|
התאמת הדרישות למצבים השונים / רפי זברגרמעילה יד ע''א
הקדמההמילים שסיימו את הדף הקודם (סוף המשנה השלישית בדף) הם: אדם שהקדיש את היער (חורש בלשון המשנה) הרי כל חלקיו הוקדשו ויש בהם דין מעילה: עצים, ענפים, עלים והנסורת הנושרת מן העצים בעת כריתתם, כולן התקדשו ויש בהם מעילה. המשנה בדף שלנו ממשיכה בנושא זה, ומסייגת את הדין במקרים מסוימים: הגזברים שלקחו עצים - מועלין בעצים, ואין מועלין - לא בשיפויי ולא בנבייה. אם גזברי ההקדש קנו עצים ביער לצורך קורות במקדש, הרי שרק העצים התקדשו ומועלין בהם, אך העלים והנסורת הנושרת בעת כריתתם לא הוקדשו ואין בהם מעילה, כיוון שהצורך של הגזברים הוא רק בעצים ולא בכל השאר.
הנושאשלא כהרגלנו, נלמד את כל הגמרא על המשנה. בתחילה דנה הגמרא בנושא אחר, ובסוף הדיון מקשים מדין במשנתנו: אמר שמואל: בונין בחול ואחר כך מקדישין. שמואל פוסק כי כשבונים עבור בית המקדש, אין לקדש את הלבנים בזמן הבנייה, אלא להשאירם חולין. בסוף הבנייה מקדשין את האבנים שהפכו לבית. מאי טעמא? מאן דמתנדב מעות מקדש להו, דאמר: תיחול קדושת מעות אבנין, ויהיב להון לאומנין בשכרן. הגמרא מסבירה ומתארת את שלבי העבודה לפי דבריו של שמואל: בשלב ראשון אנשים מתנדבים כסף לבית המקדש, לכן הכסף המנודב הופך להיות קדוש בקדושת בדק הבית. כסף זה לא נותנים לפועלים, שכן יש לפדות את הכסף על דברים מוחשיים ולא על שכר פועלים. שלב שני, לאחר סיום בניית הבנין על ידי הפועלים, מכילים את קדושת המעות על הבניין שנבנה, ובכך המעות הופכות להיות חולין, ואז אפשר לתת את המעות לפועלים כשכר על עבודתם. מיתיבי, מותר הקטרת מה היו עושין בו? היו מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין, וחוזרין ונוטלין אותה מתרומה חדשה (שקלים פרק ד' משנה ה'). ואמאי? ליחליה אבנין! לפני הסבר הקושיא על שמואל מהמשנה במסכת שקלים, נקדים מספר הקדמות:
המשנה מתארת מה עשו במותר הקטורת בשלושה שלבים: 1. שילמו מכסף תרומת הלשכה כשכר לאומנים שעבדו בבית המקדש, בכך הפכו את המעות לחולין 2. חיללו את מותר הקטורת על אותן מעות שניתנו לאומנים, ובכך הפכו את מותר הקטורת לחולין, ונתנו את מותר הקטורת לאומנים (במקום הכסף) 3. עתה הכול מוכן לקראת השנה החדשה: קנו את הקטורת (המחוללת) מיד האומנים בכסף של תרומת הלשכה של השנה החדשה. בכך החזירו לאומנים את כספם, וגם מותר הקטורת משנה שעברה נקנה מכספי השנה החדשה. מקשה הגמרא: מדוע המשנה נקטה בדרך זו, הרי לפי שמואל ניתן היה לחלל את מותר הקטורת על הבניין (לאחר שנבנה בחול) ולא על מעות, כפי שהמשנה קבעה? דלא איכא בנין. עונה הגמרא שהמשנה בשקלים עוסקת בזמן שאין בניין שנבנה ולכן אין אפשרות לחלל על הבניין... והא מעות האומנין קתני? מקשה שוב הגמרא מכך שהמשנה השתמשה במעות אומנין, משמע שכן הייתה בנייה על ידי האומנים! דליכא בנין כשיעור מעות. עונה הגמרא, נכון הייתה בנייה, אבל שוויה היה קטן משווי המעות הנדרשות לחילול מותר הקטורת. והאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל? הגמרא לא מרפה וממשיכה להקשות. כיוון שכל הדיון על פי שמואל, הרי הוא פסק שניתן לחלל הקדש יקר גם על שווה פרוטה. אם כן, לא משנה שהבניין שווה פחות מערך המעות, ניתן לחלל כאמור גם על שווי קטן יותר. הני מילי דאי עבד, לכתחלה - לא. עונה הגמרא כי אמנם שמואל פוסק שניתן לחלל על שווי קטן יותר, אבל זה רק בדיעבד, לכתחילה אין לעשות זאת. רב פפא אמר: היינו טעמא דבונין בחול - לא נתנה תורה למלאכי השרת, אמרי: דלמא בעי למיזגא וזגא עלייהו, אי בנא בקודשא - אישתכח דקמעיל בקודשא. רב פפא מביא הסבר נוסף לדינו של שמואל (בונים בחול ואחר כך מקדישין) כיוון שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואנו חוששים שאם נכיל קדושה גם תוך כדי הבנייה, עלולים הפועלים למעול באבנים על ידי שימוש בהם, למשל, על ידי הישענות על האבנים. תנן: הגזברין שלקחו את העצים מועלין בהן, ואין מועלין לא בשיפויי ולא בנבייה, ואמאי מועלין בהן, הכא נמי ליעבד בחול! אמרי: דדלמא בעי למיזגא וזגא עליהן, ואישתכח דקא מועל בקדשים. מקשה הגמרא ממשנה שלנו על הסבר רב פפא לדברי שמואל: המשנה קבעה כי כשהגזברים לקחו עצים תוך כדי בנייה, מועלים בהם. ולפי שמואל בהסבר רב פפא, היה ניתן להשאירם חול, ורק לאחר סיום העבודה להקדישם, כדי שהפועלים לא ייכשלו חס וחלילה בעוון מעילה (למשל, על ידי הישענות תוך כדי עבודה). אמר רב פפא: אי בעצים דמכאן ואילך - הכי נמי, אלא כי תנן במתניתין - בעצים דיומיה: רב פפא מעמיד את משנתנו בקניית עצים על ידי הגזברים לצורך שימוש באותו יום. במקרה כזה פחות חוששים משימוש של הפועלים בעצים. אך פוסקת המשנה, שאם בכל אופן השתמשו בעצים – הרי זו מעילה.
מהו המסר?המשפט החשוב ''לא נתנה תורה למלאכי השרת'' מופיע במספר מקומות בש''ס. במאמר אחר על דף נ''ד במסכת קידושין שזו היא כותרתו התייחסתי ל''אנשים חרדתיים'' שאינם מודעים לכלל זה. 1. איננו דורשים דרישות שאינן מתאימות לבן אדם. מורכבות המצבים השונים בהם נתקל כל אדם ידועה לכול. כמו כן ידועות גם חולשות שלנו כבני אדם, ולאור זאת ''מתאים'' ריבונו של עולם את הדרישות מאיתנו, וכן אנו נתאים את הדרישות מאנשים הכפופים אלינו. לא נדרוש "דרישות בשמים", אלא רק לפי הנתונים הקיימים בכל מצב. 2. נכיר כי ישנם דברים שאינם בשליטתנו. לכן לא נדרוש מעצמנו ולא מאחרים דברים שלא נוכל לעמוד בהם. 3. התורה גם לא מצפה מאיתנו להגיע לשלמות. שהרי "אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'). ולכן ביהדות הדרך חשובה הרבה יותר מן התוצאה. הרצון, הכמיהה, ההשתדלות, המאמץ – כל אלו ועוד חשובים לעין ערוך, מלהשיג תוצאה שאינה כרוכה במאמצים ובהשתדלות.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |