא דאמר לבית שמאי פירות על דינרין מחללין ושאני הלואה דמשום חומרא דרבית אחמור רבנן ואסקוה תרי דרגי דליהוי פירא אפילו לגבי נפשיה כיון דפירא הוא לגבי כספא ונחשא מיהת בין לענין מקח וממכר בין לענין חילול מה שאין כן לבית הלל דעבדי ליה טיבעא אף לגבי כספא לענין חלול מיהת ולדידהו מותר ללות דינר בדינר והיינו דאוקים כבית שמאי או אפשר לומר דכי אמרינן שניא הלואה אף לבית הלל אוקים כיון דפירא הוא לגבי כספא לענין מקח וממכר. ומיהו לא אמרינן הכי אלא לגבי דהבא דלא חריף ובדידיה מחמרינן לענין הלואה אבל לגבי כספא ליכא למאן דאמר דלגבי נפשיה לא הוי טיבעא ואפילו לילדותיה דרבי וכדמתמהינן לעיל מי איכא למאן דאמר. כן נראה לי. הריטב"א. וזה לשון תלמיד הר"ף: ושאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא כדתנן במתניתין הזהב קונה את הכסף לגבי הלואה נמי וכו'. אבל לא לענין חילול. וקשה דהא לעיל פירש דניפוך פלוגתייהו אלמא דמאן דאית ליה במקח וממכר פירא כמו כן יאמר גבי חילול לכך תירץ מהר"ף נר"ו דלעולם נימא דבית הלל אית להו דהבא טיבעא ונשנית בזקנותו ולא תקשי מהא דתנן במתניתין הזהב קונה את הכסף אלמא דהבא פירא דשאני גבי חילול דיש לנו למחשביה טיבעא משום שהוא קל לישא ולכך עושין זה כדי שישאו מעשרותיהם ולא ישאר כלום בבתיהם ולכך אנו עושין תקנה שיחלל כדי להקל ממשאו. עד כאן. וזה לשון הראב"ד: לא לעולם רבי יוחנן הוא דאמר פירות על דינרין דברי הכל מחללין. מיהו לגבי כספא אמרי בית שמאי פירא הוי והזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה אותו הילכך לונין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא אליבא דבית שמאי. ואי קשיא לן מנא לן דלענין מקח וממכר סברי בית שמאי דהבא פירא הוי אי מחילול גמר לה והא אמרינן השתא דלא גמרינן מקח וממכר מחילול. ולא היא נהי דלהיתרא לא משוינן להו אבל לענין איסורא כיון דאמרי בית שמאי לא יעשה סילעין דינרי זהב דלגבי כספא פירא הוי מאי טעמא דהוא ניהו דאייקר וזיל טפי מכספא הילכך לענין קניה נמי פירא הוי לגבי כספא הלכך לענין הלואה כסאה בסאה דמי. אבל לענין לחלל עליו פירות אף על גב דאיהו מיקר וזיל אפילו הכי פירי זיילי ומוקרי טפי מיניה וטיבעא הוי לגבייהו. עד כאן. לעולם אימא לך וכו'. ושאני הלואה וכו' ככתוב בתוספות עד ומיהו רבינו חננאל וכו' וזה לשון תוספות שאנץ: וגם רבינו חננאל פירש דכל הנהו דמשתמע דדהבא טיבעא הוי ליתנהו אלא דהבא פירא הוי. ומיהו היינו דוקא לגבי כספא אבל לגבי שאר מטלטלין חשיב טיבעא כדתניא לקמן דאין דינר זהב קונה טלית וגם אין נעשה חליפין למאן דאמר אין מטבע חליפין כדמוכח דפריך עלה ממתניתין דהזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין. הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן וכו'. והא דלא חשיב הכרחא משום דאיכא למימר דהא רבי יוחנן אליבא דבית הלל הוא דאמר לה והיינו דקאמר אף על פי שאמרו אסור ללות דינר בדינר היינו משום דהוי פירא לגבי כספא לענין מקח וממכר מיהת ואפילו לבית הלל אבל מכל מקום מחללין מעשר שני עליו כסברא דבית הלל. ומיהו סברא הוא דמשום דאיכא מאן דאמר דלבית שמאי אין מחללין טרח לומר דלכולי עלמא מחללין ואפילו לבית שמאי דלבית הלל לא צריך לומר והיינו דחשבינן ליה דהכי נמי מסתברא. ולהאי פירושא דפרישנא שמעתא רבי יוחנן כזקנותיה דרבי סבירא ליה לענין מקח וממכר מיהא ואף על גב דלמאן דאמר דברי הכל מחללין בית הלל כילדותיה דרבי הוא דאוקים לית לן בה דהאי מתניתא איתניא בילדותיה דרבי וכיון שחזר בו רבי בזקנותיה נתבטלו כל הברייתות שנשנו בילדותיה דרבי לא שנאה רבי חייא מניין לו. הריטב"א. הפורט סלע של מעשר שני פירוש שיש בידו פרוטות של נחשת שחילל מעשרו עליהם. ודומה לאותה שאמרו גבאי צדקה פורטין לעצמן ואין פורטין לאחרים. אבל אידך דקתני לקמן הפורט סלע וכו' מיירי שהיו בידו סלעין של כסף ובא לפורטן בפרוטות של נחשת. הריטב"א ז"ל. הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו'. פירש רש"י ז"ל אם בא לפרטן כולן יפרוט ובית הלל אומרים לא יפרוט אלא חציין. ואינו מחוור דאם כן וכו' כמו שכתוב בתוספות. אלא הכי פירושו וכו' ככתוב בתוספות. ואף על גב דהפורט קתני דמשמע דרשות קתני. איכא למימר דאין הכי נמי דאלו לא רצה לפרוט כלל לא הטריחוהו חכמים לפרוט בסלעין דאם כן אף לכתחלה לא יחלל פירות על הפרוטות אלא שלא הטריחוהו לחזר על הסלעים לעולם אבל כל שטרח ובא לפרוט פורט את הכל לבית שמאי ולבית הלל חציין. והא דתנן נמי הפורט סלע של מעשר שני בירושלים וכו' בית שמאי לחומרא קאמרי ובית הלל לקולא. והכי קאמר על כרחך בכל הסלע יקח מעות כדי שיהו מצויות בידו יכול להוציאם בכל עת בירושלים שאלו לא יהיו מצויות כל כך חוששין שמא יותיר וישכח ויוציאם מירושלים. ובתוספות פירשו כדי שלא יתן הכרע אחר כשיפרוט החצי השני. ובית הלל אומרים אינו חייב לפרוט הכל בפרוטות וחוששין שמא יעלו חלודה. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל. ובירושלמי משמע כפירוש רש"י ז"ל וכן משמע מתנאי דמתניתין דכלהו מחמרי לשייר יותר כסף. תוספי הרא"ש במסכת עדיות. ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ מה שהקשו בתוספות על פירוש רש"י ז"ל דאם כן ליתנייה גבי קולי בית שמאי וכו'. דיש לומר דלא תנא התם אלא מידי דאית ליה נפקותא בדיעבד כגון איסור והיתר. אבל הכא ליכא נפקותא כלל בדיעבד דהא לא קאמר אלא שאין לפרוט הכל ביחד לכתחלה אבל בדיעבד ליכא איסור ומשום הכי לא חשיב ליה התם. עד כאן. וזה לשון הריטב"א: בית שמאי אומרים בכל הסלע וכו'. פירש רש"י וכו' והקשה עליו רבינו תם דאם כן ליתנייה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. ולאו קושיא היא דכיון דהכא לאו מילתא דאיסורא והיתרא ממש הוא אלא תקנתא היכי עדיף טפי לפרוט ליכא למיחשביה התם בקולי וחומרי. ומיהו רבינו תם פירש בהפך דלבית שמאי בכל הסלע מעות דוקא מפני שהפרוטות מחלידות ואף על גב דהא דקתני הפורט לשון חיוב הוא כלומר הבא לפרוט. דלא סגי בלאו הכי יפרוט בכל סלע מעות. אי נמי שאם לא רצה לפרוט כלל לא יפרוט הכל כיון שבא לעשות תקנה ולפרוט כדי שלא יחלידו יש לו לפרוט הכל. ובית הלל אומרים שהרשות בידו לפרוט מחציתו בלבד. ואידך נמי דתניא לקמן הפורט סלע מעות של מעשר שני בירושלים וכו' פירש רש"י דבית שמאי לקולא וכו' ורבינו תם פירש איפכא לפי שיטתיה דבית שמאי לחומרא דכל סלע מעות דוקא שאם יחלפם שתי פעמים אם כן יהא צריך ליתן שני קלבונות תפסיד המעשר. ובית הלל סברי אם רצה יחליף מחציתה לבד ולא חיישינן להא. וקשה לפירוש רבינו תם יהא במשניות נחלקו על דברי בית הלל כמה יחלל בבת אחת רבי עקיבא אומר שלשה רבעים כסף ורביע מעות משמע כי דברי בית הלל לחומרא הם ודוקא קאמר שלא יחלל הכל בבת אחת וזו כפירוש רש"י. עד כאן. וזה לשון הראב"ד: תא שמע הפורט סלע ממעות מעשר שני חוץ לירושלים הוא ויש בידו פרוטות של מעשר שני ורוצה להחליפם בסלע בית שמאי אומרים בכל סלע מעות מפני שהסלע יותר חשוב מן הפרוטות טוב הוא שיחליף את כולם בסלע ולא יעלה בידו פרוטות ובית הלל אומרים בשקל כסף וכו'. מאי טעמא כיון דכי מטי לירושלים מיד הוא צריך להחליפו במעות כדי להוציא מהן בהוצאות דקות הילכך יקיים בידו בשקל מעות כדי שלא יהא צריך לחזור ולהחליף והמחצית האחרת יחליף בשקל כי הוא דבר חשוב. וכן בירושלים המחצית במעות והמחצית בשקל. אבל בית שמאי סבירי להו דבירושלים נמי מחליף את כולו במעות בבת אחת כדי שיהא הכל מזומן לו לאכילה ולא ישהה באכילתו שמא ישכח ויוציא משם הילכך השתא נמי הא עדיפא ליה דכי מחליף ליה כוליה התם דילמא מוזלי גביה בפרוטות. ועוד דהוא השיב טפי. ומשמירת הדרך ומשאו הוא יותר טוב כדתנן מצרפין שקלים לדרכונות מפני משאוי הדרך קתני מיהת ממעות מעשר שני וכו'. עד כאן. וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות שבכל פעם ישתכר השולחני וכו'. אבל בית הלל סברי כיון דאיכא צדדין לכאן ולכאן יעשה איך שירצה. עד כאן. השתא לגבי פריטי מחללינן ואף על גב דהוו פירא לגבי דהבא מבעיא. פירוש דהא ודאי טפי עדיף דהבא לחלופי עליה והוי בכלל וצרת הכסף דלא חשיב והוא קל להעלותו לירושלים. ומהדרינן דאפילו הכי פריטי עדיפי וחריפי טפי וצריך אותם בירושלים. דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון וכו'. פירוש דכולי עלמא דרשי וצרת הכסף דמיותר לדרשא אלא דבית שמאי דרשי דלמיעוט בא ובית הלל דרשי דלרבות בא. הריטב"א ז"ל. הכסף כסף ראשון. הכי קא דריש כדאמרינן העולה עולה ראשונה. ולעולם תרווייהו טיבעא הוו ופירות על דינרין דברי הכל מחללין. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון וכו'. פירוש בין לבית שמאי בין לבית הלל מחללין סלעין אדינרין דאלמא דדהבא לגבי כספא טיבעא הוי כילדותיה דרבי דעד כאן לא אסרי בית שמאי אלא משום כסף שני הא לאו הכי מחללין ואי אמרת דתרווייהו הוי טיבעא לגבי מעשר מחללין זה על גב זה. אבל לענין מקח וממכר כולהו סבירי להו כזקנותיה דרבי. הא מנלן ומאי שנא ממעשר ואי משום כסף כסף ריבה הא לא משמע הכין חדא דבית שמאי הא לית להו כסף כסף ריבה. ועוד דאפילו לבית הלל לא שמעינן אלא דמרבינן מיניה כסף שני אבל לרבות מה שאינו כסף בעלמא שיהא כאן כסף הא לא שמעינן. ומיהו לדעת רבינו חננאל והרי"ף דסבירי להו דדהבא בעלמא הוי טיבעא הא לא קשיא דכיון דבעלמא לגבי פירי טיבעא הוי ולגבי כספא ונחשא בלחוד הוא דחשיב פירא שפיר קא מרבינן ליה לגבי מעשר מלשון כסף. אלא דאכתי תיקשי לן דהא לא שמעינן לחו מיניה דמרבה מיניה כספים מכסף כסף אלא כספים שנים קא מרבו. כן נראה לי. ואם זה אמת להאי לישנא כולי עלמא אית להו כילדותיה אליבא דרבי יוחנן דהוא ניהו מוקי פלוגתייהו בהכין ופלוגתייהו דוקא בסלעים על דינרין אבל איפכא כלומר דינרין אסלעין כולי עלמא אית להו דאין מחללין דכספא לגבי דהבא פירא הוי ולהאי פירי לא תהא לנו ראיה מכאן כלל שיהא דהבא טיבעא לשאר מילי לזקנותיה דרבי דהכא משום דתרווייהו אית להו דהבא טיבעא הוי כילדותיה דרבי היא דקאמרינן דמחללין סלעין אדינרין. עד כאן. וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. פירוש כטעמא דאמרינן לעיל משום דלענין חילול דהבא לגבי פירות נמי הוי פירא וכן פירש רש"י. ובודאי דלהכי לא פריש תלמודא טעמיה משום דקאי כדלעיל. הריטב"א. אי הכי אדמפלגי בסלעים על דינרין ליפלגו בדינרין על דינרין דכולה מילתא כדלעיל. ויש ספרים שכתוב בהם אי הכי אדמיפלגי בסלעים על דינרין ליפלגו בסלעים על סלעים משום כסף שני והאי קושיא הוי לאידך. והקושיא האחרת היא לשני. ושתי הגירסאות נכונות וזה יותר טוב כי הראשונה כבר הוקשית למעלה ואיפרקי לה וזאת היא חדוש כי אף למי שאמר דדוקא נחלקו בסלעים על דינרין יש להקשות יחלקו בסלעים על סלעים דהוי אולפנא יתיר ושני ליה אי אפליגו בסלעים על סלעים הוה אמינא בהא הוא דשרו בית הלל אבל בסלעים על דינרין אימא מודו לבית שמאי דדהבא פירא הוי ולא מחללינן קמשמע לן תרתי. הראב"ד. וכתב הרא"ש וזה לשונו: נפלגו בסלעים על סלעים. ותימה דילמא אורחא דמילתא נקט דאין דרך לחלף סלעים על סלעים. ויש לומר דלפעמים שיש לו סלעים של בבל ורוצה לחללן על סלעים של ארץ ישראל דאף על גב דכל המעות יוצאות בירושלים מכל מקום אין יוצאות כל כך להדיא כמו אותן של ירושלים. ועוד דפעמים שהוא בירושלים ויש לו סלעים של מעשר בביתו ורוצה לחללן על מעות שבידו. עד כאן. וכתוב בגליון וזה לשונו: ולמאן דאמר בסלעין על דינרין מחלוקת ליפלגו בסלעין על סלעין. אין להקשות הא למאן דאמר נמי בפירות על דינרין פליגי לדידיה קשה לו נמי ליפלגו בפירות על דינרין וכשינויי דמשנינן ליה גם מתורץ לאידך דנקטיה לרבותא דבית הלל ויש לומר דלמאן דאמר בפירות על דינרין נמי פליגי קל לתרץ שלא יקשה דליפלגו בפירות על דינרין דוקא פליגי משום כסף ראשון פריך שפיר טפי דליפלגו בסלעין על סלעין דזה לא היה לפרש פלוגתא אלא אי אמרת כסף ראשון ולא כסף שני אבל כי פליגי בסלעין על דינרין מצי למימר דלא פליגי בכסף ראשון אלא אי דהבא פירא הוא אם לאו. עד כאן. כתוב בתוספות דהא דאמרינן לקמן ומייתי לה במסכת מעשר שני סלע של חולין ושל מעשר שני שנתערבו וכו'. ויש לומר דשאני התם שהם של מלך אחד אבל של שני מלכים יכול לחללם זה על זה אם השני חריף מן האחד. ומה שמביא התם בסלע מעות ואינו מביא סלע של מלך אחר דהוי יותר יפה ממעות משום דלא פסיקא ליה שפעמים אותן שנתערבו חריפין ביותר ואינו יכול למצוא חריפין מהן אבל מעות פסיקא ליה. הרא"ש. אי איפלגו בסלעין על סלעין וכו'. כלומר דאתא לאשמועינן סברא דבית שמאי אפילו בסלעין על דינרין שרי ולא אמרינן דהבא לגבי כספא פירא הוי אלא כלומר דהשתא אשמועינן כדכתיב תרתי חדא דלא אמרינן כסף ראשון ולא כסף שני ואידך דהבא לגבי כספא טבעא לענין מילול מיהת וכדפרישנא לעיל. הריטב"א ז"ל. תא שמע הפורט סלע וכו'. אמר רבא ירושלים קאמרת וכו' תמיהא מילתא דהא האי קרא לא מיירי בחלוף כספים בפרוטות אלא בענין לקיחת דבר מאכל ולכלל ופרט וכלל בא לרבות פירי מפירי וגדולי קרקע כדאיתא בפרק ב' דעירובין ובכמה דוכתי. ויש לומר דאין הכי נמי והכא בתורת טעמא אתא רבא דכיון דרחמנא אמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך על כן צריך להחליף הכסף שהביא לירושלים בפרוטות דמסגי טובא והן צריכין לקנות דברים קלין שאי אפשר לקנותם בכסף ודקארי לה סבר דלענין כסף ראשון וכסף שני ירושלים ושאר מקומות שוין הן ואף על גב דקרא דונתת בכסף וצרת הכסף חוץ לירושלים כתיבי ואף על גב דאיכא מילי אחריני דשאני בין ירושלים ושאר מקומות כדקיימא לן שאין מחללין חוץ לירושלים כסף על נחשת אלא מדוחק ובירושלים מחללין. ולפום דעתיה דמקשה הא דקתני בירושלים מאי דלא קתני במתניתין דלעיל אורחא דמילתא נקט דאלו חוץ לירושלים דרך לחלל פרוטות על כסף להקל המשא ובירושלים מחללין כסף על פרוטות לצרכי הוצאה כן נראה לי. הריטב"א. וזה לשון תלמיד הר"ף: ירושלים קאמרת וכו'. ואם תאמר ודקארי לה וכו' וכי לא ידע שיש חילוק בירושלים משאר המקומות דהא אמרינן דאין מחללין כסף על נחשת אלא מדוחק ובירושלים שפיר מחללינן אלמא דשאני ירושלים. ויש לומר דלעולם ידע שפיר דירושלים שאני לענין דאין מחללין וכו' דליכא איסור אלא מדרבנן אבל לענין האי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני דהוי דאורייתא הוה סלקא דעתיה דירושלים לא מהני ולא מידי. ומיהו קשה על הא דקאמר שם שאני ירושלים דכתיב כל אשר וכו' דהא לא מרבינן מההוא קרא אלא פירי דוקא והיכי מרבינן מיניה פרוטות של נחשת. ויש לומר דהני מילי לענין דרשא דכלל ופרט וכלל אבל לענין לחלל על הפרוטות מפשטא דקרא איכא למשמע מינה דמותר דאם אינו מחלל על הפרוטות לא יוכל לקנות שום צרכי סעודה ולא יוכל לקיים בכל אשר תאוה נפשך. עד כאן. וזה לשון הרשב"א: תא שמע הפורט סלע של מעשר שני בירושלים וכו'. השתא קא פריך לתרווייהו דמהכא שמעינן שמחללינן כסף ראשון אכסף שני ואפילו לבית שמאי וקשיא לרבי יוחנן דמוקי פלוגתייהו בהכי. וכן נמי שמעינן מינה שמחללין נמי פירי אדהבא דהשתא כספא לגבי נחשא מחללין אף על גב דנחשא לגבי כספא פירא הוי לכולי עלמא כל שכן דפירא אדהבא מחללין אף על גב דדהבא בעלמא הוי פירא לגבי כספא וגדולה מזו שמעינן מינה דאפילו טיבעא אפירא מחללין דהא כספא טיבעא ונחשא פירא ואפילו הכי מחללין אלא ודאי בית שמאי על כרחך טעמא אחרינא אית להו במעשר דלא כמר ודלא כמר. ומשני דמהא ליכא לאקשויי לא למר ולא למר דבירושלים אדרבה טיבעא אפירא מחללין ומשום הכי מחללין כספא אפרוטות. עד כאן. וכן כתב הראב"ד. ואיני מבין טעמו דאדרבה דרשינן ליה בכלל ופרט ואמרינן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף וכו'. אלא נראה לי דלא מבקר וצאן קמרבינן הכא פרוטות אלא הכי פירושו שאני ירושלים דבירושלים מחללין טיבעא אפירות שעיקרן להוצאה הוליכן לירושלים ואפירא הוא דמחללינן להו דכתיב בבקר ובצאן והילכך אי משום דאין מחללין טיבעא אפירא בעלמא הכא לא איכפת לן ואי משום דרחמנא אמר בקר וצאן וגידולי קרקע בדוקא הני מילי מידי דהוצאה דלא מצי זבין ומפיק אלא לכעין הפרט אבל לא ליקח ממנו חלוק ולא סנדלים לרגלים אבל פרוטות לא לצורך עצמן קנאן אלא לצורך הוצאות מידי דכעין הפרט ולא אסרה כי הא. כן נראה לי. עד כאן. כתוב בתוספות ולכך לא פריך מינה ללישנא קמא וכו'. פירוש דיקשי נהי דקסברי בית שמאי כספא טיבעא ודהבא פירא הא גם נחשבו פירא לגבי כספא כדתנא מתניתין ואפילו הכי קתני מחללין סלעים אפרוטות אם כן הוא הדין יחלל סלעין על דינרין אפילו לבית שמאי. וכן למאן דאמר בפירות אדינרין מחלוקת יקשה לו איך אמרי בית שמאי דאין מחללין פירות אדינרין הא פשיטא דדהבא הוי יותר מטבע לגבי פירות מפרוטות לגבי סלעין. גליון. אלא דכולי עלמא הכסף ואפילו כסף שני שהכסף הכסף בפירוש ריבה וצרת הכסף ונתת הכסף. הראב"ד. אלא אי איתמר הכי איתמר וכו'. פירוש וההיא לישנא לא איתמרא כלל וטעות הוא. אי נמי אפשר דאיתמר ומיהו הא דקאמר דלבית שמאי טעמא משום כסף ראשון ולא כסף שני לאו דוקא מדאורייתא אלא מדרבנן שמא ישהה עליותיו וקרא אסמכתא בעלמא ולא כדקא סלקא דעתין לעיל דמדאורייתא ממש קא אתו עלה. הריטב"א. אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה וכו'. ואי איתמר הכי איתמר וכו'. תמהני מי דחקו לומר כך לוקמה כאוקמתא קמייתא דבדהבא פירא או טבעא פליגי בילדותיה וזקנותיה דרבי ובפירות על דינרין נמי מחלוקת ושאני פריטי דחריפי טפי. ומכאן נראה לי גם כן דלכולי עלמא כילדותיה סבירי להו ומשום הכי לא בעי לאוקמא בהכי אלא בגזרינן ולא גזרינן. ואין נראה כן מדברי רי"ף ז"ל. אי נמי איכא למימר דלא בעי לאוקמא השתא כאוקמתא קמייתא משום דקשיא ליה יעשה ולא יעשה דהוי ליה למיתני מחללין ולא מחללין וכדאסיק בהדיא בגמרא וכו' וזה יותר נכון. הרשב"א ז"ל. +
מהרש"א - חידושי הלכותבד"ה אלא לב"ש ולא כו' א"נ ר"י סבר לה כמתני' דהזהב קונה כו' עכ"ל וכיון דבדהבא לגבי כספא סתם לן כב"ש לגבי ב"ה דהוי פירא ס"ל לר"י הכא אפילו לגבי דנפשיה דהוי פירא וק"ל: בד"ה ושאני הלואה כו' וא"ת היכי מוכח בסמוך ה"נ מסתברא דר"י כו' דלמא בדינר כסף וכב"ה כו' עכ"ל וצ"ע דמאי קושיא דמכל מקום שפיר קאמר הכי נמי מסתברא דלא כסברת המקשה דסבר דהיכא דלגבי פירא הוי טבעא לגבי נפשיה נמי הוי טבעא אלא כסברת המתרץ דלגבי נפשיה הוה פירא כמו לגבי כספא כמו בדינר כסף לב"ה אם נאמר דמיירי ביה ודו"ק: בד"ה בכל הסלע כו' דב"ש דוקא בכל הסלע קאמרי ולא יחליף ב' וג' כו' עכ"ל לכאורה בהך קמייתא לב"ה נמי דקאמר בשקל כסף ובשקל מעות לא יחליף כ"א פעם אחת ולא יפסיד מעשר ב' וצ"ל לפירושם דה"ק דאם ירצה לעשות בשקל כסף ובשקל מעות בתחלה ואחר כך יחליף ג"כ אותו השקל מעות לשקל כסף יעשה דהשתא יחליף ב"פ ויפסיד המעשר ומשום שזה הוא דחוק בדברי ב"ה הוצרכו לפרש ועי"ל הכא כו' ודו"ק: בד"ה לפלוג בסלעים כו' אי נמי אתיא כר"מ כו' אין מחללין כסף על כסף דברי ר"מ כו' עכ"ל ק"ק דא"כ מאי פריך נמי הכא לפלוגי בסלעין על סלעין דאימא דאתיא נמי כר"מ דאין מחללין כסף על כסף ועוד כיון דבסיפא דהך דהפורט סלע פליגי ביה ניחא ליה למיתני ברישא בסלעין על דינרין מלתא דאתיא ככ"ע ודו"ק: +
מהר"םד"ה השתא כספא לגבי פריטי וכו' ולכך לא פריך מינה ללישנא קמא ולא למאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת וכו'. ר"ל דלא פריך מינה אלישנא קמא וגם בלישנא בתרא זה לא פריך מינה למאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת א"כ ס"ל דפליגי אי דהבא הוי פירא: +
חכמת שלמהגמ' ושאני הלואה כיון כו' נ"ב קצת תימה דהל"ל בהאי לישנא דס"ל דהבא פירא הוי ומכל מקום מחללין עליו דלגבי פירות טיבעא הוה מידי דהוה אכסף כבית הלל ונראה דהשתא דקא סלקא דעתא דמקשה דגבי כספא לכ"ע טיבעא הוה לגבי נפשיה א"כ לא שייך למימר מידי דהוה אכסף לבית הלל כו' דשאני כסף דהוי טיבעא לגבי נפשיה לכ"ע ע"כ מוכרח לומר תחלה כיון דלענין מקח וממכר פירא הוי לגבי הלואה נמי פירא הוי א"כ אזלה האי סלקא דעתא דמקשה דכספא לכ"ע טיבעא הוי לגביה נפשיה ואסור נמי להלוות דינר כסף בכסף לבית הלל כמו שפירשו התוס' והשתא הוי זהב לבית שמאי כמו כסף לבית הלל ודו"ק: +
מהר"ם שיףגמרא כיון דלענין מקח וממכר כו'. ולכאורה הומ"ל גבי מעשר שני גופיה לענין כסף אין מחללין [עליו] זהב [לב"ה] וכן כסף על זהב לב"ש ועיין בהמאור ומלחמות באריכות: גמ' ת"ש הפורט סלע ממעות מעשר שני כו'. דאין סברא לומר כיון דנחושת פירי לגבי כספא לא מקרי כסף ראשון ולא כסף שני דהא כיון דמחללין מעשר שני עליו מעיקרא מיקרי כסף ראשון וכי הדר מחללין פרוטה על סלעים מיקרי כסף שני: גמ' אלא אי אתמר הכי כו'. ר"ל אי איתמר לשון שני הכי איתמר [דלשון ראשון נשאר קיים דלא איתותב]: בתוס' בד"ה אלא לב"ש כו' א"נ ר"י כמתניתין דהזהב כו'. כתב מהר"ש וכיון דבדהבא לגבי כספא סתים לן כב"ש לגבי ב"ה דהוי פירי ס"ל לר"י הכי אפילו לגבי נפשיה דהוי פירי ע"כ ודברים פשוטים הם: בתוס' בד"ה ושאני כו' וא"ת כו' לר"י דאמר מחללין כו'. נמשכו אחר פי' רש"י ולכאורה אפשר לומר דהנ"מ דלא כסברת המקשה דסבר דהיכא דלגבי פירי הוי טיבעא לגבי נפשיה נמי הוי טיבעא אלא כסברת המתרץ דלגבי נפשיה הוי פירא כמו לגבי כספא כמו בדינר כסף לב"ה אם נאמר דמיירי בה וכ"כ מהר"ש: בא"ד ולב"ש נמי הוי טיבעא וכו'. הוא פסק והכל נמשך אר"ח דלא פירש כן והכא מוכח דעכ"פ לגבי פירי טיבעא הוי וכו': בתוס' בד"ה בכל הסלע מעות כו' ועי"ל דהכא דוקא וכו'. ר"ל לאפוקי במשנה שניה דהפורט סלע בירושלים אי אפשר לומר כן [ושם צ"ל תירוץ הראשון] וכתב מהר"ש אמ"ש ולא יחליף ב' וג' כו' כצ"ל ולא יחליף לכאורה בקמייתא לב"ה נמי דאמרי בשקל כו' לא יחליף כי אם פעם אחד ולא יפסיד מעשר שני וצריך לומר לפירושם דה"ק דאם ירצה לעשות בשקל כסף ושקל מעות בתחלה ואח"כ יחליף ג"כ אותו השקל מעות לכסף יעשה דהשתא יחליף ב' פעמים ויפסיד המעשר ומשום שזה דוחק בדברי ב"ה הוצרכו לפרש ועי"ל דהכא כו' עכ"ל [אף דלגבי משנה דלקמן לא מספיק תירוץ זה וכמ"ש הגאון לעיל מ"מ כתבו ועי"ל משום דהכא לא מספיק תי' הראשון]: בתוס' בד"ה ולפלוג כו' א"נ אתיא כר"מ כו'. מקשין מאי מקשה לפלוג בסלעים כו' דאימא דאתיא כר"מ דאין מחללין כסף על כסף וכן הקשה מהר"ש בזה אפשר לומר שזה דוחק דיסברו ב"ש וב"ה כר"מ גם קושיא שניה דמהר"ש דלמא כיון דבסיפא דהך דהפורט פליגי ביה ניחא ליה למינקט ברישא בסלעים על דינרין מלתא דאתיא ככ"ע גם זה אינו קושיא דעדיין יש להקשות למה נקטו פלוגתייהו בסלעים על דינרין ומסתמא אתיא כרבנן כו'. (עיין היטב כי כאן נמחקו איזה תיבות) (פ): בתוס' בד"ה השתא כספא כו' הא פשיטא כו' ולא פריך אלא למ"ד כו'. דלא מסתבר להו לומר דבלשון זה ידע המקשה פשיטות דלשון ראשון נחושת באתרא דסגיין חריפי דא"כ לא הול"ל השתא כספא לגבי כו' ועיין: +
רש"שרש"י ד"ה לעולם. אימא טיבעא הוי. הס"ד ומה"ד כיון: תד"ה לגבי. וא"ת א"כ כו'. ואולי י"ל דאחר שהוקר ודאי לא מהני מה שהוא טיבעא לגבי נפשי' להחזירו אבל ללות לכתחלה שמא יוקיר הוה ס"ד דמהני: תד"ה ושאני. וא"ת כו' דריו"ח דאמר מחללין כו'. נ"ל דכן היה גירסתם בגמרא ומיושב הצ"ע דהמהרש"א: תד"ה לפלגי (בסופו). א"נ אתיא כר"מ כו'. עמש"כ בפ"ב דמע"ש מ"ח בס"ד: +
הגהות יעב"ץגמ' דכתיב "ביה״. צ"ל "בה": +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' הפורט סלע ממעות מע"ש. עיין לקמן דף נג ע"א תוס' ד"ה דלמא אתי: +
פני יהושעבגמרא לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוא. נ"ל דהא דפשיטא ליה בכספא דהוי טבעא לגבי דנפשיה אפילו למ"ד דלגבי דהבא פירי הוי ואילו בדהבא מספקא ליה למ"ד דהוי פירי לגבי כספא א"א דאפילו לגבי דנפשיה הוי פירי והיינו משום דגריעותא דדהבא היינו שאינו חריף וא"כ האי גריעותא שייך אפי' אי הוי באפי נפשיה דכיון שאינו חריף להוציאו בהוצאה אפשר דלא מקרי טבעא משא"כ בכספא דחריף אלא גריעותא דיליה הוא שאינו חשוב כמו הזהב ומש"ה הוי פירי לגבי דהבא למאן דס"ל הכי אבל באפי נפשיה ודאי כספא נמי חשיב טובא וא"כ פשיטא דהוי טבעא זה נ"ל ברור ובחנם נתקשו המפרשים בזה וק"ל: שם אלא לב"ש וש"מ רבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין. והקשה בת"ח דלמא דווקא לגבי דנפשיה ס"ל לר"י דדהבא פירא הוי אבל לגבי שאר פירות טבעא הוי ע"ש באריכות ואף שזו קושיא אינה נ"ל דהא אנן לא אשכחן מידי דליהוי פירי לגבי דנפשייהו ולגבי שאר פירות ליהוי טבעא אלא כל מידי דלגבי דנפשיה פירי נינהו ה"ה לכל מידי כדאשכחן לענין מעות שפסלתו מלכות ואין להאריך בזה. אמנם עכ"ז ראיתי לתרצה וליישב שיטת המקשה והתרצן בהכרח גמור דבלא"ה קשה הא דקאמר אלא לאו לב"ש דהא בכל דוכתי פרכינן אטו טעמא דב"ש אתא לאשמעינן ומ"ש התוספות דאליבא דב"ש קאמר נראה דוחק מה"ט גופא. ועוד דלישנא לא משמע הכי דר"י דינא קאמר אע"כ כתירוץ השני שכתבו התוספות דסבר ר"י כב"ש משום דסתם מתני' דהזהב אתיא כוותיה והיינו כזקנותו דרבי ואכתי תקשה לך מנ"ל לאוקמי סתם מתני' כב"ש דלמא דוקא לגבי כספא סבר תנא דמתני' דדהבא פירי הוי אבל לגבי דנפשיה לעולם אימא לך דטבעא הוי ויהא מותר להלוות דינר בדינר. ועוד דאפילו לגבי כספא מצי סבר תנא דמתני' דלענין מעשר טבעא הוי דבמעשר אזלינן בתר חשיבותא כמ"ש לעיל אע"כ סבר המקשה מדסבר ר"י אסור להלוות דינר בדינר והיינו כב"ש במקום ב"ה ומשום סתמא דמתני' מכ"ז נראה דר"י סובר דסברא פשוטה דכיון דחזינן דדהבא לגבי כספא אמרה מתני' דפירי הוי אף ע"ג דדהבא חשיבי וע"כ היינו משום דלא חריף והזול והיוקר תלוי בו אם כן מאותה סברא גופא פשיטא ליה דאפי' לגבי דנפשיה לא מיקרי טבעא כמ"ש דטעמא דלא חריף שייך אפי' לגבי דנפשיה כיון שאינו חריף להוציאו ה"ל כפירות לכל מילי וא"כ ע"כ היינו כב"ש וממילא מוכח דס"ל אין מחללין דה"ל כפירות גמורים כיון דלא נחתינן כלל לחלק בדהבא דלהוי בחד גוונא טבעא ובחד גוונא פירי דאי ס"ד לחלק קשה אדר"י גופא מנ"ל לפסוק כב"ש נגד ב"ה אי משום מתני' דהזהב ה"ל לחלק אע"כ דלטעמא דלא חריף לא שייך לחלק וע"ז משני הש"ס שפיר דלעולם אימא לך דר"י הוא דאמר מחללין והיינו דודאי יש לחלק דאף ע"ג דלגבי כספא אמרו במתני' דהזהב וכן לב"ש במעשר דפירא הוי אפ"ה לגבי דנפשיה טבעא הוי אלא דר"י סבר מסברא דנפשיה דלענין ריבית דיינינן כמו לענין מקח וממכר כמו שיתבאר היטב בסמוך ואם כן פסיק שפיר דכיון דסתם מתני' דהזהב ס"ל דלענין מקח וממכר פירי הוי מה"ט אסור לענין ריבית. ולפ"ז מצינן למימר דקאי ר"י אפי' אליבא דב"ה וסתם מתניתין דהזהב נמי אתיא אפילו לב"ה דב"ש וב"ה לא פליגי אלא לענין מעשר דמר אזיל בתר חורפא ומר בתר חשיבותא אבל לענין מקח וממכר כ"ע מודו דפירי הוי כזקנותו דר' וכן לענין ריבית שדינו כמקח וממכר והא דמקשה הש"ס בפשיטות אי לב"ה הא אמרי טבעא הוי היינו דהמקשה לא ס"ד דריבית תליא דוקא במו"מ וא"כ הוי סבר שפיר דכיון דלב"ה אפי' לגבי כספא הוי טבעא בחד צד כגון לענין מעשר כ"ש דהוי טבעא לגבי דנפשיה וא"כ פשיטא דמותר להלוות דינר בדינר אבל לסברת התרצן דריבית במו"מ תליא מיתוקמא שפיר אפי' כב"ה וכדכתיבנא ודוק היטב ועיין בסמוך: שם ושאני הלואה כיון דלענין מקח כו' לגבי הלואה נמי כו'. וקשה דאם כן למאן דסבר כילדותיה דר' דלענין מו"מ כספא לגבי דהבא פירי הוי וכי נאמר דמה"ט יהא אסור להלוות מטבעות של כסף על של כסף ואף דבאמת מל' התו' כאן משמע דאה"נ דהכי הוא אבל קשה לומר כן דסתם הלוואה הנזכר בכ"מ היינו במטבעות של כסף כגון סלעין דינרין או מנה לי בידך ולא אשתמיט שום תנא דאסר בכה"ג משום ריבית והנראה בעיני דהא דאמרינן הכא כיון דלענין מו"מ כו' לענין הלואה נמי לאו מדינא הוא אלא כעין גזירת חכמים הוא פיר' דכיון דלגבי כספא אמרו רבנן דהוי פירי משום דאיהו יוקרא וזולא א"כ סברי אינשי דמה"ט אפי' לגבי נפשיה נמי דהבא פירי הוי כמ"ש לעיל דהאי ריעותא שייכא נמי באפי נפשיה וא"כ אי שרינן להלוות דינר זהב בשל זהב אתי נמי להלוות סאה בסאה דסברי מכדי האי פירי והאי פירי מ"ש משא"כ בדינר של כסף אף למ"ד כילדותו דר' דלגבי דהבא פירי הוי והיינו משום דדהבא חשיב מיניה אפ"ה לא שייך למגזר בהו דכ"ע ידעי דבאפי נפשיה טבעא הוי דחריפי אינהו ויוצאות בהוצאה תמיד וסתם מטבעות עלייהו קאי והיינו דמתמיהין לעיל באפי נפשיה מי איכא למ"ד וכמ"ש שם וא"כ לא שייך למגזר כלל כנ"ל ברור לולי דברי התו' שלא כתבו כן: בתוספות בד"ה ושאני הלואה עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בלשון הגמ' מה שיש לדקדק על דבריהם ואין מהצורך לכפול הדברים רק שלשונם צריך ביאור קצת להמשיך דבריהם והוא דעיקר כוונתם דכיון שהוכיחו דר"י איירי בדינר זהב והיינו באחד משני פנים או דס"ל כב"ש והיינו משום דסתם מתני' דהזהב כזקנותו דר' או אליבא דב"ש קאמר ולא ס"ל כמ"ש התוספות ואם כן לא ידעינן הלכתא כמאן לענין מו"מ אי כזקנותיה דר' או כילדותיה ומספקא לן נמי בהזהב לגבי פירות לענין מו"מ אי הוי טבעא או פירי וע"ז רוצים להוכיח דלגבי פירי ודאי טבעא הוי לכ"ע וזה שכתב ולב"ש דוקא אסור להלוות כו' כוונתם דאפי' לענין הלואת דינר בדינר גופא י"ל דר"י אליבא דב"ש קאמר אבל לב"ה מותר ואם כן כ"ש דלענין מו"מ טבעא הוי וכתב עוד ולב"ש נמי כו' כוונתם דאף אם נאמר דר"י ס"ל כב"ש מ"מ לענין פירות מיהא כ"ע מודו דטבעא הוי כדאשכחן לענין חילול וא"כ ה"ה לענין מו"מ כה"ג ומייתי עוד ראיה מדר"ש לקמן ומה שחזרו וכתבו ואפילו לגבי כספא כו' יש לפרש דכוונתם דאף אם נאמר דלדברי ר"י לענין מו"מ אפי' לגבי פירות פירי הוי אף אנו יש לנו לומר להיפך דלא קי"ל הכי אלא אפי' לגבי כספא טבעא הוי דשמא כילדותיה מסתברא דנהי דר"י קאי כזקנותיה הא רב אשי בתרא הוא וקאמר לעיל כילדותיה מסתברא דאף ע"ג דסתמא דתלמודא דחי לראיית רב אשי מ"מ י"ל דגוף דבריו לא נדחו ואם כן העולה מכל דבריהם דדהבא לגבי כספא לא מכרעא מלתא הלכתא כמאן אבל לגבי פירי הכריעו דטבעא הוי וא"כ מכ"ז הוכיחו דמ"ש ר' חננאל בשם ר' האי גאון היינו משום דנשתנה הדבר בימיו כנ"ל בכוונת דבריהם ולקוחים הם מלשון הרי"ף ע"ש: בגמרא וב"ה סברי הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני ופרש"י דכסף יתירי כתיבי. ויש מקשי' אמאי איצטריך להו קרא לרבויי דלשתוק קרא מיניה ומהיכי תיתי למעוטי דהא ב"ש איצטריך להו קרא למעוטי ויש ליישב משום דבאמת תלתא קראי כתיבי ונתת בכסף וצרת הכסף ונתת הכסף בכל אשר תאוה כו' ואם כן חדא לגופא אייתרי להו תרי קראי ולב"ש דדריש נמי יתורא דה"א דהכסף הכי דריש להו כסף לרבות כל מיני מטבעות כגון פירות על דינר דהכי מייתינן לקמן לרבות כל דבר הנצרר ביד או כל דבר שיש עליו צורה דה"א דהכסף למעוטי כסף שני וקרא בתריה לב"ה אפשר דאתא נמי למעוטי כסף שני ושינה הכתוב עליו לעכב דאפי' בדיעבד אינו מחולל כדמשמע לקמן בהדיא דלהאי טעמא אפילו בדיעבד אינו מחולל ואיידי דאיצטריך למיכתב הה"א דהכסף לא סגי דצריך לכתוב הכסף ולב"ה לא דרש הה"א דהכסף אלא כסף קמא לרבות כל דבר שיש עליו צורה וכי היכא דלא תימא דהכסף אתא למעוטי כסף שני ולא לרבות חזר וכתב הכסף שלישי וע"כ לרבות אתא דהכי משמע טפי לרבות אפילו כסף שני ושלישי דאי למעוטי כיון דממעטינן שני שלישי מנ"ל כנ"ל ועיין עוד מזה בסמוך א"נ דב"ה דריש ההי"ן דהכסף חדא למעוטי אסימון וחדא למעוטי מטבע שאינה יוצאה וכ"נ להדיא מפי' הברטנורא בפ"א מסכת מעשר שני ע"ש: בתוספות בד"ה לפלוגי בסלעים כו' אך קשה דלקמן כו' וי"ל דהתם הסלעיס שוין כו' אבל מטבע שאינו חריף על החריף מחללין עכ"ל. פי' דאיירי התם שהסלע הוא חריף טובא ואינו יכול לחלל על מטבע אחרת של כסף דאינו מוצא כסף החריף יותר לכך צריך לחללו על נחושת אבל אכתי יש לדקדק דהא בפ"ק דדמאי תנינן הדמאי מחללין אותו כסף על כסף כסף על נחושת ומייתי לה נמי לקמן בפרק הזהב והאי כסף על כסף ע"כ איירי שהשני חריף יותר דאל"כ קשה קושית ריב"ן למה יחלל וא"כ משמע להדיא דבדמאי דוקא שרי בכה"ג אבל בודאי אפי' כשהשני חריף נמי אסור ויש ליישב וצ"ע וע' בסמוך: בא"ד א"נ אתיא כר"מ כו' וחכמים מתירין כו' עכ"ל. וקשה טובא דא"כ מאי מקשה הכא ליפלגו בסלעין על סלעין דלמא בסלעין על סלעין כ"ע מודו דאסור שאינו דרך חילול דהא למסקנא נמי משמע דאע"ג דכ"ע לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני אפ"ה ס"ל לר"מ דכסף על כסף אסור וכן יש להקשות לשינויא קמא שכתבו התוספות דכסף שאינו חריף על חריף עדיף טפי מכסף על נחושת או זהב א"כ מאי מקשה ליפלגו בסלעין על סלעין וע"כ היינו שהשני חריף יותר דאל"כ קשה קושית ריב"ן למה יחלל ואם כן מאי קושיא דלמא בכה"ג כ"ע מודו דמחללין. ולכאורה היה אפשר ליישב דהא דמקשה בפשיטות היינו משום דאמרינן דב"ה דרשי כסף כסף ריבה ואם כן מהאי ריבויא גופא שייך לרבות כל מילי דכה"ג פריך הש"ס בכמה דוכתי וא"כ פריך שפיר דליפלגו בסלעין על סלעין להודיעך כוחן דב"ה דאפי' בכה"ג שרו והא דמסקינן דכ"ע אית להו הכסף כסף ריבה היינו אליבא דחכמים דר"מ אבל ר"מ גופא לית ליה לא רבויא דכסף כסף ולא מיעוטא דהכסף ואם כן אית ליה מסברא דנפשיה דכסף על כסף אין מחללין משום שאינו דרך חילול אבל כסף על נחושת שרי מיהא מדוחק אבל שלא מדוחק אסור משום ביזיון כפרש"י לקמן דף נ"ו וכסף על זהב אפי' שלא מדוחק כב"ה אליבא דמסקנא וכ"ז למאן דיליף מסברא אבל למאן דיליף מריבויי או מיעוטי דקרא לא שייך לחלק אלא לרבות או למעט בכל ענין כסוגית הש"ס בכ"מ ועד"ז מיושב גם כן לשינויא קמא דתוס' דנהי דכסף על כסף החריף עדיף טפי אפ"ה פריך שפיר דלב"ש כיון דילפי ממיעוטא דהכסף יש למעט אפי' בכה"ג אלא דכאן אי אפשר לומר כן דכיון דאיכא ריבויא דכסף כסף ומיעוטא דהכסף שפיר שייך לאוקמא הריבוי לכסף על זהב או נחושת ומיעוטא לכסף על כסף והיינו כר"מ ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה ליפלגו בסלעין על סלעין וכן לשינויא קמא דתוספות דכסף על כסף עדיף טפי יש להקשות להיפוך ויש ליישב בדוחק. ומיהו כ"ז כתבתי לשיטת התוספות וגרסתם דגרסי כסף על כסף בפלוגתא דר"מ וחכמים אבל הגרסא שלפנינו אינו כן אלא כך היא שנויה אין מחללין כסף ופירות על הכסף דברי רבי מאיר וחכמים מתירין ופליגי בבא לחלל בשקל פירות ושקל מטבע על סלע שלם ועד"ז פירשוה הרמב"ם ור"ש ז"ל בפירוש המשניות שלהם וכן פי' הראב"ד ורע"ב ז"ל וגירסא זו ודאי מוכרחת ואמיתית ע"פ תלמוד ירושלמי ע"ש וכן מוכח להדיא ממה שאכתוב לקמן דף נ"ו ע"ש. ואם כן לפי גירסא זו מצינו למימר דלא פליגי כלל בכסף על כסף אלא שדינו שוה בזה לכסף על שאר מטבעות והא דקאמר סלע של חולין שנתערבו כו' מחלל על נחשת ולא קאמר דמחלל על כסף אחר י"ל כפי' ר"ש שם דגזרינן שמא יבא לחלל על אותן שבתערובת בלי שום תנאי ע"ש ובתי"ט נמצא לפי זה מקשה הכא שפיר דליפלגו בסלעין על סלעין דקס"ד דלה"ט דכסף שני לא שייך לחלק כלל בין כסף על כסף או על שאר מטבעות וכן למסקנא נמי לא מפלגינן בינייהו והדבר צ"ע טובא שיש לי לדקדק הרבה בכל אחד מדברי המפרשים במסכת מעשר שני וכן בלשון הרמב"ם בהלכות מעשר שני שכתב לפסק הלכה דכסף על כסף או נחשת על כסף אסור לכתחילה ובפרק שאח"ז כתב דמותר לפרוט כסף על דינרי זהב ולכאורה דבריו תמוהים דמ"ש כסף על זהב דשרי ונחשת על כסף דאסור ומסוגי' דשמעתין משמע להיפך וכן בסוגית הירושלמי נראין הדברים לכאן ולכאן ואין להאריך יותר: בד"ה השתא כספא כו' ולא פריך אלא למ"ד דטעמייהו דב"ש משום כסף ראשון כו' עכ"ל. ולפמ"ש בלשון הגמרא יתיישב יותר משום דבירושלים גופא הדר וכתב ונתת הכסף וקס"ד דהתם נמי דרשינן כסף ראשון ולא כסף שני ומשני הש"ס דהתם לא שייך לדרוש כן אלא הא דהדר וכתב היינו נמי שמחויב להביא הכסף הראשון לירושלים דוקא אבל כשכבר הביאו לירושלים מותר לפרטן ומה שנכתב שני פעמים היינו לעכב דבדיעבד נמי אינו מחולל ועוד יש לומר דאי לא כתב אלא חד ה"א דוקא היכא דגרועי גרעי' אסר רחמנא כגון מכסף על נחושת אבל היכא דעילויי עלייה על דבר החשוב ממנו מותר לחלל לכך נכתב שני פעמים דבכל ענין אסור ובזה נתיישב הא דלא מקשה הש"ס קושיא השניה קודם לראשונה דההיא דהפורט סלע ממעות מעשר שני נשנית במתני' מקמי היאך ולפמ"ש א"ש דבלא"ה היה מקום לומר דנחשת על כסף כ"ע מודו דשרי אפי' לכתחילה דעילויי עלייה או דאיירי בדיעבד כגון שהוא מדוחק דה"ל כדיעבד אבל כיון דאמר דבירושלים שרי הכל וע"כ חזר ונשנה לעיכוב' או לאסור אפי' על החשוב ממנו א"כ מקשה שפיר ויש ליישב עוד בע"א ואין להאריך: +
חידושי הרי"מאילימא דינר של כסף כו' לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טיבעא כו'. ותמוה כמ"ש תוס' דמעיקרא דדייק מר"ח דדהבא טיבעא פשיטא לגמ' להיפוך דאף דלגבי נפשיה טיבעא מ"מ אם לגבי כסף פירי אסור. ותירוץ תוס' דהתם דייק דסבר כמסקנא דהכא. גם כן עדיין תמוה דמ"מ מה הוכחה הוא מר"ח כיון דאדרבא הסברא דאי לגבי נפשיה טיבעא מותר ללות. דמהאי דמסיק כאן אינו הכרח רק דדחי לעולם כבר מחללין רק כיון דלגבי כו' דר"י סבר הכי. אבל ליכא הוכחה מר"ח כנ"ל. ועוד דקשה עכ"פ פשיטות הגמ' דלעיל נקיט לסברא פשוטה א"א פירי כו' אסור וכאן נקיט לפשוט להיפוך לגבי נפשיה כו'. ועוד תמוה דלתוס' למסקנא דללות תליא אי לגבי כספא פירי. א"כ למ"ד דהבא פירי כילדותיה דר' אסור ללות דינר כסף בדינר כסף וכ"כ תוס'. וזה דוחק גדול דכל סתם הלואות הוא כסף בכסף. גם לשון הגמ' דמשני שאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר כו' שוי' רבנן כי פירי תמוה. דכיון דאיהו דאוקיר וזול וממילא פירי הוי כדאמר לעיל: ונראה לישב דהנה בשיטה כתב טעמא דילדותיה דרבי דחשיב הוי טיבעא כו' משום דכיון דאיצטריך קרא לאשמעינן ישיב דשוה כסף ככסף ע"כ דהחשוב יותר הוא המטבע שבעד זה מוכרין הכל וממילא הסברא דזהב שהוא החשוב יותר עיקר המטבע ע"ש. ויש להסתפק גם לזקנותיה אי נד מסברא זו רק חריף עיקר טיבעא שנצרך לקנות הכל. ואינו תלוי כלל בחשיבות. או דע"י דחריף חשוב יותר מהחשיבות דזהב שמצד עצמו. אבל ג"כ כספא מטעם חשיבות דחריף. וג"כ מהוכחה הנ"ל: והנה לכאורה למ"ש הר"ן פרק קמא דקדושין דאמר בגמ' דמהני לדידי שוה לי לשוי' ה' סלעים אף שאינו שוה. וכתב מה"ט דמסופק באינו שוה פרוטה אי מהני לדידי שוה לשויה תורת כסף. וכתב דלכך מהני שוה פרוטה במדי. דכיון דיש עליו תורת כסף באיזה מקום שוב מהני לדידי שוה לי שיהיה גם כאן עליו תורת כסף. ודוקא כשאין שוה פרוטה בשום מקום לא מהני לדידי כו' לשויה כסף משא"כ כשבאיזה מקום חשיב כסף שוב מהני גם היכא דאין שוה פרוטה ע"ש. ולכאורה לטעם הנ"ל דמטבע משום דחשיב יותר. יועיל במשנה לענין קנין זהב וכסף וכה"ג ג"כ לדידי שוה לי שאצלו כסף טיבעא אף שלשאר בני אדם דהבא חשיב יותר או להיפוך לשוי' חפץ הנמכר כיון שרוצה לקנותו בתורת חפץ. אך לא שייך זה לענין קנין דמ"מ אין הקנין מורה על זה דאף שמוכר הזהב בעד הכסף מ"מ אין הוכחה שרוצה הכסף בתורת טיבעא שחשוב אצלו יותר מזהב דדילמא להיפוך שרוצה לקנות חפץ ורוצה הכסף בתורת חפץ דאיקור וזול וכן להיפוך. וכן לגבי המוכר ג"כ אינו מוכח כנ"ל: והנה הטעם דאסור סאה בסאה אינו מובן כדפריך פרק איזהו נשך יהא מותר כו' דא"ל שקילו טיבותך כו' חטי דקדחי באכלבאי. ומשני התם הלואה כו' ע"ש. אולם אינו מפורש הטעם דמ"מ גם אם היה החטין אצלו ג"כ הי' מתיקר ואינו מרויח כלום במה שהלוה לו. וע"כ הטעם כיון דתמיד מטבע טוב יותר משוה כסף. א"כ חשבינן מה שמלוה לו החטין להוציאן וקונה אותם כאלו מכרם בדמים. דסתמא דהי' המלוה מרוצה יותר שישלם לו דמי שויו מיד דהא כסף טוב יותר משוה. ואף שמקיל עליו לשלם לו שוה כסף חטין. אבל מ"מ חשבינן כאלו הלוה לו מעות שיוי החטין וממילא משלם לו עכשיו יותר כיון שנתיקר ואסור. וממילא גם בזהב וכסף הך דהוי פירי שייך ג"כ כנ"ל. דמסתמא היה מוכר בעד זה שהוא טיבעא זה שהוא פירי וחשבינן כהלוה כנ"ל. אך בזה שוב י"ל דמהני לדידי שוה לי כיון דזהב לגבי נפשיה טיבעא וכן לגבי חפץ רק לגבי כסף הוי פירא א"כ מ"מ מהני לדידי שוה יותר זהב להיות מטבע אצלו יותר מכסף דאצלו חשוב יותר. ומהני ג"כ לשויה עליו תורת כסף. ואין ראיה מסאה בסאה דזה לעולם אין עליו תורת כסף לא מהני אמירתו לדידי שוי להיות עליו תורת מטבע. כחילוק הר"ן הנ"ל משא"כ זהב דיש עליו תורת מטבע לגבי נפשיה. שוב מהני גם לגבי כסף לדידי שוה דהוי טיבעא גם לגבי כסף. וממילא במלוה דינר בדינר זהב הוי כמפרש לדידי שוה לי דהא מפרש שאינו רוצה שישלם לו כסף עבור הדינר זהב. רק דינר זהב שאצלו חשיב יותר. וממילא י"ל דלא אסור כלל דלא דמי לסאה בסאה כנ"ל. וכיון דרק מדרבנן אסור במה שאינו טיבעא כנ"ל ממהני בהנ"ל מהני לדידי שוה דחשיב טיבעא כנ"ל: אך י"ל דלענין זהב לגבי כסף לא מהני זה כיון דזהב בלא זה חשיב יותר רק מ"מ כסף דחריף הוי יותר טיבעא א"כ לא מהני לדידי שוה לשויה חריף דמ"מ אינו חריף דלדידי שוה לא שייך יותר רק לענין שיוי יותר או לענין החשיבות דאצלו חשיב יותר. אבל לא למשוי' חריף שהוא היוצא לכל אדם. דכמו דאמר בנחושת דאף באתרי דסגי טפי מכספא מ"מ כיון דאיכא אתרי דלא סגי וכסף סגי בכל דוכתא הוי כסף טיבעא יותר אף במקום שנחושת סגי יותר. א"כ גם לדידי שוה לא מהני דאף שנגדו יותר מ"מ כסף חריף לכל כנ"ל. אף שיש לחלק קצת דאדם יכול לעשות בשלו כאלו הי' בכל מקום חריף יותר מ"מ הסברא כנ"ל דלא מהני לענין חריף לדידי שוה כנ"ל: וא"כ מיושב הכל בעזה"י דלעיל דייק שפיר דדהבא טיבעא דאי פירי לגבי כסף הי' אסור דינר זהב בדינר זהב דלנגד כסף לא מהני לדידי שוה כנ"ל. משא"כ כאן להיפוך אי דהבא טיבעא ללות דינר כסף בדינר כסף פריך שפיר לגבי נפשיה מי איכא למ"ד דלאו טיבעא וכיון שיש עליו תורת טיבעא רק דהבא דחשיב יותר הוי טיבעא יותר מכסף משום החשיבות. שוב מהני לדידי שוה דאצלו כסף חשוב יותר כנ"ל. וממילא מותר ללות דינר כסף בכסף דהוי לדידי שוה כנ"ל ופריך שפיר ואח"כ אמר אלא דינרי זהב כו'. ורצה להוכיח לס"ד דע"כ דהבא פירי דאי לג"נ טיבעא סבר עכשיו דהיה מותר ללות דמהני גם לנגד כסף לדידי שוה כנ"ל. או דטעמא דחריף ג"כ משום חשיבות בשביל זה כמ"ש לעיל ממילא מהני גם בזה לדידי שוה כנ"ל. ודחי אח"כ דאף אי כנ"ל מ"מ דלמקח וממכר פירי לגבי כסף לא מהני לדידי שוה כו'. או דחכמים שוי' כי פירי כיון דלכל עולם כן לגבי כסף כנ"ל: עוד י"ל דשם ברב לא הזכיר רק אוזיף דינרין כו' ולא מה ששילם. ממילא לא הוי כלל כלדידי שוה כו' ושייך כמו גבי חטין דמסתמא היה ניחא לה בכסף עבור הזהב שהוא טיבעא כנ"ל. ופריך שפיר דע"כ זהב טיבעא כנ"ל. משא"כ בר"י דאמר להדיא אסור כו' דינר בדינר דמשמע שפירש שישלם לו דינרין כו'. פריך שפיר כיון לגבי נפשיה טיבעא הוי לדידי שוה כנ"ל: ובפשיטות י"ל דהא מכל המשנות משמע דמותר לוות דינר כסף כמ"ש הנמוקי יוסף וא"כ אי כסף פירי לגבי זהב ע"כ כיון דלגבי נפשיה טיבעא מותר ופריך שפיר כספא מי אלמ"ד כו'. משא"כ אי כסף טיבעא וזהב פירי מצינן למימר דזהב באמת אסור כיון דלגבי כסף פירי ואיקור וזול כנ"ל ולא מהני מאי דלגבי נפשיה טיבעא כהסברא הפשוטה: עוד י"ל דהנה בבא קמא צ"ז ע"ב אמר בש"ס במלוה מטבע והוסיפו עליו דנותן לו מטבע היוצא ואינו רבית. ופריך והא זילא פירי ומסיק דאי מחמת טיבעא זיל אסור ע"ש. אף דהוא אותה מטבע מ"מ כיון שיכול לקנות כל פירי יותר מבעד מטבע ראשונה שהיה בשעת הלואה אסור. ואי מחמת תרעא זיל אף דשבח לענין נסכא מותר אם אינו דבר מופלג יותר מחומש ע"ש. והחילוק דהתם שהוא יותר לענין כל דבר המצוי לקנות מחזי רבית ואסור משא"כ כשלענין כל דבר הוא כמו שהיה רק לענין דבר מיוחד יש עדיפות למטבע זו לענין נסכא וכה"ג אינו רבית ומותר ע"ש. וא"כ לכאורה בדינרי זהב דאמר דאי הוי טיבעא מותר אף שנתיקר הזהב ונותנין עבורו כסף יותר מ"מ אמרינן כסף הוא דזל וטיבעא דזהב כדקאי קאי ומותר. ולכאורה למה נהי דטיבעא הוי מ"מ הא בשעת פירעון זילי פירי מחמת הטיבעא דכיון דכסף הוא היוצא בהוצאה דחריף לקנות הכל. וא"כ כשנותנין כסף יותר בעד הדינר זהב ממילא יכול לקנות הכל יותר בעד הזהב דכסף הוא המטבע היוצא לגבי כל דבר. וא"כ ממילא זילי פירי ע"י הטיבעא א"כ אף שהזהב טיבעא היה אסור דכיון שנתיקר הזהב ממילא יכול לקנות הכל יותר בעד הזהב בשעת פירעון מבשעת הלואה שהיה כסף פחות בעד הזהב והוי זיל פירי מחמת טיבעא דאסור אף שהוא טיבעא כנ"ל: אך לא קשה למ"ש לעיל דטעם איסור סאה בסאה אף דגם שלו היה מתיקר מ"מ כיון דכסף עדיף יותר משוה כסף חשבינן הסתם שיהיה מרוצה אם הי' נותן לו דמי החטין מיד יותר מחטין שהוא שוה כסף וחשיב כאלו הלוה לו המעות ועתה מחזיר לו יותר. וא"כ בדינרי זהב ג"כ אי חשיב פירי וכסף טיבעא חשיב גם כן כשמלוה דינר זהב בדינר זהב כאלו מכרו לו דמסתמא הי' מרוצה בכסף יותר כשהיה נותן לו מיד כסף שיוי הדינר זהב ולכך חשיב רבית. אבל אי דהבא טיבעא וכספא פירי לגבי זהב. ממילא ודאי דלא חשבינן להיפוך כשמלוה לו דינר זהב שישלם לו דינר זהב דנימא שיהיה מרוצה בכסף שהוא שוה כסף לגבי זהב שהוא טיבעא דאדרבא כיון שמתנה מטבע הטוב יותר ממה דהוי פירא לגביה לא חשבינן כסף שיהיה כמוכר בעד שוה כסף,. וא"כ אי זהב טיבעא לגבי כסף אין כאן רבית כלל אף דזילי פירי עכשיו מחמת טיבעא שהוזל הפירות ע"י הכסף דזל מה בכך הא אם לא הי' מלוה לו והי' הדינר זהב אצלו ג"כ הי' לו פירות כ"כ דלא שייך טעם הנ"ל כאלו מכר כיון שהוא טיבעא כנ"ל. דלא דמי להאי דב"ק דהוסיפו על המטבע דאם לא הי' מלוה לזה הי' לו מטבע הראשונה שהיה לו פירות פחות ממה שיש לו עכשיו ע"י הפירעון אסור כנ"ל. משא"כ כאן דהוא מטבע שהלוהו אז דוקא אי פירי כו' וחשיב כמכר בעד טיבעא משא"כ אי טיבעא אף דהזול תלוי בכסף והוזלו פירי בשביל המטבע מ"מ גם בלא הלואה היה לו פירות כעכשיו כנ"ל: אמנם י"ל דשפיר סברת הגמרא לעיל בזהב דאף דלגבי נפשיה טיבעא הוי מ"מ אי לגבי כסף פירי אסור והוא מטעם הנ"ל דאף דלגבי נפשי' טיבעא מ"מ הא זילי פירי מחמת טיבעא דשוב חשיב כהוסיפו עליו שנעשה מטבע זו שלגבי נפשיה מטבע נעשה שוה יותר כיון דהזהב הוא דאיקור א"כ נתיקר שיכול לקנות הכל יותר בעדו שלוקח כסף יותר וממילא הכל יותר. ואף דגם אצלו היה מתיקר זה לא מהני כמו סאה בסאה כיון דודאי היה מרוצה כשיתן לו כסף או שויו כנ"ל. ושוב שיהיה ההיתר רק מצד דלגבי נפשיה הוי טיבעא וזה לא מהני דעכ"פ הוסיפו עליה שנתיקרה מטבע זו שיכול ליקח הכל יותר עבורו כיון דכסף כדקאי קאי וזהב הוא דאייקר כנ"ל. ודייק לעיל שפיר מדמותר ללות דינר זהב דטיבעא הוי גם לגבי כסף כנ"ל. אבל בכסף אי פירי לגבי זהב מ"מ אמר הגמרא כיון דלגבי נפשיה טיבעא מותר ללות כו' דהא ניהו דחשיב כאלו הכסף נתיקר לגבי זהב וכהוסיפו כנ"ל. מ"מ לענין כל הפירות לא נתיקר הכסף כלל דאינהו נינהו דזילי דלגבי פירות כסף טיבעא שהוא חריף היוצא כנ"ל. ולא נתיקר הכסף כלל לגבי כל הדברים רק לגבי זהב שיכול ליקח בעדו זהב יותר וא"כ הוי רק כשבח לענין נסכא שכשנתיקר רק לדבר מיוחד אינו אסור כלל במטבע כיון שע"פ דין צריך לשלם לו מטבע זו. ממילא הכסף דלענין כל הפירות לא אייקר כלל רק לקנות זהב שפיר אין איסור כלל. ודוקא בזהב כנ"ל. משא"כ כסף אף דפירי לגבי זהב מ"מ אמר שפיר מי איכא למ"ד לגבי נפשיה לאו טיבעא וממילא מותר אף דלגבי זהב פירי כנ"ל. ושפיר גם למסקנא דתליא במו"מ מ"מ גם להסוברים כילדותיה דר' מכל מקום מותר ללות דינר כסף בדינר כסף כנ"ל וא"ש: |