|
⎯
טקסט הדף
במסיח לפי תומו כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כותנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב ור' חייא מסיים בה וחבירי בדילין ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו רבי לכהונה על פיו תניא ר''ש בן אלעזר אומר כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה והחולק בבית דין אינה חזקה מעשר ראשון דלוי הוא כר''א בן עזריה דתניא תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי דברי ר''ע ר''א בן עזריה אומר מעשר ראשון אף לכהן אימור דאר''א בן עזריה אף לכהן לכהן ולא ללוי מי אמר אין בתר דקנסינהו עזרא ודלמא איקרו ויהבו ליה אמר רב חסדא הכא במאי עסקינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא וחלקו ליה לדידיה מעשר בבית הגרנות לוי דלאו לוי הוא מאי איכא למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא לא מיבעיא למאן דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דלא הוו יהבי ליה אלא אפילו למ''ד מעשר ראשון מותר לזרים הני מילי למיספק להו אבל בתורת חלוקה לא יהבי ליה והחולק בבית דין אינה חזקה אי בבית דין לא הויא חזקה היכא הויא חזקה אמר רב ששת הכי קאמר החולק תרומה בנכסי אביו עם אחיו בבית דין אינה חזקה פשיטא מהו דתימא מדהנך לאכילה האי נמי לאכילה קמ''ל הנך לאכילה האי לזבוני: רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד וכו': רשב''ג היינו רבי אליעזר וכי תימא ערער חד איכא בינייהו דרבי אליעזר סבר ערער חד ורשב''ג סבר ערער תרי האמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים אלא הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא
⎯
רש"י
והטבילוני. מפני שסתם תינוק מטפח באשפות ושרצים מצויין שם: לערב. דצריך הערב שמש: והחולק בב''ד. קא ס''ד שעל פי ב''ד הקבוע בעיר היו חולקין לו תרומה בבית הגרנות ולקמיה פריך אי בב''ד לא הוי חזקה היכא הויא חזקה: בתר דקנסינהו עזרא. ללוים דלא ליתבו להו כדאמרי' ביבמות בפ' יש מותרות (דף פו:): לוי דלאו לוי הוא. כלומר בלוי ליכא לספוקי דהא אביו כהן: למ''ד כו'. פלוגתא היא ביבמות (שם): בנכסי אביו כו' אינה חזקה. להשבית מעליו קול היוצא על אמו שהיא גרושה והוא חלל: פשיטא. דהא אפי' הוא חלל יורש את אביו: רבן שמעון היינו רבי אליעזר. דהא ודאי במקום שיש עוררין לא אמר רבן שמעון דליהוי חד נאמן וכי אמר מעלין במקום שאין עוררין קאמר: דר''א סבר ערער חד. הוי ערער ואין אחד נאמן עליו להכשירו: ונפק עליה קלא. קול בעלמא ולא עדות: ואחתיניה. מן הכהונה עד שיבדקו את הדבר שמעלה הוא לכהונה:
⎯
תוספות
במסיח לפי תומו. וא''ת ומנ''ל דהכי הוא דלמא ר' חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו ורבי העלה אח ע''פ אחיו אפי' בלא מסיח ואר''י דמסתמא דבמאי דקתני בברייתא מילתא דרבי עשה רבי מעשה ועוד דאי אפשר דרבי העלה אח ע''פ אחיו ללויה אפילו בלא מסיח דהתם אין שייך לומר שבידו להאכילו מעשר למ''ד מעשר ראשון מותר לזרים: מבית הספר. נקט שלא לומר שהוא עבד כדאמר בסוף פירקין (לקמן דף כח.): אין בתר דקנסינהו עזרא. ולר''ע דקודם קנסא הוי דוקא ללוי בתר קנסא אף לכהנים אבל לר''א בן עזריה דמקמי קנסא הוי אף לכהן בתר קנסא הוי לכהן דוקא והא דמעשר ראשון חזקה לכהונה אתיא כר' אלעזר בן עזריה ולא כר''ע ויש שמוחקין אין ומפרשים דהא דקאמר בתר דקנסינהו עזרא הוי אפי' לר''ע דבתר קנסא הוי לכ''ע לכהן דוקא והוי כמו אלא ושיבוש הוא בידם דהא בכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא כדתנן בפ' כל הגט (גיטין דף ל.) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן כו' וכן התם בגמרא ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי ובפ' הזרוע (חולין קלא: ושם) פריך מעשר ראשון דלוי הוא וכן בכמה מקומות והיינו כר''ע ועוד דלמ''ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה דאליבא דר''ע פליגי בס''פ יש מותרות (יבמות פו: ושם) דאיכא למ''ד קנסא לכהנים ואיכא למ''ד לעניים דלר' אלעזר בן עזריה הוי דוקא לכהן ואפי' לעשירים כמו קודם קנסא דלא קנסם עזרא שהרי עלו ולמ''ד קנסא לעניים משמע התם דוקא לעניים ולא לכהנים עשירים אפי' בימי טומאה דלית ליה דבימי טומאה עניים הוו ועניים דהתם אין לפרש עניי לויים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים דא''כ נשתכרו עניי לויים במה שלא עלו ועוד דמשמע התם אילו הוו כהנים בימי טומאתם עניים לכ''ע הוו שקלי אע''ג דלענין חלוקת מעשר הוו כישראל דללוי ולא לכהן קאמר אלא לעניים בין עניי כהנים בין עניי לויים ולמ''ד מעשר ראשון מותר לזרים שקלי אפילו עניי ישראל אבל למ''ד אסור לזרים אין נראה שינתן לעניי ישראל כדי למוכרו דמילתא דאתי לידי תקלה לא אתקינו רבנן דאיכא למיחש דלמא אתי למיכליה [כדאמר בסמוך לא מיבעיא לר''מ דאמר אסור לזרים כו'] ולר''ע לא הפקיע עזרא את הלויים מכל וכל להשוותן לישראל וכהנים שלא יטלו עשירים לויים אלא עניי לויים בתורת עניות אלא ללויים בין עניים בין עשירים היו חולקים לעולם כדמוכח בכל הנהו שהבאתי שהיו נוטלין בתורת לויות ועוד דר''ג בספינה שנתן מעשר ראשון לר' יהושע בן חנניא (מעשר שני פ''ה מ''ט) אי בתורת עניות יהיב ליה אמאי לא יהב ליה נמי מעשר עני שהרי מעשר עני נתן לר''ע ומיהו יש לדחות דלעולם בתורת עניות נתן לו ומה שלא נתן לו מעשר עני לפי שהיו לו מאתים זוז דאינו נוטל במעשר עני כדתנן במסכת פאה (פ''ח מ''ח) אבל מעשר ראשון יטול אפי' יש לו מאתים זוז דהא איכא למ''ד דאפי' כהנים עשירים בימי טומאה עניים נינהו ועוד דלא רצה ליתן כל מתנותיו לעני אחד: בתר דקנסינהו עזרא. לא אשכחן בהדיא בקרא דקנסינהו רק מצינו בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים ואיכא למימר דה''ק כשיבאו הלוים לחלוק בבית הגרנות יבאו הכהנים עמהם ומיהו לר''א בן עזריה דבתר קנסא דוקא לכהן לא משמע מהאי קרא דליכא למימר עם הלוים דקאמר קרא היינו לקבל מהם מעשר ראשון משלהם דהא משלהם לא קנסם עזרא כדמוכח בפרק הזרוע (חולין קלא:) וי''ל דלר''א בן עזריה לא נמנעו הלוים מכל וכל מלילך לבית הגרנות לחלוק במעשר כדאמר בסמוך דלמא איקרי ויהיב ליה כל שכן בימי עזרא שעדיין לא פשט הקנס שהיו הולכים בבית הגרנות ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים ולמ''ד קנסא לעניים הא דכתיב והיה הכהן היינו בכהן עני ומשום דכהנים עניים שכיחי טפי לפי שאין כל כך עסוקים במלאכה אלא בעבודת בית המקדש וגם אין להם קרקעות נקט כהן וה''ה עניי ישראל למ''ד מעשר ראשון מותר לזרים וה''ר יוסף פירש מדכתיב (במלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר דבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא לתת שם תרומת הכהנים כדכתיב בעזרא (נחמיה י) וכיון שאומר להביא שם המעשר א''כ של כהנים הוא וקיימא לן (מגילה דף טו.) דמלאכי זה עזרא ולמ''ד לעניים נקט אל בית האוצר משום דכהנים עניים שכיחי טפי כדפרישית אי נמי אל בית האוצר לא ליתן לכהנים אלא לחלק לעניים וה''ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא משמע שהמעשר היה ללוים דכתיב ואדע כי מניות הלוים לא נתנה (להם) ויברחו. איש לשדהו הלוים והמשוררים כו' משמע שהלוים והמשוררים היו חולקים וצריך לומר דזה היה מקמי דקנסינהו עזרא אך קראי לא מוכחי הכי: והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער כו'. נראה לר''י דר' יוחנן עיקר דבריו על משנתנו ולהכי לא קא משני הכא ה''מ היכא דאיכא חזקה דכשרות כו' כדמשני בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עג:) ואם תאמר והואיל ואמתני' קאי היכי פריך מיניה התם ובפרק קמא דגיטין (דף ט.) גבי גט דלמא הא דקאמר ר' יוחנן דלא מהני ערער דחד היינו היכא דאיכא עד אחד דמכשר דקתני מעלין לכהונה על פי עד אחד ויש לומר דהש''ס ידע דר' יוחנן אמסקנא דיבר דבתחלה היה קול ואח''כ בא עד אחד להכשירו ולהסיר הקול ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא דבכי האי גוונא א''ר יוחנן דבעינן שנים אע''ג דהעד שהכשיר והקול כמאן דליתנהו דמי שהרי העד גרוע מן הקול אי לאו משום חזקה דמסייע ליה לבטל הקול שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לרבי יוחנן: אין ערער פחות משנים. לאפוקי חד דלא הוי ערער אבל קול נמי פוסל בתחלה בתרומה קודם שבא העד המכשיר: ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא. לא בעי למימר דפליגי אי מעלין ע''פ עד אחד כשהקול פוסל דפשיטא ליה להש''ס דלא פסיל קול לכ''ע כיון דאיכא עד וחזקה ועוד דקול לא הוי קרי עוררין:
+
רשב"אבתר דקנסינהו עזרא. שקנס אותם לדעת רבי אלעזר בן עזריה שלא ליתן להם כלל, ולרבי עקיבא ליתן בין ללוי בין לכהן. החולק בנכסי אביו עם אחיו הכהנים בבית דין אינו חזקה. כלומר, כשיצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה. כן נראה מדברי הראב"ד ואפשר דאפילו בסתם ובא ממדינת הים הוא ובניו דצריך להביא ראיה עליהם, ואף על פי שנתברר לנו שאלו כשרין, וזה לא הוחזק לנו אלא שראינוהו שחלק עם אחיו בתרומה, אין זו חזקה. והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים. אמתניתין דהכא קאי, כלומר, דכולהו תנאי דמתניתין מודו דאין פחות משנים, ופלוגתא אחריתי הוא דפליגי, ובירושלמי (בפרקין ה"ח) על האי מתניתין איתיא להו. הכי במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתיניה. פירוש: לאו הורדה גמורה קאמר אלא חוששין לו, והיינו דלכולי עלמא כי אתא עד אחד מפקינן ליה ולא חיישינן לזילותא, משום דחששא בעלמא הות, דקול לאו עוררין הוא, אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת ככהן, ומן הרחם יצא שוברו עמו בקול חששו לה. והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ולא נקט דמוחזק לן ביה דכהן הוא. ואתא עד אחד ואסיקיניה. דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מקול בעלמא. +
ריטב"אוהטבילן מפני שסתם תינוקות מטפחין באשפות ושרצים מצוים שם. פי' נפקא לן מרבנן ז"ל מהא דאמרינן גבי תינוק שנמצא בצד עיסה ודבק בה רבי מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק לטפח ופירש רבינו ז"ל עליה במס' נדה ובמס' חולין וקידושין שדרך תינוק לטפח בשרצים וכבר דחו פירוש זה בתוס' דהתם שדרכן לטפח עיסה קאמר וסתם תינוק הוא טמא מפני שהנשים נדות מגפפות אותן כדקאמר במשניות: והעלוהו לכהונה פי' להאכילו בתרומה דרבנן כדאית' בפ' הגוזל כדכתיב' לעיל התרומה לכהן ומעשר א' ללוי: דברי ר"ע ור"א אומר וכו' פרשתיה ביבמות דבדיני דאורייתא פליגי וטעמא דר"א משום שהרבה מקומות קראום לכהנים לוים ולאו כדפי' רש"י ז"ל דלר"א משום קנס דעזרא אמר ליה כיון דאמר בסמוך בתר דקנסינהו עזרא מכלל דהשתא סבירא לן דבדינא דאורייתא פליגי ולא הוסיף עזרא אלא שיהיה לכהן ולא ללוי: בתר דקנסינהו עזרא מה שפירוש ר"א קנסינהו שלא יתנו אלא לכהן ולר"ע קנסוהו שיתן בין לכהן ובין ללוי ולא נהירא דהא אמרינן ביבמות בההיא גזרו דהוה ליה לר"א בן עזריה דהוא יהיב מינה מעשר ראשון לכהנים והדרא ליה ר"ע פתחא לבית הקברות דאלמא דלא ללוי ולא לכהן אף דבתר דקנסו עזרא ואי רע"ק קניס דליתנו לכהן ולא ללוי אמאי אהדר להו פתחא לבית הקברות ועוד דבסמוך משנינן אמר רב רב חסדא הכא במאי עסקינן כגון דמוחזק לן ומדלא אמר אלא אמר רב חסדא מכלל דאכתי ס"ל דמתניתן כר"א ואמאי הא אמר בתר דקנסינהו עזרא מודה ר"ע אם כן למה לא אמרינן נמי לעולם ר"ע דבין לכהן ובין ללוי א"כ שפיר אתיא ההיא דר"ע דלוי ודאי לא הוה מאי איכא למימר בן גרושה וכו' אלא ודאי לר"ע ללוי ולא לכהן וכן בכאן דבשלמא לר"א כיון דמדינא דאורייתא בין לכהן ובין ללוי אפשר לא קניס אלא לכהן דוקא אבל לר"ע כיון דמדאורייתא ללוי דוקא והכהנים כזרים הם בזה היכי מתקן דליתביה לכהנים שהם זרים הא ודאי לא שייך למעבד הכי אפילו למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים וכ"ש למ"ד אסור לזרים ואע"ג דהפקר ב"ד הפקר מ"מ אין לעשות כך דרך קביעות להפוך דין תורה וכי קניס נמי ר"ע במידי אחריני קנסוהו והא דתניא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אר"ג מעשר ראשון שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכ' לו ההיא כר"ע היא בתר דקנסוהו עזרא הוה ורבי יהושע לא היה מן השוערים כדאיתא התם ואלו לר"א מעשר לכהן ולא ללוי היה ומיהו ההיא שפיר אתיא כר"ע אפי' למ"ד דלר"ע נמי קנסינהו עזרא לתת בין לכהן ובין ללוי ולא כדברי מי שהיה כדאמרי' הכא בתר דקנסינהו עזרא אף כר"ע אמרי' דקנסינהו לכהן ולא ללוי ולא מחוור כלל דלא דייק לישנא דאמרי' ממאי דאקמינהו מתניתן כר"א וסבירא נמי לא מוכחא דקנסינן לרבי עקיבא כולי האי ותו דא"כ מתניתן דר"ג וזקנים כמאן לא כר' עקיבא ולא כר"א ודוחק לומר דלוקמינהו כדעת ג' החולק עם אחיו בנכסי אביו בב"ד אינו חזקה פי' רש"י ז"ל כגון שיצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין חזקה זו משבחת עליו הקול ההוא וכן פירש הרמב"ם ז"ל. ויש לפרש עוד דאפי' בלא יצא קול אלא שאביו היה לו בנים כשרים והלך למדינת הים ובא עמו בן זה צריך להביא ראייה עליו כדאיתא בפרק עשרה יוחסין שזה לא הוחזק לנו בכהונה אלא שיביא עדים שחלק עם אחיו בנכסי אביו מהו דתימא מדהך לאכילה הא נמי לאכילה פירש מדלא אמרו ליה טול אתה חולין ואנו תרומה כדי שלא לזלזל התרומה מרשותו קמ"ל דהנך לאכילה והאי לזבוני לכהנים בדמי התרומה כי שמא היו חלקם רב ולא יוכלו להחליף עמו לחלקו בחולין שלהם: רשב"ג היינו ת"ק ורש"י ז"ל היינו ר"ח ושתי הגרסאות עולות בקנה אחד דכי פרכינן היינו ת"ק משום ר"א אמרינן משום דהוי ת"ק דרשב"ג דאלו ת"ק דמתניתן ליכא למימר דלמא פליגי בחייש לגומלין דתנא לא חייש כדקתני לה בהדיא ורבי שמעון בן גמליאל דהיינו דחייש כדקתני ע"פ עד אחד ולא שיהיה שנים שיעידו זה על זה דת"ק סבר עד אחד ורשב"ג סבר ערעורי תרי פירוש דסתם תנא בחדא מלתא לטפויי קאתי ואלו ר"א אמר אימתי במקום שיש עוררין ואפלו חד אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה ועביד תלמודא דקרי לעד אחד עוררין או עסוקי' בלשון רבים: הא אמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים לא אשכחן עיקרא בהא דרבי יוחנן היכי אתמר דבכל דוכתא אמרינן ליה בהאי לישנא. אבל בירושלמי פירש דהא דא מתני' דהכא אומרת כלומר דכולי תנאי דהכא מודו דאין ערעור פחות משנים ובהא מתרצה האי דמקשו רבנן ז"ל דהא אמר בפרק עשרה יוחסין דהא כר"י ס"ל דאית ליה חזקה דאבהתא ודלמא מתניתן בדלית ליה חזקה דאבהתא ולפי מה שפירש בירושלמי אין לומר כך דהא רבי יוחנן על הא מתניתן אמרה ומיהו בר מהכא ל"ק לן דר"ג לאו דלית ליה חזק' דאבהתיה אמרה דא"כ האיך מעלין אותו ע"פ עד אחד כיון שיש שיעורר עליו עד אחד בהכחשה אינו כלום הלכך ע"כ השתא בדאית ליה חזקה דאבהתי שמעינן ליה והא דאמרינן בסמוך אלא הכא במאי עסקינן בדמוחזק לן אבוה דהאי כהן הוה לאו מלתא לא למימרא דעקרא לא סבירא לן אלא כיון דלעבוד אוקימתא חדתי אמרי' לה כו' כדאיתא מריש ועד סוף: ונפקא עליה קלא דבן גרושה או בן חלולה יש שפירש דקול המוחזק בב"ד הוא משום הכי חשו לקול ההוא ואחתינתו ורש"י ז"ל פירש קול בעלמא וכן פירשו בתוספות דקלא האי לא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא אלא לומר שהיו חוששין לו והיינו כי אתא עד אחד ואמר כהן הוא מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא משום דחששה בעלמא הוא דקול לאו דעוררין הוא אלא דלא איתחזק הוא שעה אחת בכהן כשר מן הרח' יצא הוא ושוברו עמו ולפיכך חששו לו והינו דנקט במוחזק לן באבוה כהן ולא נקט במוחזק לן ביה שהוא כהן: ואתא עד אחד ואסקינהו. פי' דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מן הקול א' רשב"ג סבר אנן אחתיני' ליה ולזילותא דבי דינא שהורידים שני פעמים וכו' והקשו עליו דבפרק ח"ה אמרי' גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמרינן אייתי סהדי דאבהתי' הוא ואחתינהו הדר אמר רב נחמן אנן אחתיני' אנן אסקינן ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ופרכינן עצה מהא דתניא והא ההם לא אחתינהו אלא חדא זימנא לכך הנכון הוא דזילותא דבי דינא הוא שסותרין דינא על הספק ובלא ראיה מבוררת דכל תרי ותרי אין הדבר ברור לגמרי אבל ההיא דמעקרא דאחתי' והדר אסקי' ע"פ עד אחד ליתא זילותא כדפרישית וכן פירש הרמב"ם ז"ל: +
המאיריכל שכתבנו שחלוק גרנות ראיה להעלות לכהנה ר"ל לאכילת תרומה פירושו חלוק תרומה בגורן אבל אם ראוהו מחלק עם אחיו תרומה של אביהם אין זו ראיה שמא חלל הוא ומתורת ירשה הוא לוקחה למכרה לכהנים: אע"פ שמעשר ראשון מותר לזרים יש צדדין שחלוקתו מחזירתו לחזקת כהנה כיצד הרי שהיה אביו מוחזק לנו בכהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה ובן חלוצה ופקפקו בו אחר שלא היתה לו חזקת עצמו וראינוהו אחר כן שחלקו לו מעשר ראשון בגורן והרי מכל מקום הדבר ידוע שלא מצד לוייה נתן לו שהרי מוחזק לנו באביו שכהן היה ואם כן ודאי מתורת כהנה חלקו לו ומתוך כך מחזירין אותו שאע"פ שמותר הוא לזרים מכל מקום אין נותנים מעשר ראשון לזרים בתורת חלוקה הא מכל מקום אם אינו מוחזק בכהן כלל אין חלוק מעשר ראשון ראיה שמא מתורת לוי נתנוהו לו ואע"פ שקנסן עזרא שמא לא היה שם כהן ליטלו וכל שאין שם כהן אין קנס שלא בא עזרא לעקור מעשר שלא ליתנו כל עיקר אלא שהיה סובר שלויים בכלל כהנים והתירו הכהנים לקנסם שלא ליתן ללויים והוא מה שאמרו כאן דילמא איקרי ויהבו ליה וענין הקנס היה מפני שלא עלו בימי עזרא כדכתיב ומבני לוי לא מצאתי שם וקנס זה מפורש במקרא דכתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלויים בעשר הלויים ור"ל שבזמן שישראל חולק מעשרות היו שם כהנים ולויים והיה נותנם לכהן והכהן היה נוטלו לעצמו ונותן מהם ללויים מה שהוא רוצה: +
תוספות רי"דרשב"ג אומר וכו' רשב"ג היינו ת"ק פי' ר"א שאין לומר שבמקום עוררין קאמר רשב"ג דמעלין לכהונה ע"פ עד אחד אלא במקום שאין עוררין וה"ק נמי ר"א. ואסיק רב אשי דבמצטרפין לעדות קמיפלגי ובמקום שיש עוררין. והכא במאי עסקינן במוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. ונפק עלי' [קלא] דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיני'. פי' עד שנבדוק הקול אם הוא אמת אם לאו ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיני' פי' דע"א נאמן להכחיש את הקול. ואתו בי תרי עוררים ואמרו בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיני'. ואתא ע"א ואמר ידענא בי' דכהן הוא ר"א סבר הכא [כיון] דאיכא עוררים תרי דפסלו לי' אין מעלין לכהונה ע"פ ע"א שמכשירו ואע"ג דאיכא ע"א קמא שהכשירו כיון שלא העידו יחד בב"ד אין מצטרפים ורשב"ג סבר אע"פ שיש עוררים מעלין ע"פ ע"א זה שמכשירו שמצטרפים אותו עם הראשון ואמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה. ואי קשיא והא אמרת לעיל דבתרי ותרי דהוא ספק תורה ל"א אוקי גברא אחזקתיה יש לתרץ ודאי באיסור תורה אמרינן הכי והכא בתרומה דרבנן והכי מוקמי' לה לקמן בשילהי פירקין והלכך מקילין בה ואמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה. ובפלוגתא דתניא. אין עדיות מצטרפין עד שיראו שניהם כאחד (דברי ר"א) ר"י [בן קרחה] אומר אפילו בזה אח"ז פי' לאפוקי ז"א בפני הלוה לו וז"א בפני הודה לו שמה שראה זה לא ראה זה. ואע"ג דבמנה חד מסהדי לת"ק לא מצטרפי. ולר"י מצטרפי: +
הרא"התניא ר"ש בן אלעזר אומ' כשם שהתרומ' כו' עד בתר דקנסינהו עזרא הפירו' הנכון דפלוגתייהו דר"א ב"ע ור"ע בדיני דאוריית' דר"ע סב' דמן התור' מעש' ראשון ללוי. ור' אלעזר בן עזרי' סבר דמדאוריית' אף לכהן כדאמרינן התם דר' אלעזר בן עזרי' סבר דבעשרי' ושלש' מקומות נקראו כהנים לויים. הילכך כי קנסינהו עזרא לר"א בן עזריה דסבר דמדאוריית' מעשר ראשון אף לכהן קנסא דעזרא הוה לכהן דווקא ולר"ע דסבר דמדאורייתא ללוי דוקא דקנסא דעז' הווה אף לכהן. והיינו מוקמינן לה כר' אלעזר בן עזריה. ורבינו שלמה ז"ל פי' דפלוגתייהו דר' אלעזר בן עזריה ור"ע הוא דמוקמינן בתר דקנסינהו עזרא. והיינו דקא' ר"ע מעשר שני ללוי כלומר אף ללוי ור' אלעזר בן עזריה אומר לכהן דווקא ולישנא לא ניחא לי. והא דאמרינן התם ביבמות בגינתא דהוה לר' אלעזר בן עזריה והוה יהיב מינ' מעשר ראשון לכהן ואהדרי לה ר"ע פתח' לבית הקברות אע"פ שהיה אחר קנס עזרא ואף לדברי ר"ע היה יוצא ידי חובתו בכך דהא אפי' לר"ע בתר דקנסינהו עזרא אף לכהן הוא. אפשר שעשה כן להוציא מלבו שהוא סבור שאחר שקנס עזר' אין דין מעש' ראשון אלא לכהן וי"א דלר"ע לית לי' קנס עזרא דכיון דקסבר ר"ע דמדאורייתא דווקא ללוי לא הי' אפשר לצאת ידי תורה בנתינת כהן ואי אפשר שתיקן עזר כך ואינו נרא' והנכון כמו שכתבנו: והא דאמ' רב חסדא הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי כהן הוא ונפק עליה קלא וכו': אלא קאמר דהשת' אפילו לר' עקיבא אתיא: מתני' ר"י אומר אין מעלין כו' והאמ' ר"ו אין ערער פחות מב איתמ' עלה בקידושין דכי אמר ר' יוחנן היכא דאית ליה חזקה דאבהתו' אבל היכ' דלית לי' חזק' לא. והא דקא פריך לר"א מינ' הוא משו' דקס"ד דוודאי ר' אלעזר ור"ש בן גמליאל היכא דאית ליה חזקה דאבהתיה פליגי. דהיכא דלית ליה חזקה כלל הוה לי' האי דקא מסהיד עליה דכהן הוא עד א' בהכחשה ודכ"ע ע לא כלום הוא. אלא וודאי כי פליגי היכא דאית ליה חזקה דאבהתי' והיינו דקאמר ר"ש בן גמליאל אין ערער פחות משנים דכיון דאית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן אוקי חד לגבי חד ואוקי גברא אחזקתיה. ולר' אלעזר קס"ד דקסבר דכיון דהאי דקא מסהיד עליה דכהן הוא הוה לי' עד א' בהכחשה כיון איכא ערער כלל. לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה והיינו דמקשינן והא אמר ר"י אין ערער פחות משנים כלומר דכיון דליכא אלא ערער חד. דכ"ע אמרינן אוקי חד לגבי חד ואוקי גברא אחזקתיה והא ר"י לא אשכחן עיקרה בשום דוכת' דכל היכא דאייתינן לה איתמר' בהאי לישנא. ואיכ' לפרושי דברי הכל דברי כל באי עולם. ובירושלמי משמע דאהא איתמר ואכ' לפרושי והאמר ר"י אמתני'. ונסחת הספרים ר"ש בן גמליאל היינו תנא קמא. וגירסת רש"י ז"ל היינו ר"א. ולנוסח' דספרי איכ' לפרושי נמי הכי היינו ת"ק דידיה דהיינו ר' אלעזר. וא"ת ואימא דמת"ק דר"י קאמר דאית לי' מעלין ע"פ עד א' כדאי' במתני' וכ"ת איכ' בינייהו דת"ק לא חאיש לגומלין. ורשב"ג חאיש לגומלין. ומאי חזית דאמרת הכי דרשב"ג חאיש לגומלין ופליגא דת"ק ואתי' כר' אלעזר אדרבה אימ' רשב"ג לא חאיש לגומלין ופליג' בהא אדר' אלעזר ודר' יהוד'. י"ל דהכי אתי משמעות' דלישנא דהכי בדליכא למיחש לגומלין מדתני לה ת"ק בהדי' במעידין זה את זה קתני סתמא מעלין לכהונה ע"פ עד אח' והיינו דקשי' לן רשב"ג הייינו ר"א כלומר דרשב"ג נמי וודאי לא אמר אלא וודאי היכא דליכא עוררין דהיכא דאיכא ערער תרי הא פשיט' וליכ' מ"ד. אלא וודאי רשב"ג היכ' דליכא ערער קאמר ואם כן היינו רבי אלעזר: אלא הכא בדמוחזק לן באבוה דהא דכהן הוא. מעיקר' נמי הכי משמע לן אלא משום אידך נקט לי'. והא דאמרינן נפק עליה קלא כי ההוא דגיטין דיצא שמה מקודשת ומיהו ומסתברא דדווקא לענין יוחסין או לעבודה או לסנהדרין הא לאו הכי קלא כלום הוא וכן דעת רבינו נ"ר: +
שיטה מקובצתבמסיח לפי תומו פי' והיינו פלוגתייהו דרבי חייא לא העלה אח על פי אחיו אלא במסיח לפי תומו ור' העלה בן על פי אביו אפי' בלא מסיח לפי תומו ואם תאמר ומנלן דר' חייא העלה אח על פי אחיו ור' העלה בן על פי אביו כדקאמר תסתיים דילמא ר' חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו ור' העלה אח על פי אחיו אפי' בלא מסיח וי"ל דמסתמא במאי דקתני בברייתא מילתיה דרבי עשה ר' מעשה ועוד דלא אפשר למימר העלה אח על פי אחיו ללויה בלא מסיח לפי תומו דהתם לא שייך למימר שבידו להאכילו מעשר דלמ"ד מעשר ראשון מותר לזרים מה איסור יש בו. הרא"ש ז"ל וכן כתבו התוספות ז"ל: והחולק בב"ד וכו'. מדקתני והחולק ופריך ליה בהדי דלעיל ולא קתני החולק בבא באפי נפשה משמע דה"ק כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה ודוקא כשחלק המעשר בבית הגרנות אבל אם לא חלק המעשר בבית הגרנות אלא בב"ד אינה חזקה דילמא ב"ד מרחמו עליה ובתורת עניות יהבו ליה וכמ"ד מעשר ראשון מותר לזרים אבל אם חלק בבית הגרנות הויא חזקה לכהונה דאינם חולקים בבית הגרנות אלא לכהנים. כך היה נראה לפרש וליתא דאם כן לא פריך תלמודא מידי אתרומה קאי וקס"ד שע"פ ב"ד הקבוע בעיר היו חולקין לו ולקמן פריך אי ב"ד לא הוי חזקה היכא הוי חזקה במאי דמתרצי' לה דחלוק בנכסי אביו קאמר מתרצא נמי אמאי פריך להו בהדי הדדי דקתני והחולק והיינו משום דתרווייהו מיירי כד נפק עליה קלא דבן גרושה הוא וכדפרש"י ז"ל וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד כנ"ל: [ר' אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן. בדאורייתא פליגי והכי איתא בהדיא בפ' יש מותרות דר"ע סבר דוקא ללוי דכתיב ואת הלוים תדבר] ורבי אלעזר אמר אף לכהן דהכהנים בכלל לוים ואין לומר דבקנסא פליגי ודוקא לכהן אמר ורבי עקיבא אמר אף ללוי דא"כ מילתיה [דר"ע הוה ליה למיתני בתר מילתיה] דר' אלעזר בן עזריה כאן דאית ליה אף שייך למתני לבסוף. הרא"ש ז"ל. וכן פי' הריטב"א ז"ל דבדינא דאורייתא פליגי וטעמא דרבי אלעזר מפני שבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים ולא כמו שפרש"י ז"ל דר' אלעזר משום קנסא דעזרא אמר לה דהא כיון דאמרינן בסמוך בתר דקנסינהו עזרא מכלל דהשתא סבירא לן דבדינא דאורייתא פליגי ולא הוסיף עזרא אלא שיהא לכהן ולא ללוי ע"כ. ודע דלא גרסינן במילתיה דרבי אלעזר אף לכהן אלא הכי גרסינן רבי אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן ולשון המפרשים ז"ל דייקא כן ולישנא דתלמודא דקאמר אימור דאמר רבי אלעזר וכו' דייקא כן דוק ותשכח: הכי גרסינן בכל הספרים אין בתר דקנסינהו עזרא ואם תאמר כיון דמיירי בתר דקנסינהו למה ליה לאוקמיה כרבי אלעזר בן עזריה אפי' כרבי עקיבא נמי מצי לאוקמה וכי קאמר רבי עקיבא מעשר ראשון ללוי היינו בדין תורה וכדכתיבנא אבל לבתר דקנסינהו לכהן ולא ללוי ותירצו בתוס' דלית לן למקנסינהו כולי האי לר"ע דקודם קנסא הוי דוקא ללוי סגי דלקנסינהו לחלקו אף לכהן ולרבי אלעזר בן עזריה דמדינא אף לכהן קנסא דעזרא למיהביה לכהן ולא ללוי ויש שמוחקין אין ומפרשי' דהא דקא משני בתר דקנסינהו עזרא הוי אפילו לרבי עקיבא דבתר קנסא הוי לכ"ע לכהן דוקא והוי כמו אלא והקשו בתוס' דבכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא כדתנן בפ' כל הגט המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפרישים עליהן ויש לתרץ דלדוגמא בעלמא נקיט סדרא דאורייתא דתרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני ומיהו בגמרא נמי קאמר ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר וכו'. אלמא דלדינא קאמר דהמעשר ללוי והא נמי איכא למדחי דדינא דאורייתא נקט ולא אתא לאשמועינן המעשר למי ומיהו בפרק הזרוע פריך מעשר ראשון דלוי הוא אלמא דהכין הוא דינא דמעשר ראשון דלוי הוא אף לבתר קנסא והיינו כרבי עקיבא והלכך שבוש הוא מאן דמחיק אין דע"כ כרבי אלעזר בן עזריה הוא דמתוקמא הא דקתני חזקה לכהונה ולא כרבי עקיבא ועוד הביאו התוס' ראיה דבפרק יש מותרות פליגי אמוראי דקנסא למי דמר סבר קנסא לעניים ומר סבר קנסא לכהנים והשתא למ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה ואליבא דרבי עקיבא פליגי דרבי אלעזר בן עזריה ע"כ דוקא לכהן הוי אפי' לעשירים כמוקדם קנסא דלא קנסם עזרא שהרי עלו והיכי מצינן למימר קנסא לעניים ישראל וכהנים ולא לעשירים אפילו כהנים אלא ודאי אליבא דרבי עקיבא פליגי ומעתה היכי מצינן לאוקמה הא דר"ש בן אלעזר כרבי למ"ד קנסא לעניים דהיכי הוי חזקה לכהונה אליבא דידיה ואין לומר דמ"ד קנסא לעניים היינו דוקא לעניי ישראל דהא ודאי ליתא כלל דלמ"ד קנסא לעניים משמע התם דוקא לעניים ולא לכהנים עשירים אפי' בימי טומאה דלית ליה דבימי טומאה הוו עניים הלכך אין חילוק בין ישראל לכהנים דלעניים הוא דיהבינן ולא לעשירים בין לישראל בין לכהנים והדרא קושיא לדוכתיה דלרבי עקיבא למ"ד לעניים היכי הויא חזקה לכהונה הלכך ודאי לא תוקמא האי דרבי שמעון בן אלעזר אלא כרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא. ויש לפרש דהא דאמרינן התם קנסא לעניים היינו לעניים לוים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים ולרבי עקיבא לא נטלי אלא עניי לוים דוקא ולא ישראל וכהנים כלל וקנסא דקנסינהו עזרא היינו דלא נטלי עשירי לוים דאין בדין לקנוס עניים ולרבי אלעזר בן עזריה נמי קנסא לעניים היינו לעניי לוים אבל כהנים בין עניים בין עשירים נוטלים דלא קנס אלא ללוים דלא יטלו עשיריהם ופלוגתא דפרק יש מותרות בין לרבי עקיבא בין לרבי אלעזר בן עזריה פליגי אלא דלכל חד וחד מתפרש כפום שיטתיה והא דמשמע התם דדוקא לעניים ולא לכהנים עשירים היינו לר"ע דלמ"ד לעניים לעניי לוים דוקא ולא לכהנים כלל ומ"ד לכהנים היינו לעניי כהנים או משום דבימי טומאתן עניים נינהו אבל לרבי אלעזר בן עזריה מ"ד לעניים לעניים לוים דוקא וכהנים בין עניים בין עשירים נוטלים ומאן דאמר לכהנים לכהנים דוקא ולוים לא נטלי כלל ומעתה ניחא דשפיר מצינו למימר דכי מתרצינן בתר דקנסינהו עזרא היינו אפילו לרבי עקיבא וכמאן דאמר קנסא לכהנים והוה ליה כמאן דמפרש הכין להדיא דהא לרבי עקיבא בתר קנסא נמי לעניים לוים דוקא ולא לעניי ישראל וכהנים והיכי מצינן למימר דבתר דקנסינהו הויא חזקה לכהונה ועוד דלא שייך קנסא כיון דסוף סוף ללוים יהבינן ולא לזרים אתם הלכך הא דקאמר בתר דקנסינהו כפשוטו משמע דאתיא כמ"ד קנסא לכהנים ואינו צריך לפרש אבל אם נפרש קנסא לעניים דהיינו לעניים כהנים אם אתה אומר דכי קא משני בתר דקנסינהו עזרא היינו למ"ד קנסא לכהנים הוה ליה לפרש להדיא בתר דקנסינהו עזרא ויהיב קנסא לכהנים אלא משמע דלכ"ע משני הכין בין למאן דאמר קנסא לעניים בין למאן דאמר קנסא לכהנים והלכך תקשי למ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהנים ומיהו אם נפרש עניים דהתם עניים לוים דוקא פשיטא ודאי דכמ"ד קנסא לכהנים היינו שינויין לרבי עקיבא וכדכתיבנא ומ"ד קנסא לעניים מוקי הא דר"ש בן אלעזר כרבי אלעזר בן עזריה דלדידיה ודאי בין למ"ד קנסא לעניים בין למ"ד קנסא לכהנים הוי חזקה לכהונה דלמ"ד קנסא לכהנים פשיטא ודאי דהויא חזקה לכהונה ומ"ד קנסא לעניים נמי כי חזו עשירים נטלי הא ודאי דכהנים נינהו דלוים לא נטלי אלא עניים נמצא דנוכל לקיים הא דמשני תלמודא בתר דקנסינהו בין לרבי עקיבא בין לר"א בן עזריה אלא דלרבי עקיבא לא מתוקמא אלא למ"ד קנסא לכהנים ולרבי אלעזר בן עזריה מתוקמא שפיר לכ"ע בין למ"ד קנסא לעניים בין למ"ד לכהנים אבל למאן דמפרש עניים דהתם עניי כהנים אי אפשר לפרש פלוגתא אליבא דר' אלעזר בן עזריה כלל דלר' אלעזר בן עזריה ע"כ הוי דוקא לכהן ואפילו לעשירים כמו דינא דאורייתא דמעיקרא דלא קנסם עזרא שהרי עלו ומעתה שינויא דבתר דקנסינהו לא אתיא כמ"ד קנסא לעניים כלל לא לרבי עקיבא ולא לרבי אלעזר בן עזריה דכרבי עקיבא לא אתיא משום דקשיא דהיכי הויא חזקה לכהונה וכדכתיבנא וכר' אלעזר בן עזריה נמי לא אתיא דהא מ"ד לעניים לא איירי אליבא דרבי אלעזר בן עזריה ואין לומר דשינוין היינו כמאן דאמר קנסא לכהנים חדא דהיה לו לפרש וכדכתיבנא ועוד דדוחק לומר דסתמא דתלמודא אתיא כחד ולא כרבי עקיבא אבל אם נפרש דפלוגתא דפרק יש מותרות בין לרבי עקיבא בין לרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא הרי שינוין דבתר דקנסינהו אתיא שפיר כמאן דאמר קנסא לעניים ואליבא דרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא כך נראה לפרש: עוד כתבו התוס' ועניים דהתם אין לפרש וכו'. אומר דשמא נראה לומר שכך הפי' אין לפרש עניים דוקא עניים לוים ולא עניים ישראל וכהנים כי לעולם לא רצו שיהא נראה כאילו חלקוהו בתורת עניים ולכן לא נתנו לעניי ישראל וכהנים אלא כשנתנו לעניים לוים היה נראה כאילו נתנו להם בתורת חלוקה אבל לעולם לעשירי כהנים נתנו בתורת חלוקה ואם כן הוי חזקה בכהן עשיר דא"כ משתכרין עניי לוים יותר וכו' דעשירי לוים יותר מעשירי כהנים כדמוכח בתוספות בסמוך. ומהר"ז אמר משה ה"ר פ"ר ז"ל דכך הפי' ועניים דהתם אין לפרש כו' והייתי מרוויח דההיא משנה דהמלוה מעות וגם הגמרא שמביאין התוס' הייתי מעמיד כמ"ד לעניים ודוקא לדידיה לא הייתי יכול להעמיד כר' עקיבא אבל למ"ד לכהנים הוי א"ש כר"ע דא"כ משתכרין ונראה דזה אינו דאם היה ר"ל למ"ד גם מתחילה לא היה קשה מה שמקשי' ועוד למ"ד קנסא לעניים דתירץ כך שהוא למ"ד קנסא לכהנים. עוד ק"ל תאמר לפי האמת למ"ד לעניים פי' לכל עניים בתורת עניות ולכהנים עשירים בתורת חלוקה וקל לתרץ. ועוד קשה אליבא דמאן אמרה התוס' אי אליבא דרבי עקיבא מה הייתי מרוויח בזה אי הוה עניים לוים דוקא וליכא למימר דקושית התוספות עניים לוים דווקא בתורת עניות ולא עניי ישראל וכהנים בתורת עניות אלא בתורת חלוקה והשתא הוי לרבי עקיבא חזקה לכהונה ושפיר הוה קאמר א"כ נשתכרו והיו משתכרים דלוים עשירים היו הרבה יותר מעניים ישראל וכהנים ולהכי לא יהבי לעניים לחודייהו אלא ללוים יהבו נמי לעשירים ולא היו משתכרים א"כ מאי קאמרי התוספות ועוד דמשמע התם דאילו הוו כהנים בימי טומאה תאמר דמיירי דשקלו בתורת חלוקה כמו שאומר התוספות באין לפרש אלא ע"כ אין לפרש כך דלא היה מוכיח ועוד. ומהר"ש פי' הכי אין לפרש אליבא דרבי אלעזר בן עזריה עניים לוים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים וא"ת למאי דקאמרי אין לפרש עניים לוים דוקא ואי הוה עניים לוים ולא עניי כהנים ממש היאך תתישב להתוספות הפסוק לקמן והיה הכהן בן אהרן עם הלוים וגו' ושמא מעמיד הפסוק קודם קנסא או אפי' לאחר קנסא ולמ"ד יבאו הכהנים עמהם היינו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה דאמר אף לכהן. עכ"ל הקונטריסין: וז"ל קונטריסין אחרים כתוב בתוס' דאיכא למ"ד קנסא לכהנים וכו'. תימא נימא דמ"ד לכהנים היינו בין כהנים עשירים בין כהנים עניים ומ"ד לעניים היינו לעניים כהנים וי"ל א"כ היה לו לומר מר סבר קנסא לעשירים כהנים ומר סבר קנסא לעניים כהנים ואז הייתי אומר שכולם כהנים ומדהזכיר כהנים סתם ש"מ כולם כהנים. א"נ אין סבר' דלמ"ד לעניים שלא היה ניתן לעשירים כהנים דלמה היה לו לקנוס לעשירים כהנים שהרי עלו הכהנים דבשלמא לפי האמת דאמרינן לעניים היינו בין עניים לוים בין עניי כהנים בין עניי ישראל למ"ד מותר לזרים א"כ ניתן לעניים ולא לעשירים אבל אם אתה אומר לעניי כהנים דוקא למה לא נתנו לעשירים. עוד כתו' בתוס' ועניים דהתם אין לפרש וכו' ודוחים התוס' דאם כן נשתכרו הלוים וקשה נימא דה"ק עניים לוים דוקא בתורת עניות ולא עניי ישראל וכהנים בתורת עניות אלא בתורת חלוקה ואז לא יוכלו התוס' לדחות א"כ נשתכרו עניי לוים שהרי גם ישראל וכהנים העניים היו נוטלין בתורת חלוקה ויש לומר דאין סברא שעניים של ישראל וכהנים היו נוטלין בתורת חלוקה ועשירי ישראל וכהנים לא היו נוטלין כלל אפילו בתורת חלוקה דבשלמא אם העניים היו נוטלין בתורת עניות לא היה קשה מן העשירים אבל כיון שנוטלין בתורת חלוקה אמאי העשירים אין נוטלין ע"כ: עוד כתבו הקונטריסין כתוב בתוס' ועניים דהתם וכו'. תימא א"כ הדרא קושיין לדוכתא למ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה וי"ל דה"ק אין לפרש עניים לוים דוקא ולא עניים ישראל וכהנים אבל לעולם לכהנים עשירים נתנו אפילו לר"ע מעתה לא תקשי היכי הוה חזקה דכשהוא עשיר ונותנין לו מעשר ראשון אם כן הויא חזקה דכהן הוא. עוד כתוב בתוס' דא"כ נשתכרו עניי לוים וי"ל ה"מ נשתכרו עניים לוים דעשירי כהנים לא שכיחי כמו עשירי לוים כמו שמפרשים התוס' לקמן. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל בתר דקנסינהו עזרא יש שפירשו דלרבי אלעזר קנסינהו שלא יתנו אלא לכהן ולר"ע קנסינהו בין לכהן בין ללוי ולא נהירא מההיא דאמרינן ביבמות [פו ב'] בההיא גנתא דהוה ליה לרבי אלעזר בן עזריה דהוו יהבי מינה מעשר ראשון לכהנים ואהדר ליה רבי עקיבא פתחיה לבית הקברות דאלמא לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן ואף לבתר דקנסינהו עזרא ואי רבי עקיבא קניס דליתנו בין לכהן בין ללוי אמאי אהדר ליה רבי עקיבא פיתחא וכו'. ועוד דבסמוך משנינן אמר רב חסדא הב"ע כגון דמוחזק לן וכו' ומדלא אמרינן אלא אמר רב חסדא ולא אמרינן נמי לעולם רבי עקיבא מכלל דאכתי סבירא לן דמתניתין כרבי אלעזר בן עזריה ואמאי דהא אמרת דלבתר דקנסינהו עזרא מודה ר"ע דבין לכהן בין ללוי אם כן שפיר אתיא ההיא כר"ע דלוי ודאי לא הוי מאי איכא בן גרושה וכו' אלא ודאי לר"ע לעולם ללוי ולא לכהן וכן בדין דבשלמא לרבי אלעזר בן עזריה כיון דמדינא דאורייתא בין לכהן בין ללוי אפשר למקנס דלכהן דוקא אבל לר"ע כיון דמדאורייתא ללוי דוקא וכהנים זרים הם בזה היכי מתקן דליהבוה לכהנים שהם זרים הא ודאי לא שייך למעבד הכי ואפי' למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים וכ"ש למ"ד אסור לזרים ואע"ג דהפק' ב"ד הפק' מ"מ אין לעשות כן בדרך קביעות להפך דין תורה וכי קנסינהו לר"ע במידי אחרינא קנסינהו והא דתניא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר ר"ג עשור ראשון וכו' נתון ליהושע וכו' ההיא כרבי עקיבא היא דהא בתר דקנסינהו עזרא הוה ורבי יהושע לוי היה ומן העשירים כדאיתא התם ואילו לרבי אלעזר מעשר ראשון לכהן ולא ללוי הוא ומיהו ההיא שפיר אתיא כרבי עקיבא אפילו למ"ד דלר"ע נמי קנסינהו עזרא לתת בין לכהן בין ללוי ולא כדברי מי שפירש דכי אמרינן הכא בתר דקנסינהו עזרא אף כר"ע אמרינן דקנסינהו דלכהן ולא ללוי ולא מחוור כלל ולא דאיק לישנא דהדרינן ממאי דאוקימנא דמתני' כרבי אלעזר בן עזריה וסברא נמי לא מוכחא דלקנסינהו לרבי עקיבא כולי האי ותו דאם כן מתני' דר"ג וזקנים כמאן לא כרבי עקיבא ולא כר"א ודוחק הוא לאוקמי לר"ג בדעת שלישי. ע"כ: אבל ראיתי בחידושי יבמות פ' יש מותרות מחכם גדול מתלמידי הרא"ה ז"ל שכתב וז"ל ת"ר תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי דברי ר"ע ור"א בן עזריה אומר לכהן וכו'. ופרש"י ז"ל דאף לכהן סוגיין מוכיחא בהדיא דפלוגתא דרבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה היינו בדין תורה מקמי דלקנסינהו עזרא וכן פרש"י ז"ל בכאן ונפקא מינה למידע במאי קנסינהו עזרא דרבי עקיבא סבר דמדאורייתא ללוי דוקא שהרי לוים כתוב בפרשה הילכך כי קנסינהו עזרא היינו דליתבו אף לכהן ורבי אלעזר בן עזריה סבר דאילו מדאורייתא אף לכהן שהרי הכהנים נקראו לוים בכ"ד מקומות הילכך קנסא דעזרא היינו דלא ליתבו אלא לכהן דוקא ומשום דאיהו איירי כדין תורה אתמהינן עליה לכהן ולא ללוי דאילו לבתר דקנסינהו עזרא מאי תמיה איכא והיינו מאי דמייתי' ליה מקראי וכ"ת כיון דמדאורייתא לרבי עקיבא ללוי דוקא ולא יצאו ידי נתינה בכהן היכי מצי עזרא לאפוקי דין תורה י"ל דהכא ממונא הוא והפקר ב"ד הפקר ואוקמינהו לפירות ברשותיה דכהנים כאילו הוו דידהו ויש שסבורין מדוחק קושיא זו דרבי עקיבא לית ליה קנס עזרא כלל דאיהו לא הוה מצי לאפקועי דין תורה ולפטור מידי נתינה על ידי כהן שלא כדין תורה והיינו האי עובדא דלקמן דאהדריה רבי עקיבא לפתחא דגנתא דר' אלעזר בי קברי כי היכי דלא ליתבן ליה לר' אלעזר בן עזריה דהוה כהן מעשר ראשון דקסבר ר' עקיבא דאפילו השתא דבתר עזרא לא קנסינהו עזרא ללוים בהא דלא מצי למעבד הכי ואי ס"ד דהשתא מודה ר' עקיבא דקנסינהו למיתן אף לכהן שפיר מצו יהבי לרבי אלעזר ואמאי מהדר ליה פתחיה בי קברי והא בורכא דהא פרכינן לקמן כדאמרינן בפלוגתא דרבי יוחנן וסבר דלכ"ע קנסם מפני שלא עלו הלוים בימי עזרא אלא ר"ע מאי טעמא אהדריה לפיתחא דרבי אלעזר בי קברי כלומר דהא רבי עקיבא בתר עזרא הוה ופרקי' ה"ק ליה אי אתית בתורת קנסא אית לך בתורת חלוקה לית לך כלומר שעשה כן להוציא מלבו שהיה סבור דמדין תורה אף לכהן וקנסא דעזרא לכהן דוקא ואהדר פתחיה לבי קברי דלא לתבי ליה כלל דלידע דמדינא לית ליה כלל אלא משום קנסא דעזרא וכן פירשו בתוספות וכן עיקר ע"כ. והסכי' דעתו לדעת רבו הרא"ה ז"ל שכתב וז"ל הא דאמרינן התם ביבמות בגינתא דהוה ליה לר' אלעזר והוה יהיב מינה מעשר ראשון לכהן ואהד' לה רבי עקיבא פתחא לבית הקברות אעפ"י שהיה אחר קנס עזרא ואף לדברי רבי עקיבא היה יוצא ידי חובה בכך דהא אפילו לר"ע בתר דקנסינהו עזרא אף לכהן הוא אפשר שעשה כן להוציא מלבו שהוא סבור שאחר שקנס עזרא אין דין מעשר ראשון אלא לכהן וי"א דלר"ע לית ליה קנס עזרא דכיון דקסבר ר"ע דמדאוריתא דוקא ללוי לא היה אפשר לצאת ידי תורה בנתינת כהן ואי אפשר שתיקן עזרא כן ואינו נראה והנכון כמו שכתבנו והא דאמר רב חסדא הב"ע דמוחזק לן וכו' אלא קאמר דהשתא אפי' לרבי עקיבא אתיא. ע"כ: הב"ע דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. תימא אם כן יכול להתיישב אעפ"י שאומר גם לכהנים דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ועתה בלוי ליכא לספוקי כמו שאמר הספר ואמר מהרש"ב כי אינו מתיישב אליבא דרבי עקיבא כי הספר מקשה ודילמא איקרו ויהבו ליה וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה אבל לרבי עקיבא שאומר שלא נתמעטו הלוים מכל וכל אפשר שאפילו אם מוחזק לן באבוה דכהן הוא לא היה מועיל כיון שחולקין ללוי בקביעות שמא לוי הוא ועוד תירץ תירוץ אחר שאינו יכול להיות מה שאומר מאי איכא למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא לא מבעיא למ"ד מעשר וכו' אבל למ"ד כו' תינח שלא נתנו לו בתורת כהונה אפשר שיתנו בתורת עניות אפי' אם הוא בן גרושה ולכך לא הוי חזקה לכהונה כיון שרבי עקיבא סובר קנס לעניים והיה צריך להעמיד גם שהוא עשיר וזה נראה לו דוחק ודוק. עכ"ל קונטריסין. וכבר כתיבנא בסמוך שהרא"ה ז"ל סובר דהא דרב חסדא הוה כמו אלא: החולק עם אחיו בנכסי אביו וכו'. פרש"י ז"ל כגון שיצא עליו קול שהוא בן גרושה אין חזקה זו משבתת מעליו הקול ההוא וכן פי' הראב"ד ז"ל ויש לפרש עוד דאפי' כשלא יצא עליו קול אלא שאביו היה לו בני' בכאן שהם בחזקת כשרים והלך למדינת הים ובא עמו בן זה שצריך להביא ראיה עליו כדאיתא בפרק עשרה יוחסין שזה לא הוחזק לנו בכהונה אלא דמביא עדים שחלק בתרומה עם אחיו בנכסי אביו. הריטב"א ז"ל: פשיטא פי' כיון שלא ראו שחלקו אז הוא פשיטא שלא נחזיקו כהן בשביל זה. קונטריסין. ואינם מובנים ובמה דכתיבנא בלשון רש"י ז"ל לעיל אתי שפיר דפריך פשיטא: וז"ל גיליון תוספות בפרק חזקת הבתים אילימא ערעור חד וכו'. נראה לריצב"א דה"פ אי נימא ערעור דחד וכדלית ליה חזקה דכשרות פליגי דמר אית ליה דאפ"ה מעלין דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כי ההיא דנאמנת חיה לומר זה כהן וכו' בפרק בתרא דקדושין לחד לישנא ומר אית ליה כיון דליכא חזקה דכשרות דאפי' בערעור חד אין מעלין כאידך לישנא דהתם ואהא פריך והא אמר רבי יוחנן וכו' וטעמא דרבי יוחנן לההיא לישנא דאפי' ליכא חזקה דכשרות בעי רבי יוחנן ערעור תרי אם כן לא מסתבר לפלוגינהו בהא אלא לכ"ע בעינן תרי ולאידך לישנא ליכא לפלוגינהו בהא דכ"ע ערעור חד הוי ערעור א"כ לא משכח פלוגתייהו אלא כדמפרש ואזיל. ע"כ: דרבי אלעזר סבר ערער חד וכו'. אין לפרש דהיינו פלוגתייהו אי סגי חד בערעור להורידו או לא דא"כ למה ליה לאדכורי אי מעלין לכהונה על פי עד אחד והרי פלוגתייהו בערעור הוי וזה לא הוזכר במשנה בדברי רשב"ג כלל לכך נראה והנכון דלכ"ע ערעור חד הוי ערעור היכא דליתא חזקה דכשרות ואחתינן ליה על פי עד אחד מיהו בהא פליגי אי אתא עד אחד ומכחיש הערעור אי הויא נאמן העד להכחישו אי לא וכן פירש"י ז"ל וז"ל דר' אלעזר סבר ערעור חד. הוי ערעור ואין אחד נאמן עליו להכחישו ורבן שמעון סבר ערעור תרי בעינן אבל במקום ערעור הוי עד אחד להכשירו ע"כ. וכן פי' רשב"ם ז"ל בפרק חזקת: וכתוב בקונטריסין דת"ק סבר ערעור חד וכו'. תימא תנא בתרא לטפויי קא אתי וי"ל זה במקום שאין מבורר אבל היכא דנקט עוררין ר"ל כל דהו. ע"כ: וז"ל שיטה ישנה והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים פי' היכא דאית ליה חזקה דכשרות אין ערעור פחות משנים והכא נמי כיון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא אין עד אחד יכול לערער עליו ואילו קלא אמרינן דאיהו הוא דאפקיה לקלא ואף על גב דבקדושין גבי נאמנת חיה לומר זה כהן וכו'. ובזמן שיש שם עוררין אינה נאמנת ומפרשי' לה בערעור חד מקשי' הא דרבי יוחנן ומתרצינן ה"מ כדאית ליה חזקה דכשרות והתם מוחזק לן באבוה דכהן הוא דלא חשיב לה התם חזקה דכשרות משום דאנן לא ידעינן שהוא בנו אלא ע"פ החיה א"ת הכא היכי מצי לאקשויי מרבי יוחנן אי ס"ל לרבי אלעזר דערער חד ומכחיש את העד המכשירו ועד א' בהכחשה לא כלום הוא ונשאר הקול שבטל החזקה ולא ס"ל שנאמר עד הוא דאפקיה לקלא ומדרבי יוחנן אין להקשות על זה י"ל רבי יוחנן גבי הא מתני' אמרה למלתיה דקבלה בידו היתה דערעור תרי וכן פי' הראב"ד ז"ל ובירושלמי נמי גרסינן אימתי בזמן שיש שם עוררין וכו' רבי חייא משום רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים. ע"כ: הכי גרסינן במקצת ספרים הב"ע דמוחזק לן וכו'. ונפק עליה קלא וכו' ואחתיניה ובספרי דוקני לא גרסי הכא ואחתיניה דהא כ"ע מודו בהא דכי אתי עד אחד ואמר דכהן הוא מסקינן ליה ואפ"ה הוו בעו לאוקמה לפלוגתייהו במיחש לזילותא ואם איתא היכי מסקינן ליה הכא כיון דאחתיניה אלא לא גרסינן ליה ואי גרסינן ליה לאו הורדה גמורה קאמר אלא חיישינן לה קאמר. הרשב"א ז"ל בפרק חזקת. וז"ל הכא במכילתין הב"ע דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתיניה פי' לאו הורדה גמורה קאמר אלא חוששין לו והיינו דלכ"ע כי אתא עד אחד מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא משום דחששא בעלמא הוא קול ולאו עוררין הוא אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת בלא קלא לא חיישי' ליה כלל והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ולא נקט דמוחזק לן ביה דכהן הוא והיינו דלכ"ע מעלין אותו על פי עד אחד ולזילותא לא חיישינן. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל ונפק עליה קלא דבן גרושה וכו'. יש שפירשו דקול המוחזק בב"ד הוא ומ"ה חשו לקול ההוא ואחתיניה אבל רש"י ז"ל פירש קול בעלמא וכן פירשו בתוספות דקלא דלא אתחזק בב"ד הוה והא דאחתיניה לאו הורדה גמורה דהא כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא אלא לומר שהיו חוששין לו והיינו דכי אתא עד אחד ואמר כהן הוא מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא דמשום דחששא בעלמא הוות דקול לאו עוררין הוא אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת בכהן כשר כי מן הרחם יצא ושוברו עמו בקול ולפיכך חשו לו והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה וכו' ולא נקט דמוחזק לן ביה דכהן הוא. ואתא עד אחד ואסקיניה פי' דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מן הקול הראשון. ע"כ: וכתוב בשיטה ישנה ונפק עליה קלא וכו'. ואחתיניה ואע"ג דבעד אחד לא הוה מחתינן ליה דאין ערעור פחות משנים. קלא עדיפא מעד אחד ואע"ג דחזקה עדיפא מקול כדאמרן לעיל בתירוצא דברייתא ונפק עליה קלא דבן וכו' וחלקו ליה לדידיה בבית הגרנות וכו' ה"מ בחזקת שהוחזק בה הוא עצמו אבל אדם זה מעולם לא הוחזק הוא עצמו אלא דאית ליה חזקה דאבוה ואלים קול לאורועי חזקה דאבוה לגביה ואתא עד אחד ואסקיניה אע"ג דקול עדיף מעד אחד כדכתיבנא שהוא עד אחד לא אלים לאורועי לגבי חזקה דאבוה וקלא אלים לאורועי הכא אלים עד אחד לבטל הקול מפני שמסייע לו חזקה דאבוה. ע"כ: +
מהרש"א - חידושי הלכותתד"ה אין בתר כו' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכי הוה חזקה לכהונה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל אין להקשות כו' דלמא מה שאמר לעניים היינו עניי כהנים בתר דקנסינהו ולא ללוים כו' עכ"ל והאריך ע"ש ועוד נראה בזה דאי משום עניות ניתן להם מ"ל עניי כהנים ומ"ל עניי לוים וישראלים ואי משום כהונה ניתן להם מ"ל עשירים ומ"ל עניים דאין סברא משום עניות ומשום כהונה וק"ל: בא"ד אין לפרש עניי לוים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים כו' עכ"ל כבר כתבנו בפ' יש מותרות דהיאך ס"ד למימר הכי דהא גבי קנסא כתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלוים וגו' ע"ש ומיהו ממה שכתבו בסמוך דללוים אין חילוק בין עשירים ובין עניים כדמוכח מכל הני שהיו נוטלין בתורת לויות אין לדחות דע"כ עניים לאו עניים לוים דוקא קאמרי מהנך דלעיל שניתן להם בתורת לויות די"ל דלא מוכח כן אלא לבתר דמוכח דניתן גם לעניים ישראלים וכהנים וא"כ אי לעניי לוים נמי דוקא ולא לעשירים לוים לא ה"ל להזכיר כלל בכל הנהו לוים אי לאו דניתן להם בתורת לויות אבל אם נאמר דלעניים לוים דוקא ולא לעניים ישראלים וכהנים שפיר נקט בכל הנהו לויות אע"ג דלעניים דוקא קאמר מ"מ אתי לאפוקי עניי כהנים וישראלים ודו"ק: בד"ה והאר"י ד"ה כו' שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לר"י עכ"ל דאי הוה העד פוסל לר"י לא הוה צריך לאוקמי בכה"ג דנפק עליה קלא כו' אלא דמחזיק לן באבוה כו' ובא עד אחד ואמר דבן גרושה הוא ואחתיניה ואתא ע"א כו' ופליגי בזילותא דבי דינא דשייך אפי' בע"א אלא ע"כ דע"א אינו פוסל במקום חזקה אע"פ שהקול פוסל ואין להקשות דמנליה לתלמודא למימר הכי. לר"י דאימא דקושטא הוא לר"י דמתוקמא בהכי דלא נפק עליה קלא כו' אלא דמחזיק לן באבוה כו' ואתא ע"א ואמר דבן גרושה הוא כו' ואתא ע"א כו' ופליגי בזילותא דבי דינא דא"כ לא הוה קאמר ר"י ד"ה אין ערעור פחות מב' דהא ד"ה יש ערעור מעיקרא ע"פ ע"א ולמ"ד דפליגי בצירוף ודאי דלא צריכין למימר כלל דנפק עליה קלא כו' כנראה מדברי התוס' לקמן וכמו שנפרש דבריהם לקמן ודו"ק: +
חכמת שלמהתוס' בד"ה אין בתר כו' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים כו'. נ"ב אין להקשות מה בא להוכיח מכאן דלמא מה שאמר לעניים היינו עניי כהנים בתר דקנסינהו ולא ללוים כלל ומן הראיות דלעיל שניתן ללוים ליכא להקשות שהרי התוס' כתבו ועוד דמשמע אף בלתי הראיות דלעיל ליכא לאוקמי כר"ע ולא קשה מידי מדאמר שם מר סבר לכהנים ומר סבר לעניים משמע דאידך דאמר לעניים הייכו לעניים ולא לכהנים דבהכי פליגי דאל"כ הל"ל מ"ס לכהנים ומר סבר לעניי כהנים. תו מסקי התוס' דלר' אלעזר כו' הכי פירושא דלא תימא הלא אף לר' אלעזר בן עזריה לא אתי למ"ד לעניים וא"כ ליכא לאוכוחי מכאן דלא אתיא האי ברייתא כר"ע אלא כראב"ע שהרי מסתמא אף לר' אלעזר פליגי דמר סבר לכהנים ומ"ס לעניים וא"כ אף לר' אלעזר קשה היכי הוי חזקה על כן מפרשים דזה אינו שהרי לר' אלעזר אף בתר קנסא לעשירים כהנים ואין לומר אין הכי נמי דלרבי אלעזר אף לעשירים כהנים ועניים דקאמר אלוים שלא קנסו הלוים כל כך שלא ליתן לעניים שלהם אבל לכהנים ניתן אף לעשירים ויהיה קשה היכי הוי חזקה אף לר"א על כן כותבין זהו ליתא שהרי לכהנים אף בימי טומאתן לא ניתן להם מכל שכן לעשירים ממש אלא ע"כ אתיא כר"ע. תו מסיק ועניים דהתם אין לפרש כו' פי' דלא תימא עניים במשמעו ללוים לחוד ולא לכהנים א"כ ש"מ שאין ניתן ללוים עשירים אף לר"ע ומן הראיות דלעיל הוכחנו שניתן ללוים בתורת חלוקה כבראשונה על כן מסקי התוס' דלאו דוקא עניי לוים אלא ה"ה שאר עניי כהן וישראל א"כ ממילא נוכל לומר דעניים דקאמר לא קאי אלוים ודו"ק: בא"ד בין עניי ישראל ולמ"ד כו' כצ"ל: בד"ה והאמר ר' יוחנן כו' אי לאו משום חזקה דמסייע ליה לבטל הקול שהרי הקול פוסל כו' כצ"ל. ונ"ב י"מ וכי תולה עצמו בדברי עצמו דמנא ליה דהעד אינו פוסל לר"י דשמא פוסל ולא אמר ר"י דאין ערעור פחות משנים אלא היכא דאיכא עד כשר ונ"ל דלק"מ כי התוס' מפרשים שדעת התלמוד דפריך מיניה התם ס"ל פשוט דעד א' גרוע מן הקול שהקול פוסל והעד אינו פוסל אלא שהתוס' רוצים להביא ראיה על סברא זאת שכן הוא שהרי לפי האמת איתא שעד א' אינו פוסל במקום חזקה אע"פ שהקול פוסל ודו"ק: +
רש"שגמרא ור' חייא מסיים כו'. בב"ק הגי' ר' חנינא: גמ' שם רשב"ג היינו ר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכן בסמוך וברש"י: תד"ה אין. וכן התם בגמרא ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי. ע"ש דזה הלשון הוא לאוקימתא מציעאה. וצריך להבין מדוע לא הביאו מאוקימתא קמייתא שם. ואי משום דאיפרכא. הלא גם זו איפרכא. וע"ק אמאי לא הביאו מרישא שם. וזה י"ל משום דברישא קתני א"ח שמא עשה ת"מ כו' וי"ל דמשום ה"ט גופא שהוא יודע שאינו שייך לו אלא לכהן. וי"ל עד"ז גם דקדוק הראשון משום דעל אוקימתא זו פריך שם וכי נחשדו חברים כו'. וכיון דחבר הוא ודאי יודע ג"כ שקנסינהו עזרא וא"כ תיפוק ליה שודאי לא יתרום מדבר שאינו שלו אלא דכהן: בא"ד ובפרק הזרוע פריך מע"ר דלוי הוא. הן גם שם איתא מסקנא דהכא בתר דקנסינהו עזרא. ומאי אולמא דהתם מהכא. ובאמת ביבמות כתבו ובפ' הזרוע ובכתובות פריך כו'. וכוונת הראיה נ"ל דא"ת דגם לר"ע בתר קנסא דכהן דוקא איך פריך דלוי הוא אטו לא ראה ולא שמע דאין נותנים רק לכהן ולא ללוי. אלא ע"כ דלר"ע אף לכהן וכ"ה המנהג כר"ע להכי פריך שפיר ממנהגא: תד"ה בתר. והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים. כצ"ל: בא"ד ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים. כצ"ל: +
הגהות יעב"ץתד"ה בתר כו'. נ"ב עמ"ש בס"ד בפרק יש מותרות שם בארתי הענין יפה כל צרכו: +
חידושי חת"סראב"ע אומר אף לכהן ביבמות פ"ו ע"א הגי' ראב"ע אומר לכהן ותמה הש"ס ולא ללוי וחזר הש"ס אימא אף לכהן. וקשה אדרבא נימא אבתר דקנסינהו ולכהן דווקא. וי"ל דא"כ ר"ע אף ללוי אמר וזה לא שייך כיון שר"ע התחיל בשלמא ראב"ע קאי אר"ע שייך אף ופשוט הוא. אמנם צריכים להבין לר"מ דאוסר לזרים מנ"ל דכהנים מותרים הם נמי זרים לו. ומי עדיף מלויים גופי' שהמשורר ששוער חייב מיתה דהו"ל זר לגבי דהך. א"כ הה"נ כהן לגבי תרומה זר הוא לר"ע שהתורה מיעטה מקרא ואכלתם אותו בכל מקום וא"כ ממילא אסור במעשר לר"ג. ומיהא בש"ס שם פ"ו ע"א דפריך מתירו מכלל דאיכא מאן דאסר משמע דאפי' ר"מ מתיר לכהן. וצ"ל הא איסור זרים מפקינן מהקישא לתרומה דאסורה לזרים. ומינה מה תרומה שריא לכהנים ה"נ מעשר. ורש"י התם אזל למ"ד דון מינה ומינה. ואה"נ דמאן דדן מינה ואוקי באתרא לר"מ אליבא דר"ע אוסר תרומה לכהנים. ולדידי' ע"כ לא ס"ל קנסא כלל דאיך יקנוס להאכילם איסור לכהנים. וא"כ לפ"ז באמת בפשיטות נוכל לקיים הברייתא בלא הג"ה ולאחר קנסא לר"ע ללוי ולא לכהן ולראב"ע לכהן ולא ללוי. ובזה יובנו דברי רשב"ם בב"ב דף פ"א ע"ב שתמהו תוס' עליו ע"ש בתוס' ד"ה תרומה וכו'. והא"ש דהי' קשה לרשב"ם קו' תוס' מ"ט לא מוקי ככ"ע ואחר קנסא. אע"כ משום דהתם קאי הסוגיא לר"מ דס"ל הקונה ב' אילנות ספיקא ואיהו ס"ל מעשר אסור לזרים. וס"ל לסוגיא דהתם אוקי באתרא ואסור כהן במעשר לר"מ אליבא דר"ע ומיירי הברייתא אחר קנסא ולר"ע ללוי דווקא ולראב"ע לכהן דווקא וק"ל. אמנם בשבועות ל"א ע"ב משמע דר"מ ס"ל דון מינה ומינה וע"ש מיהו בלא"ה עיין בסוף ספר באר יעקב בכללי סוגיא מ"ש ע"ז. והאמנם הרמב"ם ס"ל פ"א מהל' מעשר ה' ד' שעזרא לא קניס אלא כהנים שבזמנו ומשמע שדור אחר לא קנס ומיושב הך דב"ב וכן קו' תוס' מכמה משניות שלווים נוטלים מעשר בתורת לוי א"ש וכן קו' ר' אלחנן מקרא דסוף נחמי' דזה הי' כבר בדור אחר סוף ימי נחמי' ע"ש בקרא. ומשמעתין קשה קצת דקאמר מעשר ראשון חזקה לכהונה בתר דקנסינהו עזרא. וקשה וכי אמר דינא אדור ההוא מה שעבר עבר. וגם לישנא לא משמע הכי. ונ"ל דהכא קמיירי ממי שמתייחס אחר אבותיו עד שנמצא א' מאבותיו שחלקו לו תרומה דאורייתא בזמן שבהמ"ק הי' קיים ונעלהו מזה ליוחסין. ועל זה אמר רשב"א כשם שאם נמצא א' מאבותיו חולקין לו תרומה בימים קדמונים הרי הוא מוחזק לכהונה. ה"ה אם א' מהם חלקו לו מעשר מקנסא דעזרא ואילך כל משך זמן ימי הקנס אז גם הוא חזקה לכהנים של עכשיו: אמנם בוודאי מיבמות פ"ו ע"ב צע"ג דר"ע הדר פתחא לבי קברא מקשה הש"ס למ"ד קנסא לכהנים וק' מה קושיין הא בימיהם כבר עברו ימי הקנס. ותו צלע"ג דבפי"א ממעשר שני ה' י"ג כ' ובזמן שהיו נותנים מעשר ראשון לכהנים לא היו מתוודין שנאמר וגם נתתיו ללוי עכ"ל. והוא מש"ס דסוטה מ"ח וזה הי' מתקנת יוחנן כה"ג שהעביר הודיות המעשר והוא הי' כמה דורות אחר עזרא. ע"כ צ"ל דרמב"ם ס"ל דכל זמן בית שני מקרי זמן עזרא ר"ל כל זמן שעמד אותו הבית שבנה עזרא ולא עלו הלוים כל אותו הזמן נקנסו ומשחרב אותו הבית בטל לי' קנסא והא"ש דכל המשניות מיירי אחר חורבן ודשמעתין אם נשנית בזה"ז צ"ל כנ"ל שמתייחס אחר אבותיו הראשונים ואש"נ ש"ס דיבמות הנ"ל. אמנם קו' תוס' מקרא סוף נחמי' אינה מיושבת וגם קו' תוס' דב"ב לא א"ש: +
פני יהושעבתוס' בד"ה במסיח לפי תומו וא"ת ומנ"ל דהכי הוא כו' עכ"ל. פירוש דמאי קאמר לעיל תסתיים דר' העלה בן ע"פ אביו דלמא לעולם רבי חייא העלה בן ע"פ אביו במל"ת כו' אלא דאכתי אין קושייתם מובן דכיון דקאמר בתלמודא תסתיים אלמא דבעי למימר דמסתמא דמאן דהעלה אח ע"פ אחיו פליג אמאן דהעלה בן ע"פ אביו א"כ כיון דאשכחן דפליגי ר' ורבי חייא בלא מל"ת אתי שפיר דבהאי סברא פליגי. אבל מהיכי תיתי נאמר דפליגי בתרתי. ובמסיח ל"ת אמאי פליגי הא אפושי פלוגתא לא מפשינן כ"ש הכא דהוי כעין סברות הפוכות דבמל"ת יחמיר ר' טפי מר"ח. ובלא מל"ת הוי איפכא וצ"ע בדבריהם ודו"ק: בד"ה אין בתר דקנסינהו עזרא כו' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה דאליבא דר"ע פליגי כו' עכ"ל. ליכא למימר דלמ"ד קנסא לעניים ודאי מוקי לברייתא דהכא כר"א בן עזריה דוקא דס"ל ודאי קנסא לכהנים אבל סוגיא דהכא דמוקי לה אליבא דכ"ע היינו כמ"ד קנסא לכהנים אף לר"ע. דאפ"ה כתבו התוספות שפיר דמה"ט גופא שיבוש הוא למחוק גירסת הספרים דגרסי אין בתר דקנסיהו דהא מצינן לקיים שפיר הגירסא שלנו ולומר דסוגיא דהכא כמ"ד קנסא לעניים דאליבי' צריך לאוקמי כראב"ע דוקא. ומש"ה גרסינן אין כי היכי דתיתוקם שפיר אף למ"ד קנסא לעניים כנ"ל בכוונתם. מיהו מה שכתבו עוד דלראב"ע הוי דוקא לכהנים כו' וכתב מהרש"ל ז"ל דכוונתם שלא נאמר דמ"ד קנסא לעניים היינו אף לראב"ע וא"כ לפ"ז היה מההכרח לומר דסוגיא דהכא לא אתיא כלל כמ"ד קנסא לעניים אלא כמ"ד קנסא לכהנים ולפ"ז שפיר היו מוחקים גירסת אין דלמ"ד קנסא לכהנים הא מיתוקמא שפיר כר"ע. אלא דקשיא לי האיך אפשר כלל לומר כן דמ"ד קנסא לעניים היינו לכ"ע דא"כ האיך מפרש האי מ"ד ברייתא דהכא דמעשר חזקה לכהונה דהוי דלא כמאן. ולכאורה דלפ"ז היה באפשר לומר דודאי מ"ד קנסא לעניים לכ"ע ס"ל דמסקנא דהכא כאוקימתא דרב חסדא בסמוך דאיירי דקים לן בגוויה דלאו לוי הוא. וא"כ איכא למימר נמי דקים לן דלאו עני הוא. ולפ"ז למסקנא א"ש ככ"ע. משא"כ מקמי אוקימתא דרב חסדא הוי משמע לן דברייתא איירי בכל גווני דלעולם הוי חזקה לכהונה וא"כ אי הוי אמרינן דלראב"ע נמי פליגי ע"כ לא הוי אתי שפיר למ"ד קנסא לעניים אלא כמ"ד לכהנים וא"כ שפיר היו מוחקין הגירסא וכ"ש אי הוי ס"ד מעיקרא בשינויא קמא דאיירי דקים לן דלאו עני הוא דלפ"ז א"ש נמי כר"ע. וממ"נ שפיר היו מוחקין הגירסא לכך הוכרחו התוס' להוכיח דלא שייך לומר דמ"ד קנסא לעניים היינו לראב"ע. אלא אליבא דר"ע לחוד דלראב"ע ודאי לכהנים וא"כ שיבוש הוא למחוק הגירסא דשפיר גרסינן לה דלא מיתוקמא כר"ע. דסוגיא מצי סבר כמ"ד דלר"ע לעניים כך היה נ"ל לכאורה לקיים דברי מהרש"ל ז"ל. אלא דא"א לפרש כן דע"כ התוס' לא נחתו כלל לסברא זו דקים לן בגווי' דלאו עני הוא כמו שיתבאר בד"ה בתר דקנסינהו בסמוך ולפ"ז נשארו דברי התוס' בתימא למה הוצרכו להוכיח דלראב"ע לא פליגי הא ממקומו הוא מוכרע דאל"כ מ"ד לעניים היכי מוקי לה להברייתא מכל זה היה נ"ל לפרש דברי התוס' בע"א דלא כפירוש מהרש"ל ז"ל אלא דאי הוי מצינן למימר דשייך פלוגתא דאמוראי לראב"ע היה נראה לומר להיפך דדוקא אליבא דראב"ע פליגי דלר"ע לכ"ע קנסא לעניים ולא לכהנים מדאמרינן התם ביבמות דאהדר ר"ע לפיתחא דהאי גינא לבי קיברי שלא יטול ראב"ע מעשר ולפ"ז שפיר היו מוחקין הגירסא. ובאמת שראיתי בחידושי הרא"ה והריטב"א ז"ל בשמעתין שכתבו כן להדיא דדוקא לראב"ע פליגי ולא לר"ע כההיא דיבמות ע"ש. אלא דתמיהא לי טובא דהא התם בסוגיא דיבמות באמת מקשה הש"ס הכי להדיא ולמ"ד קנסא לכהנים אמאי אהדר ר"ע פיתחא לבי קיברי ומשני התם שפיר. והנראה מזה דהרא"ה והריטב"א ז"ל לא הוי גרסי התם כלל ביבמות האי קושיא והאי פרוקא. דבלא"ה יש שם שינוי גירסא בזה. אלא דמפרש"י ביבמות משמע דגריס לה ע"ש. וא"כ התוס' נמי דשתקי לרש"י משמע דהכי גרסינן לה התם. ולפ"ז ודאי צריך לומר דכל אריכות לשון התוס' בזה לאו להוכיח גירסתם בשמעתין כתבו כן אלא כיון דקושטא דמילתא מפרשי לה התוס' ביבמות ג"כ דדוקא לר"ע פליגי ולא לראב"ע מש"ה מייתו לכולה מילתא נמי הכא בשמעתין כן נ"ל ודוק היטב. ובעיקר דבריהם אפרש בסמוך לקיים שיטת המוחקים לגירסת אין ע"ש: בד"ה בתר דקנסינהו עזרא והר"ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא וכו' עד ס"ה. ונראה דקושיית ר' אלחנן היינו דוקא לשיטת התוספות בדבור הקודם דגרסינן אין ומוקי לה כראב"ע דוקא דהוי מעשר חזקה לכהונה וא"כ מקשה שפיר דקרא כתב להדיא דהלויים מיהו ג"כ שקלי משא"כ לגירסת המוחקין אין כמ"ש בדבור הקודם א"כ איכא למימר דמה"ט גופא מוחקין הגירסא דפשיטא להו דלכולהו תנאי וכולהו אמוראי לא קנסו הלויים מכל וכל ואף את"ל דקנסו שלא יטלו הלויים היינו עשירים אבל לעניי לויים לא קנסו ואפ"ה לא נשתכרו עניי לויים כיון דשאר עניים או כהנים אף עשירים הוי שקלו בהדייהו. אלא דאפ"ה הוי בעי למימר שפיר דבתר דקנסינהו עזרא הוי חזקה למעשר וכגון דקים לן בגוויה דלאו עני הוא וא"כ שפיר מחקו הגירסא דהא בתר דקנסינהו עזרא אתי שפיר ככ"ע דמצינן למימר דבתר תקנת עזרא לא פליגי ר"ע וראב"ע ובהכי אתי שפיר נמי כולהו מתניתין דלויים שקלו והיינו עניי לויים שהיו רגילין ליתן להם יותר משאר עניים. ועוד יש לפרש כפרש"י בפ' הזרוע והלחיים דף קל"א דעיקר הקנס ללוים היה שלא יתנו להם אלא בפני הכהנים מפני שלא האמינום על תרומת מעשר לפי שלא עלו. וא"כ י"ל סוגיא דהכא לכ"ע וכגון שהעידו עליו שהיה נוטל מעשר יחידי. וא"כ ודאי כהן הוא. ולפ"ז ג"כ שפיר מחקו הגירסות וידעתי שיש לדקדק בזה על שיטת רש"י ר"פ הזרוע ויש ליישב הכל למאי דפרישית ואין להאריך יותר ודו"ק: בגמרא אמר רב חסדא הב"ע כו' לכאורה נראה פשוט דלאוקימתא דר"ח תו לא צריך לאוקמי כראב"ע דוקא אלא אפילו כר"ע. ועוד דאי מוקי לה כרבי אלעזר בן עזריה מיתוקמא שפיר נמי אף קודם תקנת עזרא. וא"כ ממ"נ הו"ל למימר אלא אמר רב חסדא ובשלמא לפי הגירסא שהביאו התוס' שמוחקין לעיל אין בתר דקנסינהו וגרסי סתמא בתר דקנסינהו והיינו דמוקי לה נמי כר"ע אף כר"ע אתי שפיר דר"ח לא קאמר אלא. משא"כ לגירסת התוספות קשה. ויש ליישב דלשיטת התוספות ר"ח נמי מוקי לה כראב"ע דוקא משום דס"ל כמ"ד דלר"ע קנסא לעניים. וא"כ אפילו אי הוי בן גרושה ובן חלוצה אפשר דחולקין לו בתורת עניות וכמו שכתבתי לעיל דהתוספות לא נחתו להאי סברא דקים לן בגוויה דלאו עני הוא וא"כ לר"ע לא הוי חזקה לכהונה מש"ה מוקי לה כראב"ע דלדידיה לכ"ע קנסא לכהנים כמ"ש התוספות בשיטתם והא דלא קאמר אלא משום קודם תקנת עזרא היינו משום דבלא"ה מסתמא איירי ברייתא בזמן הזה דאחר תקנת עזרא דקודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה כן נ"ל ודו"ק: בתוספות בד"ה והאמר ר' יוחנן כו' נראה לר"י דעיקר דבריו על משנתינו כו' עכ"ל. ולכאורה פשטא דלישנא דר' יוחנן נמי הכי דייק דקאמר לשון דברי הכל והיכא אשכחן פלוגתא בכה"ג דקאמר ד"ה. אע"כ דאמתניתין קאי והיא גופא אתא ר"י לאשמעינן דלא תימא דפלוגתא דרשב"ג ור"א היינו בערער דחד אלא בערער דשנים פליגי כדמסקינן לקמן. ואין להקשות אדרבי יוחנן גופא מנא ליה דמתני' איירי בדאית ליה חזקה דאבהתא דמש"ה לא מהני ערעור דחד כלל ואמאי לא מוקי לה בפשיטות בדלית ליה שום חזקה דאבהתא דבהכי איירי פשטא דמתניתין וא"כ שפיר קאמר ר"א דבמקום דליכא עוררין כלל עד א' נאמן להעלות אבל בדאיכא נמי עד הפוסלו אין מעלין ע"פ ע"א דאוקי חד לבהדי חד ורשב"ג פליג וס"ל דבכל ענין מעלין. הא ליתא דקים ליה לר' יוחנן דבכה"ג לא שייך פלוגתא דאי בדאתי עד הפוסל מעיקרא פשיטא דלא יאמר רשב"ג דעד המכשיר נאמן דמהיכי תיתי. אוקי חד לבהדי חד ותו לית ליה חזקת כהונה כלל. ובדאתא עד המכשיר מעיקרא איכא למימר דסבר ר"י דלכ"ע מעלין דכל מקום שהאמינו ע"א הו"ל כשנים ואין דבריו של א' במקום ב' ולשיטות הסוברים דלא שייך לומר כן אלא היכא שהאמינו ע"א במקום שנים דוקא כגון בדאיכא חזקת איסור. משא"כ היכא שלא האמינו ע"א אלא כחד כגון בכל האיסורין דלא איתחזק לא התירא ולא איסורא דקי"ל לכ"ע ע"א נאמן באיסורין א"כ בכה"ג לא הוי אלא כחד לגבי חד כמבואר בל' הש"ך בי"ד סימן קכ"ז ע"ש שהוא מחלוקת הפוסקים אפ"ה איכא למימר דפשיטא ליה לר"י לאידך גיסא דבכה"ג לכ"ע אין מעלין ע"פ ע"א. אע"כ דמתני' בדאיכא חזקת אבהתא איירי דקאמר שפיר אין ערער פחות משנים ופליגי כדלקמן ועוד דלשון אין מעלין ע"פ ע"א משמע דעד המכשיר בא לבסוף כנ"ל ועוד אבאר לקמן בזה ודו"ק: קונטרס אחרון בד"ה והואיל דאמתניתין קאי כו' דלמא הא דקאמר ר"י כו' היינו היכא דאיכא ע"א המכשיר כו' עס"ה. ולפי מה שכתבתי בסמוך אין מקום לדבריהם דא"א לאוקמי בכה"ג אלא דאפשר שזה בכלל תירוץ התוס' שכתבו וי"ל דהש"ס ידע דר"י אמסקנא דיבר כו' והיינו נמי כדפרישית דע"כ א"א לאוקמי בענין אחר אלא כפי המסקנא וכמו שאבאר לקמן בסמוך ויתר דברי התוספות עיין במהרש"א: בד"ה ואתא עד אחד כו' ועוד דקול לא הוי קרי עוררין. ואע"ג דאשכחן בדוכתי טובא בגמרא כשקרא עליו ערעור והיינו ע"י קול אפ"ה לשון עוררין לא משמע קול אע"ג דאשכחן דעד א' מקרי שפיר עוררין כדמשמע בגיטין ובפ' עשרה יוחסין מיהו בפ' עשרה יוחסין נמי לא קתני אלא שם ערעור ובהאי דגיטין נמי אפשר דשאני ערעור דבעל דהו"ל כערעור דתרי כמ"ש בזה באריכות בחידושי גיטין: +
הפלאהתוס' ד"ה במסיח לפי תומו וא"ת מנ"ל וכו'. נלענ"ד דלפמ"ש התוס' לעיל ד"ה הרי שאמר וכו'. דהא דאינו נאמן במיגו דלא אמר בני הוא משום דלדבריו הוא בנו. גם הכא צ"ל כן דהא לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ד דלא חיישינן לממזרות משום דמכירין ישראל ממזרים שביניהם ובדיקה היא משום חללים וזה לא שייך בלוי דאפילו אמו היא חללה לוי גמור הוא א"כ כיון שאחיו לוי א"צ להעיד עליו שגם הוא לוי. וצ"ל לכאורה כתירוץ התוס' דגם הכא באינו ידוע שהוא אחיו והא דאינו נאמן במיגו משום דלדבריו הוא אחיו ופסול. אך אכתי קשה לפמ"ש לעיל דלמאי דקי"ל פלגינן דבורא יש לנו לומר איפכא דנאמן שהוא לוי ואינו נאמן שהוא אחיו. דבשלמא באביו תרצנו לעיל שהתורה האמינתו לומר זה בני. אבל באחיו דליכא למימר הכי א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ונראה דצ"ל שידוע שהוא אחיו אלא שהוא בעצמו לא היה מוחזק לוי. ואע"ג שהוא נוגע בדבר דיוכל להתחזק עצמו ע"פ אחיו הא במסיח לפי תומו אפילו על עצמו נאמן כדרבי וכ"ש נוגע וא"כ הראיה דמייתי מדרבי הוא דוגמא ממש דה"נ כיון דהוא נוגע הוי כמעיד על עצמו. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות התוס' דא"א לומר דרבי העלה אח ע"פ אחיו ללויה דכיון דנימא דלא מיירי במסיח לפי תומו א"כ נוגע הוא ופסול ותו דלא שייך בידו להאכילו אלא כשידוע שהוא לוי ואין צריך ראיה על אחיו כלל. ודוק: מיהו לע"ד זה אינו חדא דלפמ"ש התוס' לעיל דמיירי בתרומה ומעשר דאורייתא אינו נאמן במסיח לפי תומו על עצמו וכמו שהוכחנו ג"כ לעיל דהא ר' חייא מחמיר לפסול קרוב טפי משבויה ואיך יכשיר ע"פ עצמו דפסול בשבויה במסיח לפי תומו א"כ ליכא למימר דמיירי שהוא בעצמו אינו מוחזק ללוי דא"כ נוגע הוא. ותו דאכתי קשה לדעת המקשה דלא ידע במסיח לפי תומו ומטעם עדים דע"כ צ"ל דאינו נוגע. וצ"ל לפי שיטת התוס' דהכא מיירי באחיו מאמו דאינו נוגע דהוא אינו לוי משום שאחיו מאמו לוי. ולפ"ז מתורץ נמי דלא שייך לומר הטעם שבידו להאכילו דבשלמא באביו א"צ לפרש דבודאי אביו כהן אבל באחיו מאמו מי יימר שהוא לוי דנימא הטעם שבידו להאכילו והוי ליה לפרש. אמנם הנלענ"ד דמזה היה ראיה לרש"י ז"ל בשמעתין דחיישינן לממזרות דדוחק לאוקמי באחיו מאמו ותו דהא מקשה בספר פני יהושע אהא דפשיטא להש"ס מ"ש בן ע"פ אביו או אח וכו' דילמא מעלה עשו באביו כמו בשבויה דתנן חוץ מבנה ובתה אלא דלא משמע להש"ס לחלק בכך בין אב לאח. אבל באחיו מאמו דלדעת הרמב"ם בח"מ סימן ל"ג דקרובי האם מדברי סופרים שפיר ה"ל לחלק משא"כ אי חיישינן לממזרות אתיא הכל פשוט ודוק: בגמרא הכא במאי עסקינן וכו' ונפק עליה קלא וכו'. מכאן משמע כמ"ש הרמב"ם דבלא קול אינו צריך ראיה על אמו כיון שיש לו חזקת אבות. מיהו אכתי קשה לי דה"ל לאוקמי דהאי לכהונה היינו ליוחסין דליוחסין מודה הרמב"ם דצריך להביא ראיה על אמו כמ"ש תוס' לעיל ד"ה נאמן וכו' מההיא דפרק עשרה יוחסין דצריך להביא ראיה על הבנים. ותו דמשמע מדלא פריך שמא עבד היה ונשתחרר כדמקשה בסוף פרקין. וצ"ל דס"ל דאין חולקין לעבד בלא רבו וא"כ ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין דהא בהא תליא כדאיתא בסוף פרקין ועמ"ש שם. וא"כ כיון דמעלין מתרומה כל דין יוחסין ולא מהני חזקת אבות וצ"ל דס"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין וידוע דאינו עבד רק חשש הקול דבן גרושה הוא וקשה דמנ"ל כל זה. וצ"ל דפשיטא להש"ס דדוקא מתרומה מעלין ליוחסין לפי דאית ביה מיתה כדאיתא לעיל אבל ממעשר לא וע"כ ס"ל להך תנא דאין מעלין מתרומה ליוחסין ומעלין ממעשר לתרומה לחוד. ובזה הוי נכון מה שהקשינו לעיל דף כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה חד אמר וכו' דלא חשיב מעשר ע"ש אלא דלכאורה בחילוק גרנות אין חילוק בין מעשר לתרומה וכן מדמה לעיל מעשר לתרומה כדפריך ור"ח מ"ש בן וכו' וצ"ע. ודוק: שם אי בבית דין לא הוי חזקה וכו'. לכאורה הוי ס"ד דהיינו במקום שיש בו בית דין כדלעיל דף כ"ה בברייתא ומיהו קשה לי דמאי תמיה היא הא לפי שיטת הרמב"ם אין מעלין מחילוק גרנות ומעלין מאכילת תרומה א"כ דילמא באמת רשב"א ס"ל כר' מאיר דמעשר אסור לזרים ולכך מעלין מאכילה דוקא ולא מחלוקה. ואפשר דדוקא בתרומה עדיפא אכילה מחלוקה משום דאית ביה איסור מיתה אבל במעשר לר"מ לית ביה מיתה כדאיתא ביבמות דף פ"ו. ואכתי קשה דילמא ס"ל לרשב"א קנסא לעניים וסבירא ליה כר"מ דאסור לזרים נמצא מחלוקת מעשר אין ראיה דשמא נתנו לו בתורת עני. מיהו נראה דמזה באמת נפקא להו להתוס' בד"ה אין וכו' דלמ"ד דאסור לזרים אין סברא שיחלוקו לעניי ישראל כדי שימכרו וכן כתבו התוס' ביבמות דף פ"ו ע"ב ודף צ"ט ע"ב. ואפשר דזהו שכתבו שם דף פ"ו ע"ב בד"ה מר סבר וכו' וסיימו וכה"ג אמרינן בפרק ב' דכתובות. וק"ל: תוספות ד"ה אין וכו' דאליבא דר"ע פליגי וכו'. הנה המפרשים הקשו דהוי ליה להוכיח דאליבא דר"ע פליגי דאי אליבא דר' אליעזר בן עזריא פליגי א"כ קשה למאן דאמר קנסא לעניים רשב"א דאמר כמאן אליבא דאמת. דדילמא לקח בחזקת עניות עיין בספר פני יהושע. ולענ"ד נראה דהא כתבו התוס' בסמוך דאין נראה שיתנו לעניי ישראל לר"מ דס"ל דאסור לזרים א"כ שפיר יש לומר למסקנא דידענו באביו דלאו לוי הוא ורשב"א ס"ל כר' מאיר דאסור לזרים וכיון דידענו דלאו לוי ע"כ כהן הוא. ותו דאפילו בלא סברת התוס' דבסמוך יש לומר דרשב"א מיירי באכילת מעשר וס"ל כר"מ דאסור לזרים וכיון דידענו דלאו לוי הוא ע"כ כהן הוא. ומה שכתבו התוס' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכא הוי חזקה לכהונה היינו לפי הס"ד דלא ידע מדרב חסדא דמוקי בידענו באביו דלאו לוי הוא א"כ שפיר הקשו דשמא לוי הוא. אבל אין בזה הכרח למסקנא דהוי אפשר לומר דלמ"ד קנסא לעניים אמר אפילו אליבא דראב"ע אף דודאי אם נאמר דמ"ד קנסא לעניים הוא אף לראב"ע ע"כ נצטרך לומר דראב"ע ס"ל מותר לזרים דאל"כ נשתכרו עניים דלויים כמ"ש התוס' בסמוך דהא כהנים בלא"ה הוי שקלי לראב"ע וע"כ צ"ל דהפסידו במאי דשקלי עניי ישראל דס"ל דמותר לזרים וכן הוא באמת ביבמות דף פ"ו ע"א לחד גירסא דראב"ע פליג אדר' מאיר ע"ש מ"מ אין הוכחה מרשב"א דאמר כמאן דיש לומר למאן דאמר קנסא לעניים דסבר כר"ע דלדידיה שפיר יש לומר דהקנס היה שיטלו עניי כהנים וס"ל כר"מ דאסור לזרים וכיון שידענו שאינו לוי ע"כ עני כהן הוא. כך נלענ"ד ליישב דבריהם: אמנם אילולי דבריהם נלענ"ד דמאי שכתבו למ"ד קנסא לעניים משמע התם דוקא לעניים ולא לכהנים עשירים וכו'. יש לומר דסוגיא דהתם אזלא אליבא דר"ע דס"ל דמעשר מן התורה אינו אלא ללוי ולא לכהן. אבל לראב"ע ס"ל דהקנס היה שיתנו אף לעניי ישראל אבל כהנים עשירים הוי שקלי כמקודם ואדרבא נראה דאליבא דראב"ע כ"ע ס"ל קנסא לעניים ומתורץ בזה קושיות הר"ר אלחנן בתוס' בסמוך דמסוף עזרא מוכח מקראי דהלוים היו נוטלין מעשר אף לאחר קנסא והיינו משום דס"ל קנסא לעניים וממילא דהלוים עניים היו נוטלים אף לבתר קנסא. ובזה נלענ"ד דמובן היטב הסוגיא ביבמות דף פ"ו ע"א דמייתי שם ברייתא תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר' מאיר וראב"ע מתירו וכו' אלא אימא נותנו אף לכהן וכו' שנתקשו שם התוס' איך מרומז בזה פלוגתייהו דלר"מ ס"ל אסור לזרים ולראב"ע מותר לזרים. ולפי מה שכתבתי ק"ל דמוכח מדראב"ע דמותר לזרים כיון דס"ל דמן התורה אף לכהן וכיון דחזינן דמוכחי קראי דאף לבתר קנסא עכ"פ עניי לוים נוטלין ש"מ דהקנס היה לעניי ישראל דאי אסור לזרים ע"כ לא היה הקנס לעניי ישראל כמ"ש התוס' ועניי כהנים בלא זה הוי שקלי מטעם כהונה אפילו עשירים נמצא עניי לוים נשתכרו. ומיהו ע"כ צ"ל דלוים עשירים אינם נוטלים לאחר הקנס דאי ס"ד דנוטלין רק הקנס הוא משום שעניי ישראל ג"כ נוטלין אכתי קשה דזה הקנס הוא ג"כ לכהנים כמו ללוים אלא ודאי דהקנס הוא שלוים עשירים לא יטלו נמצא דעניי לוים לא נשתכרו כיון שנוטלין נמי עניי ישראל (אבל כהנים לא הפסידו במה שנוטלין עניי ישראל דנגד הזה הרויחו שאין לוים עשירים נוטלין) וטעמא דר"מ דס"ל ללוי ולא לכהן הוא מטעם דס"ל דאסור לזרים וע"כ אין עניי ישראל נוטלין וממילא מוכח דמן התורה ללוי ולא לכהן דאל"כ במאי נקנסו דהא כהנים בלא"ה שקלי ולוים ג"כ מוכחי קראי דנוטלין אף לאחר הקנס ואפילו אי מיירי קראי בעניי לוים כמ"ש אכתי קשה דנשתכרו עניי לוים אלא ודאי דמן התורה ללוי ולא לכהן והיה הקנס שיטלו הכהנים למ"ד קנסא לכהן ולמ"ד קנסא לעניים הוי הקנס שיטלו עניי הכהנים ג"כ. ובזה מתורץ שם קושיות התוס' ביבמות דף פ"ו ע"ב ד"ה מי שיכול לאכלו וכו' דלר"מ לא שייך למידרש שיכול לאכלו בכל מקום דלדידיה אסור לאכלו בטומאת הגוף. ולפמ"ש א"ש דבאמת ר" מאיר לא דריש הך דרשא דר"ע וטעמיה דידיה הוא כמ"ש משום דס"ל דאסור לזרים וממילא מוכרח דהוא ללוי ולא לכהן כנ"ל. ור"ע דדריש הך דרשא דמי שיכול לאכלו ס"ל באמת דמותר לזרים כי היכא דמותר בטומאת הגוף כדמשמע שם דס"ל לר"ע דמותר בטומאת הגוף מדקאמר שם דר"ע אהדר פתחי דהאי גנתא לביה קברא וצ"ל אליביה דמותר לזרים ג"כ וטעמיה דס"ל ולא לכהן משום דדריש מי שיכול לאכלו בכל מקום. וממילא מתורץ מה שהקשו התוס' ביבמות שם דה"ל למימר דסתם מתניתין כר"ע דלר"ע מוכח דמותר לזרים משא"כ לר"מ שפיר אתיא מתניתין כותיה כמ"ש התוס' שם דסתם מתניתין ר"מ וטעמיה דס"ל דללוי ולא לכהן הוא משום דס"ל דאסור לזרים כנ"ל. ודוק: ונראה דעיקר הוכחת התוס' הוא דאי נימא דלראב"ע קנסא לעניים כמ"ש תקשי מקרא שהביאו התוס' בסמוך בד"ה בתר דקנסינהו וכו' דכתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר דהא לראב"ע כהנים מקמי הכי שקלי אפילו עשירים ולא שייך מ"ש התוס' דכהנים עניים שכיחי טפי ועיין בסמוך מה שכתבנו ליישב. והנה לפי מה שכתבנו ליישב קושיות הר"ר אלחנן דס"ל לראב"ע קנסא לעניים אכתי לא אתי שפיר מאי דמשני בתחלה אין בתר דקנסינהו הרי דהוי ס"ל דהקנס הוא לראב"ע שלא יקחו לוים כלל. אמנם נלפענ"ד דיש לומר דהמקשה נמי ס"ל כנ"ל דלראב"ע הקנס לעניים אלא דיש לומר דמייתי ראיה דלאו עני הוא וכיון דלוים עשירים נקנסו לראב"ע כנ"ל ע"כ כהן עשיר הוא. ובזה א"ש הגירסא אין בתר וכו'. דדוקא כראב"ע אתיא אבל לר"ע אי אפשר לומר דידוע דלאו עני הוא דאי ס"ל קנסא לעניים לא שקיל כהן עשיר כלל. ואי ס"ל קנסא לכהן היינו אף לכהן כמ"ש התוס'. (וראיתי אחרי רואי שבספר פני יהושע כתב ג"כ סברא זו שיש לומר דידענו בו שאינו עני אלא שכתב בענין אחר ע"ש. ולע"ד נראה נכון כמ"ש). ובזה א"ש ברווחא טפי למאי דמשני רב חסדא. דאין צריך לדחוקי כמ"ש לעיל דלמ"ד לעניים צ"ל דרשב"א ס"ל כר"ע וכר"מ אלא דשפיר אתיא כראב"ע וידענו בו שאינו עני דע"כ כהן עשיר הוא דישראל עשיר בודאי לא שקיל וליכא למיחש דאתרמי ושקיל לוי עשיר דידענו באביו דלאו לוי הוא. ואין לתמוה דהא דהש"ס בתחילה ידע מסברא דידענו דלאו עני ולא ס"ד דידענו בו דלאו לוי דכבר כתבנו לעיל דלא ידע מהך סברא דמיירי דנפיק עליה קלא דכיון דידענו שאביו כהן א"צ לעדות כלל כמ"ש בשיטת הרמב"ם ז"ל. אבל דידענו שאין עני הוא נכון בפשטות תדע דלפמ"ש לעיל צ"ל ע"כ דידענו בו שאינו עבד כנ"ל כנלע"ד ברור. ודוק: תוס' ד"ה בתר דקנסינהו וכו' ומיהו לראב"ע וכו' הר"ר אלחנן הקשה וכו' כבר כתבנו לעיל אי נימא לראב"ע קנסא לעניים קשיא קרא דוהיה הכהן וגו'. ונראה דהיינו דהקדימו דבריהם לקושיות הר"ר אלחנן דלא נימא דס"ל לראב"ע קנסא לעניים. אך לפמ"ש דסוגיא דיבמות מוכח טובא דס"ל לראב"ע קנסא לעניים נראה דיש ליישב קרא דוהי' הכהן היינו שתיקנו שלא יתנו ללוי עני בתורת עניות עד שיהא כהן עמו. והטעם דכיון שקנסו ללוים עשירים שלא יטלו היה החשד שיטלו בתורת עניות כמ"ש התוס' דלא נמנעו הלוים מלילך לבית הגרנות מחמת הקנס ולא הטריחו על בעל השדה לחקור ע"ז ולכך התקינו שלא יטול הלוי בתורת עני עד שיהא הכהן עמו והכהנים ממילא יחקרו ע"ז הואיל והוא נוגע להם. וק"ל: תוס' ד"ה והאמר ר' יוחנן וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל דמוכח דאין עד אחד פוסל דאי לאו הכי למה מוקי דנפיק עליה קלא. הוי ליה למימר בעד אחד פוסל ועד אחד מכשיר פליגי בזילותא דבי דינא דבעד אחד נמי שייך זילותא. ונראה דזהו לפי שיטת התוס' לקמן דלא בעינן הורידוהו ב' פעמים כמו שיבואר לקמן בשיטת רש"י ז"ל. א"כ אין צריך כלל לאוקמי בהורדה שתי פעמים אלא שעד אחד בא בתחלה ופסלו ואח"כ בא עד אחד להכשיר אי חיישינן לזילותא דבי דינא. אבל לשיטת רש"י ז"ל ע"כ יצטרך לומר בעד אחד פוסל ועד אחד מכשיר והדר עד אחד פוסל ועד אחד מכשיר א"כ יש לומר דילמא באמת כוונת ר' יוחנן כן כיון דעכ"פ צריך להיות שנים זה אחר זה. והא דהועיל עד אחד בתחלה היינו משום דלא הוי עד המכשיר קודם. וכוונת מהרש"א ז"ל לשיטת התוס' והיינו דכתב דבעד אחד נמי שייך זילותא לפי מאי דמחלקין התוס' לקמן בין הורדה על ידי קול להורדה על ידי עדים. ע"ז כתב דבעד אחד איכא זילותא כמו בשני עדים ולא הוי צריך לאוקמי כלל בשני עדים. ואפשר כוונתו דאף לפירש"י אכתי לא אתא שפיר הלשון דקאמר ר' יוחנן על מתניתין דאין ערעור פחות משנים דהא עכ"פ הועיל הערעור בתחלה ע"פ עד אחד. ואמנם אכתי לא מתישבא דלמה להו להתוספות כל האריכות דבהא לבד סגי מדקאמר אין ערעור משמע דבתחלה בעי קול ולא עד אחד. וכ"ש לשיטת התוספות מדלא מוקי בהכי כנ"ל. ותו נלפענ"ד דמזה אין הוכחה דאיכא למימר דעד שבא בתחלה חשיב טפי היכא דנפסק הדין על פיו ואין צריך לזילותא דבי דינא תדע דהא יש לדקדק בלשונם ז"ל דלמה להו למימר דעד המכשיר וקול כמאן דליתנהו ונשאר עד הפוסל נגד החזקה יותר הוי להו למימר דנוקי עד כנגד עד ונשאר קול נגד החזקה דודאי קול פוסל דהא בתחלה נפסל ע"י קול וע"כ דאין עד אחד יכול לפסול אלא דהוי אפשר דעד המכשיר שבא בתחלה עדיף. א"כ ה"נ יש לומר דעד הפוסל הבא בתחלה עדיף כמ"ש הש"ך ביורה דעה סימן קכ"ז דיש לומר דלאסור הוי כמו להתיר. ולולי דבריו ז"ל נלענ"ד דהתוס' שכתבו דקול עדיף מעד אחד לאו מהוכחה כתבו כן אלא דפסיקא ליה להש"ס הכי ומ"ש שהקול פוסל ועד אינו פוסל רצה לומר דהרי חזינן השתא דהאמת כן הוא א"כ יש לומר דזהו סברא פשוטה דקול עדיף. א"כ ממילא מוכח דאין עד אחד פוסל דליכא למימר משום דעד המכשיר בא בתחלה דהרי הקול היה תחלה. א"כ אי ס"ד דעד הפוסל מגרע החזקה אין העד המכשיר יכול להוציא מן הקול כנלע"ד. ודוק: |