באגני דארעא מקרו [שקעים של הארץ נקראים] ואינם נחשבים כהפסק בין חלקה לחלקה.

א משנה המדליק אש בתוך שלו, עד כמה, כלומר, איזה מרחק תעבור הדליקה ויהא חייב עליה אם הזיק לאחרים, וביותר ממרחק זה — יהיה פטור? ר' אלעזר בן עזריה אומר: רואין אותו במקום שהדליק את האש כאילו הוא נמצא באמצע בית כור ואם יש כדי מחצית בית כור ויותר משם עד למקום בו הזיקה לאחרים אינו חייב, שלא היה לו להביא בחשבון שתתפשט האש עד כדי כך. ר' אליעזר אומר: חייב עד מרחק שש עשרה אמות, כדרך רשות הרבים. ר' עקיבא אומר: עד חמשים אמה. ר' שמעון אומר: נאמר "שלם ישלם המבער את הבערה" (שמות כב, ה) ללמדנו: הכל לפי הדליקה.

ב גמרא מתחילה הבינו שר' שמעון סבור שאין נותנים שיעור כלל למרחק בין האש ומקום הנזק, וחייב על כל דליקה. ושואלים: ולית ליה [וכי אין לו] לר' שמעון, האם אינו מקבל את הדעה שיש שיעורא [שיעור] מירבי של מרחק לחייב בדליקה, ולפטור אותו במקרה של שיעור גדול יותר, והוא מחייב בכל דליקה שהיא?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גבו גובה ארבע אמות עד התקרה, שאם לא כן יש לחשוש שתאחז האש בתקרה וייגרם נזק לאחרים, וכן אם היה מעמידו בעלייה (קומה עליונה) אין להניחו שם עד שיהא תחתיו, תחת התנור, מקום מעזיבה (טיט וטיח שעל גבי תקרת הקומה התחתונה) בעובי שלשה טפחים, ובכירה (שהיא קטנה מתנור, וגם האש שבה קטנה מאש התנור) דיו בעובי טפח. ואם הזיק — משלם מה שהזיק.

ר' שמעון אומר: לא נאמרו שיעורין הללו של חכמים אלא שאם הזיק כאשר נהג כדין — פטור מלשלם, מפני שעשה את השמירה הדרושה. הרי שלדעת ר' שמעון יש שיעור מרחק לחיוב דליקה, ואינו חייב על כל דליקה!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, כך צריך להבין את דברי ר' שמעון שבמשנתנו: הכל לפי גובה הדליקה שעשה מתחילה, שאם היתה דליקה קטנה בחצירו — אינו חייב עליה אם הלכה למרחק גדול, ואם היתה הדליקה גדולה — חייב עליה אף במרחק גדול.

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' שמעון, וכן אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כר' שמעון.

ג משנה המדליק את הגדיש של חטים או שעורים והיו טמונים בו, בתוך הגדיש, כלים ודלקו, נשרפו יחד עם הגדיש, ר' יהודה אומר: משלם אף על מה שבתוכו, וחכמים אומרים: אינו משלם אלא מחיר גדיש של חטין או של שעורין כפי שהיה, ואינו אחראי על הטמון.

ועוד מקרה: היה גדי כפות (קשור) לו סמוך לגדיש, ועבד שאינו כפות סמוך לו ונשרף עמו — חייב לשלם. היה עבד כפות לו לצד הגדיש וגדי סמוך לו ונשרף עמו — פטור מתשלומים, כי חל עליו עונש מיתה על שגרם להמית את העבד, וכשעשה אדם מעשה שמתחייב עליו בשני עונשים — חיובו בעונש החמור יותר פוטרו מהעונש הקל יותר.

ובאשר לדין הראשון במשנה, אף שחכמים חולקים על ר' יהודה ופוטרים מלשלם על כלים שהיו טמונים בתוך גדיש בשדה, ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה (בית, ארמון), שהוא משלם על כל מה שהיה בתוכה ונשרף, שכן דרך בני אדם להניח בבתים, ולכן המדליק חייב על כל מה שהיה שם.

ד גמרא אמר רב כהנא: מחלוקת זו בין חכמים ור' יהודה בכלים הטמונים בגדיש — הריהי דווקא במדליק אש בתוך שלו והלכה האש ואכלה בתוך של חבירו, שר' יהודה מחייב אנזקי [על נזקי] טמון באש, ורבנן פטרי [וחכמים פוטרים], אבל במדליק בתוך של חבירו — דברי הכל, ואף לדעת חכמים, משלם כל מה שבתוכו.

אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך] הוא הדבר שזו דעת חכמים, אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסופה של המשנה]: מודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח בבתים — לפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בתוך הלכה זו עצמה] במדליק גדיש, ויאמר כך: במה דברים אמורים — במדליק את האש בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו, אבל מדליק בתוך של חבירו — דברי הכל משלם כל מה שהיה בתוכו! וכיון שלא חילקו כך — מן הסתם לא כך סבורים חכמים.

אלא אמר רבא: בתרתי פליגי [בשני דברים חלוקים הם], פליגי [חלוקים הם] במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו, שר' יהודה מחייב על טמון באש, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי לא מחייב [חייב] כלל. ופליגי נמי [וחלוקים הם גם] במדליק בשל חבירו, שר' יהודה סבר [סבור]: משלם כל מה שבתוכו, ואפילו היה גם ארנקי (ארנק של כסף) טמון בתוך הגדיש, ואילו רבנן סברי [וחכמים סבורים]: כלים שדרכן להטמין בגדיש, כגון מוריגין (כלי הדיש) וכלי בקר (רתמות ושאר כלים) הוא שמשלם, ואילו כלים שאין דרכן להטמין בגדיש — לא משלם.

ובאותה הלכה מוסיפים עוד, תנו רבנן [שנו חכמים]: המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו, ר' יהודה אומר: משלם כל מה שהיה בתוכו, וחכמים אומרים: אינו משלם אלא גדיש של חטין או גדיש של שעורין ופטור על הכלים, כדין טמון. ואולם רואין את מקום הכלים עצמם כאילו הוא מלא תבואה ומשלם עבור גדיש שלם של תבואה, ואינו מנכה ממנו את דמי מקום הכלים, שבו לא היתה תבואה.