אמר רב אשי כילדותיה מיסתברא ודייק ממתני' דקתני הנחשת קונה את הכסף ונדחה ואמיק' איצטריך סד"א הני פריטי דנחשת באתריה דסגיין אינהו חריפי טפי מכספא ואימא טיבעא הוי קמ"ל כיון דאיכא דוכתא דלא סגיין בהו פירא הוו ואע"ג דחריפי טפי מכספא.

ואף רב חייא סבר דהבא טיבעא הוי דרב אוזיף דינרי מברתיה דר' חייא וכו'.

אמר רבא האי תנא סבר דהבא טיבעא הוי דתניא פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי למאי נפקא מינה לקידושי אשה לידע כי אין אשה מתקדשת בפחות משמונה באיסר האיטלקי אבל הפרוטות עולות ויורדות והעיקר חשבון זה האיסר. איסר אחד מכ"ד בדינר של כסף למאי נפקא מינה למקח וממכר פי' מי שמכר חפץ לחבירו בכך וכך איסרין חייב לתת לו איסרין שהן כל כ"ד דינרין דינ' דינ' של כסף שהן רביעי של סלע.

דינר של כסף אחד מכ"ה בדינר של זהב למאי נפקא מינה לה' סלעין דפדיון הבן. פי' דינר כסף הוא רביע סלע כ"ה דינר כסף הוה דינר של זהב נמצאו בדינר ו' סלעים ורביע סלע נמצא פדיון הבן שהוא ה' סלעים ד' חומשין מדינר של זהב וסבר האי תנא עיקר המטבע דינר של זהב והכסף כמו פירות חשוב ואין משערין אלא בדינר של זהב הילכך כשהן כ"ה דינר של כסף בדינר של זהב נותן לכהן בפדיון הבן כ' דינרין שהן ד' חומשי דינר של זהב ואם הן ל' נותן לכהן כ"ד דינר שהן ד' חומשי דינר של זהב ואם הן ט"ו דינר של כסף בדינר של זהב נותן לכהן י"ב דינר שהן ד' חומשי דינר של זהב. אלא אם תאמר הכסף מטבע והזהב פירא משער תנא במידי דאוקיר וזיל שאם נמכר דינר זהב בכ"ה דינר כסף נותן לכהן כ' דינר בפדיון שהן ד' חומשי דינר זהב ואם הם ל' נותן כ' שהן שני שלישי דינר זהב ואם הוקרו ועמדו ט"ו דינרי כסף בדינר של זהב חייב לתת לכהן דינר זהב ושליש דינר זהב למלאות לו כ' דינרי כסף אלא ודאי האי תנא סבר דהבא טיבעא הוי נתברר כי זה התנא סבר דהבא טיבעא הוי. ור' חייא ור' אשי דהויא בתרא סברי דהבא טיבעא הוי ובשינוי דחינן לטעמיה ואית מאן דאמר אשינוי לא סמכינן. ג' שמועות נאמרה שמועה זו שתיהן הראשונה והשניה עלו בקושיא והשלישית היא המחוור ועיקרם בענין מעשר שני ונתתה בכסף. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך תנן התם במעשר שני פ"ב ב"ש אומר לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב וב"ה מתירין אמר רבי עקיבא אני עשיתי לרבן גמליאל ולר' יהושע את כספם דינרי זהב. פי' אדם שמכר מעשר שני שלו בסלעים שהם של כסף וביקש עוד למכור הסלעים בדינרי זהב בית שמאי סברי דהבא פירי הוי ואין לאדם לקנות בדמי מעשר שני פירות אלא בירושלים בלבד ולפיכך חוץ לירושלים לא יעשה.

וב"ה סברי דהבא טיבעא הוי וכספא פירא ומותר למכור פירות מעשר שני במטבע ברחוק חוץ מירושלים. וחלקו ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר בסילעין על דינרין מחלוקת אבל פירות בדינרי זהב אפי' לב"ש מחללין דדינרי זהב לגבי פירות ודאי טיבעא הוי וחד אמר בפירות על דינרין מחלוקת וכל שכן בסלעין על דינרין.

גמרא: כילדותיה מסתברא מדקתני הנחשת קונה את הכסף וכו' השתא לגבי דהבא דחשיבי מיניה וכו'. קשיא לי והא מתני' גופא קשיא דקתני סיפא מטלטלין קונין את המטבע והא תו למה לי השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת טיבעא הוי לגבי מטלטלין דאיהו טביע וחריף ואינהו לא טביטי כלל מיבעי, ופירוקא דהאי מטבע דקתני לאו מטבע כסף בלמוד הוא אלא אפילו של נחשת ואפילו של זהב דאע"ג דלגבי שאר טבעי הוו פירא לגבי מטלטלין טבעא הוו ולשון מטבע הוא כל שטבוע ובכללו זהב ונחשת והכי גמי אמרי' בפרק שבועת הדיינין דפרוטה בכלל מטבע איתיה והכי אסכימו ר"ת ורבינו יצחק אלפסי ז"ל דדהבא לגבי מטלטלי ופירי טבעא הוי.
ובתוספתא (ג, ז) תנא כותיהו דקתני כללו של דבר כל שנקנה קונה פירש כל שהוא נקנה ואינו דמי' כגון המטלטלים שהן הנקנין קונה במשיכתן הדמים ולא הדמים שהם הקונים קונים אותו במשיכתן וזהו כלל לכל מטבע שבעולם כנגד המטלטלים בין של זהב בין של נחשת.
ועוד ראיתי בירושלמי (פ"ד ה"א) זה הכלל כל הירוד מחברו קונה את חברו אמר רב אשי מאן תניתה ר"ש ברבי וכו' פי' דס"ל דכסף קונה את הזהב ולמדנו שהמטלטלים קונין את הזהב ואת הכסף ואין הזהב והכסף קונה אותם ואפילו הנחושת קונה הזהב והכסף ואין א' מהם קונה אותו. וא"ת א"כ ליתני הנחשת קונה את הזהב ואין הזהב קונה את הנחשת וכ"ש כסף דחריף דהוי טיבעא איכא למימר אי תנא הכי ה"א נחשת קנה זהב משום דעדיף טובא מיני' ואע"ג דפריטי חריפי כיון דזהב עדיף כמה כפלי כפלים ה"ל זהב טיבעא וגבי כסף דעדיף אע"ג דלא עדיף כזהב ה"ל זהב פירא כיון דכסף חריף אבל נחשת לגבי כסף כיון דנחשת חריף וכסף לא עדיף מיניה כולי האי אימא לך נחשת טיבעא להכי תנא נחושת קונה את הכסף וכ"ש הנחשת [והנחושת והכסף] והזהב כולן אין קונין את המטלטלין מדלא קתני [הזהב] קונה את המטלטלין וכ"ש כסף ונחשת ראיה לדבר כסף בילדותיה דר' שהוא פירא וקני זהב ואעפ"כ אינו קונה את המטלטלים שא"כ מצינו מעות קונות במטלטלים ומתני' קתני נתן לי מעות יכול לחזור בו אף הזהב בזקנותו דר' אע"פ שהוא פירא לגבי כספא טיבעא הוא לגבי מטלטלים וכ"ת לא דמי כסף לזהב כדאמרי' לקמן בסמוך וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלקת ולא אמרי' מידי דהוה אכסף לב"ה לאו מינתא היא דכיון דמתני' קתני בילדותיה הכסף קונה את הזהב ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף שמעי' ממילא דכי הדדי נינהו דבחד לישנא תנהו וחד דינא אית להו, ועוד דר' יוחנן הוא דאמר מחללין פירות על דינרין וגמרינן מכסף לב"ה דאלמא דהבא לענין פירא טיבעא הוי כמו שכתוב בהלכות רבינו ז"ל.
ועוד הביא רבינו ראיה מדתניא לקמן ר"ש אומר טלית קונה דינר זהב ומה שדחו דר"ש ס"ל כילדותי' דר' ליתא דא"ה דמהדרי' בתר דיוקי' לאשכוחי תנא דס"ל כילדותיה לימא ר"ש דאמר הכי מפורש ועוד דהא לא פליגי רבנן עליה כלל ולאו הא מילתא אתא לאשמועינן כי היכי דנימא פלוגתא היא אלא משום אבל אמרו נקט לה ואיהו אמר מ"מ כך הלכה אלמא מילתא פשיטא הוא וליכא מאן דפליג עלה.
ותנ"ה בתוספתא הזהב קונה את הכסף וכו' עד טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית ר"ש אומר כשאמרו טלית קונה דינר זהב מ"מ וכו' וא"ת א"ה תיקשי למ"ד אף בפירות על דינרין מחלקת דאלמא פירא מיקרי לדידיה אפילו לגבי פירי איכא למימר טעמיה דמ"ד הכי משום דלא מחללינן אלא אטבעא גמור דומי' דוצרת הכסף והיינו דקס"ד לאותובי מפריטי ופריק שאני פריטי דחריפי ודמו לכסף ועוד הרי נחשת שהוא קונה כסף ואינו קונה מטלטלים דדמים נינהו וכדאמרי' לקמן נתנה לספר מעל ואקשי' והא בעי ממשך תספורת וכו' אף הזהב אף ע"פ שהוא קונה כסף אינו בדין שיקנה מטלטלין וכל זה ראיה שאין דינר זהב קונה טלית ופירות כמו שהסכימו רבינו יצחק אלפסי ור"ח ז"ל ואין כאן בית מיחוש.
אלא שהגאון רבינו האיי חלוק בדבר ואומר שדינר זהב קונה טלית ונקנה בחליפין ותמהני פה קדוש היאך יאמר דבר זה שיהא נקנה בחליפין ואפי' כשת"ל פירא הוי לענין דמים במקח וממכר לענין חליפין לא מקני דדעתיה אצורתא וכ"ש שאינו נעשה הליפין תדע דאמרי' לקמן תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין פי' וש"מ מטבע נעשה חליפין ואי ס"ד לענין חליפין נמי פירא הוי היכא שמעת מינה דמטבע נעשה חליפין הא זהב פירא הוי לתנא דידן ונהי נמי דמטבע נקנה בחליפין ש"מ נעשה חליפין לא שמעת מינה ומאי האי דאקשי' תרויהו ליקנו אהדדי דילמא זהב קונה את הכסף משום דפירא הוא ומטבע נקנה בחליפין כםף אינו קונה את הזהב משום דטיבעא הוא ואינו נעשה חליפין אלא ודאי אפילו לגבי למאי דהוי פירא ה"מ לענין דמים במקח וממכר אבל לענין חליפין לא דהא דעתיה אצורתא.
ובקשתי לי חבר ומצאתי כתוב בשם רבינו ברוך ז"ל ליכא למיחש לגאון דאמר מטבע זהב נקנה בחליפין דדעתיה אצורתא ואע"ג דלענין מיקנא כפירא הוי ונראה שרבינו הגדול סבור שמפני כך חשבו זהב כמטבע לענין חליפין אפילו לגבי כסף משום דכיון דטיבעא לענין פירי ומטלטלי חשיבא צורחת ודעתיה אצורתא אבל אם היה פירא לכל מילי בדמים הוה פירא נמי לענין חליפין דהא לאו מטבע הוא כלל וצורתא דאית ביה כמאן דליתא דמי ועביד חליפין כדברי הגאון ונמצא מסתייע אף מזה לומר שהוא טיבעא לענין פירי ולפיכך דעתיה אצורתא ולא עביד חליפין אפילו לגבי כספא וכן עיקר.
ומסתברא שאין דינר זהב קונה דינר זהב דתנן כל המטלטלין קונין זה את זה וארשב"ל ואפילו כיס מלא מעות ואוקימנא בדינרא ניאקא ואניגרא ואלו דינר זהב בדינר זהב לא דלאו פירא הוא אלא לגבי כספא ולא מצינו מטבע קונה מטבע כמותו וזהו שאמרו טלית קונה דינר זהב אבל דינר זהב לחבירו לא.
ואי קשיא לך הא דאמרי' בגמרא אי אמרת בשלמא טבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור, ואמאי דילמא לעולם פירא הוי לגבי כספא ימיהו לגביה נפשיה טיבעא הוא ושרי לא קשיא שאינו מותר לעולם בהלואה אלא א"כ הוא טבעא לכל דבר כדאמרינן לקמן בשמעתין ואההיא מסקנא סמכינן תדע דאי לאו הכי הוה ליה למימר לעולם אימא לך פירא הוי לגבי כספא ומיהו כיון דלענין פירי וה"ה לנפשיה טבעא הוי מותר דהכי קס"ד למימר קמן אלא ש"מ אמסקנא דהכי סמכינן:

אלא אי אמרת פירא הוי משפר תנא במדי דיקיר וזול. ואע"ג דקא משער בכספא וקסבר פירא הוא כי קא משער ביה נחשא הוא דמשער ביה ונחשא לגבי כספא פירי הוי לכ"ע כדתנן הנחשת קונה את הכםף ונפקא מינה דכל היכא דקאי כספא בהדי דהבא בשיעוריה ולגבי נחשא יקיר וזיל תלינן בנחשא ובעינן לשעורי קדושין בכסף זה, אבל כספא אי ס"ד טבעא הוא לגבי דהבא היכי משער כספא דאיהו טבעא בדהבא דאיהו פירא לגביה:

דב"ה סברי כספא פירא ודהבא טבעא. פי' למאי דקס"ד השתא ה"ה דהוה ליה למיתני לא יעשה אדם דינרי זהב סלעים דברי ב"ה וב"ש מתירין אלא רבותא קמ"ל דאפילו למיחל סלעים על דינרין שרו ב"ה דטבעא הוי לגמרי וכח דהתירא עדיף ליה.
וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת פי' דכיון שא"א שלא נחלל עוד הזהב הזה בכסף שאין אדם מוציא ליקח צרכיו בזהב וגבי כסף איהו הוי פירא לא מחללינן ביה דרחמנא אמר וצרת הכסף ונתת הכםף מידי דלא מיתזל ולא מפסיד ביה מעשר ומשום הכי חשיב כפירא לגביה נפשיה מפני ששמין אותו בכסף ואזלי' ביה בתר בסוף אבל כסף לב"ה אין שמין אותו בזהב משום חורפיה שאינו צריך לפרטו בזהב לעולם ומעיקרא טיבעא והשתא טיבעא והיינו טעמא דפריטי לקמן, כנ"ל:

הזהב אצל הכסף כבר ביארנו שהוא נקרא סחורה אבל הזהב אצל עצמו ר"ל זהב בזהב ששניהם בצורת מטבע יראה שדינו כדמים בדמים והרי הוא מטבע ולא נקנה אחד במשיכת חברו ואפילו היה האחד יוצא בחריפות יותר מן השני כגון שהיה אחד גס ואחד דק וכן יראה מסוגיית השמועה בענין תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אין מחללין ואע"פ שהלואת דינר בדינר אסורה בו כפירות לא אמרוה אלא מחומרת רבית הואיל ולענין מקח וממכר עשאוהו כפרי הזהב אצל פרוטות של נחשת יראה שהנחשת נקרא מטבע מתוך שהוא חריף ביותר שאף אצל הכסף היה בהם פקפוק לומר כן עד שהוצרך ללמד שהכסף מטבע אצלם הזהב אצל מעות הרעות אם מעות הרעות אלו נפסלו לגמרי יראה שהזהב נקרא' מטבע ר"ל זהב הטבוע ואם לא נפסלו לגמרי יראה שהזהב סחורה אצלם שאע"פ שאין יוצאין כל כך בריוח יוצאים הם יותר מן הזהב הזהב אצל אסימון הואיל והאסימון אינו אלא כחתכה של כסף יראה שהזהב כמטבע אצלו הנחשת אצל עצמו אין ספק שהוא מטבע וכן אצל כלם חוץ מן הכסף או מעות הרעות שלא נפסלו מכל וכל הכסף אצל עצמו אין ספק שהוא מטבע ודמים בדמים אע"פ שקצת מטבעותיו יוצאות בחריפות יותר מקצתם מעות הרעות אצל עצמן ואצל אסימון אם לא נפסלו מכל וכל אלא שיוצאין על ידי הדחק הרי הן מטבע וכמעות במעות ואם נפסלו לגמרי הרי הם כמטלטלין שקונין זה את זה אסימון הן אצל עצמו הן אצל כל שאר דברים הרי הוא סחורה ואם במעות שלא נפסלו מכל וכל או בדינרי זהב וכסף או פרוטות של נחשת הרי כלן מטבע אצלו ואם במעות שנפסלו לגמרי או בחתכות זהב וכסף ונחשת הרי הן כמטלטלין שקונין זה את זה שהרי בחלול מעשר שני אמרו שאין מחללין עליו מפני שאינו מטבע ויש חולקין בקצת דברים אלו אלא שסוגיית השמועות מוכחת כדברים אלו:

ממה שכתבנו למדת שהזהב אצל המטלטלין ושאר פירות מטבע הוא והוא שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית:

גאוני הראשונים שבספרד כתבו שהזהב אפילו הטבוע פרי הוא אצל כל דבר ונקנה בהחלפת כל דבר כשאר מטלטלין ואף דינר זהב קונה טלית ואין הדברים נראין:

מאחר שביארנו שהזהב הטבוע פרי הוא אצל הכסף אע"פ שלדעתנו הוא מטבע אצל שאר דברים לענין רבית הרי הוא כפרי ואסור ללות דינר בדינר כאיסור סאה בסאה הא כל שהוא מטבע אצל הכל כגון כסף מותר ללות דמים בדמים ודינר בדינר וסלע בסלע וכן בכל המטבעות וכן יראה שמותר ללות פרוטות בפרוטות הואיל ובמקום שיוצאות יוצאות הרבה על נקל לענין הלואה מטבע הם זהו דעת רוב הפוסקים ואיני כדאי לחלוק ומ"מ דעתי נוטה שמאחר שלענין עצמו מיהא נקרא מטבע מותר ללות דינר בדינר במקום שיוצאין שם:

יש שואלים אחר שאסרת הלואת דינר זהב בדינר זהב מצד שהוא פרי אצל הכסף אע"פ שהוא מטבע אצל שאר דברים נמצא שלדעת מי שהיה אומר שהכסף פרי אצל הזהב והוא דעת ילדותו של רבי היית אוסר הלואת דינר כסף בדינר כסף ואיסור זה מעולם לא היה ולא נברא ובפירוש אמרו למטה דינר של כסף בדינר של כסף מי איכא למאן דאמר דלאו טיבעא הוא עד שמפני קושיא זו פסקו כדעת הראשונים לומר שהזהב פרי הוא אצל כל דבר ואלו היה מטבע אצל שום דבר היה מותר בו ללות דינר בדינר כמו שאמרת בכסף ומ"מ אין אנו צריכין לכך שהכסף הכתוב עשאו מטבע שהרי צוה לפדות בו הקדשות ומעשר שני והוא הוא שהוזכר לענין הלואה ובאיסור רבית וכדכתוב אם כסף תלוה ואומר נשך כסף וכו' ולא היה בו צד להפקיע שם הלואה ממנו:

גדולי הפוסקים כתבו שלא אמרו שהזהב הטבוע מטבע אצל פירות ומטלטלין אלא בדינרין היוצאין באותה מדינה אבל אם לא היו יוצאין בכאן כלל אם מצד שנפסלו מחמת מלכות או מחמת מדינה אם מחמת פסול עצמן אם שאין מטבע זה יוצא בכאן כלל והוא צריך להביאם אצל שלחני ולהחליפם הרי הם כפירות וכן הדין במעות הרעות של כסף הרי הם פרי אצל כל דבר ומ"מ יש מי שאומר דוקא שאין השלחנים קונים אותם אלא כשיעור הכסף שבה ואין צורתם מועלת כלל אבל מטבע היוצא במדינות שאין רחוקות כל כך או שהסוחרים מצויים לילך שם הואיל וכל כיוצא בזה קונין אותם יותר מחשבון כסף שבהן בודאי הרי הם מטבע אצל הפירות אלא שהם פרי אצל מטבע היוצא ולענין הלואת דמים בדמים והדברים נראין אע"פ שמלשון גדולי הפוסקים והמחברים לא נראה כן:

ממה שזכרנו למדת שאסור ללות סאה בסאה וכן הדין בכל שהוא נקרא פרי או סחורה ואינו נקרא מטבע ועל הדרך שאסרנו הלואת דינר זהב בדינר זהב ומ"מ אם היה ללוה זה דינר זהב בביתו ואינו פנוי עכשו לילך לביתו או שהיו ביד בנו או שנסגר ביתו ולא יכול ליכנס וכן כל כיוצא בזה הרי זה מותר הרי זה כמי שהקנה לו זה שבביתו בזה וקנאו מלוה מעכשו וברשותו הוקר וכן הדין בהלואת סאה בסאה שהלואה כזו אינה אלא מאיסור סופרים ובזו לא גזרו ואפילו לא פרעו מאותה שבביתו אלא מאותה שבשוק שהרי בידו לעשות כן הואיל ואין זה קנין גמור ומ"מ סאה בסאה ועוד אף ביש לו אסור שהרי איסור תורה הוא ואם תשיבנו מה שאמרו למטה הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו ואמר לשלחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אתן לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בבית יש לו מותר שנעשה כאומר הלוני עד שיבא בני וכו' ההיא בדרך מקח וממכר הוא ואין בו אלא איסור סופרים ויש לו מותר אבל דרך הלואה שיש שם איסור תורה אף ביש לו אסור וענין איסור סאה בסאה יתבאר בפרק איזהו נשך בע"ה:

אין האשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וכל שנתן לה אחד משמנה באיסר מקודשת ובפחות מאחד משמנה אפילו הוזלו פרוטות אינה מקודשת שאין העקר אלא אחר המטבע הגדול וכן איסר זה עשרים וארבעה מהם בדינר של כסף ואם נתחייב לחברו כ"ד איסרין במקחו ואין לו איסרין נותן לו דינר כסף ואפילו הוקרו האיסרין שהכל הולך אחר המטבע הגדול וכן דינר זה עשרים וחמשה מהם בדינר של זהב ואם פדה את בנו ואין לו חמש סלעים כסף נותן לו דינר זהב ומחזיר לו חומשו ואפילו הוקרו סלעי הכסף שהכל הולך אחר המטבע הגדיל ואע"פ שאמרו על הזהב שהוא פרי אצל הכסף שמ"מ המטבע הגדול הוא העומד במקומו וסוף הכונה אינו אלא בו ויש חולקים בדברים אלו כלם לענין פסק אע"פ שמפרשים את השמועה בכך:

מי שיש בידו פירות מעשר שני וחללם על מעות ורוצה לחללם על כסף אחר עושה ואין אומרים כסף ראשון ולא כסף שני הן שהיה בידו מטבע קטן ורוצה להחליפו בגדול להקל משאו הן שהיה בידו גדול ורוצה להחליפו בקטן הימנו לעשות ממנו הוצאותיו הן זהב על הכסף הן כסף על זהב ואע"פ שהזהב נקרא פרי אצל הכסף ואין מחללין מטבע על הפרי מ"מ בענין זה הקלו שסוף הכונה לא היתה אלא להקל המשא ויש מפרשים ממה שאמרו התקינו שיהו כל המטבעות יוצאות בירושלם מפני כך וכל שהמטבעות כלם יוצאים שם ודאי ראוי לומר שיהא החשוב נקרא טיבעא ואין צריך לומר שמחללין דינרי זהב על כסף או פירות עצמן בזהב ומ"מ אין מחללין מטבע על פירות אחרות במה דברים אמורים בדברים שאין ראויים לאכילה והוא צריך לחללם פעם אחרת בירושלם כגון בגדים ושאר מיני סחורות אבל בדברים הראויים לאכילה ושדעתו לאכלם בירושלם מחללין כמו שאמרו בפרק הגוזל דזבין מיניהו בהמה ומסיק לה וכן מחללין פירות על פירות אחרות אם נהנה באלו השניות יותר מן הראשונות אלא שיש בזו קצת תנאים אלא שלכתחלה לא יחלל על שאינו מינו ולא מן היפה על הרעה ואם עשה עשוי:

גדולי המחברים חולקים בהרבה דברים מאלו שכתבנו והוא שהם פסקו שאין מחללין לכתחלה מעות על מעות אחרות הן כסף בכסף או נחשת בנחשת הן כסף בנחשת או נחשת בכסף כמו שיתבאר בפרק זה אלא שאם עשה עשוי וכבר כתבנו למעלה שלדעתנו לא נאמרו דברים אלו אלא במי שאין עושה כן לצורך הוצאת ירושלם ולא להקל משאו להביאו לירושלם כמו שיתבאר למטה וכן פסקו שאין מחללין לכתחלה מעות על פירות חוץ לירושלם ואם עשה כן יאכלם בירושלם ולא יחללם על בהמה חיה ועוף חיים ואם עשה כן לא קנה מעשר שמא יגדל מהם עדרים כמו שיתבאר במסכת סכה פרק לולב הגזול אבל השחוטים הרי הם כשאר פירות ואע"פ שאותה שבפרק הגוזל יראה שבחיה הוא אומר כן אפשר שמפני הדחק התירו שלא היה יכול להעלות המעות מפני שהמלכויות מקפידות זו על זו כמו שנאמר שם וכן פסקו שאין פודין פירות מעשר אלא בכסף אבל מעשר שני של דמאי מ"מ לכתחלה מחללין כסף על כסף ונחשת על נחשת וכסף על נחשת ונחשת על כסף ונחשת על פירות כמו שיתבאר בפרק זה:

אמר רב אשי כילדותיה דרבי מסתברא. פירוש דסיפא דמתניתין מכרעת כגירסא דגריס בילדותיה מדקתני הנחשת וכו' פירוש דבנוסחא דסיפא לא היה מחלוקת וכולם גורסים כן. הריטב"א.

דאיהו חשיב מיניה ואיהו חריף מבעיא. כך הגירסא בספרים. ומדלא כתיב מיניה אחריף כמו אחשיב משמע דשניהם שוין בחריפות ומכח חשיבות עביד קל וחומר אף על גב דלא אזיל בתר חשיבות הני מילי כסף נגד זהב דכסף חריף וזהב לא חריף כלל הילכך עדיף חריפות מחשיבות אבל כסף ונחשת דשוין בחריפות וכסף חשיב עביד שפיר קל וחומר מחשיבות. ומשני אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגי וכו'. כלומר בכל מקום הם שוין לכסף בחריפות ויש מקומות דחריפי טפי אימא טיבעא הוי מכל מקום משום דחריפות עריף ליה מחשיבות קמשמע לן. ונראה דנחשת הוי טיבעא לגבי דהבא מדהוה קא סלקא דעתין דאפילו לגבי כספא דחריף מדהבא הוי טיבעא. ומיהו לפי מה שהיה שונה בילדותו הכסף קונה את הזהב ואף על פי כן היה שונה הנחשת קונה את הכסף וכיון דלגבי כספא דהוי פירא כל שכן לגבי דהבא דהוי פירא. וכי תימא מאי ניחא ליה לרב אשי לילדותיה טפי מזקנותיה גם לילדותיה תיקשי ליה כיון דתנא בכסף אף על גב דאיהו חריף קונה את הזהב משום דחשוב כל שכן נחשת שיקנה הכסף דחשוב וחריף. ויש לומר לילדותיה ניחא דתנא גבי כסף דבר וחילופו הוא קונה את הזהב והנחשת קונהו ואשמועינן אף על גב דלגבי דהבא פירא הוי לגבי נחשת טיבעא הוי ואף על גב דממילא ידענא ליה. אבל לזקנותו דלעולם כספא טיבעא הוי פריך שפיר אמאי תני סיפא. הרא"ש.

וזה לשון הראב"ד: הא דדאיק רב אשי ממתניתין כילדותיה מסתברא מדאצטריך למתני הנחשת וכו'. קשה לי כיון דבתר חשיבות אזלינן בילדותו אצטריך לאשמועינן דכספא תשיב מנחשת. ואיכא למימר אף על גב דלא הוה צריך למיתני כיון דחדא אורחא הוא דחשובים הוו טיבעא וזו למעלה מזו נינהו תנינהו אבל בזקנותו דבתר חורפא אזיל ושיטה דמתניתין מיחלפא ליה כיון דלא הוה צריך לא איבעי ליה למתנייה. עד כאן.

אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיין וכו'. הקשה רמב"ן מכל מקום מתניתין גופא קשיא למה ליה למתני תו המטלטלין קונין את המטבע וכו'. ותירץ דהאי מטבע לאו מטבע כסף בלחוד הוא אלא כללא הוא לכל המטבעות דמתניתין וכן הסכימו הריא"ף ורבינו חננאל דדהבא לגבי פירי טיבעא הוי. אבל הראב"ד כתב דהא דהדר ותנא מטלטלין קונין את המטבע משום דבעי למיהב טעמא לכולה מתניתין. אי נמי משום דקבעי למתני וכל המטלטלים קונין זה את זה בתורת חליפין. עד כאן. ואפשר נמי משום דאצטריך למיתני הזהב קונה את הכסף והנחשת קונה את הכסף איידי דתנא הני תנא הני נמי דאורחא דמתניתין הוא דאגב דתני הא תני הא. אבל מעיקרא כי הוה סביר לן דלזקנותיה דרבי לא הוה צריך למיתני אלא חדא קשיא ליה לרב אשי למאי אצטריך תו למיתני הנחשת קונה את הכסף אבל מכיון דאיצטריך למיתני תרתי תני כלהו דאילא תקשי לן נמי אסימון קונה את המטבע למאי אצטריך הא תנא ליה מעות הרעות קונה את היפות אלא שהראב"ד נשמר גם מזו ואמר דאסימון קונה את המעות הרעות קאמר וקמשמע לן דאסימון פירא הוי אפילו לגבי מעות הרעות. הרשב"א.

ובתוספתא תנא כוותייהו דרבינו חננאל והריא"ף דקתני כללו של דבר כל שנקנה קונה. פירוש כל שהוא נקנה ואינו דמים כגון המטלטלים שהן הנקנין קונה במשיכתו הדמים ולא הדמים שהם הקונים קונים אותו במשיכתן וזה כלל לכל מטבע שבעולם כנגד המטלטלים בין של זהב בין של נחשת. ועוד ראיתי בירושלמי זה הכלל כל הירוד מחברו קונה את חברו אמר רב בר אסי מאן תניתה ר"ש ברבי וכו'. פירוש דסבירא ליה דכסף קונה את הזהב ולמדנו שהמטלטלים קונין את הזהב ואת הכסף ואין הזהב והכסף קונה אותם ואפילו הנחשת קונה הזהב והכסף ואין אחד מהם קונה אותו ואם תאמר אם כן ליתני הנחשת קונה את הזהב ואין הזהב קונה את הנחשת וכל שכן כסף דחריף דהוי טיבעא. איכא למימר אי תנא הכי הוה אמינא נחשת קנה זהב משום דעדיף טובא מיניה ואף על גב דפריטי חריפי כיון דזהב עדיף כמה כפלי כפלים הוה ליה זהב טיבעא וגבי כסף דעדיף אף על גב דלא עדיף כזהב הוה ליה זהב פירא כיון דכסף חריף אבל נחשת לגבי כסף כיון דנחשת חריף וכסף לא עדיף מיניה כולי האי אימא לך נחשת טיבעא להכי תנא נחשת קונה את הכסף וכו' ועוד ראיה לדבר כסף בילדותיה דרבי שהוא פירא וקני זהב ואף על פי כן אינו קונה את המטלטלים שאם כן מצינו מעות קונות במטלטלים ומתניתין קתני נתן לו מעות יכול לחזור בו. אף הזהב בזקנותו דרבי אף על פי שהוא פירא לגבי כספא טיבעא הוא לגבי מטלטלים. וכי תימא לא דמי כסף לזהב כדאמרינן לקמן בסמוך וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת ולא אמרינן מידי דהוה אכסף לבית הלל. לאו מילתא היא דכיון דמתניתין קתני בילדותיה הכסף קונה את הזהב בזקנותיה הזהב קונה את הכסף שמעינן ממילא דכי הדדי נינהו דבחד לישנא תנינהו וחד דינא אית להו. ועוד הביא רבינו ראיה מדתניא לקמן רבי שמעון אומר טלית קונה דינר זהב וכו'. ומה שדחו דרבי שמעון סבירא ליה כילדותיה דרבי ליתא דאי הכי דמהדרינן בתר דיוקיה לאשכוחי תנא דסבירא ליה כילדותיה לימא רבי שמעון דאמר הכי מפורש. ועוד דהא לא פליגי רבנן עליה כלל ולאו הא מילתא אתא לאשמועינן כי היכי דנימא פלוגתא היא אלא משום אבל אמרו נקט לה ואיהו אמר מכל מקום כך הלכה אלמא מילתא פשיטא היא וליכא מאן דפליג עלה. ותניא נמי הכי בתוספתא הזהב קונה את הכסף וכו' עד טלית קונה דינר זהב כל שכן כשאמרו טלית קונה דינר זהב מכל מקום וכו' ואם תאמר אי הכי תיקשי למאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת דאלמא פירא מיקרי לדידיה אפילו לגבי פירי. איכא למימר טעמיה דמאן דאמר הכי משום דלא מחללינן אלא על טבעא גמור דומיא דוצרת הכסף והיינו דקסלקא דעתין לאותובי מפריטי ופריק שאני פריטי דחריפי ודמו לכסף. ועוד הרי נחשת שהוא קונה כסף ואינו קונה מטלטלים דדמים נינהו וכדאמרינן לקמן נתנה לספר מעל ואקשינן והא בעי ממשך תספורת וכו'. אף הזהב אף על פי שהוא קונה כסף אינו בדין שיקנה מטלטלין וכל זה ראיה שאין דינר זהב קונה טלית ופירות ואין כאן בית מיחוש. אלא שהגאון רבינו האי חלוק בדבר ואומר שדינר זהב קונה טלית ונקנה בחליפין. ותמהני פה קדוש היאך יאמר דבר זה שיהא נקנה בחליפין ואפילו כשתמצא לומר פירא הוי לענין דמים במקח וממכר לענין חליפין לא מקני דדעתיה אצורתא וכל שכן שאינו נעשה חליפין. תדע. דאמרינן לקמן תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין פירוש ושמע מינה מטבע נעשה חליפין ואי סלקא דעתך לענין חליפין נמי פירא הוי היכא שמעת מינה דמטבע נעשה חליפין הא זהב פירא הוי לתנא דידן ונהי נמי דמטבע נקנה בחליפין שמעת מינה נעשה חליפין לא שמעת מינה. ומאי האי דאקשינן תרווייהו ליקנו אהדדי דילמא זהב קונה את הכסף משום דפירא הוא ומטבע נקנה בחליפין כסף אינו קונה את הזהב משום דטיבעא הוא ואינו נעשה חליפין. אלא ודאי אפילו לגבי מאי דהוי פירא הני מילי לענין דמים במקח וממכר אבל לענין חליפין לא דהא דעתיה אצורתא. ובקשתי לי חבר ומצאתי כתוב בשם רבינו ברוך ליכא למיחש לגאון דאמר זהב נקנה בחליפין דדעתיה אצורתא ואף על גב דלענין מיקנא כפירא הוי. ונראה שרבינו הגדול סבור שמפני כך חשבו זהב כמטבע לענין חליפין אפילו לגבי כסף כשום דכיון דטיבעא לענין פירי חשיבא צורתא ודעתיה אצורתא אבל אם היה פירא לכל מילי כדמים הוה פירא נמי לענין חליפין דהא לאו מטבע הוא כלל וצורתא דאית ביה כמאן דליתא דמי ועביד חליפין כדברי הגאון ונמצא מסתייע אף מזה לומר שהוא טיבעא לענין פירי ולפיכך דעתיה אצורתא ולא עביד חליפין אפילו לגבי כספא וכן עיקר. הרמב"ן ז"ל.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין ואף על גב דמתניתין דמעשר כילדותיה דרבי רהטא האי נמי כיון דאפיך רבי מתניתין האי נמי אפכה ואיהו נמי אפכה כי היכי דתיקום מתניתין כבית הלל אלא דמשנה לא זזה ממקומה. ופסקו רבינו חננאל והריא"ף וכו'. והביא הריא"ף ראיה ממתניתין דמעשר וכו' ומכאן ראיה דדהבא לגבי פירי טבעא הוי דאינהו לאו לענין מעשר דוקא פליגי אלא הוא הדין נמי לענין מקח וממכר. אבל מה שכתב רבינו בהלכה וכל שכן דבית שמאי במקום בית הלל אינו משנה אינו מחוור דהתם לאו בדהבא לגבי פירי פליגי אלא דבית הלל סברי טיבעא הוי אפילו לגבי כספא כילדותיה דרבי אבל לזקנותיה דרבי דילמא אף בית הלל הוו מודו דאפילו לגבי פירי ומטלטלי כפירא משוינן ליה. ועוד דלההוא לישנא ודאי דבית שמאי משנה דסתמא דמתניתין כוותיה וקיימא לן כסתם מתניתין דכזקנותו דרבי. וכן מה שכתב הוא ראיה מלישנא בתרא דלכולי עלמא מוקמינן טעמייהו דגזרינן שמא ישהה עליותיו דאלמא כספא ודהבא תרווייהו טיבעא נינהו וליכא חד מינייהו פירא לגבי חבריה וכל שכן לגבי פירי. איני רואה מכאן ראיה כלל חדא דמנא לן דלהאי לישנא סבירי להו לבית שמאי ולבית הלל כספא ודהבא טיבעא הוו דילמא טעמייהו משום דסבירא להו כילדותיה ודוקא סלעין אדינרין אבל דינרין אסלעין לא. ועוד דהא רבינו ז"ל סבור דנראין דבריו דכמחלקותם של בית שמאי ובית הלל לענין מעשר כך מחלקותם במקח וממכר ואם כן היאך אפשר לומר דתרווייהו הוו טיבעא הא לא כילדותיה דרבי ולא כזקנותיה. ואם דעת הרב לומר דלהאי לישנא בתרא מחלוקתם לגבי מעשר דוקא לומר דלענין מעשר דוקא הוו בין דהבא בין כספא טיבעא הא לענין מקח וממכר דהבא פירא וכספא טיבעא כזקנותיה דרבי אם כן אין ראיה מכאן לפירי ומטלטלי דעלמא. וראיתי לרמב"ן נר"ו שטרח להעמיד ראייתו מכאן וכתב דכוונת הרב ז"ל בזה לומר דמכל מקום כיון דאיתרבי זהב אפילו לגבי כסף מכסף הכסף שמעינן דטיבעא הוי לגבי פירי לענין כל מילי דאי סלקא דעתך פירא הוה לכל מילי היכי איתרבי מכסף הכסף והא לא נקרא כסף כלל. עד כאן. ואין לשון ההלכות מוכיח כן ועוד דאכתי לאו ראיה היא דמנא לן דמרבינן מיניה כסף מיני כסף מכסף הכסף דילמא לא מרבינן מיניה אלא כסף שני וכי מחללינן כספא אדהבא משום דאית להו כילדותיה דרבי אבל לעולם אי סבירי להו כזקנותיה לא הוה סבירי להו דנחיל סלעים אדינרין אלא סלעין אסלעין אי נמי פריטי אסלעין משום כסף הכסף לרבות כסף שני. ועוד דודאי ליכא מאן דאמר דלא תיהוי דהבא טבעי חשיב קצת משום צורתיה דאי לא בכדי לא טרחי ביה ולא טבעי ליה והילכך כסף מיקרי משום דדמי למטבע דחשיב משום צורתיה והיינו דקיימא לן דאין דינרי זהב נעשין חליפין וכו' וזה שלא כדברי רבינו האי גאון וכו'. ומכל מקום כיון דיוקרא וזולא שייכי ביה תדיר שויוה כפירא לגמרי לכל מקח וממכר. וגם הרמב"ן ז"ל מביא ראיה מדתניא בתוספתא כללו של דבר וכו'. ולולי שאין דעתי מוכרח איני רואה מכאן ראיה שהרי זה כמתניתין דקתני המטלטלין קונה את המטבע בלא חסר ובלא יתר. והא דגרסינן נמי בירושלמי כל הירוד מחברו וכו' אין מכאן ראיה דאף על גב דמטלטלין ופירות ירודין מן הזהב אין מכאן ראיה דההיא כילדותיה דרבי אתיא כדאיתא התם בהדיא ולהאי סברא ודאי דהבא טיבעא גמור הוי ולא קתני מידי ולא שהוא ירוד כנחשת קונה את שהוא למעלה ממנו כגון את הכסף דבתר חשיבותא אזלינן לגמרי. אבל לזקנותיה דלא אזלינן בתר חשיבות מנא לן דדהבא טבעא אפילו לגבי פירי ומטלטלי ואי אמרת מכל מקום דהבא לזקנותיה דרבי ככספא לילדותיה לא היא דלא דמי דהבא לכספא אפילו לילדותיה דרבי כספא חריף הוא ובו קונין כל מילי וכתיב נמי ונתן הכסף וקם לה אלא דלגבי דהבא בלחוד משום דדהבא חשיב מיניה שויוה רבנן כפירא להשוות מדותיהן דירוד מחברו וכו' אבל לזקנותו דאזלינן בתר חריפות וכו' כתב הרב בעל העיטור יש לבעל הדין לחלוק דכילדותיה דרבי מסתברא וסתם מתניתין הכסף קונה את הזהב גרסינן וכן כתוב במשניות מדויקות שלנו עד כאן. ולכאורה ודאי כך היה נראה דהא רב אשי דהוא בתרא אמר כילדותיה דרבי מסתברא ואף על גב דדחינן לה דחויא היא. ועוד דהא מתניתין דמעשר ללישנא קמא וכו' וגרסינן נמי בירושלמי וכו'. הרשב"א.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: אפילו דינרי זהב ודינרי זהב אינן קונין זה את זה דכל לגבי נפשיה לעולם טיבעא הוי לענין מקח וממכר ולענין הלואה הוא שהחמירו שלא ללות דינרי זהב בדינרי זהב למאן דאמר דדהבא לגבי כספא פירי הוי כזקנותו של רבי וכדמוכח בעובדא דרב ורבי חייא והא קיימא לן כזקנותו של רבי ואלו. ואלו הטרונישיש של כסף או הזהובים או הכפולות פירא נינהו דהא לא חריפי ואסור ללותם זה בזה כל היכא דלית ליה. אבל מטבע של מדינה זו והוא מתחלף במלכות אחרת כיון דלא קפדי עליה ובאתריה הוי טיבעא גמור אף באידך נמי טיבעא חשיב ואפילו לגבי הלואה ואין בו משום רבית וכן דעת קצת רבותינו. אבל יש חוששין בדבר זה. עד כאן.

אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור לדעת רבינו חננאל והרי"ף. ואיכא למידק לימא ליה לעולם קסבר רבי יהודה דדהבא לגבי כספא פירא הוי אבל לגבי נפשיה טיבעא הוי וכו' ואלו היו דינרי זהב פירא לכל מילי כדעת מקצת הפוסקים לא היה קשה כלל משום דדהבא כיון דהוי פירא לכל מילי לגבי נפשיה לענין רבית נמי הוי פירא. אבל אי טיבעא הוי לגבי מטלטלי ופרי כל שכן דלגבי נפשיה הוי טיבעא. ויש לומר דהכא אמסקנא סמיך וכו' כמו שתירצו התוספות וכו'. ותמהני דאם כן נחשא נמי ליתסר דהא שויוה כפירא לגבי כספא והאי דלקמן לאו ראיה היא דאיכא למימר דהכי קאמר כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לגבי כספא ונחשא ואפילו לגבי פירא שויוה רבנן נמי כפירא לגבי הלואה. ותדע לך דאי לא לוקמה בדינר של כסף לבית הלל ואפילו לגבי נפשיה שויוה כפירא כיון דלמקצת מקח וממכר שויוה כפירא דבית הלל כילדותיה דרבי סבירי להון אלא דאיכא למימר דשאני דהבא דכיון דלגבי מקח וממכר דכל המטבעות בין דכספא בין דנחשא הוי כפירא לגבי הלואה נמי שויוה כפירא אפילו לגבי נפשיה אבל כספא אף על גב דהוי כפירא לבית הלל לגבי דהבא לגבי נחשא מיהא הוי טיבעא וכיון שכן לגבי נפשיה כל שכן דחשבינן ליה טיבעא ושרי והוא הדין לנחשא לזקנותיה דרבי דכיון דלגבי טיבעא דדהבא טיבעא הוי לענין הלואה נמי חשבינן ליה טיבעא כן נראה לי לדעת רבינו חננאל והריא"ף. הרשב"א.

כתוב בספר המאור מה שכתב הריא"ף בכללא דנקט שמעתתא דדהבא לגבי כספא פירא הוי כזקנותיה דרבי דסתם לן הזהב קונה את הכסף וכו'. עד ומאן דבעי למימר דלענין מקח וממכר הוי דהבא טיבעא לגבי פירא ומטלטלי צריך הוא להביא ראיה על כן וכו' וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם נראין דברי הרב רבינו חננאל וה"ר יצחק דגמרי טעמייהו ממילתא דרבי יוחנן דאמר אף על פי שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין עליו מעשר שני דהאי מילתא אליבא דבית שמאי אסירא כדאיתא בגמרא ובית שמאי לא דרשי כסף הכסף ולא אזלי בתר חשיבותא אלא בתר חורפא אם כן מאי שנא מקח וממכר והלואה מחילול דהא בהנך נמי בתר חורפא נמי אזלינן אלא לאו שמע מינה דא ודא אחת היא ודהבא לגבי כספא פירא הוי לכל מילי אבל לגבי פירא טיבעא הוי לכל מילי ומדבית שמאי נשמע לבית הלל דכל דכן הוא. ואי איכא מאן דבעי למימר דרבי יוחנן אפילו לבית הלל אמר למילתיה והיכן אמרו אסור ללות דינר בדינר ממתניתין דהזהב דלגבי מקח וממכר הוי פירא לענין הלואה נמי פירא הוי דהא הלואה ופרעון כמקח וממכר הוי ולענין חלול טעמא אחרינא הוא דכסף הכסף ריבה. הא לאו מילתא היא כלל דאי לבית הלל מאי אצטריך למימר אבל מחללין עליו מעשר שני פשיטא ואפילו כספא נמי מחללין עליה אלא בעל כרחך לבית שמאי קאמר ומבית שמאי נשמע לבית הלל כדפרישנא ומתניתין דהכא אפילו לבית הלל היא דהבא לגבי כספא פירא הוא מיהו לענין מעשר משום דכסף הכסף ריבה דהא תרווייהו טיבעא הוי לגבי פירי הילכך כספא מיקרו דאי סבירי להו לבית הלל דלכל מילי לא הוו טיבעא לא למקח וממכר דפירות ולא להלואה ולא לחליפין היכי מתרבו לענין חילול מכסף הכסף והא לאו שמעת מיניה לגבי קניות פירי ולענין חליפין טיבעא הוו. הילכך לענין חילול אפילו לגבי סלעים נמי כספא הוו ומחללין זה על גב זה ואהאי טעמא סמכינן כי היכי דתיקום מתניתין דהכא כבית הלל. ומאן דמפרש טעמא דבית הלל לענין חילול משום חשיבותא לא נהירא דבית הלל מתירין קאמרי מחייבינן לא אמרי ואם בא לחלל דינר על סלעים נמי טפי עדיף משום דחריפי טפי. והא דרבי שמעון דאמר טלית קונה דינר זהב וכו' הלכה היא וליכא לדחויה ועוד מגופא דמתניתין איכא למלפא להאי מילתא דקתני בסיפא מטלטלין קונה את המטבע ואין המטבע קונה את המטלטלין מאי מטבע אי דכספא השתא לגבי דהבא חשיב טיבעא לגבי מטלטלין מיבעיא אלא לאו אפילו דדהבא קאמר ושמע מינה כדאמרי רבוותא שמע מינה מיהו לגבי הלואת דינר בדינר אסור הואיל ולגבי כספא פירא הוי דאמרינן הוא ניהו אייקר וזול וחומרא יתירא היא. והכי פסק הרב. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור והא דתנן כל המטלטלין קונין זה את זה וכו'. עד כל מילי דלאו נעל או כלי דומיא דנעל כפירות דמו וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו אמר אברהם אין בזה הספר שגגה גדולה מזאת כי כל דבר שאינו כלי עליו דין פירות וכל שכן בעלי חיים ונעל לאו דוקא דאם כן סודר נמי לא. אלא כל דבר שאינו אוכל הוי כנעל ואיך יעלה על לב איש שהמעות הנפסלות ליהוי פירות ושור וחמור חיים מטלטלים הם אבל הבשר הוא הפירות. וכבר ראינו בנוסחת מי שראוי לסמוך עליו. ופירות נמי עבדי חליפין כיצד בשר שור בפרה או חמור בבשר שור וכו' וכבר חברתי עליו חבור גדול והוא אצלי יפקח עיניו הרואה ויראה. וקצת מן הראיה לדברי תשובה לדבריו שהוא אומר כל דבר שאינו כלי פירות הוא. האי דאקשינן למאי דסליק אדעתין מעיקרא מטבע מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין. ואם כדבריו מאי פירות נמי עבדי חליפין הוא ניהו מטבע הוא ניהו פירות דהא לאו נעל הוא. ועוד דפירות עדיפי ממטבע דהא דעתיה אצורתא ועבידא דבטלה ותרווייהו פירי נינהו. אלא שמע מינה דמעות וכל דדמי להו ככלים נינהו אי לאו דדעתיה אצורתא ולא מיקרו פירי אלא דבר הנאכל כמו שהוא. עד כאן.

נעשה כאומר לו עד וכו'. הקשו בתוספות דרב מאי קמיבעיא ליה. ותירצו דדילמא אסתפק ליה אי הלכה כהלל. ואם תאמר מעיקרא מאי סבר רב כי יזיף מינה. איכא למימר דמעיקרא הוה פשיטא ליה כתנא קמא ולבסוף אסתפקא ליה. כן נראה לי, הרשב"א ז"ל.
והר"ן ז"ל תירץ כקושית התוספות דמתניתין הוא דאמר הכי בהדיא אבל הכא נעשה כאומר קאמרינן. עד כאן

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ורבינו ז"ל היה אומר דרב קים ליה דהלכתא כרבנן אלא דהכא מיירי כשקבע לו זמן וסלקא דעתיה שלא התירו שם אלא בשלא קבע לו זמן וכדתנן הלויני עד שיבא וכו'. אבל אם קבע לו זמן אסור ואף על פי שיש לו וכדקתני רישא לא יאמר לו הלויני עד הגורן וכו' דכיון שיש לו אף על פי שקבע לו זמן מותר כיון שאינו אלא סאה בסאה וסבר דרישא דהתם שאמר שלא יאמר לחברו הלויני עד הגורן זמן קבע לה ואף על פי כן לא אסרו אלא לפי שאין לו. ולבסוף חזר בו רבינו ונראין הדברים בעיני בהפך דהא דמספקא ליה לרב היינו מפני שלוה סתם ולא קבע זמן גם לא אמר עד שיבא בני וקיימא לן דסתם הלואה שלשים יום ומיהו דעתו של רב לפרוע ואפילו תוך שלשים יום וגם יש בני אדם שפורעין תוך שלשים ואף על גב דמיעוטא נינהו וכדאיתא בפרק השותפין ומשום הכי מספקא ליה אם חשוב כקובע זמן או כאומר עד שיבא בני. אבל בקביעות זמן פשיטא דאסור דרישא דהתם אפילו בשיש לו מיירי כן נראה לי.

אחד משמנה באיסר. כתוב בתוספות ובפרק קמא דקדושין קאמר הא דאייקור איסרי וכו'. צריך עיון דמה מקשה דלעולם נימא דאיסר הוי טיבעא טפי מפרוטות אבל דינר הוי טיבעא טפי מאיסר ולכך קאמר הא דזול איסרי וקיימי ל"ב בדינר. וכן כלהו דמייתי דתלי חד בחבריה הוי אותו שנתלה בו מטבע טפי מן התלוי בו וכן פירשו תוספות לקמן גבי נפקא מינה למקח וממכר שאין יכול לומר הדינר הוא שהוקר והאיסרין עמדו במקומן. ובזה מיושב לקמן דפריך אי דהבא פירא לגבי כספא איך תולה דינר בדהבא ואולי יש לומר דזה בכלל תירוץ של התוספות. אך אין הלשון משמע כן וצריך עיון. גליון.

למקח וממכר. פירש בקונטרס אם מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבעה וכו' ואף על גב דפרישית לעיל דפעמים נמכר ביותר הכי פירושו כשנותנין עשרים וחמשה בדינר זהב, הרא"ש.

וזה לשון רבינו חננאל: למקת וממכר. פירוש מי שמכר חפץ בכך וכך איסרים צריך ליתן לו איסרים שהן עשרים וארבעה בדינר של כסף והם רביע של סלע. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: למאי נפקא מינה למקח וממכר. פירש הקונטרס ואם מכר דינר ביותר מעשרים וארבעה איסרין ונתאנה הלוקח וכו'. ואם תאמר למה איצטריך לאשמועינן דאם נתאנה הלוקח יחזיר לו האונאה פשיטא. לכך נראה לי למקח וממכר דאם מכר לו חפץ בעשרים וארבעה איסרין כשהן הולכין עשרים וארבעה בדינר והמתין עד שהוקרו לא יאמר לו אתן עשרים וארבעה איסרין אלא יתן לו דינר. ע"כ.

והראב"ד פירש לענין הא דתנן כמה תהא הסלע חסרה ויהא בה אונאה רבי מאיר אומר ארבעה איסרות וכו'. כי האונאה אחד מעשרים וארבעה בדינר אבל פחות מכאן לא שאם הוזלו איסרין ועמדו שלשים בדינר אין שיעור האונאה כאיסר אלא באחד מעשרים וארבעה בדינר. עד כאן. ובספר אחד מספרי חידושי הראב"ד כתוב וזה לשונו: אי נמי שאם קנה ממנו איסרין צריך שיתן לו כמשקל השער הזה. וזה עיקר דלדעת כל התנאים קתני לה. עד כאן.

משער תנא במידי דאוקיר וזול. ואם תאמר ואלא מאי כספא פירא והא קמשער ביה תנא כדתניא פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי. יש לומר דלא משער ביה אלא נחשא. משום דנחשא לגבי כספא פירא הוי וכספא טיבעא לכולי עלמא ונפקא מינה דהיכא דקאי כספא בשיעוריה לגבי דהבא ולגבי נחשא יקיר וזול תלינן יוקרא וזולא בנחשא ובעינן לשעורי פרוטת קידושין בכסף זה. אבל כספא אי סלקא דעתך טיבעא הוי לגבי דהבא משער תנא כספא דהוי טיבעא בדהבא דאיהו פירא לגביה. הרשב"א ז"ל.

נפקא מינה לפדיון הבן. ותימה התורה אמרה חמשת שקלי כסף ולמה לא נשער בכסף אלא בזהב ויש לומר דמסתמא כשקצב המקום שיעור פדיון הבן תלה הקצבה במטבע החשוב והיינו דינר זהב וקבלה בידיהם דבימי משה היה נמכר דינר זהב בעשרים וחמשה דינרי כסף ומה שכתוב בתורה חמשה שקלים כסף משום דקרא נקט מילתא דפסיקא ולא רצה לכתוב ארבעה חומשי דינר זהב ומכל מקום חמשת שקלים כסף הוי כאלו נכתב ארבעה חומשי דינר זהב. הרא"ש.
וזה לשון גליון תוספות: נפקא מינה לפדיון הבן ואם תאמר מנא לן לשער בזהב והתורה לא אמרה אלא חמשה שקלים כסף. ושמא כן היה שיעור חמשה שקלי כסף בימי משה. ואם תאמר ואמאי צריך ליתן חמשה שקלים של עכשו שהם גדולים דבימי משה לא היה שקל אלא עשרים גרה דהיינו עשרים כדמתרגמינן עשרין מעין שהם שלשה דינרים ושליש. ויש לומר דאמרינן בבכורות שאם יוסיפו על השקלים שצריך להוסיף ומפיק מיהיה השקל.

וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות ושמא כן היה בימי משה וכו'. פירוש שהשקל היה החומש מדינר זהב. ומה שהקשה שוב בגליון אמאי צריך ליתן חמשה שקלים של עכשו. אין לתרץ הא צריך ליתן ארבעה חומשי דינר זהב וכן הוא עתה. דיש לומר דפשיטא גם נתוספו על דינר זהב ממה שהיה בימי משה דלא מסתבר שהוקר הזהב יותר מכפלים ממה שהיה בימי משה שהיה תחלה סלע עשרים מעין והשתא ארבעה דינרין. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"ף: פירש הקונטרס דפדיון הבן חמשה שקלים דהיינו עשרים דינרין והשקל הוי ארבעה דינרין ואם נתן לו ישראל לכהן דינר של זהב יחזיר לו הכהן חומש דבדינר של זהב יש חמשה ועשרים דינרין של כסף והוא אינו חייב אלא עשרים דהיינו ארבעה חומשים של דינר זהב. אי אמרת בשלמא טיבעא הוי משער תנא וכו' ולעולם ימסור לכהן ארבעה חומשים של דינר זהב בין היכא שהדינר שוה שלשים דינרים דהשתא הוי הארבעה חומשים ארבעה ועשרים דינרים ובין היכא שאינו שוה אלא חמשה עשר דינרים דהשתא הוי הארבעה חומשים שנים עשר דינרים. ואם תאמר והא בפדיון הבן כתיב חמשה שקלים והיינו עשרים דינרים משמע דלעולם הוי עשאים דינרים וזימנין אינו עולה כל כך. ואומר מורי ז"ל דנימא דקרא מיירי מהדינרין שהדינר הוי אחד מחמשה ועשרים בדינר של זהב וגם כשהדינר אינו שוה אלא חמשה עשר דינרים אז נתמעט הדינר כל כך שיהו שוין לפי חשבון הדינר של זהב. אכן צריך לומר דודאי גרה דכתיב בפסוק רצה לומר כדפרישית דחמשה גרה דהיינו דינר הוי לעולם אחד מחמשה ועשרים של דינר זהב כדמפרש דמסתמא מיירי בדבר קצוב. אבל מעין התרגום היינו לפי חשבון דחמשה ועשרים דינרין של כסף בדינר של זהב לא פחות ולא יותר ואונקלוס תירגם לפי חשבון שהיה בימיו חמשה ועשרים של כסף.

זימנין דמהדר ליה כהנא. פירש הקונטרס זימנין דמהדר טפי מן החומש כגון שהדינר של זהב שוה שלשים דינרים דהשתא מהדר ליה כהנא השליש ומעכב השני שלישים. וזימנין דמוסיף ליה לכהנא כגון שהדינר אינו שוה אלא חמשה עשר דינרין דעריין הוא חייב לכהן חמשה דינרים. וקשה למורי ז"ל דלישנא דקאמר זימנין דמהדר ליה כהנא משמע דמעיקרא לא מהדר ליה כלל ולפירוש הקונטרס דפירש שהישראל נותן לכהן דינר של זהב לעולם הוא מחזיר הכהן חומש לישראל. לכך נראה למורי ז"ל דאינו נותן לו הדינר אלא תמיד הוא נותן לו ארבעה חומשים של דינר זהב ואם כן כשהדינר של זהב שוה עשרים וחמשה דינרין של כסף לא פחות ולא יותר אינו מחזיר לו כלום. והשתא ניחא דהכי פירושו זימנין דמהדר ליה כהנא פירוש כגון שהדינר של זהב שוה שלשים דינרים שהארבעה חומשים שנתן לו הישראל שוים עשרים וארבעה דינרים ואינו חייב לו אלא עשרים דינרים ואם כן יחזיר לו ארבעה דינרים וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא כגון שהדינר של זהב אינו שוה אלא חמשה עשר דינרים דהשתא הארבעה חומשים שנתן לו אינם שוים מה שהוא חייב לו. עד כאן. וכן פירש הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: למאי נפקא מינה לפדיון הבן. פירש רש"י ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב וכו' זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף איהו לכהנא. אין הלשון הזה מתישב יפה דמשמע מדקאמר זימנין דמהדר ליה כהנא דכל היכא דהוו עשרים וחמשה דינרים של כסף בדינר זהב לא מהדר ליה כהנא וזה אינו כי לעולם צריך להחזיר לו חמשה דינרים ואפילו היכא דהוי עשרים וחמשה בדינר ולא יקיר ולא זול. ויש לומר דהכי קאמר זימנין דמהדר ליה כהנא טפי מחמשה דינרין כששוה יותר מעשרים וחמשה דינרין ואין לשון הגמרא נח יפה לפירוש זה. לכך יש לומר דאנן הכי אמרינן נפקא מינה לפדיון הבן לכהן ארבעה חומשי דינר זהב ויהא פטור שהרי ארבעה חומשין אלו שוין חמשה שקלים דאורייתא שהן עשרים דינרי כסף וכדפירש רש"י והשתא פרכינן שפיר ראי אמרת בשלמא טיבעא הוי משער תנא במידי דקיץ דבין ששוה הדינר זהב יותר מעשיים וחמשה דינרי כסף או פחות מכאן מעות הוא דיקירי וזילי אבל דהבא כדקאי קאי ובדידיה משערינן הילכך נותן ארבעה חומשי דינר לעולם לא פחות ולא יותר. אלא אי אמרת דינר פירא הוי היאך משער תנא במידי דיקיר וזיל זימנין דכי יהיב ליה ארבעה חומשי דינרי זהב מהדר ליה כהנא וכו'. ואם תאמר ואפילו נימא דדהבא טיבעא הוי היכי משער ביה התנא שיתן לו לעולם ארבעה חומשי דינר זהב ויפטר ואפילו היכא שאינן שוין עשרים וחמש דינרי כסף והלא גזרת הכתוב שיתן חמשת שקלים כסף בפדיון הבן דאינון חמשה סלעי כסף של דבריהן דאינון עשרים דינרי כסף והיאך אפשר לפחות משיעור זה לעולם. ויש לומר דהתורה שיערה חמשת שקלים לפי אותו הזמן שהיה שוה דינר זהב עשרים וחמשה דינרי כסף אבל לעולם לא שיער הכתוב אלא בדהבא דקאיץ ולא יקיר וזיל שיהא השיעור שוה בכל זמן. דאי אמרת בכספא שיער כיון דכספא פירא ויקיר וזיל לא היה שיעור פדיון הבן קצוב בכל זמן. כללו של דבר כל היכא דאמרת דכספא פירא ודהבא טיבעא על כרחך שיער קרא בדהבא כלומר שיתן לו ארבעה חומשי דינר זהב וחמשה שקלים לאו דוקא. וכל היכא דאמרת דכספא טיבעא ודהבא פירא בכספא הוא דשיער וחמשה שקלים דוקא. וכזקנותיה דרבי קיימא לן הילכך חמשה שקלים יהיב ליה לעולם. עד כאן.

לא יעשה אדם סלעין דינרין. תימה דאמרינן לקמן דמחללין כסף על נחשת מדוחק ואמאי והא לא מחללינן טיבעא אפירא ואף על גב דנחשת הוי טיבעא לגבי פירא הכי נמי הוי דהבא טיבעא לגבי פירא ואפילו הכי אין מחללין עלייהו סלעין. ויש לומר דהכא מדרבנן הוא דלא יעשה. גליון תוספות.

וכתב עליו הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות תימה דאמרינן לקמן מחללין כסף על נחשת מדוחק וכו'. ואין לתרץ דהכא איירי שלא מדוחק. דיש לומר דמשמע ליה לגליון דמדתלי טעמא משום דדהבא פירא אז אפילו מדוחק אין מחללין. ואף על גב דבסמוך אמרינן דמחללין מעות אפילו על בהמה דשאני התם דלא אפשר דכיון דאין יוצאות בירושלם ליכא למימר ונתת הכסף בכל אשר תאוה. עד כאן.

מחלוקת בסלעין על דינרין דבית שמאי סברי וכו'. פירוש דבית שמאי סברי כזקנותיה דרבי ובית הלל כילדותיה. ופירא וטיבעא דקאמרינן הכא בין לענין מקח וממכר בין לענין מעשר קאמרינן וכן דעת רי"ף ז"ל. ולא לענין מעשר דוקא קאמרינן כדעת מקצת רבוותא ז"ל ויש לי ללמד חדא מדמייתי לה הכא לענין שמעתיה קמייתי לה ודבר הלמד מעניינו הוא דאי לענין מעשר דוקא מאי שייכא הכא. ועוד דאי לענין מעשר דוקא קאמר לומר דאם בא לחלל זה על זה משום חשיבותא דמעשר לא מחללינן חשיבא על גבי גריעא מיניה אם כן מאי קאמר מידי דהוה אכסף לבית הלל דהא כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל טיבעא גמור הוי לענין מקח וממכר ולגבי דהבא דמעשר בלחוד הוא דפליגי. ואם כן מאי ראיה קמייתי מינה לדהבא דאפילו לגבי מקח וממכר הוי פירא אלא ודאי כדאמרן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין. כלומר אף על גב דסבירי להו לבית שמאי דדהבא לגבי כספא פירא הוי לגבי פירא טיבעא הוי וזה על הדרך שכתבנו במשנתנו דבית שמאי דהכא היינו כזקנותו דרבי ומיהו מאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת משמע לכאורה דפליג אהך סברא וסבירא ליה דדהבא אפילו לגבי פירא פירא הוי. ואפילו הכי לענין דינא לא קשיא כלל דהא אסיקנא דרבי יוחנן הוא דאמר מחללין וקיימא לן כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש. עוד כתב הרמב"ן ז"ל דאפילו מאן דאמר בפירות על דינרין מחלוקת דוקא לענין חלול הוא דאמרינן הכי משום דכיון שלבסוף הוא צריך לחלל דינרי זהב על כסף שאין אדם מוצא ליקח צרכיו בזהב אף מעכשו אנו רואין אותו כפירא כיון שהוא עתיד להיות פירא לגבי כספא. אבל לענין מקח וממכר דהבא לגבי פירא טיבעא הוי. והיינו טעמא דלא מדמינן זהב לבית שמאי לכסף לבית הלל דהתם משום הכי מחללין פירות עליו ואף על גב דאינהו סברי דכספא לגבי דהבא פירא הוי משום דכיון דלגבי פירא טיבעא הוי ושוב אין אנו צריכין לחלל כסף על זהב מחללינן. אבל זהב לבית שמאי אף על גב דלגבי פירא טיבעא הוי כיון שסופו לעשות פירא לגבי כספא לא מחללינן. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: חד אומר מחלוקת בסילעין על דינרין דוקא וכו'. פירוש דבית שמאי סברי כזקנותיה דרבי ובית הלל כילדותיה. אבל בפירות על דינרין דברי הכל מחללין ואפילו לבית שמאי וכומפרש ואזיל. ולהאי לישנא בין לבית שמאי ובין לבית הלל אין בענין זה הפרש בין חילול מעשר למקח וממכר ומאי דהוי טיבעא או כספא למקה וממכר הוי טיבעא או כספא לענין חלול. וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. כלומר דאפילו בפירות על דינרין אמרי בית שמאי אין מחללין והשתא נמי בית שמאי כזקנותיה דרבי אלא דסבירי להו דלענין חלול מחמרינן וכיון דדהבא לגבי כספא וחמשא פירא הוי לענין מקח וממכר אף לגבי פירא חשבינן ליה פירא לענין חלול ואף על גב דלענין מקח וממכר הוי טיבעא ויש אומרים דלהאי לישנא בית הלל כדקיימי קיימי דסבירי להו כילדותיה דרבי ופליגי עם בית שמאי נמי דסבירי להו דלא שני לן בין חילול למקח וממכר. ויש מרבותינו הצרפתים שאומרים דלהאי לישנא לית לן לאפושי פלוגתא בכדי וכיון דסבירי להו לבית שמאי דאיכא הפרש בין חילול למקח וממכר הוא הדין לבית הלל ולכולי עלמא כזקנותיה דרבי סבירי להו והא דשרו בית הלל לחלל סלעין על דינרין היינו משום דסבירי להו לגבי חלול הקילו וכיון דלענין מקח וממכר דהבא לגבי פירא טיבעא הוה נקט לענין חלול שיהא טיבעא אפילו לגבי כספא כלי שיהא קל להוליכו לירושלם ונכון הוא. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: ובית הלל סברי דהבא טיבעא. ואם תאמר מתניתין דקתני הזהב קונה את הכסף נימא כבית שמאי ולא כבית הלל. ויש לומר דסגנון משנה זו לבית שמאי דדהבא פירא הוי ולבית הלל דהבא טיבעא נשנית בילדותו של רבי דהוה תני במתניתין הכסף קונה את הזהב אבל בזקנותיה דתני הזהב קונה את הכסף הכי נמי דניתני הך פלוגתא איפכא ובית הלל סברי דהבא פירא כמו במתניתין. תוספות חיצוניות ותלמיד הר"ף.

ובית הלל סברי כספא פירא. פירוש למאי דקסלקא דעתין השתא הוא הדין דהוה ליה למיתני לא יעשה אדם דינרי זהב סלעין דברי בית הלל ובית שמאי מתירין אלא רבותא קמשמע לן דאפילו למיחל סלעין על דינרין שרו בית הלל דטיבעא הוי לגמרי וכחא דהיתרא לבית הלל עדיף ליה. הרמב"ן.
וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: ובדין הוא דלהאי לישנא מצי למיתני איפכא בית שמאי אומרים עושה אדם דינריו סלעין של כסף ובית הלל אוסרים אלא דניחא ליה למיתני כחא דהיתרא דבית הלל דהלכתא כוותייהו. דאף על גב דאנן כזקנותיה דרבי קיימא לן ובית הלל מוקמינן השתא כילדותיה. הא ודאי דהאי תנא סבירא ליה דהלכתא כילדותיה דלא הוה מוקים לבית הלל דלא כהלכתא. עד כאן.

וטיבעא אפירא לא מחללינן חוץ לירושלים דוקא אפירא כי האי לא מחללינן או בכל פירי שאינו ראוי לאכלו בירושלם. אבל דבר שראוי לאכלו בירושלם כגון בהמה טהורה מחללין וכדאיתא בקידושין פרק האומר. וכן פירשו בתוספות דהא דאמרינן בהגוזל מי שיש לו מעות ובין בהמה ומסיק לה לירושלם היינו כדי לאכלה בקדושתה כמו התם שיאכל הבהמה בירושלם ומה לו לקנותה בבבל או בירושלם. אבל היכא שיחלל עוד הדינר של זהב לקנות פירות הכי נמי כהאי גוונא לא מחללינן טיבעא אפירא. ודעת מורי דכי אמרינן דלא מחללינן טיבעא אפירא דדהבא או כסף חוץ מירושלם היינו דרבנן דאלו מדאורייתא לא אסיר אלא על פירות שיש בהן טורח להוליכן בדרך כדכתיב לא תוכל שאתו כי ירחק וגו' אלא דרבנן הוא דגזרו בכל מידי דמיקרי פירא אטו פירא ממש דיקירי ודוקא היכא דלא חזו למיכל בירושלם כדעת התוספות. הריטב"א ותלמיד הר"ף.

אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין. תימה וכי טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן דלא אשמועינן שום רבותא אלא אליבא דבית שמאי דאליבא דבית הלל פשיטא דהשתא לגבי כספא הוי טיבעא לגבי פירא מיבעיא. וכהאי גוונא פריך במסכת שבת בפרק רבי אליעזר דמילה. ויש לומר דהכא איצטריך למימר דמחללין פירות על דינרין משום דתנא דמתניתין סבר דפירא הוי וסלקא דעתך אמינא דאין מחללין משום דאין מחללין פירא אפירא קמשמע לן דלגבי פירא טיבעא הוי. ותימה אם כן אתיא מתמתין כבית שמאי. ויש לומר דסבירא ליה לתנא דמתניתין לפי מה ששנה בזקנותו לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה ולפי מה ששנה בילדותו נשנה מחלוקת זו. הרא"ש.

אי הכי אדמפלגי בסלעין על דינרין ליפלגו בפירות על דינרין. כלומר וליתני דלבית שמאי אין מחללין פירות על דינרין. ומהדרינן אי איפליגו בפירות וכו' כלומר להודיעך כחן דבית הלל דשרו אף בסלעין על דינרין נקט פלוגתייהו בהכי. וקשיא לי ודקארו לה וכו' וכי לא ידע דהא דקתני עדיפא דאשמועינן כחא דהיתרא וכחא דבית הלל דהילכתא כוותייהו במקום בית שמאי מאידך דהוי כחא דאיסורא ולבית שמאי. ויש אומרים דכיון דמוקמינן לבית הלל כילדותיה דרבי ואנן קיימא לן כזקנותיה ניחא לן בכח איסור לבית שמאי מכח היתרא לבית הלל. וזה כפי הפירוש הראשון שאמרנו לעיל דאפילו להאי לישנא מוקמינן בית הלל כילדותיה ועדיין אינו מחוור דהא אנן לפום דעתא דתנא פרכינן ולדידיה הילכתא כילדותיה מדמוקים לבית הלל הכי. והנכון דהא דאמרינן אי הכי אדמפלגי בסלעין על דינרין וכו' לאו פירכא ממש היא אלא בירור הדבר בדרך קושיא ותירוץ. הריטב"א.

הוה אמינא הני מילי בפירות על דינרין וכו'. ותימה ונפלגו בתרווייהו כי היכי דפריך בפרק קמא דיום טוב ונפלגו בתרנגולת וביצתה להודיעך כחא דתרווייהו ויש לומר דהתם פריך שפיר משום דפלוגתייהו בביצה הויא רבותא דבית שמאי דאפילו בביצה שרו ומשום הכי פריך ונפלגו אפילו בתרנגולת לאשמועינן רבותא דבית הלל דאף בתרנגולת אסרי. אבל הכא דפלוגתייהו בסלעין על דינרין הוא רבותא דבית הלל לא פריך ונפלוג אף בפירות על דינרין לאשמועינן רבותא דבית שמאי. אבל מעיקרא פריך שפיר כיון דבלאו הכי פליגי בחדא אדמפלגי בסלעין ליפלגו בפירות אבל לאפלוגי בתרווייהו להודיעך כחא דבית שמאי ליכא לאקשויי. הרא"ש.
אבל סלעין על דינרין מודו בית הלל לבית שמאי דדהבא לגבי כספא פירא הוי לגבי חילול וכדין מקח וממכר לזקנותו דרבי קמשמע לן דאף על גב דלענין מקח וממכר פירא הוי לזקנותיה דרבי לגבי חילול מקילינן וחשבינן ליה טיבעא ומחללינן כספא עליה. ולעולם אף בית הלל כזקנותו דרבי סבירא להו לפום האי לישנא וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א.

תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר וכו'. דאמר רבי יוחנן אסור ללות דינר בדינר. פירוש משום דחשיב סאה בסאה וכדמפרש ואזיל. ולפום פשטא דלישנא משמע דמשעת הלואה איכא איסורא ללות סאה בסאה דאף על גב דאפשר דלא הוי רביתא כיון דאפשר דיוקירו ואתי לידי אבק רבית אסור משעת הלואה אלא אם כן עשאו מעות מיד בשעת הלואה וכן נראה מפירוש רש"י. וקשיא לי מעובדא דרב דלעיל דיזיף דינרי מברתיה דרבי חייא ולא שאל לרבי חייא כלום אלא לבתר דאייקור דינרי. ולכך פירש מורנו בשם רבותיו דהכא הכי קאמר אסור ללות ולפרוע סאה בסאה קאמר אבל הלואה גרידתא שריא ונראה לי דהכא לישנא כפשטיהן וכשהתנה בפירוש שיפרע סאה ואפילו יוקירו וכדאמר אסור ללות דינר בדינר הא כל שלוה סתם מותר אלא שאם הוקירו הפירות אסור לתת לו אלא כפי מה שהיה שוה בשעת שלוה. ועובדא דרב מלוה סתם היתה כדמוכח מלישנא דלעיל. מכאן היה נראה לי קושיא על מה שהיה אומר מורנו דבשום אבק רבית ליכא איסורא אלא גבי מלוה אלא שרבינו מתרץ דהכא אסור ללות ולגבות קאמר. הריטב"א.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: אסור ללוות דינר זהב בדינר זהב כדין סאה בסאה היכא דאין לו דינר זהב אחד ללוה. והיכא דאית ליה שרי. ונראה לומר דהני לא ידיע תרעייהו לעולם ועל פי מעברות סוחרין חלפיהן מתחלפין לפיכך לא אמרו בהן עד שיצא השער. עד כאן.

בד"ה למקח וממכר פרש"י כו' ולומר הדינר הוא דאייקר כו' אלא יתן לו דינר כו' עכ"ל אע"ג דדינר כסף נמי עביד דהוקר והוזל וכולהו משער להו בדינר זהב כמ"ש התוס' לעיל ה"נ הכא איירי בדינר כסף המשוער כבר בדינר של זהב שהוא חלק כ"ה ממנו ובו משערים האיסרים אם הוזלו כפירוש התוס' ואין לקיים פרש"י ולומר דמיירי נמי באיסרים המשוער בדינר כסף שהוא חלק כ"ד ממנו דא"כ מאי קמ"ל אלא ע"כ דאשמועינן לפרש"י דהכי הוא שיעורו ואהא קשיא להו דהא זימנין דזול כו' ודו"ק:

רש"י ד"ה משער תנא במידי דקוץ וכו' שאפילו בזמן שאינו נמכר יותר מכ' דינרי כסף יחזיר לו הכהן ה' דינרים וכו' כן היא גירסת הספרים שלפנינו אבל י"ג יחזיר לו הכהן ד' דינרים שהן חמישית דינר זהב שהזהב תמיד דמיו קצובים וכו' ואם נמכר בל' לא יחזיר לו הכהן אלא חמישית שבדמיו ר"ל שהוא ו' דינרים ור"ל שלעולם הכהן יחזיק ד' חלקי הדינר והמישית יחזיר לו ואם שוה הדינר זהב עשרים מחזיק לו הכהן ט"ז שהן ד' חלקים ומחזיר רד' שהן חמישית וכן בל' מחזיק כ"ר דינרי כסף שהן ד' חלקים ויחזיר לו ו' שהן חלק חמישית וכן ג"כ כשהדינר של זהב אינו נמכר כי אם בט"ז דינרי כסף שהכסף הוא ביוקר מחזיק הכהן י"ב שהן ד' חלקים ומחזיר לו ג' שהוא החמישית וכן לעולם וק"ל וטעמם של הגורסין ומפרשים כן נראה נכון שלפי הספרים שלפנינו בזמן שאינו נמכר יותר מעשרים דינרי כסף שהכסף נתייקר למה יחזיר לו הכהן ה' שהרי מחזיר לו יותר ממה שמגיע לו וק"ל:

תוס' ד"ה אחד משמנה באיסר וא"ת דהכא משמע דאיסר הוי טבעא טפי מפרוטה מדאצטריך פרוטה להיות ח' באיסר וכו'. אין לפרש דדייק דאיסר הוי טבעא טפי מפרוטה מדמשער פרוטה באיסר דא"כ בגמרא נמי דבא להוכיח דדהבא הוי טבעא וקאמר אי אמרת בשלמא טבעא הוי משער תנא במידי דקיץ אלא אי אמרת פירא הוי משער תנא במידי דאוקיר וזיל זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף ליה וכו' הוה ליה נמי להוכיח בקצרה דמדמשער דינר של כסף בדינר של זהב ומצריך דינר כסף להיות מאחד מכ"ה בדינר של זהב א"כ הוי דינר של זהב טבעא טפי מדינר של כסף לכך צריך לפרש דכוונת התוס' ג"כ דומיא דקאמר בגמרא ור"ל במ"ש מדמצריך פרוטה להיות ח' באיסר ומשער הפרוטה האיסר ש"מ דלא שייך באיסר יוקרא וזולא דא"כ משער הפרוטה דקרושין במידי דאוקיר וזיל וכד יהיב לאשה איסר זימנין דמהדר ליה הרבה וזימנין דמהדר ליה מעט:

בא"ד ועוד היכי פריך בסמוך משער תנא במידי דאוקיר וזיל והא משער כו' כדאמר בקידושין. ר"ל והא דמשער במידי דאוקיר וזיל כיון דמשער פרוטה באיסר ואיסר הוא מידי דאוקיר וזיל כדאמר בקדושין כדלעיל ומה שכתוב בספרים שלפנינו משער תנא במידי דאוקיר וזיל כדאמר בקדושין נראה דהספר חסר וכצ"ל והא משער כדאמר בקדושין:

גמרא ואף ר"ח כו'. עיין בתוס' ריש דף מ"ה ע"א:

גמ' מידי דהוי אכסף לב"ה כו'. אין זה המכריחני דאלולי זה ה"א אף בפירות על דינרין מחלוקת דא"כ כדקאמר אלא פשיטא בדינר זהב לימא בקצרה א"כ ש"מ זהב לב"ש וכסף לב"ה אינו שוה וא"כ הוסר המכריח [אע"כ דאיהו סבר דהוי ככסף לב"ה ולא שהוא מכריח]:

גמ' לפליגו בפירות על דינרין. יש להקשות לימא א"כ ה"א סלעים על סלעים או על דינרין לכ"ע אסור משום כסף ראשון ולא כסף שני להכי אשמעינן כסף על דינרין ש"מ דאין הטעם משום כסף ראשון וכו' דאל"כ ליפליגו בסלעים על סלעים השתא לפי מה דלא ידע משום רבותא דב"ה וכו' וק"ל:

ברש"י בד"ה משער תנא וכו' יותר מך' דינרי כסף יחזיר לו הכהן ארבעה דינרין שהזהב כו' ואם נמכר בל' וכו' חמישית שבדמיו דהיינו ו' דינרין כצ"ל. וכן הגיה מהרש"ל ז"ל והוא פשוט דלעולם ארבעה חומשי דמיו הם השיעור וד' חלקים מדינר זהב נשאר לכהן וחלק חמישית מחזיר לבעליו ואם יוקיר או הוזל הכסף הוקר והוזל והזהב כדקאי ולז"א כשל' בדינר זהב יחזיר לו ו' דינרין כסף וכשכ' בדינר זהב לא יחזיר לו כלום:

בתוס' בד"ה נעשה כאומר לו עד שאמצא כו' ורב דבעי כו'. והנ"י מפרש מה שנעשה כא"ל הוא הרבותא אע"פ שהלוה סתם וכו':

בתוס' בד"ה אחד משמונה וכו' משער תנא במידי דאוקיר וזיל הא משער הכא תנא באיסר כו' כדאמר בקידושין כו' כצ"ל ודבריהם צריכין עיון מ"ש בקושיא הראשונה דהכא משמע כו' מדמצריך פרוטה כו' אם ר"ל דמקשי בתחלה אגוף הברייתא בלא מקשן מדתלי פרוטה באיסר ש"מ איסר קצוב יותר מפרוטה דאל"כ למה תולה הפרוטה להיות ח' באיסר אם כן מאי מקשו בקושיא ג' וגם מדמשער ליה כו' אלמא לא קיץ איסר ור"ל וא"כ מאי פריך משער תנא וכו' הא משער כו' ש"מ דאין הקושיא בברייתא למה תלי דינר כסף בהזהב אע"פ דכסף קיץ יותר (ס) ונוכל לומר דמעיקרא מקשו מגופא דברייתא מדתלי זה בזה ע"כ צריך האיסר להיות קצוב יותר מפרוטה וכנגד פרוטה טיבעא הוי ואם כי הוא עצמו האיסר משתנה ג"כ זה אינו קושיא דהתנא משער במידי דאוקיר וזיל אע"ג דלפעמים יהיה קידושי אשה בהרבה ופעמים במועט דלפעמים שמינית מאיסר מעט ולפעמים הרבה כקושית המקשן כאן זה אינו קושיא בלא זאת [היינו בברייתא בלא קושית המקשן] רק הקושיא מדתלי זה בזה ש"מ איסר לגבי פרוטה הוי קצוב ובקידושין וכו' ואח"כ מקשו לסברת המקשה דמקשה דלעולם צריך להיות טיבעא קצוב בלתי משתנה והלא משער כו' כדאמר בקידושין וגם האיסר משוער בדינר כו'. אך הוא גופא קשה למה ליה למקשה לדייק מכח זימנין דמוסיף וכו' ולא כפשוטו מדתלי כסף בזהב ש"מ זהב קצוב יותר ודוחק לומר דדלמא לגבי דינר כסף קצוב יותר אבל לא לגבי שאר מטבע כסף כסלע ולזה מדייק משער תנא וכו' דאוקיר וזיל זימנין וכו' וא"כ בע"כ צ"ל לעולם קצוב גם לשונם לא מדויק הכי [דמקשו אגופא דברייתא] מדקאמרו דהכא משמע וכו' הלא גם התם בקידושין דקאמר פרוטה אחד מו' באיסר וכו' וקאמר הא דזול איסר קשה בלא גמרא דהכא למה תלה זה בזה ואם נפרש [קושיא ראשונה כמו שפי' מהר"ם] מדמצריך פרוטה להיות כו' [פירושו] מכח קושית הגמ' דאל"כ משער תנא במידי דאוקיר וכו' צריך להתבונן ולתת הפרש בין קושיא ראשונה לשניה ועיין:

בא"ד וגם מדמשערו בדינר של כסף. צ"ל לפירושם דבסמוך בד"ה מקח וממכר דלפרש"י אדרבה צריך להיות שניהם קצובין:
בסה"ד בכולהו נ"מ למקח וממכר. נראה לכאורה לפירש"י דלפירושם דבסמוך לא מצי למימר בקמייתא בפרוטה נ"מ למקח וכו' הא פעמים דזול איסר ועיין (ע):

בתוס' בד"ה למקח וכו'. כתב מהר"ש יצ"ו לפי' התוס' אע"ג דדינר כסף נמי עביד דאוקיר והוזל וכולהו משער להו בדינר זהב כמ"ש לעיל בד"ה אחד משמונה ה"נ הכא איירי בדינר כסף המשוער כבר בדינר של זהב שהוא חלק כ"ה ממנו ובו משערין האיסרין אם הוזלו כפי' התוס' ואין לקיים פירש"י ולומר דמיירי נמי באיסרין המשוערין כבר בדינר כסף שהוא חלק כ"ד ממנו דא"כ מאי קמ"ל אע"כ דאשמעינן לפי' רש"י דהכי שיעורו ואהא קשיא להו דהא זימנין דזיל וכו' ודו"ק עכ"ל:

גמרא סד"א הני פריטי באתרא כו' כיון דאיכא דוכתא כו'. נ"ל דאתרא הוא חלק גדול מארץ ודוכתא הוא חלק קטן ועל כוונה זו יעלו כל המקומות אשר המה נזכרים בדיוק:

גמ' שם דרב אוזיף כו' אתא לקמיה דר"ח כו'. לכאורה יקשה מדוע לא שאל מקודם בשעה שאוזיף דהא אסור להלוות סאה בסאה ואין לומר דדוקא פירות דעבידי דמוקרי וזולי אבל מטבע דאין דרכה בכך שרי דהא אריו"ח לקמן אסור ללות דינר בדינר וי"ל דהא אם עושהו דמים מותר וזה היה ידוע אז מחירו כהרגלו בכ"ה דינרי כסף ודוקא דינר בדינר דהיינו שהתנה להשיב דינר כמו שהלוהו אוסר ריו"ח. שוב ראיתי להט"ז בסי' קס"ב סק"ג שתירץ מעין זה אך מה שהקשה שם לדחויא דרב דינרי ה"ל וכי לא ידע רב דביש לו מותר הן זה כבר הרגישו התוס' ויישבו בטוב ואולי יש שם ט"ס וצ"ל ותו קשיא ליה ר"ל להנ"י:

גמ' שם דתנן פרוטה שאמרו כו'. צ"ל דתניא:

גמ' שם וח"א אף בפירות ע"ד מחלוקת. לכאורה יפלא מה דוחקתו לעשות פלוגתא רחוקה ביניהם הלא מסתבר יותר כאידך וב"ש ס"ל כזקנותיה דרבי וב"ה כילדותיה וכן קשה פסקי רמב"ם אהדדי דבפ"ו מהל' מכירה הל"ו פסק כזקנותיה דרבי ובפ"ה מהל' מע"ש הלי"ג פסק כב"ה עי' ברא"ש ונלע"ד דס"ל להך מ"ד דאילו לב"ש הוי טיבעא מיהת לגבי פירי אע"ג דלגבי כספא הוי כפירא מדאורייתא ש"ד לאחלופי עליה כספא כמש"כ לקמן (מה ב) בס"ד ואף רבנן לא הוי גזרי ביה משום משאוי הדרך וכסברת ב"ה אליבא דכ"ע ואפי' לזקנותיה דרבי ודלא כהרא"ש:

רש"י ד"ה טיבעא. אפירא לא מחללינן דר"א וצרת הכסף. תימה דבסוכה (מא) מוכח דדמי מעשר ל"ב לחללו ע"ד שיש בו צורה דוקא וע"ש לעיל בתד"ה על חיין:

רש"י ד"ה אף בפירי. ע"ד מחלוקת ב"ש וב"ה. כצ"ל:

תד"ה למקח. שאם מכר לו חפץ בכ"ד איסרין כו'. נראה דנקטי כן לרבותא דאע"ג דמקחו היה בדינר שלם והל"ל דינר ואמר כ"ד איסרין סד"א דדוקא קאמר קמ"ל וכש"כ אם היה מקחו באיסר מחוייב ליתן לו א' מכ"ד בדינר:

תד"ה נעשה כאומר לו, ורב דבעי מר"ח וכו'. לענ"ד י"ל דספק דרב היה דדלמא דוקא סאה בסאה מותר ביש לו כיון דשייך לומר שהמלוה קנה מיד הסאה שביד הלוה דאם היה רוצה להקנות לו בדרך מקח היה קונה מדין חליפין אם פירי עבדי חליפין, ואף אם פירי לא עבדי חליפין, מ"מ יכול לקנות בתורת דמי' דהיינו דהחטין שהיה לו הם הדמים לקנות על ידיהם החטין שביד הלוה שהם הפירי, וכיון דמדאורייתא מעות קונות הוי כמו קנויי' להמלוה, משא"כ בדינרי דהוי מטבע לענין דאין נעשה חליפין וגם בתורת דמי' ל"ש י"ל דלא מהני יש לו, והא דאמרי' רב ולוי חד אמר מטבע וכו' ולא אמר תסתיים דרב ס"ל דאין מטבע נ"ח מדבעי מרב"ח ולא פשט ליה ממתני' כקושית תוס' דהא י"ל באמת ס"ל כילדותי' דזהב הוא מטבע, וי"ל דלא היה ליה דינרי לרב, אלא דהכא מדחי הש"ס די"ל כי קושיא ורב דינרי הו"ל, ובאמת מהא מוכח דרב סבר אין מטבע נ"ח וזיל הכא קמדחי כו':

גמרא וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. לכאורה באמת תמו' דמנ"ל זה לב"ש ולהמציא פלוגתא רחוקה דב"ה ס"ל דאפי' לגבי כספא טבעא הוי וב"ש סברי דאפי' לגבי נפשי' פירי (דיש לומר דב"ש) ס"ל דמעשר אינו תלוי במקח וממכר דכל דהוי טבעא לגבי נפשיה רשאי לחלל עליו דעיקר הוא שיהא חילול על מטבע, ואין דנין אם לגבי המתחלל הוי פירי או לא ומכיון דב"ש ס"ל דאין מחללין כסף על זהב מוכח דס"ל דזהב לא הוי טבעא כלל, וממילא אף פירות על דינרים אין מחללין.
אמנם מ"ש תוס' ד"ה אלא לב"ש, א"נ דר"י ס"ל כמתני' דהזהב קונה את הכסף, מוכח דלא ס"ל כן, דהא לפ"ז גם מתני' מצי אתי' כב"ה דלגבי כסף הוא דהוי פירא, אבל לגבי נפשי' טבעא, ומש"ה ס"ל לב"ה דמחללין ובהא הוא דפליג ב"ש וב"ה, דב"ש ס"ל דדהבא הוי פירי לגמרי, וב"ה ס"ל דלגבי נפשי' טבעא, וא"כ מתני' אתי' גם לב"ה, אע"כ דס"ל לתוס' דגם להך מ"ד ס"ל דמעשר תלוי במקח וממכר ואם הוי פירי לגבי המתחלל אין מחללין עליו, וב"ה ס"ל באמת דדהבא לגבי כספא טבעא, וא"כ קשה כנ"ל, וצ"ל דס"ל להך מ"ד דדוקא כסף לב"ה דהוי פירי מטעם דאין חשוב כ"כ בזה שייך לחלק דלגבי דהבא אינו חשוב ולגבי פירי חשוב דחשיבות תלוי נגד דבר שכנגדו, אבל לב"ש דס"ל דדהבא הוי פירי דהטעם דאינו חריף בהוצאה ממילא גם לנפשי' (אינו) טבעא דבזה אין לחלק בין לגבי כספא ובין לגבי נפשיה.
אמנם עדיין קשה דהא חזינן דמשנתינו מחלק בזה דהא במתני' דקתני הזהב קונה את הכסף דס"ל דדהבא פירי, ואעפ"כ קתני בסיפא המטלטלין קונה המטבע בפשיטות דהכל בכלל אף דינרי זהב, וכמ"ש הרא"ש בפשיטות, הרי דס"ל למתני' לחלק דלגבי כספא פירי ולגבי נפשי' טבעא, וא"כ דלמא ב"ש ס"ל כן, ובאמת זה קשה בלא"ה לפ"מ דכתבו תוס' הנ"ל דמתני' לא אתי' כב"ה א"כ להך מ"ד דס"ל דגם בפירות על דינרי תקשה מתני' דלא כמאן דהא גם לב"ש לנפשי' פירי הוי ואיך קתני המטלטלים קונה את המטבע ולב"ה גם לגבי כסף טבעא ואיך קתני הזהב קונה את הכסף, וצע"ג:

בגמרא אמר רב אשי כילדותיה מסתברא כו' איצטריך סד"א הני פריטי באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי. וקשיא לי טובא דאכתי לא איצטריך למיתני הך בבא דנחושת בשביל כך דבלאו הכי שפיר שמעינן דכסף לגבי נחשת טבעא הוי שהרי משנה שלימה שנינו במעשר שני שאין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק ואי סלקא דעתך דנחושת לגבי כספא טבעא הוי א"כ אפילו לכתחילה מעיקר הדין יש לו לחלל כסף על נחושת דהיינו פירי על טבעא מיהו בהא מצינו למימר דסתמא דתלמודא דהכא סבירא ליה כמסקנא דלקמן בלישנא בתרא דבמעשר מחללין בכל ענין כל המטבעות זה על זה משום דדרשינן כסף כסף ריבה אלא דעיקר הקושיא שלי אליבא דלישנא קמא דמעשר ומקח וממכר לענין מטבעות דחדא לגבי חבריה שוים לגמרי ואפילו הכי כתבו התוס' דרבי יוחנן דאמר אסור ללוות דינר בדינר היינו משום דסבירא ליה כזקנותיה דרבי דהזהב קונה את הכסף והיאך אפשר לומר כן דאם כן תקשה קושיא דרב אשי אי סלקא דעתך כזקנותיה דרבי למה לי למיתני הנחושת קונה את הכסף ותו ליכא למימר דאיצטריך לאשמעינן דלא נימא דנחושת לגבי כספא טבעא הוי דאי אפשר לומר כן מהך מתני' דמעשר שני שלא התירו לחלל כסף על נחושת אלא מדוחק. מכל זה נראה מבואר דאפילו ללישנא קמא לא שייך לדמות כלל דין מעשר לדין מקח וממכר אליבא דב"ה דלב"ה נהי דבמקח וממכר אזלינן בתר חריפא אפילו הכי במעשר אזלינן בתר חשיבותא משום קדושת מעשר וכמו שאכתוב לקמן בסמוך באריכות והיינו דלא מייתי הש"ס לקמן כלל אפלוגתא דר"י ורשב"ל הך מתני' דהזהב קונה את הכסף משום דלא דמיין כלל להדדי ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן:

בתוספות בד"ה אחד משמונה באיסר וא"ת דהכא משמע דאיסר הוי טבעא טפי כו' וי"ל דה"פ כו' והשתא כולהו משער בדינר של זהב עכ"ל. ויש להקשות דאם כן לפ"ז היוקר והזול תלוי בהמטבעות של כסף יותר מבפרוטה של נחושת דלעולם בדינר של זהב יש קצ"ב פרוטות של נחושת נמצא דפרוטות קייצי והא דזימנין שהם אחד מששה באיסר וזימנין אחד משמונה היינו משום דאיסר הוא דאייקר וזול ואם כן לפי הסברא דמוכח הש"ס הכא דדהבא טיבעא הוי לגבי כספא משום שהיוקר וזול תלוי בכסף א"כ מה"ט גופא נאמר ג"כ דנחשת טבעא הוי לגבי כספא דכיון שהזול והיוקר תלוי באיסר ודינר והפרוטות קייצי א"כ כספא פירא הוי ואנן לא אשכחן שום תנא שיסבור דנחשת אינו קונה את הכסף או להיפך אע"כ דלא תלוי בהכי מידי וא"כ מאי מייתי ראיה לענין דהבא טבעא הוי ויש ליישב דנחשת לגבי כספא אע"ג דקייצי טפי מ"מ כיון דאיכא דוכתי דלא סגיין כלל פירא הוי ועוד דכספא חשיב טפי אבל דהבא לגבי כספא דהבא חשיבא אלא דבכספא יש סברא דחריפא טפי א"כ מייתי שפיר דכיון שהזול והיוקר תלוי בהם בטל חורפייהו וק"ל:

בא"ד והוי מצי למימר בכולהו נ"מ לקדושי אשה כו' עכ"ל. כוונתם כיון דכולי אסימון אפרוטה קאי. ולכאורה לא מצי למימר הכי דא"כ ה"ל למתני בקצרה פרוטה שאמרו אחד מקצ"ב בדינר של זהב כיון דעיקר האסימון תלוי בדינר של זהב ולא באיסר ודינר אע"כ דאגב אורחא קמ"ל שיש נפקא מיניה בכל אחד מהם ויש ליישב:

בד"ה למקח וממכר כו' וקשה דהא זימנין דזול איסרי כדאמרינן בקדושין כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב פרש"י דבימי הברייתא הוי קיימי כ"ד איסרים בדינר ומ"ש מהרש"א ז"ל דא"כ מאי קמ"ל כיון שהיה קבוע באותו זמן נ"ל דלאו קושיא היא דהא באמת מצינו דפליגי תנאי בפ"ק דקדושין רשב"ג ורבנן אם האיסר הוא ששה פרוטות או ח' פרוטות ע"ש ולפי המסקנא וכמ"ש התוס' כאן שהפרוטות לעולם קביעי ויש מהם קצ"ב פרוטות בדינר אלא הזול והיוקר תלוי באיסר. ולפ"ז צ"ל דאפ"ה שייך פלוגתא דרשב"ג ורבנן בסתם איסר השנוי בכל מקום כמה הוא ונמצא דלדברי רשב"ג שנחשב האיסר ששה פרוטות א"כ האיסר הא' מל"ב בדינר דהיינו ששה פעמים ל"ב עולה קצ"ב פרוטות ואם כן אתא תנא דברייתא לסתום דלא כרשב"ג ודו"ק. מיהו באמת לולי פרש"י ותוספות היה נראה לפרש בפשיטות דהא דאמרינן הכא למאי נ"מ למקח וממכר היינו שאם מכר לו איזה חפץ באיסר צריך ליתן לו האיסר שהוא א' מכ"ד בדינר דהיינו שמונה פרוטות וקמ"ל דלא כרשב"ג דאמר סתם איסר ששה פרוטות או להיפוך שאם אמר לו חפץ זה בדינר נפטר בכ"ד איסרין ועל דרך זה מצינו כמה פעמים דכל מקום היכא דאתמר למאי נ"מ למקח וממכר מתפרש בכה"ג דפרישית וצ"ע למה לא פירשו כן:

בגמרא וב"ה סברי כספא פירא ודהבא טיבעא. וקשה מנ"ל להאי מ"ד דטעמא דב"ה דכספא פירא הוי לגבי דהבא ופליגי ב"ש וב"ה בסברות הפוכות דלמא סברי ב"ה דאידי ואידי טבעא הוי וטבעא אטבעא מחללינן להאי לישנא דלא דרשינן כסף ראשון ולא כסף שני וע"כ בהאי טעמא צריכין לאוקמי למסקנא דלישנא בתרא דפליגי בגזירה שמא ישהה עליותיו משמע דבלא"ה כ"ע מודו דמחללינן כסף על זהב ואף ע"ג דלהאי מסקנא סבר ר' יוחנן דדהבא לגבי כספא פירי הוי דהא אוסר ללוות דינר בדינר וס"ל כזקנותיה דרבי אע"כ דאפ"ה מותר לחלל כסף על זהב כיון דבאפי נפשיה טבעא הוי כ"ש אם נאמר דתרווייהו טיבעא הוי כאחד לגבי חבריה שיהא מותר לחלל טבעא אטיבעא. ועוד דלכאורה משמע דלפ"ז פליגי ב"ש וב"ה באותה פלוגתא גופא דמייתי לעיל בילדותיה דרבי וזקנותיה דרבי וקאי ב"ש כזקנותיה דרבי וקשה אמאי דייק הש"ס הכי בהדיא לאוקמא מלתא דר' כתנאי ולמימר אטו ר' דאמר כב"ש. לכך נלע"ד דהאי פלוגתא דהכא לא תליא בהאי דלעיל דאף דלזקנותיה דרבי במקח וממכר אזלינן בתר חורפי' ומש"ה כספא עדיף אפ"ה שייך הכא פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ה סברי דלענין מעשר נמי אזלינן בתר חורפא והוי כספא טיבעא ודהבא פירי וב"ה סברי דנהי דלענין מקח וממכר אזלינן בתר חורפא אבל במעשר לא איכפת לן בחורפא כיון שסוף סוף הוא צריך לטרוח ולהוציאן בהוצאה אלא בתר חשיבותא אזלינן שכן דרך חילול לחלל הטפל על החשוב וכ"נ אף לפי המסקנא דהא כסף על נחושת תנינן להדיא דלא שרי אלא מדוחק ואילו כסף על זהב משמע דשרי אפילו לכתחילה כב"ה דמייתי התם מעשה דר"ע שעשה כספו של ר"א ור"י דינרי זהב אע"כ דבתר חשיבותא אזלינן ובמקח וממכר קי"ל דבתר חורפא אזלינן ואם כן כיון דלא אזלינן בתר חורפא ממילא נקט שפיר דקושטא דמלתא דלב"ה הוי כספא פירא לגבי דהבא והיינו לענין מעשר דוקא כיון דבתר חשיבותא אזלינן כנ"ל ואכתוב עוד בסמוך. וראיתי לבעל המאור שבתחילת דבריו כתב גם כן כזה אלא שהוא רצה לפרש דלגמרי לא שייך מקח וממכר למעשר עד שרוצה לומר דאף למ"ד דלגבי מקח וממכר דהבא אפילו לגבי נפשיה לאו טיבעא אפ"ה מצי סבר שפיר דבמעשר מחללין עליו. ולענ"ד לא יתכן לומר כן דדוקא א"א דתרווייהו טיבעא הוי לגבי פירא אלא איזה מהם הוי טבעא לגבי דחבריה בזה שייך שפיר לחלק בין מקח וממכר למעשר דבזה טעמא דחריפא מועיל יותר ובמעשר טעמא דחשיבותא מועיל יותר משא"כ אם נאמר דדהבא אפילו לגבי דנפשיה ולגבי פירות פירי הוי והיינו ע"כ שאין שם מטבע עליו אם כן לא מצינו למימר דמחללין מעשר עליו דמקרא מלא דיבר הכתוב וצרת הכסף והיינו דבר שיש עליו צורה דקפיד אמטבע וכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' מכ"ז משמע דבעינן דוקא דבר היוצא בהוצאה אע"כ דמ"ד מחללין ס"ל דדהבא לגבי פירא מיהו טבעא הוי ובזה נתיישב פסק הרי"ף דלא כבעל המאור. ולפ"ז א"ש נמי למסקנא ללישנא בתרא דר"י דפליגי בגזירה שמא ישהה עליותיו אבל בלא"ה היה רשאי לחלל כסף על זהב והיינו משום דלענין מעשר כ"ע מודו דלא אזלינן בתר חורפא אבל לענין מקח וממכר לעולם מצינן למימר שפיר דבתר חורפא אזלינן ודו"ק:

שם מידי דהוה אכספא לב"ה אע"ג דלגבי דהבא פירי הוי לגבי פירי טבעא הוי זהב לב"ש נמי ופירש"י כדקתני סלעים כו'. ויש לתמוה דבלאו הכי ידעינן דמחללין פירות על כסף דמקרא מלא הוא וצרת הכסף בידך ואפי' אם תמצי לומר דכסף דקרא לאו דווקא אלא כל המטבעות נקראין בשם כסף שכן הוא באמת כדאשכחן בכמה דוכתי דכסף שוויא משמע והיינו משום דרוב המטבעות הם של כסף אבל אין עולה על הדעת כלל לומר להיפך שהמטבעות של כסף לא יהא נכלל בלשון סתם כסף דקרא ועוד דמקרא מלא הוא וישקול אברהם לעפרון ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר וכן כסף שלשים שקלים דעבד וכן חמשים שקלים דאונס ומפתה וכולם בכסף צורי שהוא מטבע של כסף והשתא לפי זה יש להקשות אסוגיא דתלמודא גופא דמאי קאמר מידי דהוה אכספא לב"ה דשאני כספא לב"ה דרחמנא רביה להדיא אלא דבזה יש לומר דהכי קאמר כיון דלב"ה אזלינן בתר חשיבותא אם כן תקשה ליה קרא גופיה למה צוה לכתחילה לחלל על כסף ולא על זהב שהוא חשוב יותר אלא ע"כ דלענין תחלת החילול בפירות על מעות לא איכפת לן כל כך בחשיבות כיון דסוף סוף כסף חשיב מיהא לגבי פירות אם כן מהאי טעמא גופיה לב"ש לענין זהב נמי אף ע"ג דאזל בתר חורפיה היינו דוקא בטבעא לגבי טבעא מה שאין כן בתחילת חילול בפירות על טבעא לא איכפת לן שהרי היוקר והזול תלוי הכל בפירות יותר מבזהב מה שאין כן לפי' רש"י ז"ל ודאי קשה אמאי איצטריך ליה לאתויי ממתני' ולא מייתי מקרא גופיה דכתיב וצרת הכסף:

ונראה לענ"ד בזה דלא פסיקא ליה בהך פלוגתא דב"ש וב"ה לענין מעשר בטבעא אטבעא דחדא פירי לגבי חבריה דהוי מדאורייתא דאפשר לומר דאינו אלא מדרבנן בעלמא וכדמשמע לישנא דגמרא בסמוך דקאמר כיון דלענין מקח וממכר שוייה רבנן כפירא וכמו שאבאר בסמוך מילתא בטעמא והשתא אתי שפיר טובא פי' רש"י דלא מצי לאתויי קרא דוצרת הכסף כיון דמדאורייתא ודאי שרי לחלל אפילו חד לגבי חבריה וכ"ש פירות על כסף ומשום הכי איצטריך רש"י לאתויי כמה משניות דאפילו מדרבנן נמי עיקר חילול של פירות הוא על כסף כן נראה לי נכון וברור בכוונת רש"י ז"ל וכמו שאבאר עוד בסמוך אחר זה מצאתי בשיטה מקובצת שהביא גם כן סברא זו דנראה דלהאי לישנא קמא דלענין מעשר חד לגבי חבריה פירי הוה לא הוה אלא מדרבנן אלא דלענ"ד מלשון רש"י דלקמן בסוף הסוגיא גבי יעשה ולא יעשה משמע דללישנא קמא נמי הוה מדאורייתא וזה תלוי בשינוי הגרסאות אי גרסינן לקמן להיאך לישנא או להנך לישני וזה כמו שכתבתי דלרש"י מספקא ליה משום הכי מפרש במילתא דספיקא כנ"ל:

שם ע"ב אמר רב אשי כילדותיה מסתברא מדקתני הנחושת כו'. ותמוה דהא ע"כ מתפרש המשנה גם לזקנותיה דר' דהא תני הזהב קונה כו' והנחושת כו'. והוי ליה למיפרך אמתני' לא להכריע ולכך פירש"י ז"ל דע"כ ר"מ ששנה לו המשנה כו' ומ"מ תמוה שיכריע מלשון המשנה דלא כרבי ששנה המשנה. וגם קשה שר"א יסבור שלא כהלכתא. גם לשון מסתברא. ולע"ד לפרש למאי שכתב הרא"ש דתוספות סוברים דנחושת לגבי זהב טיבעא כיון דס"ד דעדיף מכספא גם למסקנא עכ"פ לגבי זהב כו'. והרא"ש כ' להיפוך כיון דלילדותי' זהב עדיף מכספא גם לדידן עכ"פ לגבי נחושת עיין שם. ולכאורה דברי תוס' תמוהים למה עדיף אצלם ס"ד דש"ס מסברת ילדותי' דרבי וכמה תנאים דסברי הכי. וצ"ל כיון דמסיק דחריף טיבעא שוב לא אמרינן כלל הסברא דהבא דחשוב כו' וממילא גם לגבי נחושת פירי דחריף יותר. מה שאין כן הס"ד דנחושת טפי חריף מכסף בדוכתי כו' רק דמסיק דכסף משום דבכ"מ סגי חריף טפי אבל נשאר עכ"פ לגבי זהב סברא דחריף. כיון דסברא דחריף נשאר. מה שאין כן חשוב ל"א כלל מסברא רק מעיקרא סבר רבי דהדין כן מה שאין כן אחר כך לא אמרינן סברא דחשוב כו'. ולכך לא קשה לתוספות דליתני זהב קני נחושת. דכיון דאשמעינן דבתר חריף שוב פשיטא כנ"ל. דלא אמרינן סברא דחשוב כנ"ל:

והנה לכאורה יש ליישב פירכא דר' אשי דלמה לי' נחושת קונה כסף השתא לגבי דהבא דחשיב הוי כסף טיבעא כו'. למ"ש לעיל דיש סברא במטבע דנשאר הדאורייתא דמעות קונה ולא משיכה כיון דלא שייך נשרפו במטבע דכספים כו' ונח להציל לב' טעמים של התוס'. וא"כ י"ל בילדותיה דר' סבר ג"כ דהוי כסף טיבעא ואדרבא מש"ה קני לזהב דמעות קונה כיון דלא שייך נשרפו במטבע כנ"ל. ואי סבר בילדותיה כפשוטיה דדהבא דחשיב טיבעא א"כ י"ל דגם בזקנותיה סבר כן רק דסבר דבר תורה מעות קונה דבזה נחלקו תנאים ג"כ ומה"ט זהב דטיבעא קונה כסף דפירי כיון דל"ש נשרפו. משא"כ מטבע מטלטלין דשייך נשרפו הדין להיפוך דנתן מעות יכול לחזור ומשך אינו יכול לחזור. משא"כ בשניהן מטבע דל"ש נשרפו הדין להיפוך כמו מן התורה דטיבעא קני לפירא ולא משיכה. אך מסיפא מוכח דאין הפי' כן דתנן נחושת קונה כסף כו' ואי כנ"ל א"כ הדין להיפוך דהא כסף לכ"ע טיבעא נגד נחושת דחשיב וחריף טפי א"כ יקנה כסף לנחושת מטעם מעות קונה. ומוכח להיפוך דפירי קניא לטיבעא משום משיכה כמ"ש לעיל. ושוב מוכח דברישא ג"כ הטעם משום דכסף טיבעא לגבי זהב. וא"כ לכאורה לא קשה פירכא דר"א דהא שפיר צריך למיתני סיפא דכסף לא קני נחושת. ולא קשה דכ"ש מלגבי זהב. הא אי לא הוי תנן סיפא ה"א להיפוך דטיבעא קני לפירי וממילא היה הדין דכסף קונה נחושת כנ"ל. ורישא טעמא דדהבא טיבעא וע"כ צריך סיפא דנחושת כנ"ל:

אמנם י"ל דזה עצמו כוונת ר' אשי דכילדותיה דר' מסתברא היינו דגם עכשיו לזקנותיה דסבר. רבי דכסיפא דחריף טיבעא מ"מ נשאר סברא דילדותיה דדהבא דחשיב ראוי להיות טיבעא רק כסף דחריף טפי וחשיב קצת ג"כ עדיף. וממילא נ"מ לגבי נחושת שוב דהבא טיבעא משום חשיב כסברת הרא"ש. והוכיח זה דאי נימא דאין זה סברא כלל משום חשיב א"כ למה ליה סיפא דנחושת כו' כיון שע"כ נאמר רישא דכסף טיבעא לגבי זהב דא"א לומר כנ"ל. כיון דאין סברא שיהי' דהבא טיבעא. וע"כ דסברא כן דחשיב טיבעא ולכך הוי ס"ד גם במשנה דזהב קונה משום טיבעא הוצרך לאשמעינן סיפא דנחושת דלא כנ"ל. רק משום קנין משיכה וכסף טיבעא. וממילא כיון דהסברא נשאר נ"מ דדהבא לגבי נחושת טיבעא כנ"ל. ודחי הגמ' דגם זה אינו מוכרח דאף דלא אמרינן סברא דחשיב הוצרך למיתני סיפא דנחושת באתרי דסגי טפי מכספא כו' קמ"ל דמ"מ כסף טיבעא דסגי בכל דוכתי. וממילא לגבי זהב שפיר י"ל דנחושת טיבעא כד' תוס' הנ"ל. וא"כ אין ר"א חולק כלל על זקנותיה דרבי כנ"ל. ומיושב הלשון דאמר ר"א בשלמא אי כספא לגבי דהבא פירי כו'. והוי ליה למימר בשלמא אי תנן כסף קונה הזהב כו'. ולהנ"ל א"ש דהיינו אם הסברא כנ"ל:

עוד אפשר דלזקנותיה דרבי באמת לא קשה גם לר"א דסבר דין תורה מעות קונה וי"ל כנ"ל משא"כ ר"א דסבר משיכה קונה ע"ש: