טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

אם כן מה תלמוד לומר עזים? פרט לעופות – צפור

 
"מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה? אין, דתניא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מה תלמוד לומר וכל מעשה עזים תתחטאו? להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים, שאר בהמה וחיה מנין? תלמוד לומר: וכל מעשה; אם כן, מה תלמוד לומר עזים? פרט לעופות" (חולין, כה ע"ב).  

פירוש: ושואלים: האם מכלל הדברים אתה למד שכלי עצם מקבלי [מקבלים] טומאה הם? ומשיבים: אין [כן], דתניא [ששנויה ברייתא], רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: מה תלמוד לומר בפרשת טהרת כלי מדין מטומאתם: "וכל מעשה עזים תתחטאו" (במדבר לא, כ)? להביא (לרבות) דבר הבא (הנעשה) מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים (הפרסות) שהוא מקבל טומאה. ומה שבא מקרנים וטלפים של שאר בהמה וחיה, מנין שהוא מקבל טומאה? תלמוד לומר: "וכל מעשה" בלשון ריבוי. אם כן, מה תלמוד לומר "עזים"? שהרי דבר זה אינו מיוחד לעיזים! פרט לעופות, שדבר שנעשה מעצמות עופות אינו מטמא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
  

שם עברי:  עופות    שם באנגלית:  Birds    שם מדעי:  Aves

שם נרדף במקורות:  צפור   

נושא מרכזי: מהם הכלים שניתן להכין מעופות?
 

לריכוז נושאים וקישוריות על הציפור הקש/י כאן.

לדעת רבינו גרשום (חולין, כה ע"ב) חומר הגלם שהופק מעופות ושימש להכנת כלים הוא עצמותיהם: "מה ת"ל כל מעשה עזים להביא דבר הבא מן הקרניים כלומר זהו כלי עצם. פרט לעופות, כלי הבא מן העצם דעופות דאינן מקבלין טומאה". מחקרים ארכיאולוגיים מצביעים על כך שכבר בתקופות פרהיסטוריות שימשו עצמות עופות להכנת כלים שונים. אחד השימושים המפורסמים ביותר הוא הכנת חלילים שיוצרו מעצמות כנף של נשרים וברבורים (תמונה 1). המבנה הגלילי והחלול של העצם דרש רק קטימה של הקצוות וקידוח חורים קטנים כדי ליצור כלי נשיפה מושלם.(1) הקצוות המושחזים של עצמות גפיים שימשו כמרצעים לניקוב עורות או כמחטי תפירה עדינות. עצמות שימשו כקנים לחצים וצינוריות נשיפה. עצמות ארוכות ודקות שימשו כחלקים של חצים או כצינוריות להעברת נוזלים וצבע (למשל, לטכניקת התזת צבע בציורי מערות). על ידי חיתוך עצמות גליליות לטבעות קטנות יוצרו בקלות חרוזים עמידים.
 

לשימוש בעצמות עופות, בעיקר עצמות ארוכות כמו עצם הגומד או עצם השוק, לייצור כלים היו יתרונות פיזיקליים ומורפולוגיים ייחודיים בהשוואה לעצמות של יונקים גדולים, עץ או אבן. מרבית העצמות הארוכות של עופות הן חלולות מטבען (כדי להקל על משקל הגוף בתעופה) ובעלות דופן צפופה וחזקה. מבנה זה מעניק מספר יתרונות בעיבוד: חיסכון בעבודה משום שאין צורך לקדוח או לרוקן את לשד העצם (מח העצם) כפי שנדרש בעצמות יונקים. העצם מגיעה כ"צינור מוכן". המבנה הצינורי הופך אותן לחומר הגלם האידיאלי לייצור ראשי חץ (תמונה 2), מחטים, מרצעים, חרוזים, קנים, משרקות, כלי נשיפה וידיות לכלים אחרים.
 

לעצמות העופות יחס חוזק-משקל יוצא דופן. אורח החיים של העופות דרש עצמות קלות אך חזקות מאוד כדי לעמוד בעומסי התעופה. עצמות אלו עשויות מעצם דחוסה ואיכותית המאפשרת ליצור כלים עדינים ודקים מאוד (כמו מחטי תפירה מתוחכמות) שאינם נשברים בקלות תחת לחץ, למרות קלותם. בהשוואה לעצמות של יונקים גדולים (כמו בקר או צבאים) או לקרניים, עצמות העופות דקות ורכות יותר לחיתוך, שיוף ועיצוב. ניתן לבקע, לחדד וללטש אותן בקלות יחסית באמצעות כלי אבן פשוטים (כמו צור או מגרדים), מבלי להשקיע אנרגיה רבה בעיבוד ראשוני.
 

בתרבויות ציידים-לקטים פרהיסטוריות ובתרבויות חקלאיות מוקדמות, עופות היוו חלק חשוב מהתפריט. עצמות העופות היו זמינות בשפע כתוצר לוואי של מזון (פסולת מטבח). ניצולן לייצור כלים קטנים ביטא יעילות מרבית בניצול משאבי החי, ללא צורך לצאת למסעות ציד מיוחדים עבור חומרי גלם. בניגוד לעצמות יונקים גדולים וקרניים שנבחרו לכלים שדרשו כוח מאסיבי (כמו מכושים, ידיות לגרזנים או ראשים של חצי ציד), עצמות העופות היו ה"פלסטיק" של העולם העתיק והן שימשו לכלים העדינים, הצינוריים והמדויקים ביותר.
 

מאידך גיסא כמעט לא היה שימוש בציפורניים (הטפרים) של עופות. מבחינה מעשית, כמעט ולא ניתן לייצר מהן כלים שימושיים והן שימשו בעיקר למטרות עיטוריות או פולחניות. המגבלות של הציפורניים הן הרכבן הכימי. הציפורן עשויה מהחלבון קרטין ולא מעצם. הקרטין הוא חומר גמיש וסיבי יחסית והוא החלבון ממנו עשויות גם נוצות, שערות וציפורני אדם. הוא נוטה להתפצלות ולהתייבשות. לאחר מות העוף, ציפורן הקרטין מאבדת את הלחות שלה, הופכת לפריכה מאוד, נוטה להתקלף בשכבות, להתפצל ולהישבר תחת לחץ מכני. היא אינה מסוגלת להחזיק להב חותך או לעמוד בעומס של ניקוב ושחיקה כמו עצם או אבן. צפורניים של עופות גדולים שימשו לאורך ההיסטוריה כחרוזים, תליונים או עיטורי לבוש. במערות פרהיסטוריות באירופה נמצאו טפרי עיט זהוב שנשאו סימני חיתוך המעידים על כך שהם הופרדו מהרגל במטרה לשמש כשרשראות (לעיתים כבר על ידי הניאנדרטלים). בתרבויות מסוימות נעשה שימוש בטפרים בטקסים שמאניים או כקמיעות, אך לא ככלי עבודה פונקציונלי.
 

ההשוואה שערכנו בין השימוש בעצמות עופות ובין הצפורניים מעוררת תהייה בקשר לפירושו של רש"י (שם): "פרט לעופות - כגון צפרני גריפו"ן שעושין מהם כלים". לאור כך שלא ניתן להכין כלים מצפורני עופות נשאלת השאלה מהו גריפו"ן ומהם הכלים שנעשו מצפורניו? בצרפתית עתיקה, המילה גריפו"ן (Grifon / Gryphon) מכוונת לשני זיהויים, המשתלבים זה בזה:

1. הזיהוי הריאלי הוא של עוף דורס ענק. בצרפתית עתיקה ובספרות ימי הביניים, המונח שימש לעיתים לתיאור עופות דורסים גדולים מאוד ממשפחת הנשריים או העיטיים (כמו הפרס או עיט זהוב). הנשר המקראי נקרא באנגלית Eurasian griffon vulture ושמו הושאל לגריפון המיתולוגי.

2. הגריפון הוא חיה מיתולוגית מפורסמת שחציה אריה (חלק אחורי) וחציה עיט (ראש, כנפיים וטפרים קדמיים). בימי הביניים, האמונה בקיומו הפיזי של הגריפון בארצות המזרח הרחוק או באפריקה הייתה רווחת לחלוטין ונחשבה לעובדה מדעית-זואולוגית מוצקה. לאור כך שלא ניתן להכין כלים מצפורניים עלינו לפנות למשמעות המיתולוגית.
 

בימי הביניים אכן היו קיימים כלים יקרים ביותר שכונו "ציפורני גריפון" (Griffin Claws). בבתי מלוכה, כנסיות ואוספי אצולה ברחבי אירופה (החל מהמאה ה-11 וה-12 ואילך, תקופתו של רש"י) נשמרו גביעי שתייה מפוארים המכונים Griffin Claw Cups  (תמונה 3). בשל המרחק הגיאוגרפי והמסחר עם ארצות המזרח ואפריקה, הגיעו לאירופה חומרים אקזוטיים שלא היו מוכרים לאדם המערבי. סוחרים תאבי בצע מכרו אותם תחת שמות מיתולוגיים כדי להעלות את ערכם למשל קרני תאו מים (Buffalo Horns) או קרני אנטילופות. קרניים כהות, ארוכות, חלולות ומעוקלות אלו עובדו, עוטרו בחישוקי כסף וזהב, והוצגו לראווה כציפורני גריפון ממש. צורתן המעוקלת והמחודדת בקצה הזכירה מאוד טופר ענק של ציפור טרף.
 

האמונה הרווחת בימי הביניים הייתה של"ציפורן הגריפון" יש סגולה לזהות ולנטרל רעלים. אם נמזג משקה מורעל לתוך הגביע הציפורן הייתה "מזיעה" או משנה את צבעה. לכן, מלכים ואצילים החזיקו בהם ככלי שתייה פרטיים להגנה מפני התנקשויות. כשרש"י הסביר את הסוגיה בחולין, הוא לא הציע דוגמה תיאורטית גרידא, אלא מפנה את הלומד לחפץ ריאלי ומוכר היטב מסביבתו התרבותית והחומרית באשכנז ובצרפת של ימי הביניים. מבחינה הלכתית, מכיוון שהגביע נתפס בעיני הבריות ככלי העשוי מטופר של עוף הוא מהווה דוגמה טובה ל"כלי עשוי עופות" שאינו מקבל טומאה.

תמונה 1. חליל עשוי עצם מהתקופה הפרהיסטורית        צילם: José-Manuel Benito

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.