בבא קמא סא ע"א

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי טמון באש קמיבעיא ליה [נסתפק לו] לדוד, מאי איבעי ליה קראי [מה הוצרכו לו הכתובים] הללו העוסקים בחלקת השדה? והרי אין באותו ענין שום דבר המרמז על טמון באש! ומשיבים: אמר [יכול היה חכם זה לומר] לך: טמון וחדא מהנך קמיבעיא ליה [ואחת מהשאלות האלה שהוזכרו מקודם נשאלה לו], והרי לפי כל אחת מהשאלות האחרות יש צורך באותם כתובים.

ומעירים: בשלמא למאן דאמר הני תרתי [נניח לשיטת מי שאומר שתי אלה], שהשאלה היתה אם להחליף או לשרוף — היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ולא אבה (דוד) לשתותם" (שמואל ב כג, טז), וכך יש להבין: אמר דוד, כיון דאיכא איסורא [שיש איסור] בדבר לא ניחא [נוח] לי הדבר לעשות זאת, אף שכמלך רשאי אני לעשותו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי טמון באש קא מבעיא ליה [נסתפק לו], מכדי גמרא [הרי הלכה] הוא ששלחו ליה [לו], מאי [מה] אם כן פירוש "לא אבה דוד לשתותם"?

ומשיבים: אמנם קיבל דוד את ההלכה אלא שלא אמרינהו משמייהו [אמר אותם משמם] של אלה שהלכו ומסרוה, שאמר: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי הנביא: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אף שדבר גדול עשה — אין אומרים דבר הלכה משמו, שלא יבואו אחרים אף הם להסתכן בכך.

ועוד מבררים: נאמר שם "ויסך אתם לה'", בשלמא למאן דאמר הני תרתי [נניח לשיטת מי שאומר כי שתי הבעיות הללו] אם רשאי להחליף או לשרוף הן שנשאלו, יש להסביר שנאמר כך משום דעבד [שעשה] לשם שמים ולא השתמש בהיתר שעמד לרשותו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהשאלה היתה ביחס לטמון באש, מאי [מה משמע] "ויסך אתם לה'"? ומסבירים: דאמרינהו משמא דגמרא [שאמרם את הדברים הללו בשם המסורת] בלא ליחסם לאדם מסויים.

א משנה עברה האש שהבעיר גדר שהוא גבוה ארבע אמות, והזיקה בשדה חבירו, או עברה דרך הרבים והזיקה בשדה חבירו, או עברה נהר והזיקה בעברו השני — פטור, שהמבעיר אינו חייב על נזקים בלתי רגילים שכאלה.

ב גמרא על דין המשנה בגדר שואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות — חייב, היפך הדברים במשנה!

אמר רב פפא: אין כאן מחלוקת בהלכה, אלא הבדל של דרך התבטאות שונה. התנא דידן [שלנו], במשנתנו, קא חשיב [מונה] את המדות מלמעלה למטה, כיצד? אם עברה האש גדר של שש אמות — פטור, של חמש אמות — פטור, עד ארבע אמות — פטור. ואילו התנא ברא [החיצוני של הברייתא] מלמטה למעלה קא חשיב [הוא מונה] וכך מנה: שתי אמות — חייב, שלש אמות — חייב, עד ארבע אמות — חייב, ובארבע אמות עצמן — פטור, וכדברי המשנה. ואין כל הבדל להלכה בין המשנה והברייתא.

אמר רבא: ארבע אמות גובה גדר שאמרו שפטור — אפילו בשדה קוצים. אמר רב פפא: והכוונה היא: שגבוהה הגדר משפת קוצים ולמעלה ארבע אמות.

אמר רב: לא שנו במשנתנו שפטור אם היתה דרך הרבים מפסיקה, אלא בקולחת, באש המיתמרת כלפי מעלה, אבל בנכפפת, כשהאש מתקדמת על פני הקרקע בכך שנאחזת מדבר לדבר — אפילו עד מאה אמה חייב לפי שהאש שורפת כל דבר שהיא מוצאת. ושמואל אמר: מתניתין [משנתנו] עוסקת באש נכפפת, אבל באש קולחת — אפילו דרך שרוחבה כל שהוא (משהו) שמפרידה — פטור.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב: במה דברים אמורים — באש קולחת, אבל באש שהיתה נכפפת ועצים מצויין לה לבעור — אפילו עד מאה מיל — חייב. עברה האש נהר או שלולית שהם רחבים שמונה אמות — פטור בכל אש, לפי שבזה אין הבדל.

ג שנינו במשנה: עברה דרך הרבים — פטור. ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור כך? אמר רבא: ר' אליעזר היא, דתנן [שכן שנינו במשנה] להלן שר' אליעזר אומר: שש עשרה אמות כדרך רשות הרבים — (פטור), משמע שזהו שיעורה של דרך הרבים, ושטח פנוי ברוחב זה אין אש עוברת כרגיל.

ד עוד שנינו במשנה: או עברה האש נהר — פטור. רב אמר: נהר זה כוונתו נהר ממש. ושמואל אמר: גם אם עברה האש אריתא דדלאי (תעלת השקאה) — פטור.

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר, רב] נהר ממש כוונתו: אף על גב דליכא מיא [אף על פי שאין מים] בתוך הנהר, כיון שהוא שטח עמוק ורחב אין האש עוברת בו כרגיל. ומאן דאמר [ומי שאומר] אריתא דדלאי (תעלת השקאה) סבור: אף נהר, אי אית ביה מיא [אם יש בו מים] — אין [כן פטור], אבל אם לית ביה מיא [אין בו מים] — לא פטור.

תנן התם [שנינו שם במשנה אחרת]: ואלו מפסיקין לפאה, כלומר, שחציצות אלה גורמות ששדה לא ייחשב ליחידה אחת לענין פאה, אלא יש לתת פאה מכל חלק לעצמו, ואלו הם: הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים.

ושאלו: מאי [מה] פירוש שלולית? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום שמי גשמים שוללין (נאספים) שם, רב ביבי אמר בשם ר' יוחנן: הכוונה היא לאמת (תעלת) המים שמחלקת שלל לאגפיה (לצדיה), שהמים יוצאים ומתפשטים לבורות שבצידה.

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר, שמואל] מקום שמי גשמים שוללין שם שהוא הפסק, כל שכן אמת המים שהיא גדולה יותר וקבועה שהיא נחשבת הפסק, ומאן דאמר [ומי שאומר ר' יוחנן] אמת המים, לדעתו — אבל מקום שמי גשמים שוללין שם — לא מפסקי [מפסיקים], דהנהו [שהם]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - א

אלא למאן דאמר "טמון באש" קמיבעיא ליה לדוד, מאי איבעי ליה קראי? מדוע כתוב פעם אחת שעורים ופעם אחת עדשים, שהרי רק על גדיש אחד הוא שאל אם חייבים על טמון באש? ^[132]

ומשנינן: אמר לך אותו מאן דאמר: "טמון" וחדא מהנך קמיבעיא ליה. שתי שאלות שאל דוד מהסנהדרין, שאלת טמון באש ועוד אחת משתי השאלות, או "למקלי" או "לאחלופי". וכל שאלה היתה בגדיש אחר. ולכן כתוב פעם אחת שעורים ופעם אחת עדשים.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר הני תרתי, בין לפי האומר "למקלי" בין לפי האומר "לאחלופי", היינו דכתיב "ולא אבה דוד לשתותם", שלא רצה דוד להשתמש בהיתר שנתנו לו הסנהדרין לשרוף הגדישים או להחליף ללא רשות הבעלים, כי אמר: כיון דאיכא איסורא בכך לכל אדם בישראל, לא ניחא לי להסתמך על כך שאני מלך ולמלך מותר.

אלא למאן דאמר "טמון באש" קא מבעיא ליה, תקשי: מכדי, גמרא הוא דשלחו ליה, הלא פסק הלכה בלבד שלחו לו הסנהדרין, אם הלכה כרבי יהודה או כרבנן לגבי "טמון באש", ואם כן, מאי "לא אבה דוד לשתותם"? מה שייך לומר שלא רצה לקבל את פסק ההלכה? ^[133] ומתרצינן: דלא אמרינהו משמייהו. שלא רצה דוד לומר את הפסק בשמם של שלשת הגבורים שמסרו את נפשם ועברו דרך מחנה פלשתים כדי להגיע לסנהדרין ולשאול את שאלתו.

אמר דוד: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אין אומרים דבר הלכה משמו! ^[134] (עיין הערה נוספת בסוף הספר מראש המערכת).

וכתיב בהמשך הכתוב "ויסך אותם לה"'.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר הני תרתי של "למקלי" ו"לאחלופי", שנתבאר לעיל שלא אבה דוד לשתותם, היינו שלא רצה להסתמך על ההיתר שנתנו לו הסנהדרין, הרי מובן מה שכתוב שניסך אותם לה', דהיינו משום דעבד לשם שמים. שלא רצה להתיר לעצמו דבר שאסור לכל אדם וזה נחשב כאילו ניסך את המים הללו לה'.

אלא למאן דאמר "טמון באש", ומה שלא אבה לשתותם היינו שלא אמר הפסק משמם, אם כן מאי "ויסך אותם לה"'?

ומשנינן: דאמרינהו משמא דגמרא. שלא אמר דוד את פסק ההלכה בשם עצמו אלא אמר שכך היא הקבלה, וזה נקרא שניסך אותם לה'. ^[135]

מתניתין:

עברה הדליקה גדר שהוא גבוה ארבע אמות, שהיה חוצץ בין האש לשדה חבירו, או שעברה דרך הרבים הרחבה שש עשרה אמה [כרוחב העגלות שבדגלי המדבר, שהיה שם "רשות הרבים"], או נהר, פטור שהוא אנוס על כך.

גמרא:

ומקשינן על המשנה, שעברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות פטור: והתנן בברייתא: עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות, חייב!?

ומתרצינן: אמר רב פפא: תנא דידן של המשנה קא חשיב הוא הולך מלמעלה למטה:

שש אמות גובה פטור.

חמש אמות גובה פטור.

פחות מחמש אמות עד לארבע אמות גובה, וארבע אמות עצמם אף הן בכלל ["עד ועד בכלל"], גם כן פטור.

ואילו תנא ברא התנא של הברייתא מלמטה למעלה קא חשיב הוא הולך מלמטה למעלה:

שתי אמות גובה חייב.

שלש אמות גובה חייב.

למעלה משלש אמות עד לגובה ארבע אמות, וארבע אמות עצמן אינם בכלל זה ["עד ולא עד בכלל"], גם כן חייב.

ונמצא שגם התנא של הברייתא מודה שבגובה ארבע אמות פטור, ומה שנאמר בברייתא "ארבע אמות חייב" הכוונה שעד לארבע אמות חייב, ובארבע אמות עצמן הוא אמנם פטור. ואילו מה שנאמר במשנה שהוא פטור בארבע אמות הכוונה שבארבע אמות עצמו הוא גם כן פטור. ^[136]

אמר רבא: ארבע אמות שאמרו דפטור, אפילו בשדה קוצים. אפילו אם אותה שדה שמעבר לגדר שנדלקה היתה מלאה קוצים שהאש נאחזת בהם בקלות, בכל זאת די בגדר של גובה ארבע אמות כדי לפטור את בעל האש.

אמר רב פפא: ומשפת קוצים ולמעלה, צריך שתהא הגדר גבוהה ארבע אמות, שלא רק ביחס לאש צריכה הגדר להיות גבוהה ממנה ארבע אמות, אלא גם ביחס לקוצים שמעבר השני, צריכה להיות הגדר גבוהה משפת הקוצים ארבע אמות. ^[137]

אמר רב: לא שנו במשנה שהוא פטור אם היה הגדר גבוה ארבע אמות אלא בקולחת, שהאש מתמרת ועולה למעלה.

אבל בנכפפת, אם הרוח מטה את האש לצדדים, אפילו היה הגדר גבוה עד מאה אמה, חייב. היות ועל ידי הרוח עלולה השלהבת לדלג מעל הגדר הגבוה. ^[138]

ושמואל אמר להיפך: מתניתין, המשנה מדברת דוקא בנכפפת, ורק אז צריך גדר גבוהה ארבע אמות. אבל בקולחת, אם האש עולה למעלה ואינה נוטה לצדדים מהרוח, אפילו היתה הגדר גבוהה רק כל שהוא, פטור.

תניא כוותיה דרב שהמשנה מדברת רק בקולחת:

במה דברים אמורים, מה שהמשנה אומרת שאם האש עברה דרך הרבים הוא פטור, זה רק בקולחת, כשהאש גבוהה ועולה למעלה. אבל בנכפפת, כשהאש נמוכה, ועצים מצויים לה, שהאש הולכת ונאחזת בעצים שעל הקרקע, אפילו הגיעה האש למרחק עד מאה מיל, חייב.

עברה האש נהר או שלולית [לקמן תבאר הגמרא מהו "שלולית"] שהם רחבים שמונה אמות, פטור. ^[139]

הרי שהברייתא מפרשת שהמשנה מדברת רק בקולחת, כדעת רב.

שנינו במשנה: או דרך הרבים פטור.

והוינן בה: מאן תנא? מיהו התנא של משנתנו הסובר ששיעור המרחק שתעבור הדליקה - הפוטר את בעל האש - הוא שש עשרה אמה?

ומשנינן: אמר רבא: רבי אליעזר היא!

דתנן במשנה לקמן [בעמוד ב]: רבי אליעזר אומר: אם עברה הדליקה שש עשרה אמות כדרך רשות הרבים, (פטור). ^[140]

שנינו במשנה: או נהר פטור.

רב אמר: המשנה מדברת בנהר ממש שאם עברה אותו האש, פטור.

ושמואל אמר: המשנה מדברת באריתא דדלאי יאור קטן ששואבים ממנו ומשקים את השדות, וגם אז הוא פטור.

ומבארינן: מאן דאמר: נהר ממש שהוא רחב, הרי אף על גב דליכא מיא בנהר, בכל זאת הוא פטור בגלל רחבו. ^[141] ומאן דאמר: אריתא דדלאי שאינו רחב אי אית ביה מיא רק אז הוא פטור בגלל המים אבל אי לית ביה מיא ביאור לא אז אינו פטור. ^[142]

תנן התם במסכת פאה: ואלו מפסיקין לפאה, הדברים המפורטים להלן מפסיקים את השדה לענין פאה, שתחשב לשתי שדות, ויצטרכו להניח פאה מכל אחת בנפרד: הנחל, והשלולית, ודרך היחיד הרחבה ארבע אמות, ודרך הרבים הרחבה שש עשרה אמות. ^[143] שכל אלו אם הם עוברים בתוך השדה הם מפסיקים אותה ועושים אותה כשתי שדות לענין פאה.

והוינן בה: מאי "שלולית"?

אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום שמי גשמים שוללין שם, שמתקבצים שם מי גשמים.

רב ביבי אמר רבי יוחנן: אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה, שמשקין ממנה את השדות. ^[144]

ומבארינן: מאן דאמר: מקום שמי גשמים שוללין שם, סובר שכל שכן אמת המים שמפסיקה את השדה.

הערות

^[132] התבאר לפי התוס' ד"ה ה"ג, והם גורסים "תרתי קראי למה לי".

^[133] היה יכול לתרץ שעל השאלה השניה ששאל לא רצה לקבל את ההיתר. אלא שמשמע ליה שעל שתי השאלות נאמר "ולא אבה דוד לשתותם". ומכאן קשה לפירוש רש"י, שמפרש שדוד שאל על מעשה שבא לפניו ששרפו אנשיו גדיש שהיו בה כלים טמונים. שאם כן, היה יכול לתרץ שסנהדרין פטרו אותו מלשלם על הטמון בגלל שהוא מלך, ודוד לא רצה ליפטר בגלל שהוא מלך. תוס' ד"ה מאי.

^[134] כתב מהרש"א: נראה בזה דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ואלו שסמכו על הנס לילך במקום סכנת נפשות, אין ראוי לעשות נס וגאולה על ידיהן. ואף על גב דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, היכא דשכיחא היזיקא שאני כדאמרינן בפרק קמא דפסחים.

^[135] המהר"ץ חיות, הביא מהגמרא ביומא [לג א] "אביי מסדר מערכה משמיה דגמרא", ופירש רש"י שם: דכוליה ישיבה דרבנן דבי מדרשא.

^[136] הגמרא היתה יכולה לתרץ שרק הברייתא מדברת מלמטה למעלה, ואילו המשנה אינה מדברת מלמעלה למטה רק בארבע אמות בלבד שהוא פטור. אלא שמאחר שלא נאמר "עד" לא במשנה ולא בברייתא, סברא הוא שכמו שהברייתא מתפרשת ב"עד", גם המשנה מתפרשת ב"עד". תוס' ד"ה והתניא.

^[137] התבאר על פי התוס' בביאורם השני, שהמשנה ודאי מדברת על עצי הדליקה שהגדר צריכה להיות גבוהה מהם ארבע אמות אחרת לא שייך לומר לשון "עברה גדר". ורב פפא בא להוסיף שגם משפת הקוצים צריכה להיות גבוהה ארבע אמות. אמנם מהשלהבת ודאי שהגדר אינה גבוהה כלל, שאם כן, מה מחלקת הגמרא להלן בין קולחת לנכפפת שבשניהם אין השלהבת יכולה להזיק כיון שהגדר גבוהה ממנה; ובתחילה כתבו לבאר, שרב פפא בא לומר שהמשנה מדברת רק משפת קוצים ולמעלה, ולא ביחס לאש כלל, שאפילו מעצי הדליקה אין הגדר צריכה להיות גבוהה אלא הם יכולים להיות באותו גובה, ובלבד שעצי הדליקה לא יהיו גבוהים מהגדר, שאם כן מה יועיל שהגדר גבוהה משפת הקוצים, והרי זה כאילו המדורה היא על הגדר, אלא שהם בגובה הגדר או נמוכים ממנה. תוס' ד"ה עברה. והרא"ש כתב גם כן, שרב פפא בא להוסיף על המשנה שהגדר צריך שתהא גבוהה ארבע אמות גם מצד הדבר הנשרף אם הם קוצים, לפי שקוצים בקל נאחז בהם הדליקה, ואפילו הגדר גבוהה מאד, ובקל יעברו גחלים או שלהבת וידליקו הקוצים.

^[138] כך תירצו תוס' שהמדובר לענין גובה הגדר ולא לגבי המרחק שעברה האש. ורש"י הביא פירוש נוסף, שרב מדבר כמו הברייתא דלקמן על מה שכתוב במשנה שאם עברה דרך הרבים פטור, שאם האש נכפפת, דהיינו שהיתה נמוכה, והולכת ונאחזת בעשבים וקסמים שעל הקרקע, חייב, גם אם עברה דרך רשות הרבים של מאה אמה. והתוס' חלקו על פירוש הזה, שבסמוך מביאה הגמרא לראשונה את המשנה של דרך הרבים. ומשמע שעד עכשיו לא דנו בזה כלל. ועוד כתבו, שעל אף שהברייתא אינה מדברת על אותו ענין שרב מדבר, מכל מקום מביאה הגמרא ראיה מהברייתא שגם היא מפרשת המשנה דוקא בקולחת ולא בנכפפת, כרב. תוס' ד"ה לא שנו.

^[139] אפילו בנכפפת משום שהמים מפסיקים את האש בזמן שהם רחבים שמונה. הראב"ד. ועיין שם שהיה לו גירסא "אבל אם עברה".

^[140] והנפקא מינה שאין הלכה כדסתם דמתניתין, דהוי סתם ואחר כך מחלוקת. תוס' ד"ה דרך.

^[141] ומכל מקום אין צריך שש עשרה אמה כמו בדרך הרבים במתניתיו אלא די בשמונה אמות, כמבואר בברייתא לעיל, שמתוך שהנהר עמוק ויש בו קור מהמים שעוברים שם, בדרך כלל די בשמונה אמות בלבד. תוס' ד"ה מאן.

^[142] ולא פליגי רב ושמואל. אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. רב אמר נהר ממש, דהיינו רחב שמונה אמות דקתני בברייתא לעיל. ואז אפילו אין בו מים. ושמואל אמר שאם יש בו מים אז אפילו אם אינו רחב כל כך, פטור. בית יוסף חושן משפט [תיח]. והרמב"ם [נזקי ממון יד ב] מפרש בדרך אחרת, שאריתא דדלאי אינו קטן מנהר אלא שיש בו מים. ורב ושמואל פליגי, דלרב די שהוא רחב שמונה אמות ואפילו אין בו מים. ולשמואל צריך שיהא גם רחב שמונה אמות וגם יהא בו מים.

^[143] לכאורה, כל שכן הוא מדרך היחיד. אלא משום שבסיפא קתני שכל אלו אינם מפסיקין רק בשדה של זרעים ולא בשדה אילנות, לכן נקט דרך הרבים לאשמעינן שאפילו דרך הרבים אינה מספקת בשדה אילן. תוס' ד"ה אלו.

^[144] לשון "שלל" משום שעל ידי שמשקין אותן ממנה הם עושים פירות. רש"י

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But according to Rava, who cited Rav Naḥman, the one who says that David asked with regard to the halakha of a concealed article damaged by a fire, for what purpose does he require the two verses that describe a field of lentils and a field of barley? Rav Naḥman could have said to you that David was asking both about concealed articles damaged by a fire and one of these other two dilemmas.

Granted, according to the one who says one of these two explanations, that David was asking either about repaying barley with lentils or burning the stacks of barley, this is as it is written of David: “But he would not drink it” (II Samuel 23:16). David said to himself: Since there is a prohibition involved in this action, it is not satisfactory to me to act in this manner, even though technically it is permitted for a king. But according to the one who says that David was raising a dilemma with regard to the halakha of a concealed article damaged by a fire, since they sent him an answer that was a tradition with regard to the halakha, what is the meaning of: “But he would not drink it”?

The Gemara answers: This means that he did not say the halakha in their names. He did not transmit the ruling in the name of those who went in the time of battle to ask the Sages what the halakha is. David said to himself: This is the tradition that I received from the court of Samuel of Rama: With regard to anyone who hands himself over to die for the sake of words of Torah, the Sages do not say a matter of halakha in his name, so that others will not follow this ruling and endanger their lives.

The Gemara asks another question: The verse states: “He poured it out to the Lord” (II Samuel 23:16), which indicates that David acted stringently and did not rely on the lenient ruling that he received. Granted, according to the one who says either of these two explanations, that David asked either about burning the stacks of barley or about replacing their value with lentils, he poured out the water to God due to the fact that he acted for the sake of Heaven and did not rely on the lenient ruling he had received. But according to the one who says that David asked about a concealed article damaged by a fire, what is the reason that he poured out the water to the Lord? The Gemara answers: The reason is that they said this halakha in the name of the tradition, without associating it with any specific individual.

MISHNA: If one kindled a fire that crossed a fence that is four cubits high, or if the fire crossed the public thoroughfare, or if the fire crossed a river, and in each case it caused damage on the other side, he is exempt from liability.

GEMARA: The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that if a fire crossed a fence that is four cubits in height, the one who kindled the fire is liable? This appears to contradict the mishna.

Rav Pappa said: There is no dispute between the tanna of the mishna and the tanna of the baraita; there is merely a difference of how they stated their rulings. The tanna of our mishna counts downward from above to below. In other words, if the fire crossed a fence six cubits high, the one who kindled the fire is exempt; if it crossed a fence five cubits high, he is exempt; and this is the halakha until the fire crosses a fence of a minimum of four cubits high, where the one who kindled the fire is still exempt. Conversely, the tanna of the baraita counts up from below to above. The meaning is that if the fire crossed a fence two cubits high, the one who kindled the fire is liable; if the fire crossed a fence three cubits high, he is liable; and this is the halakha until the fire crosses a fence of a maximum of four cubits high, where the one who kindled the fire is still liable. Accordingly, there is no contradiction between the mishna and the baraita.

§ Rava says: When they said in the mishna with regard to a fire crossing a fence four cubits high that the one who kindled the fire is exempt, this is even in a field of thorns. Rav Pappa says: And Rava’s statement is referring to a case where the height of the fence is four cubits counting from above the upper limit of the thorns.

Rav says: They taught in the mishna that one is exempt from liability if the fire crosses a public thoroughfare only in a case where the flame blazes high [bekolaḥat]. But in a case where the flame blazes low [benikhpefet] and therefore spreads easily along the ground, the one who kindled the fire is liable even if the space that the fire crossed was up to one hundred cubits. And Shmuel said: The mishna exempts one from liability if the fire crosses a public thoroughfare in a case where the flame blazes low, but in a case where the flame blazes high, even any minimal gap between where the fire was kindled and where it caused damage renders the one who kindled the fire exempt.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav: In what case is this statement said that one is exempt if the fire crosses a public thoroughfare? It is in a case where the flame blazes high. But in a case where the flame blazes low and there is wood to keep it burning, one is liable even if it causes damage at a distance of up to one hundred mil. If the fire crossed a river or a pool [shelulit] of water that is eight cubits wide, he is exempt from paying for the damage caused, regardless of whether the fire blazed high or low.

§ The mishna teaches: If the fire crossed the public thoroughfare, he is exempt. The Gemara asks: Who is the tanna who holds this opinion? Rava said: It is Rabbi Eliezer, as we learned in a mishna (61b) that Rabbi Eliezer says: One is liable up to a distance of sixteen cubits, like the width of the public domain. By inference, one is exempt if a fire crosses a greater distance, i.e., across a public thoroughfare.

The mishna teaches: Or if the fire crossed a river, he is exempt. Rav says: The term stream means an actual river. And Shmuel says: This term means a water channel.

The Gemara explains their dispute: The one who says that it is referring to an actual river, Rav, deems exempt one whose fire crosses a riverbed even when there is no water in it, since it is sufficiently deep and wide to prevent a typical fire from crossing it. But the one who says that it is referring to a water channel, Shmuel, holds that if the fire crosses a water channel that has water in it, yes, the one who kindled the fire is exempt. But if the fire crosses a water channel that does not have water in it, he is not exempt.

We learned in a mishna elsewhere (Pe’a 2:1): And these, the following list of features, divide a field for the purpose of pe’a, i.e., it is no longer considered a single field, but instead pe’a must be given from each separate section: A stream, a shelulit, a private road, and a public thoroughfare.

The Gemara asks: What is a shelulit? Rav Yehuda says that Shmuel says: It is a place where rainwater gathers [sholelin]. Rav Beivai says that Rabbi Yoḥanan says: It is a water channel that distributes its spoils [shalal] to its banks, since the water spreads to the adjacent cisterns.

The Gemara points out that according to the one who says that it means a place where rainwater gathers, Shmuel, since gathered rainwater divides a field, all the more so does a water channel, which is both larger and permanent, divide a field. But according to the one who says that only a water channel divides a field, Rabbi Yoḥanan, he holds that only that divides a field, but a place where rainwater gathers does not divide the field, since these

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב פפא תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה. כלומר תנא דידן קא עסיק בפטורי ואמר בשש אמות וחמש וארבע בכלל. ותנא ברא קא חשיב מלמטה למעלה וקא עסיק בחיוב ואמר דשתים ושלש עד ארבע חייב ולא עד בכלל.

אמר רבא ארבע אמות שאמרו בשדה קוצים. פירוש אפילו בשדה קוצים אף ע"פ שנוחין להדליק באש ומיהו בשדה דעלמא צריך גדר ארבע אמות.

ואמר רב פפא. לא לפרש גדר ארבע אמות דמשנתינו בא ולומר דאותן ארבע אמות לא משפת עצי הדלקה אלא משפת קוצי השדה ואע"פ ששפת עצי הדלקה שוה עם הגדר אלא ודאי גדר ד' אמות דמשנתינו מצדה קאמר והיינו דקתני עברה גדר אלא רב פפא אתא לפרושי דמשנתינו ארבע אמות לכל צד קאמרה ולומר שצריך להיות גדר גבוה ד' אמות אף משדה קוצים כמו שנראה מצד הדלקה ד' אמות משפת עצים ומיהו בשלהי הדלקה אין הקפדה אלא אפילו היתה עולה למעלה מן הגדר ותדע מדחלקו בין קולחא לנכפא וא' השלהבת אינה למעלה מן הגדר כי נכפפת מאי הוה דהלא הגדר מפסיק ועומד בפניה. ומיהו אין ראיה זו לפי גירסת הספרים גרסינן אבל בנכפפת אפילו מאה אמה דלפי גירסא זו קאי אגדר אבל רוב הספרים גרסי אבל בנכפפת אפילו מאה מיל ולפי גירסא זו לא קאי אגדר דבגדר לא שייך שיעור מיל אבל אדרך רה"ר דמתניתין קאי.

במה דברים אמורים בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצויין לה אפילו מאה מיל חייב. פירוש עצים מצויין לה בסוף מאה מיל ודלקה בהן. וקשיא למה לי למימר וקוצים מצויין לה קוצים למעוטי מאי ואולי אם נאחז בעצים עבים או בקורות כל שהוא רחוק כל כך פטור דמכת שמים היא זו. אבל בירושלמי משמע דמצויין לה דקתני לא בסוף השיעור הזה קאמר אלא עצים מצויין לפניה להיותה דולקת והולכת דגרסינן התם ר' אליעזר אומר י"ו בדרך רשות הרבים ובשעת הרוח מאה אמה תני מעשה בערב שקפץ יותר משש אמה והזיק אימתי שקפץ אבל אם היו עצים מצויין לפניו או שהיה מטפטף והולך עד מיל חייב עברה נהר או שלולית פטור ע"כ אלא שגם פירות זה לא נתחוור בעיני שאלו היו העצים מצויין לפניה וקופצת מקוצים לקוצים פשיטא ושמא קמ"ל שאין אומרים בכי הא שהיא מכה מן השמים וכאנוס הוא וכענין שאנו פוטרין בקלחת ואע"פ שנאחז האור בקוצים כל שעבר יותר מי"ו אמה.

דרך הרבים ודרך היחיד. פירוש בירושלמי מאחר ששנו שאפילו דרך היחיד מפסיק למה הוצרכו לומר דרך הרבים אלא לומר שצריך להיות דרך היחיד קבוע בימות החמה ובימות הגשמים כדרך הרבים.

ודרך היחיד ודרך הרבים קשיא לי כיון דתנא דרך היחיד כ"ש דרך הרבים. ויש לומר משו' דבעי למיתני הכל מפסיק לזרעי' ואינו מפסיק לאילן אלא גדר נקט לה למימר' דאפילו דרך הרבים לא איפסקא לגבי אילן וכך מצאתי כתו' גם בירושלמי של פיאה מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מאי צריכא אתי מימר לך אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן אלא גדר מכיון דתנינן שביל היחיד שביל הרבים מה צורכה לי' להוציא את הקבוע בימות החמה ואינן בקבוע בימות הגשמים:

רב ביבי אמר ר' יוחנן אמת המים שמחלקת שלל לחברותי'. קשיא לי והא אמת המים קתני בפירוש בסיפא אמת המים שאינה יכולה להיקצר כאחת ר' יהודא אומר מפסקת. וי"ל דסיפא דתנא אמת המים הוא שלולית דרישא ואתי לאשמעי' פלוגתא דרב יהודא דבעי שאינה יכולה להיקצר כאחת אז מפסקת הא אם יכולה להקצר כאחת אעפ"י שהוא קבועה אינה מפסקת אבל חכמים פליגי בסיפרא ואמרו אם הוא קבוע אע"פ שיכולה להיקצר כאחת שעומד מצד זה וקוצר מצד זה ה"ז מפסקת. כדפרישית בפאה. וגרסי' בירושלמי שלולית כל שהוא מושכת נחל אע"פ שאינו מושך:

בשלמא למאן דאמר הני תרתי היינו דקתני ולא אבה דוד לשתותם דמשמע שלא קבל את שתיהן אלא למאן דאמר טמון באש מכדי גמרא שלחו ליה מאי לא אבה לשתותם דמשמע שלא קבל כל מה שאמרו. הראב"ד ז"ל.

מאי ולא אבה דוד לשתותם. מה שהקשו התוספות על פירוש רש"י ז"ל אין קשה רק לרבי יהודה דלרבנן לא שייך למימר כיון דאיכא איסורא כיון דכל אדם פטור. הר"א מגרמישא ז"ל.

וכתב תלמיד הר"פ ז"ל מכאן קשה לפירוש הקונטרס שפידש לעיל דמעשה בא לפניו וכו'. ככתוב בתוספות. מיהו יש ליישב פירוש הקונטרס דלגבי טמון לא שייך למימר אבל אתה מלך דהכי נמי שייך גבי גלוי כמו גבי טמון. ע"כ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל יש מקשים להא דפירש רש"י לעיל טמון באש קא מיבעיא ליה שמעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו גדיש ישראל ונצרך לשאול אם חייבים בטמון שבתוכו ואמאי לא משני הכא שלא רצה לפטרם אף על גב דקיימא לן כרבנן. ולאו קושיא היא דודאי להנך דלעיל דאיסורא איכא ושרו ליה משום דהוה מלך צריך לומר שלא רצה לשתותם אלא הכא מאי איסורא איכא דהא פטורא דהכא לאו משום דמלך הוא מדלא מסיק אבל אתה מלך. ע"כ.

עברה גדר שהוא גבוה. כתבו בתוספות ונראה לר"י דאיירי שאין הגדר גבוה מן השלהבת שאם היה גבוה יותר מאי קא מפליג וכו' עד כיון שהגדר גבוה מן השלהבת עצמה אף על פי שיש לפרש נכפפה נקטפה כדמשמע בירושלמי שהרוח קוטפת ומוליכה למרחוק אפילו תהא נקטפת כמה פעמים כיון שהגדר גבוה למעלה הימנה מה יכולה להזיק אלא ודאי כשאינו גבוה מן השלהבת וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
אמר רב פפא תנא דידן חשיב מלמעלה למטה וקא עסיק בפיטור ואיהו דקא פטר בארבע אמות ותנא ברא קא עסיק בחיוב ואיהו דקאמר עד ארבע אמות חייב ולאו ארבע אמות בכלל אלא משום דהוה עסיק בחיובי נקט ואזיל עד ארבע אמות חייב. הראב"ד ז"ל. וכן פירש רש"י ז"ל והתוספות והרשב"א ז"ל.
וה"ר יהונתן ז"ל פירש איפכא וז"ל במשנה עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות. מפרש בגמרא דעד ארבע אמות רוצה לומר ועד ולא עד בכלל דהכא קא חשיב ממעלה למטה שש אמות פטור דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה וכן מחמש אמות וכן מארבע אמות וחצי פטור אבל מארבע אמות לחודייהו חייב. והכי תניא בהדיא בברייתא עברה ארבע אמות חייב ויותר מארבע אמות דאמרינן דפטור ובלבד שיהא גובה הגדר משפת קוצים ולמעלה יותר מארבע אמות. ע"כ.
והרא"ה ז"ל פירש וזה ללשונו תנא ברא קא חשיב ממטה למעלה אמר שתי אמות חייב שלש אמות חייב עד ארבע אמות חייב וארבע אמות מצומצמות לא ידעינן טעמייהו ולא איכפת לן נמי דהא קיימא לן דבידי אדם אי אפשר לצמצם. ע"כ.

והא תניא עברה גדר וכו'. אומר ר"י דאי גרסינן בברייתא עד וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדיבור. ובענין זה שייך לדקדק בפרק הזהב גבי הא דתנא כמה תהא הסלע חסרה ולא תהא בה אונאה. תוספות שאנץ.

רבה אמר ארבע אמות שאמרו אפילו בשדה קוצים. כלומר אפילו שדה שלאחר הגדר שדה קוצים שהאש שולטת בהם וקופצת עליהם יותר מן הכל. אמר רב פפא ומשפת קוצים ולמעלה ארבע אמות ובהכי סגי אפילו אינו גבוה כלל מצד האש כיון שגבוה מצד הקוצים ארבע אמות. אמר רב לא שנו אלא בקודחת שמתמרת ועולה אבל בנכפפת אפילו יש גדר גבוה מאה אמות מן העצים לאש חייב כיון שמצד האש אין גדר גבוה כלל. הרא"ה ז"ל.
אבל רש"י ותוספות והרשב"א והראב"ד פירשו שהשדה קוצים דאמר רבא הוי מצד האש אלא שהרשב"א והראב"ד ז"ל לא גרסינן בדברי רבא אפילו. ולפי פירוש הראב"ד ז"ל דדוקא בשדה קוצים מפני שהאש של קוצים מוציא ניצוצות וזיקות יותר משאר עצים אבל בשאר עצים די לו בגדר גבוה עשרה כדאיתא בברייתא דלקמן. אבל הרשב"א ז"ל כתב בפירושו הוי כמו אפילו ובספרים שלנו גרסינן אפילו בהדיא וכן היא גירסת רש"י ז"ל. עיין שם.
וזה לשון הרשב"א ז"ל אמר רבא ארבע אמות שאמרו בשדה קוצים פירוש אפילו בשדה קוצים אף על פי שנוחין להדליקם באש. ומיהו בשדה דעלמא נמי צריך גדר ארבע אמות. ואמר רב פפא משפת קוצים ולמעלה פירוש רב פפא לא לפרש גדר ארבע אמות דמשנתנו בא ולומר דאותן ארבע אמות לא משפת עצי הדליקה אלא משפת קוצי השדה ואף על פי כן בעצי הדליקה שוה עם הגדר. אלא ודאי גדר ארבע אמות דמשנתנו מצד הדליקה קאמר והיינו דקתני עברה גדר אלא רב פפא אתא לפרש דמשנתנו ארבע אמות לכל צד קאמר ולומר שצריך להיות גדר גבוה ארבע אמות אף משדה קוצים כמו שצריך מצד הדליקה ארבע אמות משפת עצים. ומיהו בשלהבת הדליקה אין הקפדה אלא אפילו היתה עולה למעלה מן הגדר. ותדע מדחלקו בין קולחת לנכפפת ואם השלהבת אינה עולה למעלה מן הגדר כי נכפפת מאי הוי והלא הגדר מפסיק ועומד בפניה. ומיהו אין ראיה זו לפי גירסת הספרים דגרסינן אבל בנכפפת אפילו מאה אמה דלפי גירסא זו קאי אגדר. אבל רוב הספרים גרסי אבל בנכפפת אפילו מאה מיל ולפי גירסא זו לא קאי אגדר דבגדר לא שייך מיל אבל בדרך רשות הרבים דמתניתין קאי. ע"כ.

אלא בקולחת. הא דתנן אם עברה רשות הרבים פטור דוקא בקולחת כעין קילוח שהיא עולה ביושר ואין הרוח כופפת אותה ואף על פי כן אם אין שם שיעור דרך רשות הרבים חייב כי פעמים שהיא מדלגת מכח עצמה אבל אם היתה הרוח כופפת אותה והיא קולחת ודולקת ועצים מצוים בה אפילו עד מאה מיל חייב שאם היו עצים מצוים בה בסוף מאה מיל והלכה ודלקה בהם חייב מפני שדרך הרוח להוליכה כמה מיל. ושמואל אמר לא שנו אלא בנכפפת אבל בקולחת אפילו דרך כלשהו פטור. תניא כוותיה דרב וכו' אבל בנכפפת ועצים מצויים לה אפילו מאה מיל חייב אבל אם עברה גדר גבוה עשרה או נהר או שלולית אפילו בנכפפת פטור מפני שהגדר מפסיק והמים מפסיקים אותה. הראב"ד ז"ל.

אבל בנכפפת וקוצים מצוים לה אפילו מאה מיל חייב. פירוש קוצים מצוים בסוף מאה מיל ודלקה בהם. וקשיא למה לי למימר וקוצים מצוים לה קוצים למעוטי מאי ואולי אם נאחז בעצים עבים או בקורות כל שהוא רחוק כל כך פטור דמכת שמים היא זו. אבל בירושלמי משמע דמצוים לה דקתני לא בסוף השיעור הזה קאמר אלא עצים מצוים לפניה להיותה דולקת והולכת דגרסינן התם רבי אליעזר אומר שש עשרה כדרך רשות הרבים ובשעת הרוח מאה אמה תנא מעשה בערב שקפץ יותר משמונה עשרה אמה והזיק אמאי שקפץ אבל אם היו עצים מצוים לפניו או שהיה מטפטף והולך עד מיל חייב. עד כאן. אלא שגם זה לא נתחוור הפירוש בעיני שאילו היו העצים מצוים לפניה וקופצת מקוצים לקוצים פשיטא. ושמא קא משמע לן שאין אומרים בכי הא מכת שמים היא וכאנוס הוא וכעין שאנו פוטרין בקולחת אף על פי שנאחז האור בקוצים כל שעברה יותר משש עשרה אמות. הרשב"א ז"ל.

שמחלקת שלל לאגפיה וכו'. פירוש כשגדלה אמה מתמלאה מן המים הבור והשיחין והמערות המשקים בהם שדות והשתא ניחא שפיר לישנא דמתחלקת שלל מן המים שבאמה. ובקונטרס פירש בענין אחר. תלמיד הר"פ ז"ל.

ומאן דאמר אמת המים וכו'. ומסתברא דדוקא גבי פאה הוא ומשום דאיכא למימר האי טעמא אבל הכא גבי דליקה הא והא קריא שלולית וחד דינא אית להו. הרא"ה ז"ל.

בד"ה אלא למ"ד כו' לר"י הצילה שלא הניחה לשרוף כדי כו' עכ"ל ה"מ לפרושי נמי הכא לר"י שהציל את הניזק שלא יפסיד מה שטמן דכה"ג פירשו לרבנן שהציל את המזיק כו' אלא דניחא להו לפרושי לר"י ויצילה כמשמעו על הגדיש וק"ל:

בד"ה מאי ולא אבה כו' ששרפו אנשיו כו' הל"ל שלא כו' רצה להפטר מחמת שהוא מלך עכ"ל דאי מבעיא בעלמא ה"ל ניחא אבל אי על אנשיו הוה מבעיא ליה א"כ למ"ד טמון חייב איכא למימר דשלחו לו טמון חייב אבל אתה מלך כו' וא"כ שפיר קאמר ולא אבה דוד לשתותם כיון דאיסורא הוא לא ניחא ליה מיהו למ"ד טמון פטור שפיר פריך תלמודא אלא דמשמע דלכ"ע פריך מדלא קאמר בשלמא למ"ד טמון חייב כו' ודו"ק:

בד"ה אלו מפסיקין כו' ושביל הרבים איצטריך דסד"א דבשביל היחיד כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאיצטריך למתני שביל הרבים אע"פ שהוא קבוע אינו מפסיק לאילנות דמשמע להו דכל דרך הרבים קבוע הוא ואע"ג שהוא רחב טפי קתני דאינו מפסיק ודו"ק:

טמון באש קא מיבעיא ליה. יש לדקדק דהני תרתי דלקמן להציל עצמו בממון חבירו או לאחלופי שעורין בעדשים רמיזי בהני קראי דמייתי כדלקמן אבל טמון באש דמבעיא ליה היכא רמיזא וי"ל דמשמע ליה הני תרי קראי דקאמר בדה"י דחלקת שעורים היה ובספר שמואל קאמר דחלקת עדשים היה כדי לקיים שניהם נימא דגדיש שעורים היה ובתוכו היה טמון גדיש של עדשים ומבעיא ליה אם לשלם עדשים כרבי יהודה או לשלם שעורים במקום עדשים כרבנן דלקמן וגרסינן לקמן אלא למ"ד טמון באש תרתי קראי למה כו' כמ"ש התוס' והא ודאי דצריכי תרי קראי הא דעדשים היו והא דשעורים היו דהיינו טמון אלא דפריך בתרתי קראי כתיב ויצילה ל"ל דלמ"ד להציל עצמו בממון חבירו קמבעיא ליה בין דהוו מטמרי פלשתים בעדשים ובין דהוו מטמרי בשעורים כתיב בתרוייהו ויצילה כמ"ש התוס' וכן למ"ד לאחלופי מבעיא ליה בתרוייהו כתיב ויצילה של שעורים שלא נטלוה כו' ושל עדשים שלא לקחוה ממי שזכה בה כמ"ש התוס' אבל למ"ד טמון באש קמבעיא ליה בהך דעדשים כתיב שפיר ויצילה שלא הניחוה לשרוף כדי שלא יתחייב בטמון ולרבנן שהציל את המזיק מלחייב לשלם עדשים אבל בהך דשעורים שלא היו טמונים מאי ויצילה שייך ביה דהא לא מבעיא ליה דלכ"ע חייב בגלוי ודו"ק:

כל המוסר עצמו למיתה על ד"ת אין אומרים הלכה משמו כו'. נראה בזה דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ואלו שסמכו על הנס לילך במקום סכנת נפשות אין ראוי לעשות נס וגאולה על ידיהן ואע"ג דשלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיחא הזיקא שאני כדאמרינן פ"ק דפסחים וק"ל:

גמרא מאן תנא אמר רבא רבי אליעזר היא דתנן רבי אליעזר אומר וכו'. כצ"ל ובפירוש רש"י רבי אליעזר במתני' לקמן מתני' היא בסמוך:

תוס' ד"ה אלא למ"ד טמון באש וכו'. אבל תרי קראי למה לי דלמאן דאמר לאחלופי אע"פ שאם לא הוי עדשים היו צריכין לשאול אם מותר ליטול שעורים ע"מ לשלם דמים וכו':

ד"ה ולא אבה לשתותם וכו' ומכאן קשה לפי פירוש הקונטרס וכו' מדברי התוס' נראה דאינהו מפרשים דעת המאן דאמר טמון באש קמבעיא ליה דאדין דאורייתא איבעיא להו לא על מעשה שבא לפניו ולכן פרכא הגמרא שפיר מאי ולא אבה דוד לשתותם אלא שגם לפירוש התוס' יש להקשות אמקשה גופיה דמנא ליה לפרש דקא מבעיא ליה אדין דאורייתא דלמא אמעשה שבא לפניו קא מיבעיא ואתא שפיר קרא דלא אבה דוד לשתותם ויש לתרץ דלפי פירוש התוס' אתי שפיר דס"ל להמקשה דע"כ אדין דאורייתא קמבעיא ליה דאי בשרפו אנשיו גדיש איירי א"כ ממה נפשך במאי קא מיירי אי איירי כגון ששרפו לצורך המלחמה ולהצלתם היינו דין מציל עצמו בממון חבירו דקאמר רב הונא דלעיל ומאי אריא דאטמון דקא מבעיא ליה אפילו גדיש עצמו נמי ואי שלא לצורך המלחמה שרפוהו אין החיוב והפטור על דוד כי אם על המזיקים ומאי ולא אבה דוד לשתותם דלא רצה להפטר שייך הכא וק"ל:

ד"ה דרך הרבים מאן תנא ר"א היא אמתני' קאי וכו'. ר"ל הא דקאמרה הגמרא דתנן ר"א אומר שש עשרה ר"ל אמתני' דלקמן בסמוך קאי דקתני בה מחלוקת התנאים וזה ר"ל הגמרא במאי דקאמר ר"א היא דתנן וכו' וכ"ת א"כ דהאי מתניתין היא גופא דברי ר"א בסמוך א"כ תרתי למה לי לכך קאמר וסתם ואחר כך מחלוקת היא וכו':

גמ' ר' אליעזר היא דתנן ר"א כו' כצ"ל ונ"ב ס"א דתניא ואינה עיקר כדמוכח מדברי התוספות וק"ל:

תוס' בד"ה והתניא כו' לא מיפרש אלא עד ולא עד כו' כצ"ל:

בד"ה ולא שנו כו' דדרך הרבים וקאמרינן עלה כו' כצ"ל:

גמרא ל"ש אלא בקולחת אבל בנכפפת כו'. חילוק בין קולחת לנכפפת נזכר גם (ביומא מא ב) לענין אחר:

במשנה גבוה. נ"ב הראוי היא גבוהה שכן הוא בכל המקרא שם זה לשון נקבה גדר הדחויה [תהלים סב] וגדר אבניו נהרסה [משלי כד]:

כָּל הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ לָמוּת עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֵין אוֹמְרִים דְּבַר הֲלָכָה מִשְּׁמוֹ וכו'. (שמואל ב כג, טז). נראה לי בס"ד טעם לזה דידוע מה שאמר התנא גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (משנה אבות ו, ז) וצריך להבין מה הם החיים של עולם הזה והלא איכא כמה עמי ארצות חיים יותר מבעלי תורה? ועוד מה תתן חיים בעולם הבא והלא שם אין מות וכולה היא חיים ומה נותנת תורה שם חיים יותר?
ופרשתי בס"ד הענין כי תלמיד חכם שהוא בעל תורה ודאי אומרים שמועה מפיו בכמה דורות אחריו ואז שפתותיו דובבות בקבר וכנזכר בגמרא (בכורות לא:) על פסוק דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שיר השירים ז, י) וכיון דשפתיו דובבות נחשב חי גם בהיותו בקבר בעולם הזה ועל זה אומר 'נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה' ואומר 'נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַבָּא' היינו כי האדם אחר פטירתו לא יוכל לילך בעולם הבא תכף אלא אפשר שיתעכב כמה שנים הן לחזור בגלגול הן שיהיה נידון בגיהנם אך התורה תגין עליו שלא יצטרך לגלגול או לידון בגיהנם אלא תכף יקח חלקו בעולם הבא ויעמוד שם בחיים נצחיים ונמצא על ידי התורה זוכה בחיים של עולם הבא במוקדם יותר ולא יתעכב זמן הרבה עד שיגיע לשם.
ובזה מובן הטעם כאן כיון דְמּוֹסֵר עַצְמוֹ לָמוּת עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה נמצא אינו דורש פסוק וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה) על חיי עולם הזה דאצלו אין חיי עולם הזה חשובים כלום אלא דריש ליה על חיי עולם הבא דוקא כמו דדרשי (קידושין לט:) 'אורך ימים' דכתיב בכבוד אב ואם ושלוח הקן על עולם שכולו ארוך, ואם כן לפי סברתו דאין חיי עולם הזה חשובים כלום לכן אֵין אוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה כי מה שאומרים שמועה מפיו הוא כדי שיהיה נחשב חי בעולם הזה גם אחר פטירתו וזה דאין חיי עולם הזה חשובים בעיניו כלום לא יזכה לכך.
ואמרתי אנא עבדא על פי דרשת רבותינו ז"ל דתלמידי חכמים האומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, יש טענה לתלמידי חכמים זה לבקש מהשם יתברך שישאר גופו קיים בקבר אף על פי שאינו ראוי לכך כדי שיתקיים בו מאמר זה שיהיו שפתותיו דובבות בקבר כי מאמר זה נאמר לכבוד התורה וזכות התורה יגן עליו בזה.

בגמרא אמר כך מקובלני וכו' כל המוסר עצמו וכו' אין אומרים דבר הלכה משמו. ולפי' זה יש ליתן טעם קצת למ"ד טמון באש וכפרש"י שע"י מעשה שבא לפניו א"כ למה לא נזכר שום רמז בפסוק מזה והיינו כדי שלא יזכר זה הדין על שמם אם היה נרמז בפסוק בפירוש ולאינך אמוראי ודאי נזכר הדין על שמם דהא כתיב בהדיא ויצילה והיינו משום דפשטו לאיסורא אלא דאינהו לא חיישו להאי טעמא דכל המוסר עצמו א"א דבר הלכה משמו וקרא דלא אבה לשתותם איצטריך לגופיה:

בתוספות בד"ה מאי ולא אבה דוד לשתותם וכו' ומכאן קשה לפרש"י וכו' דלפירושו ה"ל למימר שלא רצה להיפטר מחמת שהוא מלך עכ"ל. ולפרש"י יש ליישב דלר"נ ששאלו על טמון ע"כ שהסנהדרין פשטו לו דהלכה כחכמים דפטרי דהכי קי"ל וא"כ פריך שפיר מאי ולא אבה דוד וק"ל:

בתוספות בד"ה דרך הרבים מאן תנא ר"א היא אמתניתין קאי עכ"ל. פי' דהיינו רבי אליעזר דמתני' לקמן בסמוך וא"כ הוי שפיר סתם ואח"כ מחלוקת והוצרך לכתוב כן וכן ברש"י פי' ר"א במתניתין עכ"ל. משום דבקצת נוסחאות גרסי דתניא משמע דברייתא היא ולישנא דפטור מסייע להו קצת דבמשנה דלקמן לא מצינו ל' פטור בדברי ר"א ומחלוקתו וכן משמע לכאורה דמדברי ר"א במתני' דלקמן אין ראיה משום דאיהו יהיב שיעורא די"ו אמה ממקום התחלת דליקה ואע"פ שדולק והולך בלי שום הפסק כגון שהעצים מצויין לה אפ"ה פטור מי"ו אמות ואילך והכא במשנתינו לא משמע דפוטר אלא היכא שעברה הדליקה ודילגה למרחוק מהלאה לדרך ר"ה שהיא י"ו אמה ובאותו רוחב הדרך לא הדליקה כלום והכי משמע לישנא דעברה דרך ר"ה דומיא דעברה נהר וטעמא דפטור היינו דוקא בכה"ג דמלתא דלא שכיחא היא דילוג כי האי וא"כ היה מקום לפ' דלא מייתי אלא מאיזה ברייתא דאיירי בהאי ענין גופא ע"י דילוג לכך הוצרכו רש"י ותוס' לפרש דמר"א דמתני' דלקמן מייתי ואפ"ה א"ש משום דלמאי דמסקינן דמשנתינו איירי בקולחת א"כ אין לחלק בין עצים מצויין לה או לא דהכי משמע מברייתא דתניא כוותיה דרב שאין לחלק בין עצים מצויין לה אלא בנכפפת דוקא אבל בקולחת אפילו עצים מצויין לה אפ"ה מלתא דלא שכיחא היא שתדליק ברוחב י"ו אמה ולא ה"ל לאסוקי אדעתיה וא"כ מייתי שפיר ממתני' דלקמן וכ"ש דא"ש טפי לשמואל דמוקי לה בנכפפת ואפילו הכי לא משמע ליה לחלק בין עצים מצויין לה או לא דמתניתין דלקמן לדידיה נמי על כרחך בנכפפת איירי דומיא דרישא וברייתא דלעיל לא שמיעא ליה וא"כ מייתי שפיר מר"א דמתני' ודו"ק:

בד"ה אלו מפסיקין וכו' במסכת פיאה בסדר המשנה גרסינן דרך היחיד וכו' ומפרש בירושלמי וכו' עכ"ל. משום דאיכא דגרסי איפכא וכן בשביל היחיד נמי יש חלופי גרסאות הובא בתוי"ט שם ונפ"מ לענין סוגיא דשמעתין דלמאן דגריס איפכא הוי כל המשנה בדרך לא זו אף זו וא"כ בנחל נמי א"ש בין לרב בין לשמואל דכיון שאין נוח להילוך שהוא עמוק ומכ"ש אי אית ביה מיא בכולהו מלתא דפשיטא הוי לגבי אינך דמפסיק אבל לגירסת התוס' הוי משמע לכאורה דע"כ כל המשנה בזו ואצ"ל זו נקט לה ואפי' בשביל מצינו למימר כיון דבקבוע איירי הוי מלתא דפשיטא לגבי כל הנך דלא קביעי להילוך וא"כ תקשי בנחל מא"ל תינח לשמואל דאמר אריתא דדלאי לא פשיט כ"כ כמו דרך היחיד שזה רחב ארבע אמות וזה רחב אמה אבל לרב דאמר נהר ממש והיינו רוחב ח' אמות וא"כ היא מלתא דפשיטא לגבי דרך היחיד ולא אתי כלל בזו ואצ"ל זו כמו כולהו אינך בבי דמתני' לכך פי' התוספות דמ"מ אפי' להאי גרסא א"ש למאי דמפרש בירושל' דמשום סיפא איצטריך וכו' ולפ"ז מ"מ כל המשנה בלא זו אף זו או בזו ואצ"ל זו אלא קצת בבי לדיוקא דרישא וקצתן לדיוקא דסיפא ועוד דאפי' בלאו זו ואצ"ל זו ולא זו אף זו א"ש כיון דכולהו צריכי לגופייהו או לדיוקא דסיפא ודו"ק:

ה''ג. קראי למה לי ולא גרסינן תרי: מכדי גמרא שלחו ליה. לא נצרך אלא ללמוד הלכה כמו ששלחו לו ומאי ולא אבה: דעבד לשם שמים. כיון דאיכא איסורא גבי איניש דעלמא: מתני' דרך הרבים. י''ו אמות מעגלות דדגלי מדבר ילפינן במסכת שבת (ד' צח:): גמ' תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה שש אמות או חמש אמות או ד' אמות פטור. דס''ל עד ועד בכלל: ותנא ברא קחשיב מלמטה למעלה שתי אמות או שלש אמות חייב. וד' אמות פטור דס''ל עד ולא עד בכלל וכולן שוין בד' אמות דפטור לתנא דידן עד ועד בכלל לתנא ברא עד ולא עד בכלל: ואפילו בשדה קוצים. אפילו היתה שדה שקופצת [לשם] האור מעל לגדר מלאה קוצים שנוח האש לבער בה ולדלג פטור: לא שנו. דפטור: אלא בקולחת. אש שקולח מתמר ועולה למעלה: אבל נכפפת. שהרוח מטה אותה וכופה לצדדין ומפסיק השלהבת ודולגת לשון מורי. לישנא אחרינא נכפפת אש נמוכה הולכת ונסרכת בעשבים ובקסמים שעל גבי קרקע הלכך אפילו עברה דרך רה''ר רחב מאד חייב: במה דברים אמורים. דאם עברה דרך רה''ר פטור: שלולית. לקמיה מפרש: ר''א. במתניתין: אריתא דדלאי. יאור קטן שדולין ממנו ומשקין שדות: מאן דאמר נהר ממש אע''ג דלית ביה מיא. דהואיל ורחב הוי כדרך הרבים: מפסיקין לפאה. להניח פאה מכל אחד ואחד: הנחל. שדה מכאן ושדה מכאן ונחל עמוק באמצע חייב להניח פאה מכל אחד ואחד: דרך היחיד. ארבע אמות: שוללין. מתקבצין כמו מן השלל של ביצים (ביצה דף ז.) דבר אחר לשון שלל ומלקוח (במדבר לא) דבר המקובץ: שמחלקת שלל לאגפיה. שמשקין אותן ממנה והן עושין פירות:

ה''ג אלא למאן דאמר טמון באש תרתי קראי למה לי. אבל הא לא בעי דלמה לי כלל קראי דחד קרא אצטריך לכל הפחות משום בעיא דטמון והא דכתיב ויצילה לר''י הצילה שלא הניח לשרוף כדי שלא יתחייב בטמון ולרבנן שהציל את המזיק שלא נתחייב לשלם אבל תרי קראי למה לי דלמ''ד לאחלופי אע''פ שאם לא היו עדשים היו צריכים לישאל אם מותר ליטול שעורים על מנת לשלם דמים מ''מ הזכיר עדשים לפי שהיו מזומנים שם והיו רוצים לפרעם תחתיהן ולמ''ד להציל עצמו בממון חבירו מיבעיא ליה בשעורין דלא חשיבי כל כך ובעדשים דחשיבי טובא אלא למ''ד טמון תרוייהו למה לי ובקונטרס גרס קראי למה לי: מאי ולא אבה דוד לשתותם. הוה מצי למימר אחד מהנך דמיבעיא ליה עם טמון אלא משמע ליה דאכל מילתא דאיבעיא ליה קאי ומכאן קשה לפי פירוש הקונטרס דמעשה בא לפניו ששרפו אנשיו גדיש והיו בה כלים טמונים דלפירושו הוה ליה למימר שלא אבה דוד לשתות היינו שלא רצה להפטר מחמת שהוא מלך: עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות. בגמרא מפרש ארבע אמות משפת קוצים ולמעלה ונראה לר''י דאיירי שאין הגדר גבוה מן השלהבת שאם היה גבוה יותר מאי קמפליג בין קולחת לנכפפת מה לי זה ומה לי זה כיון שהגדר גבוה מן השלהבת מה יכולה להזיק אלא ודאי בשאין גבוה מן השלהבת איירי ומיהו כשאין עצי הדליקה גבוהין מן הגדר איירי שאם היו גבוהין מן הגדר מה מועיל שהגדר גבוה מן הקוצים הרי הוא כאילו היתה המדורה על הגדר אלא כשעצי הדליקה שוים לגדר איירי או נמוכים מן הגדר ועוד נראה דגבוה ד' אמות דקתני אעצי הדליקה קאי שהגדר גבוה מעצי הדליקה ארבע אמות ורב פפא בא להוסיף בגמ' שמשפת קוצים ולמעלה נמי בעינן ארבע אמות אבל פשיטא דמתניתין אעצי הדליקה קאי ולשון עבר לא שייך אם לא היה הגדר גבוה מעצי הדליקה אע''פ שהשלהבת עולה למעלה מן הגדר: והתניא עברה גדר כו'. אומר ר''י דאי גרסי' בברייתא עד ובמתניתין לא גרסינן עד לא ניחא דלא שייך למפרך כלל דפשיטא דברייתא מלמטה למעלה קא חשיב דבענין אחר לא מיפרש אלא עד ולא עד בכלל דבכל מקום ד' אמות כלמעלה מד' אמות ובמתניתין לא קתני עד דבארבע אמות פטור ואפילו קתני במתניתין עד כמו בברייתא אין שייך להקשות דפשיטא דמתניתין לא מיפרשא אלא מלמעלה למטה וברייתא לא מיפרשא אלא מלמטה למעלה אבל אי במתניתין קתני עד ובברייתא לא קתני עד אז שייך למפרך שפיר אי נמי בשניהם אין עד שייך למפרך שפיר דמתניתין קתני בד' אמות פטור וברייתא קתני חייב וא''ת אי בשניהם אין עד אמאי אצטריך לשנויי מתניתין מלמעלה למטה וברייתא מלמטה למעלה לימא מתניתין ד' אמות דוקא בלא עד וברייתא מיפרשא בעד וי''ל דכיון דלא קתני עד לא כאן ולא כאן סברא הוא דכי היכי דהך מיפרשא בעד הך נמי מיפרשא בעד: לא שנו אלא בקולחת. אגדר קאי וגרס אבל בנכפפת אפי' עד מאה אמה ולא גרס מאה מיל דמיל לא שייך בגובה ולפי הספרים דגרסי מאה מיל צ''ל דקאי אדרך רה''ר ואין נראה דהא בסמוך מייתי משנה דדרך הרבים ואמרינן עלה מאן תנא משמע דעד השתא לא איירי בה אע''ג דברייתא דתניא כוותיה גרס מיל דברוחב איירי ולא בגובה כדקתני ועצים מצויין לה מ''מ שפיר קאמר תניא כוותיה דברייתא מוקמה למתניתין בקולחת: דרך הרבים מאן תנא רבי אליעזר היא. אמתניתין קאי והוי סתם ואח''כ מחלוקת: מאן דאמר נהר ממש אע''ג דלית ביה מיא. ואע''ג דברשות הרבים בעי ט''ז אמות הכא סגי בח' אמות מתוך שהנהר עמוק וגם יש בו קרירות מים שעוברים בו תמיד: אלו מפסיקין לפאה כו'. במסכת פאה (פ''ב מ''א) גרס בסדר המשנה דרך היחיד ואח''כ דרך הרבים ומפרש בירושלמי דמשום סיפא איצטריך למיתני דקתני הכל מפסיקין לזרעים ואינו מפסיק לאילן דקמ''ל דאפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילנות ועוד [קא] חשיב שם שביל היחיד ושביל הרבים הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והשתא שביל היחיד איצטריך לאשמועינן דאע''פ שהוא קטן מדרך מפסיק מאחר שהוא קבוע ודרך היחיד אצטריך דס''ד כיון שאין קבוע לא מפסיק אע''פ שהוא רחב ושביל הרבים אצטריך דס''ד אמינא דבשביל היחיד הוא דבעינן קבוע בימות החמה ובימות הגשמים אבל שביל הרבים אע''פ שאין קבוע בימות הגשמים מפסיק קא משמע לן: שמחלקת שלל לאגפיה. כשגדלה האמה מתמלאה מים בורות שיחין ומערות שסביבותיה שמשקין בהם השדות: