א"ל רבי יוחנן ואם אין שם גורן בטלה כהונה. כלומר במקום שאין שם בית דין, שאין נשיאות כפים חזקה, ובעיירות שאין חילוק מתנות חזקה (לעיל עא).

תניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי. איכא למידק, מהא דתנן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עט, ב), מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר אשה שיצתה עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה, אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים. ואוקימנא לה בגמרא בקטנים וכרוכים אחריה, אבל גדולים אי נמי קטנים ואין כרוכים אחריה צריך להביא ראיה על הבנים. ואתמר עלה בגמרא, אמר רבי שמעון בן לקיש לא שאנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא, כלומר, אף בכרוכין אחריה, אלמא אף בקדשי הגבול שאינן כרוכין אחריה אינו נאמן, ואיכא למימר דר"ל כרבי חייא דאמר הכא אם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה, ורבי יוחנן כרבי.
והא דאמר התם רבי יוחנן אמר אפילו ליוחסין, לאו למימרא דבין ליוחסין בין לאכילת קדשי גבול בעינן כרוכין, אלא הכי קאמר: בכרוכין אחריה אף ליוחסין סגי, אבל לקדשי הגבול אף כשאין כרוכין איהו מהימן.

אמר רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו תרומה האמינו להשיאו אשה ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה. ואם תאמר, ומאי קושיא ומי לא מודה רבי חייא בעד אחד שהוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. יש לומר, דרבי חייא כרבי יהודה סבירא ליה דמעלין מתרומה ליוחסין, וכשאתה מעלו לתרומה כאלו אתה מעלה אלא אכתי לא ניחא דהא טעמא דרבי חייא, משום דאב קרוב הוא אצל בנו, דהא א' מהימן כדאמרינן בסמוך, ורבי חייא מאי שנא בן דלא קרוב הוא אצל אביו, משמע דאחר מהימן, דילמא לית ליה דרבי יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא מאי קשיא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה. ויש לומר, דהכי קאמר ליה רבי חייא: אב ודאי לאו מתורת עד אחד מהמנה ליה, דהא קרוב הוא אצל בנו, ולתרומה עד אחד כשר מיהא בעי, אלא מאי טעמא מהימנת ליה דסבירא לך דרחמנא הימניה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים, וכשם שהוא נאמן לומר זה בני ממזר כך נאמן לומר בני זה וכהן הוא, אם כן אף להשיאו אשה האמנוהו ליה.
ואהדר ליה רבי משום מגו הוא דהימניה. הואיל ובידו הוא להאכילו בתרומה. ופירש רש"י ז"ל: הואיל ובידו ליתן לו תרומה. ואיכא למידק, דהא אין בידו להאכילו בתרומה חנם ולחלוק לו בבית הגרנות, ועכשיו בעידותו הוא מחלק לן בבית הגרנות. ועוד, הא תינח בעודו עמו אבל הלך בנו למדינת הים מאי איכא למימר, ומאי מגו איכא, ומיהו בזו יש לומר, דמכל מקום בידו להאכילו עכשיו ולהחזיקו באכילת תרומה, וכיון שהוא מאכילו עכשיו ומחזיקו בכך הוחזק לעולם, אלא דאכתי קשיא הך.
והרמב"ן נ"ר פירש שמועה זו ליישב את כולה: דהכא בלא ידע לן דבריה הוא כדקתני בני זה וכהן הוא, ומשום הכי סבירא ליה לר' דמגו דאיבעי אמר איש זה כהן הוא ומאמינים אותו להאכילו בתרומה, השתא נמי דקאמר בני הוא נאמן במגו, והיינו דקאמר הואיל ובידו להאכילו בתרומה כמעיד עליו סתם פלוני זה כהן הוא, אבל אינו נאמן להשיאו אשה דאפילו שתק ולא גלה לנו שהוא בנו לא היה נאמן עליו להשיאו אשה, ואפילו לכשיצטרף עם אחר אינו נאמן, דלעולם קאמר דאינו נאמן להשיאו אשה, ורבי חייא השיב כשם שאי אתה מאמינו להצטרף עם אחר אף על גב דאיכא מיגו, מתוך כך אל תאמינו להאכילו אף בתרומה, ואהדר ליה רבי דאני מאמינו להאכילו בתרומה משום מגו כדאמרן דהעדאת עד אחד אינה מתורת עדות גמורה, אלא כל שאנו מכירין ומדמין שהוא אמת, אבל אין בידו להשיאו אשה דכיון דשנים בעינא, אלמא עדות גמורה בעינא ואין תורת עדות משום נאמנות כדאמרינן בבבא בתרא (קנט, א) אטו משה ואהרן משום דלא מהימנו אלא גזירת הכתוב, והילכך כאן אינו נאמן אף בצירוף אחר, אף על גב דאיכא האי מגו, דרחמנא פסליה.
והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם (בפרקין ה"ז, ע"ש) חד בר נש אתא לגבי רבי אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא, אמר לו בנך הוא אלא שאינו כהן, אמר ליה רבי חייא רובה אם מאמינו את שהוא בנו תאמינו שהוא כהן וכו', אמר רבי אבין כן אמר ליה אם מאמינו את שהוא בנו תאמינו שהוא כהן אם אי את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחק עדות ויהא נאמן עליו, כלומר, נאמין את האב משום מגו כאילו הוא רחוק, דהא אי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן. אמר לו בנו הוא, אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הוא, כלומר, מכיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו, זה מוכיח כמו שפירש. אלא שבירושלמי הפכו הסברות דברי ר' דגמרין בשם ר' חייא ודר' חייא בשם ר'.
והשתא דאתית להכי ההיא דפרק עשרה יוחסין (קידושין עט, ב), דאוקימנא בכרוכין אחריה ולקדשי הגבול, בדאיכא סהדי דבריה הוא, הילכך הוא אינו נאמן עליהם, שהוא בן כשרה עד שיביא ראיה או בקטנים וכרוכין אחריה.

בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול פירוש לפי שלא היה שם כהן או שהיה כהן עם הארץ שהגדול בתורה קודם כדאיתא במסכת מגילה וכדאמר רב קרי בכהני אמר לי' בחזקת שהוא כהן שקרא אחריו לוי פירוש דאמרינן בגיטין ואם אין שם כהן נתפרדה חבילה ופירש"י ז"ל שאין לוי קורא כלל ואתי' הא דהכא שפיר. ורשב"ם ז"ל פירש שאין לוי קורא שני אלא שלישי או ראשון או בשאר מקומות לפי מעלתו ולהאי פירוש נמי אתי' שמעתין שפיר אבל יש שפירש נתפרדה חבילה שתקנו חכמים שיהי' לוי קורא שני לעולם אע"פ שאין חשוב כישראל ואין קורא אלא לפי מה שראוי במעלתו וגם אם ראוי ליקרא שני קורא שני ולאותו פירוש יש לדחוק כאן דה"ק שקרא אחריו לוי בחזקת שהוא לוי שהכיר בו שהיה ישראל אחריו חשוב ממנו ובס"ד הארכתי בזה במסכת גיטין ושם כתבתי דעת מורי ז"ל שרשאי לקרו' כהן או לוי בכל מקום שירצה ובלבד שיאמר אע"פ שהוא כהן או אע"פ שהוא לוי ולא חיישינן לנכנסין שלא שמעו דאינהו משאל שאילי ואמרי להו ולפ"ז הא דגרסינן בתוספ' עיר שכולה כהנים שאין יודעים לקרות בתורה אלא הכהן שקורא הכהן ז' פעמים י"ל שזהו מנהגם שלא היה קורין איש בשמו וכדמוכח נמי בשמעתין ולפי מנהגם יכולין לקרא כהן אחר כהן כשאמרו לכל אח' אע"פ שהוא כהן וכן היה עושה ז"ל כשהיה שם שני כהנים חתנים וכן היה נוהג בעצמו לקרא בתורה ג' או בשאר מקומות והש"צ קורא אע"פ שהוא לוי:

ואם אין שם גורן בטלה כהונה פירוש במקום שאין ב"ד שאין נשיאת כפים חזקה בעיירות שאין חילוק מתנות חזקה אם אין שם גורן בטלה כהונה:

שמעת מיניה מילי דבר נפחא ולא אמרי' לי' משמי'. פירוש שאלו אמר משמי' הייתי מקבלו ולא הייתי עושה טענה בדב' ור"א בר שילא אמר משמי' דר"מ משום שהיה תלמידו מובהק לא היה צריך לכך שהכל יודעים שהיה תלמידו של ר' יוחנן וכדאמרינן ביבמות יהושע היה יושב ודורש והכל יודעים שהיה תורתו של משה ושמעינן משמעתין שאין לקרוא לאדם בתורת כהן או בתורת לוי עד שיהא מביא ראיה שאלו היה נאמן בלא ראיה היאך מעלין חזקה זו להאכילו בתרומה כפירוש רש"י ז"ל אלא ודאי כדאמרינן ומיהו מסתברא דבעד אחד סגי ליה דומיא דתרומה דכשם שאין מעלין מתרומה לייחסין כך אין מעלין בזה ובנשיאת כפים הוא דאפלגו אבל בהא כ"ע מודו:

דתניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן הוא להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה פי' רש"י ז"ל להשיאו אשה שמא ממזר או נתין הוא ולא נהירא שכל ישראל בחזקת כשרים לענין פסולי קהל אלא שהנכון כדפירש ר"ת ז"ל דלענין יוחסין קאמר להשיאו אשה בבדיקה וכדכתבינן לעיל:

אמר לו ר' חייא אם אתה מאמינו לאכול בתרומה וכו' פירש רש"י ז"ל שיש בידו ליתן תרומה והקשו שהרי אין בידו לחלוק לו תרומה בבית הגרנות ועכשיו מחלקין ומפקינן משאר כהנים ועוד דהניחו בעודו עמו אבל אי הוא אז הולך למדינת הים מאי איכא למימר ומאי מגו איכא ויש דוחין בזו דכיון דהוחזק עכשיו בעוד שזה נאמן עליו במגו הא הוחזק לעולם ומיהו אכתי קשה אידך דשמעתין נמי קשה לן טובא האיך אמר ליה רב לר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה וכי לא היה יודע ר' חייא דלתרומה סגי בחד וליוחסין בעינן ב' דא"ל רב חייא כר"י ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין הא ליתא דהיכא שביק רבנן ואמר כר"י ועוד אי כר"י וארבנן פליג איהו ור' הוה ליה לפרושי ועוד דבסמוך מוכח משום קורבה פסיל ליה ר' חייא כדפרכינן:

ורב חייא מ"ש (אב) [בן] דלא אב קרוב הוא וכו' דאלמא בעד אחד דעלמא מודה ר' חייא דסגי לתרומה והדר' קושיא לדוכתיה ויש מתרצין דרב חייא ה"ק ליה כיון שאתה מאמינו אע"פ שהוא קרוב אין אתה בא בזה מדין עדות אלא משום דסבירא לן דרחמנ' הימנוה דכתיב כי יכיר יכירנו לאחרים כשם שנאמן הוא לומר ממזר אני כך נאמן לומר שהוא כהן וא"כ אף להשיאו יש לך להאמינו מטעם זה ומהדר ליה משום מגו הוא דמהימן משום שבידו להאכילו בתרומה תו (קמ"ל) [ק"ל] אשמעתין בהא דתניא בפרק עשרה יוחסין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה אין צריכין להביא ראייה על הבנים ואוקימנא בכרוכין אחרי' וכדאמרי' עלה ואמר ר"י ל"ש אלא בקדשי גבול אבל ליוחסין לא וש"מ דאפי' להאכילו בתרומה צריך ראייה על האשה וגם על הבנים כשאין כרוכין אחרי' ויש דוחק דריש לקיש כרבי חייא סבירא ליה והא דרבי יוחנן והתם אפילו ליוחסין דאי לתרומה אף כשאין כרוכין הוא נאמן וסבר לה כרבי יוחנן ויש דוחק עוד דההיא ודאי פליגי אדרבי ומיהו רבי תנא הוא ופליג והרבה פנים אחרים נאמרו בתירוץ קושיא זו אבל הנכון מה שפירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשמעתין ליישב כל מה שהיה קושיא דסוגיא דהכא כשלא נודע לנו עד עכשיו שהוא בנו וכדקתני בני זה וכהן הוא ואלו היה רוצה היה שותק מלומר שהוא בנו והיה אומר כהן הוא מעלי' הלכך כשאומר בני זה וכהן הוא יש להאמינו כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר על זה אמר רבי נאמן הוא לבדו להאכילו בתרומה ואינו נאמן ליוחסין אפילו כשיש אחד עמו להצטרף מן השוק ואמר ר"ח אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה לבדה למה אין אתה מאמינו ליוחסין וא"ל רבי אני מאמינו להאכילו בתרומה מפני שבידו להאכילו בתרומה ושיחלקו לו בגורן אלו לא אמר שהוא בנו ואיני מאמינו ליוחסין לפי שאין בידו להשיאו אשה לבדו כלומר לענין יוחסין כיון דבעינן ב' עדים אלמא עדות גמורה בעינן ואין תורת עדים משום מגו וכדאמרינן בפרק בתרא אטו משה ואהרן משום דלא מהימנא גזירת הכתוב הלכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן אע"ג דאיכא האי מגו דרחמנא פסלי' אבל לענין תרומה שהאמינו תורה עד אחד אין זו מדין עדות ממש אלא מדין תורה וכשם שהאמינו המסיח לפי תומו הלכך שייך ביה מגו והשתא ל"ק סוגיא דבפרק י' יוחסין דהתם קודם לכן היו מחזיקים בו שהם בניו ואין לו מגו כדקתני זו האשה ואלו בניה ואלו בניהם לא קתני דהא מקמי הכי ידעינן שהם בניו ולפיכך אינו נאמן עליהם וצריך להביא ראיה עליהם אחר שנולדו בכאן ולא הוחזקו בכשירות אצלינו שאלו במי שנותן כאן ואין עליה קול שהיא גרושה או חלוצה לית לן למיחש למידי ולפי' יש ראייה בירושלמי דגרסינן התם חד בר נש אתא לגבי רבי ואמר ליה זה בני וכהן הוא אמר לו בנך הוא אלא שאינו כהן אמרלו רב חייא אם מאמינו אתה שהוא בנו מאמינו תאמינו אתה שהוא כהן אם אי אתה שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה בה חוק עדות ויהיה נאמן עליו כלומר שנאמין את אב משום מגו דהא כי בעי אמר רחוק אני ויהיה נאמן אמר לו בנו הוא אלא שהוא בן גרושה או בן חלוצה כלומר כיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן במגו עליו וזה מוכח בפ' זה אלא בירושלמי הפכו' הסברות דברי דגמרין רבי לר"ח ור"ח לרבי:

מאחר שביארנו שמעלין מכל אלו לתרומה כל שהעיד בדבר זה מכח חזקה מצד דברים המוכיחים בו שהוא כהן עדותו עדות לענין תרומה מעשה היה באחד שבא ואמר מוחזקני בזה שהוא כהן מפני שראיתיו קורא ראשון ולא בחזקת גדול אלא בחזקת כהן שהרי ראיתי קורא אחריו לוי ואלו לא היה ראשון כהן לא היה קורא אחריו לוי שהרי אמרו אין שם כהן נתפרדה חבלה ר"ל שאין לוי קורא כל עיקר ולמי שמפרש שרשאי הוא לקרות אלא שאינו קורא במקומו הרי מכל מקום לא היה קורא אחריו ומכל מקום יש שפירשו נתפרדה חבלה וקורא שלא מתורת לוי בכל מקום שירצה ואף במקום שני וזו שבכאן הם מעמידים אותה בלוי שאינו גדול כל כך ואלמלא שהראשון כהן לא היה הוא קורא אחריו שכמה גדולים היו בבית הכנסת שהיו ראויים להקדימם עליו והעלהו ר' אמי לכהנה על פיו ר"ל לאכילת תרומה אבל לא ליוחסין וכן מעלין מכיוצא בזו ללויה ר"ל שאם בא אחד ואמר מוחזקני בזה שהוא לוי מפני שראיתיו בבית הכנסת קורא אחר קריאת כהן מעלין אותו ללויה על פיו:

זה שכתבנו שמעלין לכהנה על פי עד אחד מיהא באכילת תרומה לא סוף דבר עד אחד דעלמא אלא אפילו על פי קרוב אפילו בן על פי אביו ר"ל שאם בא כהן הידוע או הבדוק לנו ואמר על אחד שאינו מוחזק בבנו בני הוא וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה אבל לא ליוחסין וכל שכן בשאר קרובים ויש אומרים דוקא אם בבנו משום דכתיב יכיר יכירנו לאחרים הא שאר קרובים לא ואף לשיטה ראשונה על פי עצמו מיהא לא ואם היה מסיח לפי תמו נאמן אף על ידי עצמו מעשה באחד שאמר זכורני שהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והטבילוני לאכול בתרומה בערב והעלהו ר' לכהנה על פי עצמו וזה שאמר והוציאוני מבית הספר פירשו בתוספות שלא יחשבוהו כעבד כהן:

ת"ש חזקה לכהונה נשיאות כפים וחילוק גרנות ועדות. פי' המורה אם באו עדים ואומרים שהוא כהן וכגון שמכירים את אביו ואת אמו ועדות חזקה הוא בתמיה ה"ק עדות הבא מכח חזקה כחזקה. פי' כההוא דאתא לקמיה דר"א אמר מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל מה ראית א"ל שקרא ראשון בבה"כ א"ל בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול פי' בחכמה כדאמרינן בעלמא רב קרי בכהני ואע"ג דלא הוה כהן א"ל שקרא אחריו לוי פי' דאי לאו דכהן הוא אין לוי קורא אחריו ואמרינן בהניזקין אין שם כהן נתפרדה החבילה כלומר איבד לוי את זכותו והעלהו ר"א לכהונה ע"פ:

ההוא דאתא לקמיה דר"ל א"ל מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל מה ראית [א"ל] שקרא ראשון בבה"כ. א"ל ראית שחלק על הגורן א"ל ר"א ואם אין שם גורן בטלה הכהונה. פי' המורה אם אין זורעים במקומו. (אר"י) תניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי א"ל ר"ח אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינהו להשיאו אשה. ואם אינך מאמינו להשיאו אשה אל תאמינהו להאכילו בתרומה. א"ל רבי אני מאמינו להאכילו תרומה שכן בידו להאכילו תרומה. ואיני מאמינו להשיאו אשה שכן אין בידו להשיאו אשה:

ההוא דאתא לקמיה דר' אמי כו' עד שקרא אחריו לוי במס' גיטין בפר' הניזקין אמרי' אין שם כהן נתפרדה חבילה. ויש שפרשו שאין לוי קורא כלל ולפי זה עולה זו יפה דכיון דקרא לוי כאן הרי זו ראיה שקרא כאן כהן ההוא דאתא לקמיה דר' יהושע בן לוי כו' עד ללויה על פיו:

רבי ור' חייא חד העלה בן על פי כו' עד הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי קשיא לן דהא תנן התם במס' קידושין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבני':

ואיתמר עלה בהדיא דאפי' לענין קדשי הגבול תנן דלא מהימן ואיכ' דאמרי ר' תנא הוא ופליג. ורבינו נ"ר תירץ דההיא דבמוחזק לן בהנהו דהוו בניה וכיון דכן תו לא מהימן עליהו. אבל הכא כגון דלא ידעינן ליה ומגו דאי בעי אמר לאו בני הוא ויכול להעיד עליו להאכילו בתרומה. השתא נמי דאמ' בני הוא וכהן הוא נאמן:

ורבי חייא סבר כיון דקא מוד' דבנו הוא שוב אינו נאמן להעי' עליו ור' סבר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרי' בשבויה דמהימנ'. ור' חייא סבר דלא דמי דשאני התם דשתיקות' מתירת'. ומיהו תמיה' לן הא דקאמר ר' חייא אם אתה מאמינן להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה. מאי קאמ' וכי לא שמיעא ליה הא דלעיל דבין לרבנן בין לר' יהוד' עד א' אינו נאמן להשיאו אש' וי"א דר' חייא פליגי דקסבר דעד א' נאמן אף להשיאו אשה אבל כאן אינו נאמן לפי שהוד' שהוא בנו ואמר לו ר' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומ' ואין אני מאמינו להשיאו אשה פרש"י ז"ל שבידו להאכילו בתרומה שהרי זה הי' כהן ונותנין לו תרומ' וכיון שכן הרי הו' יכול להאכילו ואינו נכון דלאו מגו מעלי' הוא דהא תינח היכ' דאיתיה אבל כי מת אואזיל ליה למדינת הים מאי איכ' למימ' ואפ' לפרש שבידו להאכילו בתרומה כלומר שאלו רצה לא היה מודה שהוא בנו והיה מעי' עליו שהו' כהן ונאמן להאכילו בתרומה שהרי מעלין לתרומה על פי עד אחד. ואינו נאמן להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה שאפי' אינו אלא כעד א' דעלמא אינו נאמן ליוחסין ואינו נראה דפלוגתייהו בהא דמר סבר דעד אח' נאמן ליוחסין ומר סבר דלא מהימן. ונראה לפרש דר' ה"ק מעיקרא נאמן להאכילו בתרומה כעד א' דעלמא. ואינו נאמן להשיאו אשה אפי' בצירוף עד אחד דהוו להו תרי והיינו דקשי' ליה לר' חייא כיון דבתרומה מהימן לך כעד א' דעלמ' להשיאו אשה נמי ליהוי כעד דעלמ' ואם איכא אחרינ' בהדי' ניהמני'. ואמר לו ר' אני מאמינו להאכיל בתרומ' שבידו להאכיל' בתרומה כלומר שאלו היה רוצה לא היה מודה שהו' בנו ומעי' עליו שהו' כהן ונאמן וכיון דכן השת' נמי מהימן במגו. ואינו נאמן לענין להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה על פיו אפי' הוא רחוק בלא צירוף אחר וכיון שכן הרי זה עדות גמור ואין קרוב נאמן. ובירושלמי מפורש זה הטעם שכתבנו במה שאמרה שבידו להאכילו בתרומה. וכך אמרו שם חד בר נש אתא לגבי ר' אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא. א"ל בנך הו' אלא שאינו כהן. אמר ליה רבי חייא רבי אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן ואם אין את מאמינו שהוא בנו אל תאמינו שהו' כהן ונעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו. אמר ליה בנו הוא אלא שאני אומ' בן גרוש' או בן חלוצ' הו' הרי זו מפור' בדברי ר' חייא שאמ' ויעש' בהרחק עדו' כלו' יהא נאמן מתוך שאם רצה היה נעש' בהרחק עדות שלא הי' מודה שהו' קרובו והיה נאמן להעלותו על פיו. השיבו שכיון שהודה שהוא בנו שוב אינו נאמן להעי' עליו וזהו כמו שפי' אלא שמוחלפת שם השיט' מדרבי לר' חייא רבינו נ"ר והא דאמרי' הכא דאע"ג דקיימא לן דהוי בנו חיישי' שהו' בן גרוש' או בן חלוצה כדאמרינן נמי החולק תרומה עם אחיו הכהנים בב"ד אינה חזק' ה"מ היכא דלית' לאחת' הכא כי ההי' דקדושין דאמרינן אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להבי' ראיה על האשה ועל הבנים דלא קים לן בההיא איתת' כלל. אבל היכ' דאיתיה הכא דידעינן לה מעיק', מיהו לא קים לן בה אי כשיר' היא או פסול' מסתמ' מוקמינן לה בחזק' כשיר' דאלו הות פסול' מסתמ' קלא הוה לה למילת' והיינו דאמרינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפיק עליה קלא. טעמ' דנפיק עליה קלא הא לאו הכי מוקמינן לה בחזק' כשרו':

וז"ל הרא"ש ז"ל.שקרא אחריו לוי. לפר"י שפי' בגיטין נתפרדה חבילה ולא יקרא בתורת לוי. יש לפרש שקרא אחריו לוי כלומר שניכר שבתורת לויות קרא כגון שקרא לפני ישראל הגדול ממנו. ואלו קרא הראשון תחלה מחמת גדולתו גם השלישי שהוא גדול מן השני היה קורא לפניו. בני זה וכהן הוא. משמע שאין אנו מכירין בו שהוא בנו והוא בא להעיד עליו שהוא בנו והוא כהן ולא בן גרושה דאי ביודעים שהוא בנו אם כן הוה ליה למימר בני זה כהן הוא בלא וי"ו. ותימא אם כן יהא נאמן לכ"ע לתרומה וליוחסין במגו דאי בעי אמר אינו בני. וכי תימא לא מהימנין ליה במגו כיון שלפי דבריו קרוב הוא כעין שמצינו בהחולץ דאמר ליה לדבריך ע"ג אתה נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך לא היא דע"כ נאמן במגו דהא בסמוך קאמר מאמינו אף להאכילו בתרומה שבידו להאכילו תרומה ויש לומר דבהאי מגו דבסמוך מהימנין ליה משום דאפי' יודעין שהוא בנו מכל מקום איכא מגו אבל האי מגו אי הוה ידעינן שהוא בנו מאי מגו איכא עי"ל דאין זה מגו טוב שאינו רוצה להעביר ממנו נחלתו. נאמן להאכילהו בתרומה אפילו ליכא אלא הוא. ואעפ"י שהוא קרוב דסבר רבי אין מעלין מתרומה ליוחסין ואינו נאמן להשיאו אשה. פי' להצטרף עם אחר מפני שהוא קרוב. אבל אין לפרש ואין נאמן להשיאו אשה מפני שהוא יחיד. דאטו בהא לימא רבי חייא האמינו להשיאו אשה ביחיד קרוב לא משתמיט שום תנא דילמא עד אחד כשר ליוחסין. וליכא נמי לפרושי נאמן להאכילו בתרומה עם אחר. דאי הוה מצריך רבי שני עדים לתרומה אלמא הוה סבר מעלין מתרומה ליוחסין. א"כ לא יכשיר קרוב לתרומה הואיל ואינו מאמינו להשיאו אשה ולרבנן דאמרי כל משפחות בחזקת כשרות הן מיירי נמי הכא דנפק עליה קלא. נאמן להאכילו בתרומה. הקשה ר' יצחק בן ה"ר מאיר הא משנה שלימה היא בעשרה יוחסין מי שיצא למדינת הים וכשחזר הביא עמו בנים ומתה אשתו צריך להביא ראיה על הבנים ואינו נאמן אפילו להאכילן תרומה כדמוכח בגמרא דהתם דתניא הביא ראיה על הגדולים אין צריך להביא ראיה על הקטנים. ואמר ריש לקיש עלה לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא. והיכי אמר רבי הכא דאף נאמן על בנו להאכילו בתרומה. ותירץ דהאי משנה אתיא דלא כר' דהכא. ואומר ר"ת דאין זה מחלוקת חדש דההיא דקדושין אתיא כרבי יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין. וקדשי הגבול דהתם היינו כל דבר קדושה כגון תרומה ונשיאות כפים ולהעלותו ליוחסין. והאי דקאמר אבל ליוחסין לא היינו לענין קורבא וליהרג זה על זה כדמסיק רבי יוחנן התם אף ליוחסין. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן סוקלין על החזקה. שבידו להאכילו תרומה. תי' מאי מגו איכא הכא הרי אין בידו להאכילו בתרומה אחרי מותו. וכה"ג אמרינן גבי בכור בפרק יש נוחלין ובפרק האומר בקדושין תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכו'. למאי הלכתא לתת לו פי שנים. אי בעי למיתבא ליה מתנה מי לא מצי יהיב ליה. ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן. ועוד דאפי' מחיים אין זה מגו טוב שאם יוליכנו לגורן ויצוה ליתן לו חלקו הרי יפסיד. והשתא שאומר שהוא כהן נוטל כל אחד חלקו. ואין לפרש שיאכלו בתרומה בשעה שהעיד שהיה יכול לומר אינו בני וכהן הוא. א"כ להשיאו אשה נמי נימא הכי. ותי' ה"ר משה בר נחמן שכיון שבידו להאכילו בתרומה דאי בעי אמר כהן הוא ואינו בני והיה אוכל על פיו לבדו. ואין זה עדות גמורה כשאר עדות. הלכך אנו מאמינים אותו להאכילו בתרומה דאי בעי אמר כהן הוא ואינו בני והיה אוכל על פיו לבדו. ואין בידו להשיאו אשה דא"נ אמר הכי אינו נאמן אלא אם כן יצטרף אחר עמו וכיון דבעינן שנים אלמא עדות גמורה היא ואין תורת עדות משום נאמנות כדאמרינן בבבא בתרא אטו משה ואהרן משום דלא מהימני אלא גזרת הכתוב הוא. הלכך אף על גב דאיכא מגו פסול משום דרחמנא פסליה. ועוד דאם יצטרף אחר עמו ליכא מגו דאם אמר לאו בני הוא העד מכחישו והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם חד בר נש אתא לקמיה דר' א"ל בני זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן א"ל רבי חייא אם מאמינו אתה שהוא בנו מאמינו אתה שהוא כהן. ואם אין אתה מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו כלומר שאין יודעין שהוא בנו נאמינו במגו ויעשה כמו שהוא רחוק דאי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן. א"ל בנו הוא אלא שאני אומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה. כלומר להשיאו אשה אינו נאמן משום דבעינן עדות ואינו נאמן על בנו:
וז"ל הרא"ה ז"ל. שקרא אחריו לוי במסכת גיטין בפרק הנזיקין [נט ב'] אמרי' אין שם כהן נתפרדה חבילה. ויש שפירשו שאין לוי קורא כלל ולפי זה עולה זו יפה דכיון דקרא לוי כאן הרי זו ראיה שקרא כאן כהן. ההוא דאתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי וכו' עד ללוי על פיו. רבי ורבי חייא חד העלה בן על פי כו' עד הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי קשיא לן דהא תנן התם במסכת קדושין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים. ואיתמר עלה בהדיא דאפי' לענין קדשי הגבול תנן דלא מהימן ואיכא דאמרי רבי תנא הוא ופליג ורבינן נ"ר תירץ דההיא דבמוחזק לן בהנהו דהוו בניה וכיון דכן תו לא מהימן עלייהו. אבל הכא כגון דלא ידעינן ליה ומגו דאי בעי אמר לאו בני הוא ויכול להעיד עליו להאכילו בתרומה. השתא נמי דאמר בני הוא וכהן הוא נאמן. ורבי חייא סבר כיון דקא מודה דבנו הוא שוב אינו נאמן להעיד עליו ורבי סבר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדאמרינן בשבוי דמהימנא. ורבי חייא סבר דלא דמי דשאני התם דשתיקותא מתירתא. ומיהו תמיהא לן הא דקאמר ר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה. מאי קאמר וכי לא שמיעא ליה הא דלעיל דבין לרבנן בין לרבי יהודה עד אחד אינו נאמן להשיאו אשה. וי"א דרבי חייא פליג דקסבר דעד אחד נאמן אף להשיאו אשה אבל כאן אינו נאמן לפי שהודה שהוא בנו ואמר לו ר' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה ואין אני מאמינו להשיאו אשה פרש"י ז"ל שבידו להאכילו בתרומה שהרי זה היה כהן ונותנין לו תרומה וכיון שכן הרי הוא יכול להאכילו ואינו נכון. דלאו מגו מעליא הוא דהא תינח היכא דאיתיה אבל כי מת או אזיל ליה למדינת הים מאי איכא למימר ואפשר לפרש שבידו להאכילו בתרומה כלומר שאלו רצה לא היה מודה שהוא בנו והיה מעיד עליו שהוא כהן ונאמן להאכילו בתרומה שהרי מעלין לתרומה על פי עד אחד. ואינו נאמן להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה שאפילו אינו אלא כעד אחד דעלמא אינו נאמן ליוחסין ואינו נראה דפלוגתייהו בהא דמר סבר דעד אחד נאמן ליוחסין ומר סבר דלא מהימן. ונראה לפרש דר' ה"ק מעיקרא נאמן להאכילו בתרומה כעד אחד דעלמא. ואינו נאמן להשיאו אשה אפי' בצירוף עד אחד דהוו להו תרי והיינו דקשיא ליה לרבי חייא כיון דבתרומה מהימן לך כעד אחד דעלמא להשיאו אשה נמי ליהוי כעד דעלמא ואם איכא אחרינא בהדיה ניהמניה. ואמר לו ר' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה כלומר שאלו היה רוצה לא היה מודה שהוא בנו ומעיד עליו שהוא כהן ונאמן וכיון דכן השתא נמי מהימן במגו. ואינו נאמן לענין להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה על פיו אפי' הוא רחוק בלא צירוף אחר וכיון שכן הרי זה עדות גמור ואין קרוב נאמן. ובירושלמי מפורש זה הטעם שכתבנו במה שאמרו שבידו להאכילו בתרומה. וכך אמרו שם חד בר נש אתא לגבי ר' אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן אמר ליה רבי חייא רבי אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן ואם אין את מאמינו שהוא בנו אל תאמינו שהוא כהן ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו. אמר ליה בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה או בן חלוצה הוא הרי זו מפורש בדברי רבי חייא שאמר ויעשה בהרחק עדות כלומר יהא נאמן מתוך שאם רצה היה נעשה בהרחק עדות שלא היה מודה שהוא קרובו והיה נאמן להעלותו על פיו. והשיבו שכיון שהודה שהוא בנו שוב אינו נאמן להעיד עליו וזהו כמו שפי' אלא שמוחלפת שם השיטה מדרבי לר' חייא. רבינו נ"ר והא דאמרינן הכא דאע"ג דקיימא לן דהוי בנו חיישינן שהוא בן גרושה או בן חלוצה כדאמרינן נמי החולק תרומה עם אחיו הכהנים בב"ד אינה חזקה ה"מ היכא דליתא לאתתא הכא כי ההיא דקדושין דאמרינן אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים דלא קים לן בההיא איתתא כלל. אבל היכא דאיתיה הכא דידעינן לה מעיקרא מיהו לא היה קים לן בה אי כשרה היא או פסולה מסתמא מוקמינן לה בחזקת כשרה דאלו הות פסולה מסתמא קלא הוה לה למילתא והיינו דאמרינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפיק עליה קלא טעמא דנפיק עליה קלא הא לאו הכי מוקמינן לה בחזקת כשרות:
וז"ל הריטב"א ז"ל. שמעת מילי דבר נפחא ולא אמר לי משמיה פי' שאלו אמר לי משמיה הייתי מקבלו ולא הייתי טועה בדבר עכשו נראה שלא אמר משמו של ר"י מפני שכיון שהיה תלמידו מובהק לא היה צריך לכך כי הכל יודעים שהיה תורתו של ר"י וכההיא דאמר ביבמות [צו ב'] יהושע יושב ודורש והכל יודעים שהיא תורה של משה. ושמעינן משמעתין שאין לקרוא אדם בתורת כהן או בתורת לוי עד שיביא ראיה שאלו היה הוא נאמן בכך בלא ראיה היאך מעלין אותו לכהונה בחזקה זו להאכילו בתרומה כדפרשי' אלא ודאי כדאמרינן ומיהו מסתברא דבע"א סגי ליה דומיא דתרומה שכשם שאין מעלין מתרומה ליוחסין כך אין מעלין בזה ובנשיאות כפים הוא דאפליגו אבל בהא כ"ע מודו דתניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה פרש"י להשיאו אשה שמא ממזר או נתין הוא ולא נהירא שכל ישראל בחזקת כשרים לענין פסולי קהל אלא הנכון כדפי' ר"ת ז"ל דלענין יוחסין קאמר ולהשיאו אשה בבדיקה וכדכתיבנא לעיל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל. הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה. איכא למידק אהא דהא תנן בפרק עשרה יוחסין [קידושין עט ב'] מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא ואלו בניה אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים. ואמרינן עלה בגמרא בכרוכין אחריה או בקטנים אבל כשאינן כרוכין אחריה או בגדולים לא מהימן וקתני סיפא אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה והבנים. אלמא איהו לא מהימן. ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא בקדשי גבול אבל ביוחסין לא אלמא מתני' בקדשי הגבול. ואפי' הכי איהו לא מהימן דקרוב הוא אצל בנו. איכא מ"ד רבי תנא הוא ופליג. ול"נ דהתם כגון דידעי בסהדי דבריה הוא הלכך לא מהימן דקרוב הוא אצל בנו. והכא במאי עסקינן דלא ידיע לן דבריה הוא כדקתני בני זה וכהן הוא ומהימן מגו דאי בעי אמר כהן הוא סתם דמהימן דהא לא ידיע לן דבריה הוא הדין היא סברא דר' ודרבי חייא סבירא ליה כיון דמודה דבריה הוא לא מהימן ואפי' במגו דאי בעי אמר לאו בריה הוא דרחמנא פסליה כדאמרינן לעיל אטו משה ואהרן דלא מהימני אלא דרחמנא פסלינהו ור' סבר הכא דומיא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא. ורבי חייא סבר לא דמי דאלו התם אי נמי שתקה כשרה לכהונה. אבל הכא כיון דאלו שתיק לאו בחזקת כהן הוא לא מהימן דליכא גבי עדות מגו כי ה"ג. ואיכא למידק נמי ר' חייא מאי קשה ליה אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינהו [וכו'] מי לא מודה רבי חייא בעד אחד דעלמא שנאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה כדאיתא לעיל בברייתא ואפילו רבי יהודה לא פליג התם אלא היכא דאיכא למיחש לגומלין אבל היכא דליכא למיחש לגומלין לא. ואיכא לדחוקי ולמימר דרבי חייא בכל עד דעלמא נמי סבר שנאמן להשיאו אשה הילכך אי מהימן ליהמניה בכל מילי וטעמא דר' גופיה שכן בידו להאכילו בתרומה. קשיא לן לפי' רש"י דאף על גב דאיהו כהן ומצי למיתן ליה אנן היכי יהבינן ליה ומחזקינן בכהן. ותו איהו מצי למיתן ליה תרומה אלו אזיל למדינת הים אי נמי לכי מיית אכיל בתרומה הא ליכא מגו. לפי' נראה לי דה"ק ואינו נאמן להשיאו אשה אפי' שיצטרף עם אחר וישיאוהו שניהם ורבי חייא השיב כשם שאי אתה מאמינו להצטרף עם אחר אע"ג דאיכא מגו כך לא תאמינו להיות בעד אחד להאכילו בתרומה וא"ל ר' שאינו דומה מאמינו להאכילו בתרומה שכן בידו להאכילו בתרומה דאי בעי הוה אמר כהן הוא ואינו בנו והיה אוכל על פיו לבדו ואין זו עדות גמורה ואין בידו להשיאו אשה. דאי נמי אמר הכי אינו נאמן להשיאו אשה אלא אם מצטרף עמו אחר. וכיון דעדות בעינן אף ע"ג דאיכא האי מגו פסול דרחמנא פסליה. ועוד דגבי עדים ליכא מגו דלא מצי למימר לאו בני הוא דעבידא מילתא לאיגלויי ומן הירושלמי למדתיה דגרסינן התם חד בר נש אתא לקמיה דר' אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן א"ל רבי חייא וכו' א"ר אבא קאמר ליה אם מאמינו את שהוא בנו מאמינו שהוא כהן אם אי את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחק עדות ונאמן עליו. פי' כיון שאין לך עדים שהוא בנו יעשה כמי שהוא רחוק דהא אי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן עליו אלא בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הוא. פי' מכיון שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו והיינו סבריה דרבי חייא דגמרא דידן ובני מערבא איפכא תנו מכל מקום ראיה היא לדברינו. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל. א"ל רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומ' וכו' עד בידו להאכילו בתרומה פרש"י ז"ל שהאי יש בידו ליתן לו תרומה והקשו עליו שהרי אין בידו לחלוק לו תרומה בבית הגרנות ועכשיו מחלקין לו ומפקיעין לשאר הכהנים ועוד הניחא בעודו עמו אבל אם מת הוא או הלך למדינת הים מאי איכא למימר ומאי מגו איכא ויש דוחין בזו דכיון דהוחזק עכשו בעוד שזה נאמן עליו במגו הוחזק לעולם ומיהו אכתי קשיא אידך ואשמעתין נמי קשה לן טובא היאך א"ל ר' חייא לרבי אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה וכי לא היה יודע ר' חייא דלתרומה סגי בחד וליוחסין בעינן תרי וכ"ת דר' חייא כר' יהודה ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין הא ליתא דהיכי שביק רבנן ואמר כרבי יהודה ועוד דאי בדרבי יהודה ורבנן פליגי איהו ורבי הוו לפרושי ועוד דבסמוך מוכח משום דקורבא הוא דפסיל ליה רבי חייא כדפרכינן ור' חייא מאי שנא אב דלא דאב קרוב וכו' דאלמא בעד אחד בעלמא מודה רבי חייא דסגי לתרומה והדרא קושיא לדוכתא ויש מתרצים בזה דרבי חייא הכי א"ל כיון שאתה מאמינו אעפ"י שהוא קרוב אין אתה בא בזה מדין עדות אלא משום דסבירא לך דרחמנא הימניה דכתיב יכיר יכירנו לאחרי' וכשם שנאמן לומר שהוא ממזר כך נאמן לומר שהוא כהן ואם כן אף להשיאו אשה יש לך להאמינו מטעם זה ואהדר ליה רבי דמשום מגו הוא דהימניה מתוך שבידו להאכילו בתרומה. תו קשיא לן אשמעתין מהא דתניא בפ' עשרה יוחסין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה אין צריך להביא ראיה על הבנים ואוקימנא בכרוכין אחריה ואמרינן עלה אמר ר"ל לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא וש"מ דאפי' להאכילו בתרומה צריך להביא ראיה על האשה וגם על הבנים כשאין כרוכין אחריה ויש דוחין דר"ל כר' חייא ס"ל והא דאמר רבי יוחנן התם אפי' ליוחסין ה"ק דבכרוכין מהני אפילו ליוחסין דאילו לתרומה אף כשאין כרוכין הוא נאמן וסבר ליה ר' יוחנן כרבי ויש דוחין עוד דההיא ודאי פליגא אדר' ומיהו רבי תנא הוא ופליג והרבה פנים אחרים נאמרו בתירוץ קושיא זו אבל הנכון מה שפי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשמועתינו ליישב כל מה שהקשינו דסוגיין דהכא כשלא נודע לנו עד עכשו שהיה בנו וכדקתני בני זה וכהן הוא ואילו רצה היה שותק מלומר שהוא בנו והיה אומר כהן הוא ומעלין אותו לתרומה הילכך כשאומר בני זה וכהן הוא יש לנו מגו להאמינו כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ועל זה אמר רבי נאמן הוא לבדו להאמינו בתרומה ואינו נאמן ליוחסין אפי' כשיש אחר מן השוק להצטרף עמו וא"ל רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה לבדו למה אין אתה מאמינו ליוחסין בצירוף וא"ל רבי אני מאמינו להאכילו בתרומה מפני שבידו להאכילו בתרומה ושיחלקו לו בגורן אילו לא אמר שהוא בנו ואיני מאמינו ליוחסין לפי שאין בידו להשיאו אשה לבדו כלומר דלענין יוחסין כיון דבעינן שני עדים אלמא עדות גמורה בעינן ואין תורת עדות משום מגו וכדאמרינן בבבא בתרא אטו משה ואהרן משום דלא מהימני אלא גזרת הכתוב הלכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן אף על גב דאיכא האי מגו דרחמנא פסליה אבל לענין תרומה שהאמינה בו תורה עד א' אין זו מדין עדות ממש אלא מדין בירור וכשם שהאמינו בו מסיח לפי תומו שייך ביה מגו והשתא לא קשיא סוגיא דפ' עשרה יוחסין דהתם קודם לכן היו מוחזקים בו שהם בניו ואין לו מגו וכדקתני זו האשה ואלו בניה ואלו בניהם לא קתני דהא מקמי הכי יודעין שהן בניו ולפי' אינו נאמן עליהם וצריך להביא ראיה עליהם אחר שלא נולדו בכאן ולא הוחזקו בכשרות אצלנו שאילו כמי שנושא אשה כאן ואין עליה קול שהיא גרושה או חלוצה לית לן למיחש למידי. ויש לפי' זה ראיה בירוש' דגרסינן התם חד בר נש אתא לגבי רבי א"ל בני הוא זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן א"ל ר' חייא רובא אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן אמר ר' אבין כך א"ל אם מאמינו את שהוא בנו מאמינו שהוא כהן אם אין את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו כלומר נאמין את האב משום מגו דהא אי בעי אמר רחוק אני נאמן א"ל בנו הוא אלא שהוא בן גרושה או בן חלוצה כלומר כיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו במגו וזה מוכיח בפי' זה אלא שבירושלמי הפכו הסברות דברי ר' דגמרין לרבי חייא ודברי רבי חייא לרבי. עכ"ל הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב כאן להשיאו אשה. שמא ממזר או נתין הוא. ולעיל בריש שמעתין כתב ז"ל וז"ל נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. מיוחסת מעלה היא ביוחסין. ע"כ. הרי שינה פירושו הכא מדלעיל ומשמע לי דבעי לפרושי דשניא פי' דלהשיאו אשה דהכא מדלעיל משום דקשיא ליה דמאי קאמר רבי חייא אם אתה מאמינו וכו' אטו מי לא שניא ליה יוחסין מאכילת תרומה והרי לעיל פשיטא לן דלכולהו תנאי שניא יוחסין מתרומה דליוחסין בעינן שני עדים ולא משתמיט שום תנא למימר דעד אחד כשר ליוחסין לפי' פי' ז"ל דהכא היינו דלא ניחוש שמא ממזר או נתין הוא ולהכי איכא למימר דבעד אחד סגי דלהכי ליכא למיחש כולי האי וכמו שהקשו התוס' לעיל ולהשיאו אשה דלעיל היינו אשה מיוחסת בדוקה בד' אמהות ומשום מעלה עשו ביוחסין ולהכי לא סגי אלא בשני עדים כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל. ומיהו התוספות כתבו לעיל דמאי דפריש הכא קאי נמי אדלעיל:
וכתוב בקונטריסין וז"ל ואינו נאמן להשיאו אשה פרש"י דשמא ממזר או נתין וקשה דלעיל בברייתא דת"ר אני כהן וחברי כהן לא פירש מטעם ממזר ונתין כמו שפי' כאן ולמה שינה רש"י ז"ל ויש לומר דהכא שהאב היה ידוע שהיה כהן והוצרך להעיד על בנו ע"כ יש להסתפק דשמא ממזר או נתין כיון שהוא אביו והוצרך להעיד עליו אבל לעיל שהיה חברו יכול להיות שהיה כהן או חלל אבל אין להסתפק בממזר ונתין ע"כ. ומה שכתבתי לעיל נ"ל:

בד"ה עדות הבאה כו' פי' שאנו יודעין שהוא כהן כו' שמוחזק לן שהוא לוי עכ"ל דלפירוש רש"י הל"ל חזקה הבאה מכח עדות וק"ל:

בד"ה שקרא אחריו לוי כו' קטן מישראל שקרא אחריו עכ"ל ובפ' הנזקין כתבו התוס' דאיכא לפרש נמי שהיה הלוי גדול משלפניו ומהרש"ל כתב לפי דברי התוס' דהכא דלא ניחא להו לפרש כן דמנא ידע הא לא ידע אותו ע"ש ורש"י כתב לתרץ בזה דכהן אחר הוה התם ואי לאו דהאי כהן הוא לא הוה לוי קרא אבתריה וקשה לפירושו דמה"ט שהיה שם כהן אחר המ"ל דע"כ זה שקרא ראשון כהן הוא כיון שלא קראו בראשון כהן אחר שהיה שם ודוחק לומר שהיה מסתפק בו דשמא גדול הוא כרב דקרי בכהני ועוד דא"כ מאי קאמר ולא יקרא ישראל גדול לפני לוי כו':

בד"ה שקרא לפניו כהן פי' פעם אחת עכ"ל משום דמפרש"י נראה דאם אין כאן לוי קוראים שני כהנים זה אחר זה ואינו כן דמסקינן שם דאותו כהן קורא שנית וזה שדקדקו לומר שלא היה הכהן שלפניו קרא אלא פ"א ואם לא היה זה לוי היה קורא פעם ב' וק"ל:

בד"ה הרי שאמר כו' יהא נאמן לכ"ע לתרומה וליוחסין במגו דאי בעי אמר אינו בני כו' עכ"ל ר"ל ול"ל לרבי טעמא שבידו להאכילו בתרומה ורבי חייא נמי אמאי פליג עליה בתרומה יהא נאמן אביו עצמו במגו כו' וליוחסין נמי יהא נאמן לכולי עלמא על ידי צירוף אחר עמו במגו כו' כמה שכתבו התוס' לקמן וק"ל:

בד"ה נאמן להאכילו כו' אבל רב אשי בהגוזל אפשר דס"ל כמ"ד מעלין כו' עכ"ל ר"ל דס"ל מעלין מנשיאות כפים ליוחסין דהשתא הנך ברייתות מתוקמן בפשיטות מנשיאות כפים ומחלה וחילוק גרנות ליוחסין ולא אצטריך לן למימר הך סברא דמעלין מתרומה דרבנן לדאורייתא ומיהו רב אשי אע"ג דאליבא דרבי מסיק הכי שם ומוקי הנך ברייתות כפשטיה ע"כ דלא אתיא כרבי דהא תנא בהו דמעלין מחלה וחילוק גרנות ליוחסין ורבי ע"כ דס"ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בא"ד וכן מתני' דלקמן כו' ומוקי לה בתרומה דרבנן היינו מתרומת פירות כו' עכ"ל דההיא מתניתין ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין כדאמר לקמן וא"כ ע"כ הא דנאמנין על מה שראו בקוטנן היינו דוקא בתרומת פירות או תרומת חו"ל דבתרומת ארץ ישראל אפילו בזמן הזה דהוי דרבנן כיון דמעלין ממנה ליוחסין ע"כ דאין נאמנין על מה שראו בקוטנן וק"ל:

בא"ד מה שלא העלם מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא היינו משום דריע חזקייהו עכ"ל ואיכא למימר נמי דאין מעלין מנשיאות כפים שאינו אלא איסור עשה לתרומה דאורייתא דעון מיתה כדאמר לעיל וק"ל:

גמ' א"ל מאי ראית א"ל שקרא כו' כצ"ל וכן במעשים שאח"כ:

תוס' בד"ה שקרא אחריו לוי כו' שקרא אחריו לוי קטן מישראל כו'. נ"ב אבל אין לפרש שקרא לוי גדול מזה שלפניו דמנא ידע הא לא ידע אותו אם הוא גדול או לא וק"ל. (עיין במהרש"א):

בד"ה הרי שאמר כו' דאי בעי אמר אינו בנו כו'. נ"ב ויהא נאמן להאכילו תרומה ויצטרף עם אחר להשיאו אשה ובברייתא קתני דאינו נאמן להשיאו אשה והיינו אפילו ע"י צרוף כדלקמן:

בד"ה נאמן להאכילו כו' א"צ ראיה על הקטנים כו'. נ"ב פי' שהביא אשה ממדינת הים והקטנים כרוכים אחריה ומאחר שהביא ראיה על האשה א"צ ראיה על הקטנים דודאי שלה הן ומש"ה אמר ר"ל דאותה ראיה דכרוכים שהיא חזקה בעלמא אינה מספקת אלא לקדשי הגבול כו':

בא"ד וקדשי הגבול דהתם כו'. נ"ב פי' מאחר דסבר כר"י דסבר מעלין מתרומה ליוחסין א"כ כי היכי דמהני כרוכים לתרומה מהני ליוחסין ודו"ק:

בד"ה שבידו להאכילו תרומה כו' להאכילו בחייו משום דבידו כו'. נ"ב פי' כל היכא דתלוי בנאמנות כל היכא שנאמן בחייו נאמן גם כן לאחר מיתה אבל התם אף בחייו אינו נאמן רק שיכול ליתן לו אבל צד נאמנות להיות בכור לירושה לא תמצא בחיים אלא לאחר מיתה מה שאין כן הכא לענין כהונה דמהני נאמנות מחיים שיחלקו לו תרומה ודו"ק:

גמרא א"ל מה ראית שקרא ראשון בבהכ"נ. נראה דכ"ז הוא מדברי ר"ל ובלשון שאלה. פירוש אולי מפני שראית אותו קורא ראשון לכן אתה מעיד עליו שהוא כהן. וזה אינו כלום דדלמא בחזקת שהוא גדול. והשיבו דראיתיו שהוא חולק עה"ג. ולמאי דהוסיפו בשס"ח מלות א"ל צריך להגיה אח"כ ראיתו שחילק עה"ג. והוא שאלת ר"ל לההוא גברא ור"ל מה שאמרת שקרא ראשון אין זה כלום אלא אם ראיתו שחילק עה"ג אז נקבל עדותיך. וכן במעשה השניה נראה להגיה ראיתו:

רש"י ד"ה שקרא אחריו לוי. וי"מ נתפרדה כו' והכא כהן אחר הוה התם. נ"ל להגיה גדול תחת כהן. או למחוק כ"ז מכאן ולהציגם לקמן בדבור הסמוך. ודעתו ז"ל כאן (לפי מה שפי' כהקס"ד בגיטין שם) דאם אין כהן שני יקרא ישראל אחר הכהן:

תד"ה הרי. וי"ל כו' דלדבריו קרוב הוא כו' ואין אדם נאמן להכשיר את בנו. כ"נ דצ"ל. או דצ"ל אף דאדם נאמן לפסול את בנו. ובעיקר דבריהם עמש"כ לעיל (יח ב) בתד"ה מלוה. אך הכא קשה להבין דכיון דע"א נאמן לכהונה א"כ אין כאן משום עדות רק שנדע בירור הדבר היה ראוי להאמין את האב במיגו וצ"ע בזה. גם דבריהם בסה"ד אינם מובנים היטב:

תד"ה נאמן (הא'). דדוקא בתרומת א"י או חלה בסוריא דרבנן אמר דמעלין כו'. כצ"ל:

בא"ד וכן מתניתין דלקמן דנאמנים כו' היינו בתרומת פירות או חוצה לארץ. כצ"ל:

תד"ה נאמן (הב'). ור"ת אומר דההיא דקדושין אתיא כר"י כו' וקדשי הגבול כו' כגון תרומה ונ"כ ויוחסין כו'. ולא רצה לפרש דקדשי הגבול היינו יוחסין לבד. ולתרומה א"צ כרוכין אלא סגי בעדות האב וכרבי דהכא. דעיקר לשון קדשי הגבול לא הונח רק על תרומה. אלא דיל"פ דה"ה ליוחסין. ומיושב תמיהת המהרש"א שם בקדושין. גם מאי דמשמע מדבריו שם דדברי ר"ת דהכא אינן כמו בקדושין תמוה. דהם אחדים ומותאמים:

בסה"ד א"נ הכא באשתו עמו. נראה דזהו הוספה מת"י. אבל הוא דוחק גדול:

תד"ה שבידו כו'. וי"ל דל"ד כו' סברא הוא דנאמן אפי' לאח"מ. נראה דר"ל דזה אין סברא שנחזיקנו כהן כל ימי חיי האב ואחר מותו יחזור להיות זר דמחזי כי חוכא. משא"כ שם לא מיחזי כחוכא אם נחזיקהו בהני נכסי ובהני לא. וכמו שאינו נוטל בראוי דהיינו מה שנפלו לו לאחר מיתה. ועוד דדמי להא דמחלק הגמרא בב"ב (ס"ד קלד) לענין פלגינן דבורא בין תרי גופי לחד גופא. וכן הא דאמרינן שם באומר זה בני דנאמן הואיל ובידו לגרשה לדעת התוספות שם דמ"מ מיפסלא מכהונה כמש"כ שם אע"פ שא"ז ליבום לא מיחזי כחוכא דאמרי סמוך למיתה גירשה כדאמרי' בגיטין (פא). עי"ל דכוונת התוס' כאן דקרא דיכיר איצטרך להיכא שלא היה לו נכסים זולת אלו שנפלו לו כשהוא גוסס. ודברי מהרש"ל בזה מגומגמין:

גמ' בחזקת שהוא כהן כו'. נ"ב מכולה שמעתא מוכח שלא היו קורין כינוי כהן ולוי לקרות גדולתו וכ"מ בשטרות כדמוכח שלהי בתרא:

גמרא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא וכו' ואינו נאמן להשיאו אשה.
ואף דמשמע דמיירי דלא ידענו דהי' בנו מדקאמר בני זה א"כ יהא נאמן במגו דאיבעי אמר אינו בני דהיה נאמן להשיאו, י"ל דאין זה מגו דאינו רוצה להפסידו מירושתו בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דלא שייך בהו אי בעי ליתבי' ליה במתנה.
ובתוס' תירצו דמש"ה לא מהימן במגו דלדבריו קרוב הוא, וכמו דאמרינן בהחולץ, לדבריך נכרי אתה ואין עדות לעכו"ם, ובעניי איני מבין, דהתם מדין עדות באנו להאמינו מדין יכיר שפיר אמרינן לדבריך וכו' אבל הכא דמטעם מגו באנו להאמינו, מה בכך דהוא קרוב, אטו קרוב אינו נאמן במגו, וצלע"ג:

ראיתי שחולק על הגורן. נ"ל דס"ל לר"ל דאם יש גורן צריך לחלק על הגורן עכ"פ פעם אחת בשנה כדי לאחזוקי נפשי' בכהונה דלא סגי לאחזוקי נפשי' בקריאת התורה לחוד. ואפי' אם הוא מהצנועים המושכים ידיהם ואינו רוצה ליקח מ"מ ע"כ פעם אחת בשנה יקח על גורן לאחזוקי נפשי' בכהונה. ור"א ור"י סוברים כיון דבמקום דליכא גורן ע"כ א"א לאחזוקי נפשי' בכהונה אלא ע"י קריאת התורה וה"ה לנשיאת כפים. וכדאיתא להדיא בש"ס חולין קל"ג ע"א ובמ"ש יש"ש שם. וה"ה לקריאת התורה ועיי"ש במ"ש מג"א סס"י תנ"ז. א"כ אפי' היכא דאיכא גורן נמי אינו מההכרח ליקח תרומה ודי לו בקריאת התורה. וצ"ל דמתנות בעי"כ שכיחי לא סגי לאחזוקי נפשי' משום דקיי"ל כהן אפי' כהנת וכר' כהנא שאכל בשביל אשתו ואין משם ראי' שהוא כהן ואביי דשקיל משום דס"ל כהן ולא כהנת וכמ"ד הכי בחולין קל"ב ע"א. וכן ברייתא לעיל דתני בה חילוק מתנות בכרכים ס"ל נמי כהן ולא כהנת. ופדיון בכור להתוס' דקידושין ח' ע"א ד"ה רב כהנא כו' אמרינן נמי אפי' כהנת ואין ממנה ראי'. ולרא"ש סוף בכורות דפליג צ"ל דלא שכיחי והוי נמי בצינעא ואין משם ראי' וכן צ"ל בחלה. ואולי בימיהם לא הי' בערב פסח חלות מרובין כ"כ שהיו אופים בי"ט עמג"א הנ"ל:

נאמן להאכילו בתרומה כו'. יש ליישב כל קו' תוס' ד"ה נאמן כו' עיי' פ"י מ"ש לעיל והוא דנהי דאעפ"י דעד א' לא נאמן ליוחסין ואף לא לתרומה דאורייתא מ"מ מעלין לי' לתרומה דרבנן. ומדמחציף נפשי' בפרהסיא לחלוק על הגורן ולאכול נמי איסורא דרבנן. אזי חזקה דלא הוי עבד כולי האי אי לאו דכהן הוא. ובצירוף ע"א עם החזקה מעלינן לי' לתרומה דאורייתא. ושוב אם אוכל תרומה חיוב מיתה נמי אלימא חזקה בצירוף ע"א ומעלינן לי' ליוחסין נמי. ובזה נראה לי נמי בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל אין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין. וגם לא לתרומה דאורייתא בע"א וא"כ ברייתא דלעיל במאי מוקמי לה. אע"כ כמ"ש דמ"מ מדרבנן לדאורייתא מעלינן:

והנה בפ"כ מא"ב ה' י"ג כ' דבזה"ז מי שבא ואומר כהן אני לא מהימן ואפי' לעלות לתורה ותמה עליו רמ"ך מה איכפת לן בזה"ז ועיין בטוש"ע א"ע רס"י ג'. ויש לתמוה מאי קאמרי ולא שתו לבם לפדות בכורים על ידו ונמצא שלא יהיו הבכורים פדויין. ונ"ל דאזלי כולם בשיטת הרמב"ם שם ריש הפרק שכ' שכל הכהנים בזה"ז הם ס' כהנים ואין מאכילן אלא בקדשי הגבול והוא שתהי' התרומה של דבריהם כו' וא"כ בלא"ה אין אנו יוצאים י"ח בברור בפדיון הבכורים שלנו. וכן מצאתי להדיא בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ה ע"ש. אבל באמת תמה אני מאין לנו זה הספק. ועמ"ש ש"ך יו"ד סוף סי' שכ"ב ומג"א תנ"ז שחיישינן שמא נתחללו א' מאמותיו דקשה מה"ת לחוש לזה והא קיי"ל כרבנן שכל המשפחות בחזקת כשירים הם. ומשמע אפי' בחשש חלולין שאין מכירים מ"מ הכל בחזקתן ועמ"ש שעה"מ פ"ב מא"ב. והא דאיצטרך עזרא כתב המתייחס היינו משום שיצא עליהם עירעור שנשאו להם נשים נכריות בגולה וכמו שפירש"י לעיל כ"ד ע"ב ד"ה בקשו כתבם כו' שמלשונו יש ללמוד דאי לאו דנתחללו בעמי הארץ לא היו צריכין כתב יחוס כלל. וא"כ השתא הכא למאי ניחוש. וצ"ל דכל החשש הוא משום שנתערבו בו עתה אותם הכהנים מבני ברזילי בין כהנים המיוחסים ואין אנו יודעים להפריש מ"מ קשה דאפי' נימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מ"מ מידי הרבה ספיקות לא נפקא שמא ממיוחסת הוא. ואת"ל מן בני ברזילי שמא הם עצמם לא נתחללו. ואם יש בהן חילולין מאן לימא לנו שכולם חלולים. ותו כיון דפריש ובא לפנינו לפדות בנינו נימא מרוב כשירים פריש. ובאמת כתב מהר"י יעב"ץ בח"א סי' צ"ט בשם ס' כפתור ופרח שרבינו חיים הכהן רצה לבנות מזבח ולהקריב קרבנות בירושלים. אעפ"י שמסתמא לא הי' לו יחוס עד המזבח. אע"כ ס"ל כנ"ל. ע"כ צ"ל דרמב"ם נמי לא אמרה אלא לחומרא דיוחסין וס"ל מעלינן מתרומה דאורייתא דעון מיתה ליוחסין ומשום כן החמיר דכהן בזה"ז לא יאכל בתרומה דאורייתא אבל מנשיאת כפים לא הזהיר דאין מעלין ממנה ליוחסין. ומדינא כהנים גמורים הם וה"ה לפדות הבכורים ראוים הם והכל כהלכה בלי פקפוק. והא"ש דדווקא משפחה של כהנים המפורסמת בעירה ומסתמא כך השתלשלה מאז עד זמן עזרא שנתיחסו דכל משפחות בחזקתן משא"כ אדם א' שבא לפנינו דחיישינן לי' כמ"ש לעיל. ואפי' בעכו"ם ממזר מספקינן לי' ומכ"ש באינו כהן. ואם נניח אותו לישא כפיו ולעלות לתורה ראשון יתנו לו לפדות בכורים שהיו ראוים לפדות ע"י כהנים ממשפחה המפורסמת ע"כ ראוי לחוש להרמב"ם וכן אירע כבר מעשה:

בתוספות בד"ה הרי שאמר וכו' ותימא א"כ יהא נאמן לכ"ע לתרומה וליוחסין במגו וכו'. ופי' המהרש"א ז"ל דלר"ח נמי אמאי לא מהימן יחידי לתרומה וע"י צירוף ליוחסין ע"ש משמע מזה דר"ח גופא מודה דלתרומה סגי בע"א היכא שאין קרוב. ואין זה מוכרח דאיכא למימר דר"ח סבר מעלין מתרומה ליוחסין כדמשמע פשטיה דלישנא וא"כ סבר דאפי' ע"א דעלמא נמי לא מהימן לתרומה והא דאמרינן בסמוך ור"ח מ"ש בן אצל אביו דלא דקרוב הוא מצינן למימר משום דר"ח כללא קאמר דכל היכא שאינו נאמן להשיאו אשה אינו נאמן להאכילו בתרומה וא"כ בן אצל אביו אפי' ע"י צירוף לא מהני לתרומה וע"ז מסיק הש"ס מ"ש בן אצל אביו דקרוב הוא. אלא דלפ"ז לא הוי מקשה הש"ס מידי אח אצל אחיו נמי קרוב הוא ומאי קושיא דלמא דוקא בתרומה אין מעלין אפילו ע"י צירוף משום דמעלין ממנו ליותסין משא"כ באח על פי אחיו ללויה דלא שייך להעלותו ליוחסין מהני אפי' יחידי ואפי' קרוב. אע"כ כפי' מהרש"א. אלא דאף לפ"ז קשה מנ"ל לש"ס גופי' להקשות דלמא טעמא דר"ח בתרומה משום דמעלין ליוחסין ויש ליישב:

בד"ה נאמן להאכילו בתרומה וכו' והשתא א"ש הא דאמר ר"ח אם אתה מאמינו יחידי לתרומה אע"פ שהוא קרוב האמינהו ע"י צירוף להשיאו אשה עכ"ל. ויש לדקדק אכתי מאי קאמר ר"ח דלמא דוקא בתרומה דסגי בע"א מש"ה מכשיר ר' אפילו בקרוב כמו בכל האיסורין דקי"ל ע"א נאמן באיסורין לא שני לן בין קרוב לשאינו קרוב. משא"כ ביוחסין דבעינן ב' עדים דהיינו עדות גמורה מש"ה לא מהני אפי' ע"י צירוף כמו בכל עדות דעלמא היכא דבעינן ב' עדים מיפסל בקרובים וצ"ע. מיהו כל זה לשיטת התוס' אבל לפמ"ש לעיל בדף כ"ד בל' התוס' בד"ה אבל אינו נאמן. דלשיטת רש"י דיוחסין דהכא היינו משום חשש ממזר ונתין ולא איירי מלהשיאו מיוחסת א"כ מיתוקמא מילתא דרבי ור"ח בפשיטות הכל בע"א לחוד כמו שהארכתי שם עיין עליו:

בא"ד אבל אין לפרש וכו' דלא משתמיט שום תנא לומר דע"א כשר ליוחסין עכ"ל. אע"ג דלעיל כתבו התוס' בד"ה אבל אינו נאמן דכל הני תנאי סברי כר"מ אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות ולא בעי בדיקה כלל. אפ"ה כתבו כאן שפיר כיון דר' ור"ח מצרכי מיהו שום עדות ליוחסין משמע דבעי בדיקה ולא אשכחן שום תנא מהני תנאי דמצרכו בדיקה ליוחסין דליסגי בעד א' ולא משמע להו דליהוי שלשה מחלוקות בדבר כנ"ל וק"ל:

בא"ד ובהא נמי אין לפרש דנאמן עם אחר להאכילו בתרומה וכו' ולא ידעתי האיך אפשר לפרש דדוקא עם אחר נאמן לר' ולא יחידי הא ר' יהיב טעמא שבידו להאכילו בתרומה וממילא דמהאי טעמא מהני אפילו יחידי מיהו בלא"ה מסקו התוס' שפיר דאין לפרש כן וק"ל. ועוד י"ל דאיכא למימר דה"ט דיש בידו להאכילו לאו סברא אלימתא היא כיון שאין בידו להאכילו לאחר מיתה כמ"ש התוס' בסמוך:

בא"ד וא"ת כיון דס"ל דאין מעלין א"כ ס"ל דמעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא כדמשמע לעיל עכ"ל. מ"ש כדמשמע לעיל היינו דמוקמינן לברייתא דנשיאות כפים וחלה בהכי ולא מסתבר להו לומר דרבי פליג בהא אברייתא דלעיל כיון דלא אשכחן פלוגתא בהכי אי מסקינן מדרבנן לדאורייתא או לא א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן וקשיא אדרב אשי בפרק הגוזל קמא דמחלק אליבא דרבי בין דרבנן לדאורייתא. בשלמא אי הוי מצי רבי למיסבר דמעלין מתרומה ליוחסין והיינו מתרומה דאורייתא כדמסקי' לעיל. א"כ ע"כ מחלק רבי בין דאורייתא לדרבנן דודאי לתרומה דאורייתא פשיטא לרב אשי דלא מהני מסיח לפי תומו כיון דמעלין ממנו ליוחסין משא"כ בדרבנן ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל בשם ריב"ם דלא גרסינן בשמעתין האי לישנא דכי מסקינן מדאורייתא ובדרבנן לא מסקינן מ"מ בקדושין ודאי גרסי' לה וא"כ איכא למימר דרב אשי ס"ל כמסקנא דקדושין אבל לפי המשך דבריהם הקודמים דרבי ע"כ סבר דאין מעלין מתרומה ליותסין א"כ מנ"ל לרב אשי בפרק הגוזל לחלק אליבא דר' בין דאוריית' לדרבנן ומהיכי תיתי נאמר דפליג רבי אברייתות דלעיל דמסקינן מדרבנן לדאוריי' כן נראה לי בכוונתם ודו"ק:

בד"ה נאמן להאכילו הקשה ריב"ם והיכי קאמר רבי הכא וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דלמא הכא בתרומה דרבנן איירי ומש"ה האב נאמן. והא דאמרינן בקידושין היינו בתרומה דאורייתא דנהי דע"א נאמן בה אפ"ה קרוב אינו נאמן. והא דמסיים רבי בשמעתין ואינו נאמן להשיאו אשה ולא מפליג בתרומה גופא בין דרבנן לדאורייתא. היינו לאשמעינן רבותא דאפי' ביוחסין דבעינן שנים אפ"ה קרוב אינו נאמן אפי' להצטרף עם אחר וכמ"ש התוס' ויש ליישב מדנקט רבי טעמא שבידו להאכילו בתרומה א"כ מה"ט אפילו בדאורייתא שייך האי טעמא וליכא למימר דתנא דקדושין סבר דמעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין. ומש"ה האב אינו נאמן וצריך שני עדים הא ליתא דא"כ בבנים קטני' אמאי קאמר דאין צריך ראיה לקדשי הגבול הא מעלין ממנה ליוחסין. וליוחסין האמרינן דאפי' לקטנים בעי ראיה. וע"ז מתרץ ר"ת דליוחסין היינו לסקול ולשרוף ולעולם דתנא דקדושין סבר דמעלין מתרומה ליוחסין ובעינן שנים. ואע"ג דאכתי פליג ר' אסוגיא דקדושין לענין מעלין מ"מ לענין האי סברא דיש בידו להאכילו לא פליג משא"כ לשינויא קמא דתוס' פליגי בהאי סברא דיש בידו להאכילו כן נ"ל ודו"ק. ובחידושי הרא"ה מצאתי תירוץ אחר בשם הרמב"ן ז"ל על קושיית התוס' דמפרש למילתא דרבי דאמר נאמן להאכילו בתרומה דהיינו דוקא כשלא ידעו שהוא בנו אלא על פיו. ומש"ה קסבר רבי דמהימן משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר משא"כ בההיא דעשרה יוחסין איירי שידעו שהם בניו ומש"ה לא מהימן. ומה שיש לדקדק בדבריו אין להאריך והוכרחתי להביא דבריו כדי ליישב הסוגיא דבסמוך וע"ש בחידושי הרא"ה והריטב"א שהביאו ראיה מירושלמי דאיתא להדיא אם אתה מאמינו שהוא בנו תאמינו שהוא כהן כו':

בגמרא ורבי חייא מ"ש בן ע"פ אביו דלא דקרוב הוא אח ע"פ אחיו נמי. משמע דפשיטא ליה לתלמודא דרבי חייא נמי מודה דעד א' דעלמא מהני בתרומה ולא פליג אלא בקרוב. וכבר כתבתי דיש לתמוה בזה דמ"ש מכל התורה כולה דע"א נאמן באיסורין ולא שני לן בין קרוב לרחוק. ומאי קאמר ליה לר' אם אתה מאמינו לתרומה תאמינו להשיאו אשה. הא טובא איכא לאיפלוגי בינייהו דליוחסין דבעינן תרי בעינן נמי כשרין דומיא דעדות ממון משא"כ היכא דסגי בחד קרוב נמי כשר. ואם נאמר דטעמא דרבי חייא דנהי דמדאוריי' כשר. אפ"ה משום מעלה בעלמא דתרומה ויוחסין החמירו שלא להאמין קרוב. אלא דלפ"ז מאי פסיקא לתלמודא להקשות מ"ש אב מאח דאידי ואידי קרובים נינהו. ומאי קושיא הא אשכחן דמפלגי רבנן בפסולי קרובים היכא דליכא אלא מעלה בעלמא כדאשכחן לקמן בשבויה דהכל נאמנין להעידה אביה ואמה אחיה ואחותה חוץ מבנה ומבתה. וא"כ ה"נ שמא חילקו בין אב לאח לענין תרומה תו קשיא לי נהי דליכא לאפלוגי בין אב לאח אכתי איכא למימר דרבי חייא סבר דבתרומה דחמירא עבדו מעלה לפסול בקרוב מה שאין כן במעשר דאפי' למ"ד מעשר ראשון אסור לזרים אפילו הכי לא חמיר כתרומה דכמה מעלות בין תרומה למעשר. והנלע"ד ליישב ע"פ שיטת הרמב"ן ז"ל שכתבתי בסמוך בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל דפלוגתא דרבי חייא ור' בטעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וא"כ לפ"ז מצינן למימר דפשיטא לן טובא דע"א קרוב לא מהני לא בתרומה ולא במעשר אי משום מעלה בעלמא דאע"ג דבשבויה אביה ואמה נאמנין היינו משום דבשבויה הקילו משא"כ הכא אי משום דענין תרומה ומעשר מיקרי איסורא דאית ביה ממון שיש כאן גזל השבט לכהנים ולוים. וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מ"ש בן ע"פ אביו דלא מהימן להו ר' חייא מטעם הפה שאסר. אע"כ דסובר רבי חייא כיון דלדבריו קרוב הוא לא מהני כמ"ש התוס' בד"ה הרי שאמר. א"כ אח ע"פ אחיו דקרוב הוא דפשיטא לן דפסול אף למעשר ואמאי הימניה ר' חייא מטעם הפה שאסר כו' הא לדבריו קרוב הוא כנ"ל נכון לשיטתם. אלא דלפ"ז קשיא לי דמשמע הכא דלכ"ע בן ע"פ אביו לא מהני בתרומה היכא דליכא הפה שאסר. ולפ"ז צ"ל דעשו מעלה בתרומה יותר מבשבויה כדאיתא לקמן דאביה ואמה נאמנין ואילו למסקנא הוי להיפך דבמסיח לפי תומו היא עצמה אינה נאמנת בשבויה כדאיתא לקמן ובתרומה במסיח לפי תומו נאמן אף בעצמו כדאיתא לקמן וע"ש בתו' ולעיל דף כ"ד נמי הקשו התוס' קושיא כיוצא בזה וצ"ע ליישב ודוק היטב:

כי ההיא דאתא לקמיה דר"א וכו'. לכאורה משמע דהאי לכהונה היינו לתרומה כדמשני ברייתא דחזקה לכהונה נשיאת כפים וכו' וחשוב עדות דחזקה כדמפרש הש"ס. ולפ"ז יש לומר דאין מעלין מס"ת ליוחסין וכן משמע בהנהו עובדא דלא הוי רק עד אחד וליוחסין בעינן שני עדים וקשה על מ"ש התוספות לעיל דף כ"ד ע"ב ד"ה חד אמר וכו' וא"ת ואמאי לא חשיב ס"ת וכו' דמנ"ל דמעלין מס"ת ליוחסין. ונראה ליישב קצת דמשמע מהא דקאמר ריש לקיש ראיתיו שחולק וכו' ואם אין שם גורן וכו' קשה ממ"נ אי ס"ל כמ"ד דחולקין תרומה לעבד א"כ מאי ראיה מחילוק גרנות הא יש לומר שהיה עבד ונשתחרר כדמקשה בסוף פרקין וכמ"ש לעיל ואי ס"ל כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד א"כ הא מעלין מתרומה ליוחסין כדאיתא בסוף פרקין דהא בהא תליא. א"כ קשה ממ"נ אם לא היה עוד עד עמו איך רצה להעלותו לתרומה שמא יעלוהו ליוחסין וע"כ שהיה עוד אחד עמו והא דלא חשיב ליה משום דהשני העיד עדות גמור. וכן משמע מדקאמר דוקא שחולק על הגורן ולא קאמר שאכל תרומה. ותו דקאמר אם אין שם גורן וכו' הא איכא אכילת חלה א"נ תרומה שהביא ממקום אחר. אלא דמחשש עבדות בעינן דוקא חילוק גרנות כמ"ש לעיל. וכיון דע"כ שהיה עוד עד אחד עמו ואפ"ה קאמר ר"י דמעלין מס"ת ע"כ ליוחסין קאמר דאי לאו הכי בעד השני דהעיד עדות גמור סגי. ותו דמשמע דומיא דחילוק גרנות. מיהו נלענ"ד דיש לדחות דהא דקאמר ראיתיו שחולק על הגורן היינו רק לתרומה והא דלא חייש לעבד היינו דאף דהוי ס"ד דר"ל שלא לסמוך על קריאת ס"ת שהוא כהן. מ"מ יש לסמוך דאינו עבד כמ"ש הג"מ פרק י"ב מהלכות תפלה ובא"ח סימן רפ"ב דעבד אינו עולה למנין שלשה ובצירוף שניהם היה מעלהו. ור"י ס"ל סמוך על ס"ת לבד שהוא כהן. ודוק:

תו קשה לי מ"ש שם בשם ר"ת בספר הישר דלא חשיב מילתא דכהונה דאכתי לא מתרצא דהוי ליה למיתני ס"ת בחזקת לוי דודאי אי מעלין מס"ת בחזקת כהן הוא הדין בחזקת לוי דמאי שנא. ותו דהא לכהונה בעינן שקרא אחריו לוי א"כ ע"כ אין חילוק דהא מעלין מלוים שקרא אחריו לוי לכהונה. וכן משמע מהא דפריך לקמן ור' חייא מ"ש בן ע"פ אביו וכו' ודילמא ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין ולא מלוים וא"כ הוי ליה למחשב ס"ת בחזקת לוי כדחשיב דוכן דלוים. ולפמ"ש לעיל דאין הכרח דמעלין ליוחסין מס"ת אתי שפיר. ודוק:

תוס' ד"ה הרי שאמר וכו' ותימא א"כ יהא נאמן לכ"ע לתרומה וליוחסין וכו'. לכאורה מ"ש וליוחסין אינו מובן דהא ליוחסין בעינן שני עדים כמ"ש תוס' בסמוך ד"ה נאמן. וע"כ כוונתם היכא שיש עוד עד אחד כמו שפירשו לקמן דברי ר' חייא וכמ"ש מהרש"א ז"ל אם כן הא כתבו התוספות לעיל ובכמה דוכתא דלא אמרינן מיגו בשנים. וצ"ל דכוונתם היכא דאין העד השני מעיד שהוא בנו אלא כהן הוא דשפיר יש לומר מיגו דאי בעי שתק מזה בני רק אמר סתם כהן הוא. ועמ"ש לקמן ליישב קושיתם ע"פ זה. ודוק:

בא"ד דלדבריו קרוב הוא כדאיתא בהחולץ וכו'. קשה דלא דמי להתם דאינו נאמן שהוא גוי משום דלדבריו שהוא גוי אינו נאמן. ה"נ יש לומר כן דלדבריו שהוא אב אינו נאמן שהוא בנו. אבל למה לא יאומן שהוא כהן הא קי"ל פלגינן דבורא ה"ל למימר שאינו נאמן שהוא בנו ונאמן שהוא כהן. דומיא דפלוני רבעני לרצוני דאינו נאמן לרצונו משום דלדבריך רשע וכו' ונאמן על חבירו. ולכאורה היה נראה לומר דס"ל לרבי לא פלגינן דבורא. ותו דלפי מאי דאמרינן בב"ב דף קל"ד דבחד גופא לא אמרינן פלגינן דבורא יש לומר דהכא ה"ל כחד גופא. ובזה הוי אתא שפיר טפי הא דקאמר ר"ח תאמינו להשיאו אשה דמאי סברא הוא שיהיה קרוב נאמן כיון דבעינן שני עדים אלא דהכי קאמר אי סבירא לך דפלגינן דבורא תאמינו נמי להשיאו אשה. אבל כל זה דוחק. ויותר נראה לי דס"ל להתוס' דבודאי נאמן לומר שהוא בנו כדאמרינן בסוף קידושין מקרא דיכיר יכירנו לאחרים אלא דבעינן עדים לענין כהונה מחשש אמו. א"כ שפיר כתבו התוס' כיון דנאמן שהוא בנו א"כ אין להאמין במיגו שלא היה אומר שהוא בנו כיון דבנו הוא פסול להעיד לו כדאיתא בהחולץ דלא שייך בזה מיגו ועמ"ש לקמן בזה. ודוק:

תוס' ד"ה נאמן וכו' ובהא נמי אין לפרש וכו'. עמ"ש לעיל דף כ"ד מה שיש ליישב לשיטת רש"י שם. ועתה נלפענ"ד לישב לפי שיטת הרמב"ם ז"ל. הנה הרמב"ם ז"ל מבואר שיטתו באה"ע סימן ג' סעיף ו' לענין תרומה ביש לו חזקת אבות שידוע שאביו כהן אין חוששים שמא נשא חללה. אם לא שאביו לא הוחזק בכהונה אלא ע"פ עד אחד אז צריך להביא ראיה על אמו ע"ש והוא מוכרח מסוגיא דלקמן דף כ"ו דקאמר דנפק עליה קלא דבן גרושה הוא משמע דבלא נפק קלא אין צריך ראיה כלל. (וע"כ צ"ל לדידיה הא דקאמר בקידושין דף ע"ט דצריך להביא ראיה על הבנים היינו כמ"ש תוס' בשם ר"ח דסוגיא דהתם כמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין) א"כ צ"ל דהכא ע"כ מיירי שיצא קול פסול עליו דלא מהני ליה חזקת אבות כדלקמן דף כ"ו. דאין לומר דבאמת לא הוי צריך להעיד רק זה בני וכיון שהוא בנו הרי יש לו חזקת אבות ומהני לתרומה. והא דהוצרך לומר וכהן הוא. הוא משום שרצה להעלותו ליוחסין דליוחסין לא מהני חזקת אבות וצריך בדיקת האם. זה אינו דא"כ תקשי למה ליה לרבי למימר משום שבידו להאכילו. ומ"ט דר"ח דפליג הא נאמן שהוא בנו ממ"נ דאם אינו בנו הרי כשר להעיד עליו מה תאמר שהוא בנו א"כ הרי יש לו חזקת אבות וא"צ עדים כלל. ומה שכתבו התוס' לעיל דלדבריו הוא בנו ואינו נאמן להעיד עליו. היינו דאינו נאמן להעיד על אשתו וחיישינן שמא אמו חללה משא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל קשה ממ"נ. גם אין לומר דמיירי שאביו בעצמו לא הוחזק אלא ע"פ עד אחד דבזה מודה הרמב"ם ז"ל דלא מהני חזקת אבות דא"כ איך קאמר ר' חייא תאמינו להשיאו אשה אפילו בעד אחד עמו הא האב נוגע בעדות הוא דיוכל אח"כ להתחזק עצמו ליוחסין ע"פ חזקת בנו ליוחסין. וכן משמע לפמ"ש לעיל דחלוקה בגורן בעי שני עדים והכא פירש רש"י שהכל חולקין לו תרומה. וההכרח לומר שאביו היה כהן מוחזק לכל דבר אלא על בנו יצא קול פסול. ובזה מתורץ ממילא מה שפירש"י שמא ממזר או נתין וכבר תרצנו לעיל בזה. מיהו לפמ"ש דמיירי ע"כ ביצא עליו קול. א"כ שפיר יש לומר אפילו לדעת התוס' דלא חיישינן לממזרות ואין צריך לבדוק בדידיה גם כן מ"מ כיון שיצא קול שאני דהא אמרינן בקידושין דף ע"ו ע"ב דאפילו רבנן דפליגי על ר' מאיר מודים אם קרא עליו ערעור צריך לבדוק ופירש"י לא שמעידין עדות גמור אלא יציאת קול ואפילו נימא דאף לרבנן ביצא ערעור ס"ל להתוס' דאין צריך בדיקה משום פסולי קהל היינו ביצא ערעור על המשפחה אבל הכא שיצא הקול עליו פשיטא דצריך ראיה להכשירו אפילו בקהל. וממילא מתורץ קושיות התוספות דהכא בעינן אף לתרומה שני עדים לבטל קול כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ו ד"ה והאמר ר' יוחנן וכו' דעד אחד גרוע מקול רק דמצטרף לחזקת אבות א"כ הכא דלא היה ידוע שהוא בנו כמ"ש התוספות מלשון בני זה וכהן וליכא חזקת אבות ובעינן שנים לבטל את הקול דומיא דלהשיאו אשה דאף דבידו להאכילו תרומה לא עדיף מעד אחד כשר. מיהו אכתי לא דמי לגמרי להך דלהשיאו אשה דהא ע"כ צ"ל הכא דהעד השני לא ידע רק שהוא בנו ואפ"ה מועיל כבר עדות האב שהוא בנו וכהן כיון דהוחזק בחזקת אביו ע"פ שנים מועיל עדות אביו לבד שהוא כהן לבטל את הקול דאם עד השני נמי מעיד שבנו כהן אכתי קשה דלמה ליה למימר משום שבידו להאכילו הא נאמן ממ"נ דאם הוא אביו הרי יש לו חזקת אבות ומועיל עד שני לבטל הקול בצירוף חזקת אבות כדלקמן. ואם אינו אביו הרי שני עדים שהוא כהן אלא כיון דמ"מ שני עדים בעינן שהוא בנו הוי דומיא דלהשיאו אשה. וממילא דמתורץ נמי קושיות התוספות לעיל שיאומן במיגו דאינו בנו דכיון דע"כ מיירי שיצא הקול ובעינן שני עדים לבטל הקול. א"כ ליכא מיגו דהא עד השני אינו מעיד רק שהוא בנו ואיך יצטרף עמו אם יאמר שאינו בנו ואם נאמר דגם עד השני יאמר שהוא כהן א"כ הוי ליה מיגו בשנים דקי"ל דלא אמרינן. כך נלענ"ד ברור לשיטת הרמב"ם ז"ל ודוק:

שם בא"ד וא"ת כיון דס"ל וכו'. קשה לפי דבריהם ז"ל לעיל בד"ה או דילמא וכו' דמאכילת תרומה ודאי אין מעלין ליוחסין. א"כ בלאו הא דרבי דהכא הוי מצי להקשות על רב אשי דיעלוהו לתרומה דאורייתא רצה לומר לאכילת תרומה דאורייתא דודאי אין מעלין ממנו ליוחסין. ותו דה"נ באכילה קמיירי דהא יהיב טעמא דבידו להאכילו ואין בידו לחלוק על הגורן. ולפמ"ש לעיל דאף דאין מעלין מאכילה לכ"ע משום חשש עבדות מ"מ היכא דידוע שאינו עבד פליגי לעיל ר"י ורבנן אתי שפיר דבלאו רבי דשמעתין הוי מצי למימר דאיכא חששא באכילת תרומה דאורייתא משום דילמא יברר שאינו עבד ויעלוהו ליוחסין ולהכי ס"ל לרבי דאין מעלין מדרבנן לדאורייתא. ותנא דברייתא דלעיל דס"ל מעלין מדרבנן לדאורייתא משום דס"ל דאין מעלין כלל מאכילה אפילו אם יברר שאינו עבד כמ"ש לעיל. אבל משמעתין דע"כ סבירא ליה לרב דאין מעלין מאכילה אפילו אם יברר שאינו עבד שפיר קשה. מיהו לפמ"ש לעיל דלמסקנא יש לומר דהנהו ברייתות דלעיל לא פליגי אלא דמאכילה חלה דאורייתא מעלין לחילוק גרנות דרבנן ובברייתא שניה מחילוק גרנות דרבנן לאכילת חלה דאורייתא א"כ יש לומר דמאכילה דרבנן לאכילה דאורייתא לכ"ע אין מעלין אפילו אי אין מעלין מאכילה ליוחסין וק"ל:

והנה קשה לי טובא לשיטת התוס' דהך דשמעתין בעובדא דרבי מיירי בתרומה דאורייתא. ונראה דנפקא להו דאי בתרומה דרבנן לא שייך להקשות אם אתה מאמינו וכו' דתרומה דרבנן קילא טובא מיוחסין וא"כ הא דמקשי ורב חייא מאי שנא בן דלא וכו' ע"כ צ"ל דרבי חייא מיירי נמי במעשר דאורייתא דאל"ה מאי קשה ליה. א"נ דבמעשר כיון דמיירי ע"כ לענין חילוק גרנות דהא מעשר ראשון מותר לזרים כמ"ש תוס' בסמוך ד"ה במסיח לפי תומו וכו' א"כ יש לומר דהוי כמו אכילה דאורייתא א"כ קשה מאי ראיה מייתי בסמוך מהא דרבי דהכשיר במסיח לפי תומו דמיירי בתרומה דרבנן כדאוקי רב אשי ולשיטת הפוסקים דמפרשי הסוגיא בתרומה דרבנן (עיין באהע"ז סימן ג') אתי שפיר ואפשר דמהא נפקא להו. אבל לשיטת התוס' קשה. ולכאורה היה נראה לי דס"ל דהא דמוקי רב אשי בתרומה דרבנן היינו לרבי אבל לר' חייא מכשיר אפילו בדאורייתא מדמסיים בה רבי חייא וחבירי בדילין ממני. והיינו מטומאת מגע שלא יטמאוהו ע"כ הא דהוצרך לזה כדי שנדע שהיה אוכל בתרומה דאורייתא דתרומת חוץ לארץ קי"ל דאינה אסורה אלא בטומאה היוצא מגופו. ויש לומר עוד דלהכי הוצרך לומר נמי שהיו קורין אותו אוכל חלות. ר"ל תרומת דגן דהוא דאורייתא. א"נ חלה כמשמעה דס"ל חלה בזמן הזה דאורייתא ומוכח מזה שרצה להעלותו לתרומה דאורייתא לכך הוצרך עדותם שאכל תרומה דאורייתא וא"כ שפיר מייתי לדר' חייא מדאורייתא לדאורייתא. מיהו אם באנו לדייק כן גם בדברי רבי יש לדייק הכי מדקאמר והטבילוני לאכול בתרומה לערב ואי בתרומת חוץ לארץ קי"ל דלא בעי הערב שמש וע"כ צ"ל לרב אשי דמוקי בתרומה דרבנן דלאו דוקא קאמר אלא מעשה שהיה כך היה שכך העיד לפי תומו. ואלולי דברי התוס' ז"ל יש לומר דאף לרב אשי דמוקי בתרומה דרבנן היינו בתרומה בזמן הזה דרבנן וס"ל נמי דאין מעלין מתרומת פירות לתרומת דגן בזמן הזה דהוי כעין דאורייתא כמ"ש התוס'. ולכך הוצרך להעיד באמת לאכול בתרומה לערב דתרומת חוץ לארץ א"צ הערב שמש. וע"כ דהצריכוהו הערב שמש משום תרומת דגן. ויש לומר נמי דהא דקאמר שהיה מורכב על כתפו של אביו דמזה נמי ראיה שהיה תרומת ארץ ישראל דתרומת חוץ לארץ ופירות אינם אסורין אלא לגדול אבל לקטן כי האי שאין קריו מטמא מאכילין אותו כדאיתא בבכורות. אבל לשיטת התוס' דמוקי בתרומת פירות וחוצה לארץ ע"כ צ"ל דלאו דוקא מ"מ קשה דמאי ראיה מייתי ממסיח לפי תומו דרבי דמיירי בדרבנן לר' חייא. ונלענ"ד דס"ל להתוס' דבל"ז צ"ל דהא דמייתי מהא דמסיח לפי תומו דרבי לאו בחד מילתא הוא עם הא דר' חייא. דאל"כ תקשה דאיכא סתירה מיניה וביה דקרוב ס"ל לר' חייא דלא מהימן בתרומה אע"ג דמהימן בשבויה בלא מסיח לפי תומו ורבי נמי משום שבידו להאכילו דוקא. ומסיח לפי תומו ע"פ עצמה הוא איפכא דהכא מהימן אע"ג דלא מהימן בשבויה. וכן הקשו התוס' לעיל דף כ"ד בכה"ג ועמ"ש שם. ע"כ צ"ל דבאמת לאו בחד ענינא הוא ואינו מביא רק ראיה כי היכא דהתם בתרומה דרבנן מהני במסיח לפי תומו ע"פ עצמו. ה"נ ס"ל לר' חייא דמהני מסיח לפי תומו בתרומה דאורייתא ע"פ קרוב. ועוד נלענ"ד דיש לומר דדמי לגמרי דנהי דסבירא ליה לר' חייא דלא מהני הא שבידו להאכילו מ"מ היינו מחומרא דרבנן אבל מדאורייתא הא קי"ל דעד אחד נאמן בטבל ובשאר איסורין אפילו היכא דאתחזק איסורא כל שבידו כדאיתא ר"פ האשה רבה וכמ"ש תוס' בריש גיטין דילפינן מנדה שנאמנת על הטבילה. אע"ג דאתחזק נדה משום שבידה לטבול וכמ"ש בחדושינו שם בס"ד א"כ צ"ל ע"כ דהוא מחומרא דרבנן ולכך נאמן במסיח לפי תומו דבדרבנן מהני מסיח לפי תומו ושפיר מייתי ראיה מדרבי האמין בדרבנן במסיח לפי תומו ע"פ עצמו. והתם שפיר קאמר רב אשי דבתרומה דאורייתא לא מהני משום דהתם אין בידו ודוק:

תוס' ד"ה נאמן להאכילו בתרומה הקשה ריב"ם וכו' ור"ת אומר דהאי דקידושין אתיא כר' יהודה וכו'. לכאורה קשה טובא דמאי דוחקיה דריש לקיש לאוקמי מתניתין דלא כרבי ומיירי נמי בתרומה הוי ליה לאוקמי מתניתין רק לענין יוחסין ואתיא ככ"ע. ובפשטות יש לישב מדקתני מתניתין שם ואמר אשה שיצאה וכו'. וכן בסיפא אשה נשאת וכו' קשה אמירה זו למה לי. וצ"ל דקמ"ל דאינו נאמן בדיבורו ואי ליוחסין פשיטא דהא בעינן שני עדים כשרים ע"כ צ"ל דמיירי לתרומה ג"כ דהא גופא קמ"ל דאף שבידו להאכילו אפ"ה אינו נאמן משום דמעלין מתרומה ליוחסין ודלא כרבי:

אך יותר נלענ"ד דודאי לא לחנם נקט מתניתין שהוא מעיד ואמר שאשה זו נשא ואלו בניה והוא דכתבו התוס' שם דהא דא"צ להביא ראיה על הבנים שהם שלו ולא מאיש אחר משום דלא חיישינן שנשאה בעל אחר. וצריך טעמא. ונראה משום דכיון דהבנים כרוכין אחרי האם והיא אומרת שהבנים ממנו היא נאמנת דהא קי"ל כר"ג לעיל דף י"ג דאם היתה מעוברת ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא דנאמנת עליה ועל בתה משום דאמרה ברי ואית לה חזקת כשרות אפילו ברוב פסולים משום דאמרינן אשה מזנה בודקת ומזנה ואמרינן שם בדף י"ד דמכ"ש דאמרינן אשה נשאת בודקת ונשאת. וא"כ כיון דמסתמא היא אומרת דהבנים הם מבעל זה היא נאמנת במיגו דאי בעי אומרת מבעל אחר שהוא כשר דנאמנת. אלא דאמרינן בדף י"ג ע"ב בברייתא בד"א בעדות אשה שבגופה וכו' ומפרש הש"ס דאינה נאמנת להכשיר בתה לענין אכילת תרומה משום דבזה לא שייך חזקות הנ"ל דדילמא נבעלה לישראל כשר אלא כיון דבאמת ראויה להאמינו על תרומה כסברת רבי הואיל ובידו להאכילו בתרומה רק כיון דס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין אינו נאמן אף לתרומה שמא יעלוהו אף ליוחסין א"כ לפמ"ש דלענין שהוא בנו היא נאמנת לר' גמליאל ליוחסין ממילא דנאמן הוא אף לתרומה כיון דאין כאן חשש משום יוחסין נמצא שפיר נאמן באמירתו שהוא בנו. אבל לענין עדות אשה שהיא מיוחסת ושהבנים ממנה אף שבידו להאכילו מ"מ ס"ל כיון דמעלין מתרומה ליוחסין א"כ חיישינן שיעלו אותם ליוחסין ועל זה אינם נאמנים לא אשה ולא בעלה. א"כ אתי שפיר דלהכי נקיט מתניתין שם אמירת הבעל דנאמן משום שהוא בידו להאכילו א"כ ממילא מוכח דמיירי נמי לתרומה דאי ליוחסין לחוד אפילו בלא אמירתו הא האשה נאמנת על זה כדסבירא ליה לר"ג ודוק: ועיין בחידושינו לקידושין בסוגיא דשם שהארכנו בזה:

מיהו יש לומר לולי דבריהם ז"ל דהא דאין צריך להביא ראיה שהם בניו היינו כמ"ש לעיל משום דהתורה האמינו לאב להעיד שהוא בנו מקרא דיכיר יכירנו לאחרים מכ"ש לשיטת התוס' דאתיא מתניתין כר' יהודה דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין ור"י ס"ל בקידושין דף ע"ח ע"ב דנאמן האב על בנו ועיין לקמן וק"ל:

בא"ד אי נמי הכא באשתו עמו דאין צריך להביא ראיה כדאמר התם עכ"ל. והנה דבריהם צריכין ביאור דאי מיירי שאשתו עמו והבנים כרוכין אחריה א"כ מאי צריך רבי לומר הואיל ובידו להאכילו בתרומה. ולכאורה היה נראה דכוונתם דמיירי שלא היה ידוע אם הוא בנו כמ"ש התוס' לעיל דמלשון זה בני משמע שלא היה ידוע אם הוא בנו ועל זה קאמר רבי שבידו להאכילו כו' אבל על עדות אמו אין האב נאמן וס"ל דמה שאמר רבי הואיל ובידו כו' היינו דנאמן במיגו שאינו בנו כמו שפירש הרמב"ן. וכן הוא בתוס' ישינים בתחלת המסכתא אלא דהקשו שם דא"כ יהיה נאמן במיגו נמי להשיאו אשה ובאמת יש לחלק כמ"ש התוס' לעיל בד"ה הרי שאמר וכו' משום דלדבריו קרוב הוא ונהי דאינו מועיל המיגו להאמינו שהאם היא מיוחסת וזה בנה משום דלדבריו קרוב הוא אבל לענין שהוא בנו נאמן ממ"נ דאם אינו בנו נאמן בזה שאמר וכהן הוא. ואם הוא בנו זהו עדותו. ולפ"ז צריך לומר דמ"ש באשתו עמו היינו שבא לכאן ואשתו עמו שנשא במדינת הים וידוע שהיא מיוחסת והיה הבן כרוך אחריה ואח"כ מתה או גרשה דאל"ה אין זה מיגו דאי נשאה כאן והלכה עמו א"א לו לומר שהוא כהן ואינו בנו שהרי אם גרשה אסורה לכהן וע"כ הבן או זר או חלל ואם היא אשתו עדיין ג"כ אינו מיגו דעכ"פ הוא חרגו ופסול להעיד עליו. אלא דאכתי כיון דמתניתין דקידושין אי אפשר לפרש הטעם דנאמן שהוא בנו מטעם מיגו כמ"ש לעיל דבבא קמייתא במתניתין הרי נשאה כאן. וגם בבבא שניה מדקאמר אשה נשאת במדינת הים והרי היא זו משמע שעדיין היא אשתו ואם כן ליכא מיגו כנ"ל ועל כרחך צריך לומר משום דלא חיישינן שהיה לה בעל אחר מסתמא כמ"ש תוספות. ויותר נלפענ"ד לפרש דבריהם והוא דבתירוץ זה לא ס"ל מ"ש תוס' בקידושין דאין צריך להביא ראיה שהם בניו אלא בצירוף טעמא דרבי וטעמא דכרוכין אחריה נאמן על הכל. ובתחלה נפרש דברי תוס' בסמוך ד"ה שבידו וכו' ויש לומר דלא דמיא דהכא כיון דנאמן להאכילו בחייו משום שבידו סברא הוא דנאמן אף לאחר מיתה עכ"ל. ויש לפרש הטעם דכיון דמעלין מתרומה לתרומה א"כ כיון דבחייו יכול להאכילו בתרומה ממילא אם יביא עדים לאחר מיתה שראוהו שאוכל בתרומה בחייו יאכילוהו בתרומה אף לאחר מיתה אלא דקשה דהא אמרינן לקמן דף כ"ח ע"א דאין להעלות אפילו מתרומה לתרומה דחיישינן דילמא עבד כהן ונשתחרר א"כ אין בידו להאכילו לאחר מיתה. ונראה דא"ש דכשמביא ראיה על האשה מחשש עבדות שאין בה חשש שפחה והוא כרוך אחריה אם כן יוכל אח"כ להביא ראיה זו שאינו עבד וממילא שיאכילהו דכיון שראוהו שאוכל בתרומה בחייו ליכא חשש עבד. נמצא תרווייהו טעמא צריכין לענין תרומה שהוא בנו משום שיכול להאכילו. ושאינו עבד מפני שכרוך אחרי אשתו שבדוקה מחשש שפחה ויכול להעלותו לאחר מיתה מתרומה לתרומה כנ"ל. וכן במשנה דקידושין הא דמהני כרוכים אחריה אף שאינו ידוע שהוא בנו הוא מטעם שיכול להאכילו והיינו דכתבו התוס' באשתו עמו כדאיתא התם. ובזה נלענ"ד דמתורץ היטב מה שדקדקנו לעיל דף כ"ד ע"א מה שפירש"י הכא חשש ממזר או נתין ולא פי' מטעם עבדות כמ"ש הטור בשם הרמ"ה שזהו עיקר חשש יוחסין ועיין מ"ש שם. ולפמ"ש יש לומר דגם רש"י ס"ל כתירוץ זה של התוס' דמיירי שידוע אמו שאינה שפחה א"כ ממילא ליכא שום חשש עבדות. וצ"ל משום חשש ממזר או נתין דלענין יוחסין חיישנן שמא אינו בנו והוא ממזר או נתין ונהי דלענין עבדות ליכא חשש דאפילו אם בא עליה עבד הולד כשר מ"מ יש חשש ממזרות ונתינות נמצא מוכרח רש"י לפרש דרבי חייש לממזרות ונתינות. ודוק:

ונראה עוד הא דלא מתרצי התוס' דהא דאמר רבי נאמן להאכילו בתרומה היינו דוקא להאכילו אבל לחלוק לו בגורן לא מהימן והכא מיירי לחלוק לו בגורן היינו משום קושיות הריטב"א שהקשה בקידושין שם דמשמע בכתובות דף כ"ה ע"ב גבי ההוא דאתא לקמיה דריש לקיש וכו'. שקרא ראשון בבית הכנסת אמר ליה ראיתיו שחולק בבית הגרנות וכו'. משמע דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין וס"ל להתוס' דע"כ מיירי הכא להאכילו לבד ולא לענין חלוקה ושפיר הקשו מדרבי. אך לפמ"ש לעיל דאין ראיה דר"ל החזיקו מחלוקת גורן ליוחסין דאיכא למימר שהחזיקו רק לתרומה א"כ לא מוכח מהתם מידי. ואיכא למימר דהתם בכרוכין מיירי לענין חלוקת גורן. וק"ל: