|
מינון של קפידה / רפי זברגרבכורות ט ע''א - ט ע''ב
הקדמהנלמד את הקטע הראשון של המשנה בעמוד א', העוסקת בספיקות של פטר חמור: חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים - נותן טלה אחד לכהן, כיוון שהחמור טרם ביכרה וילדה שני זכרים, הרי אחד מהם הוא בוודאי הבכור, ולכן חובה לתת טלה אחד לכהן על מנת לפדות את בכורתו. זכר ונקבה - מפריש טלה אחד לעצמו. אבל אם ילדה זכר ונקבה, ולא ידוע מי קדם למי, הרי ייתכן שילדה קודם את הנקבה, ואז אין חובה לתת לכהן. אך אם ילדה את הזכר קודם – מוטלת חובה לתת לכהן או לפדותו. לכן מפריש טלה אחד, אך אינו מחויב לתיתו לכהן. הסבר בגמרא.
הנושאוכיון דלעצמו הוא, למה לי לאפרושי? שואלת הגמרא, אם הטלה נשאר אצלו, כפי שלמדנו במשנה. מדוע בכלל צריך להפריש את הטלה? לאפקועי לאיסוריה מיניה! עונה הגמרא כי ההפרשה נועדה להפקיע את איסור ההנאה מהחמור. עד שלא יפריש החמור אסור. אלמא, כיון דלא מפקע - אסור בהנאה. מתניתין מני? רבי יהודה היא, דתניא: פטר חמור - אסור בהנאה, ורבי שמעון מתיר. קובעת הגמרא כי המשנה היא לשיטת רבי יהודה הסובר שפטר חמור אסור בהנאה (עד שלא יפדו אותו). רבי שמעון בברייתא חולק עליו וסובר כי פטר חמור מותר בהנאה. מאי טעמא דרבי יהודה? אמר עולא: יש לך דבר שצריך פדייה ומותר? עולא מסביר את טעמו של רבי יהודה (שהמשנה הולכת לשיטתו) בסברה: לא ייתכן שיש דבר המחייב פדייה כמו פטר חמור, שיהיה מותר בהנאה. לכן סובר רבי יהודה שפטר חמור לפני פדייה אכן אסור בהנאה. ולא? והרי בכור אדם שצריך פדייה ומותר! על סברה זו מקשה הגמרא: הרי מצינו בבכור אדם המחייב פדייה (פדיון בכור) ובכל אופן אין הבכור נאסר בהנאה! אלא: יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה ומותר? מתקנת הגמרא את הסברו של עולא בדברי רבי יהודה: האם יש עוד נושא שהתורה הקפידה כמו פטר חמור שחייבה התורה לפדות אותו בשה (אם לא פודהו בערכו המלא) ומותר בהנאה? לכן סובר רבי יהודה שיש איסור הנאה לפני הפדיון. ומי הקפידה? והא רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקי בשויו. שואלת הגמרא על סברת עולא האחרונה: האם באמת התורה הקפידה על פדיון בשה, הרי רב נחמיה, בנו של רב יוסף, פדה פטר חמור בשויו המלא ולא פדה בשה! בשויו לא קאמר, כי קאמרינן שלא בשויו, והכי קאמר: יש לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי לאיסוריה בשה? עונה הגמרא, כי ברור שמותר לפדיון פטר חמור בשויו, שהרי כל דבר הנפדה – נפדה בשויו. אלא הסבר עולא הוא: האם יש דבר הדורש פדיון, והאדם מעוניין לפדות בפחות משויו, האם בדברים מעין אלו התורה הקפידה לפדות דווקא על שה ולא על דבר אחר? ומתוך הקפידה הזאת של התורה, מגיע רבי יהודה למסקנה כי פטר חמור לפני פדיון אסור בהנאה. והרי מעשר, שהקפידה עליו תורה בכסף צורי, ותנן, רבי יהודה אומר: במזיד – קידש! ממשיכה הגמרא להקשות על סברת עולא בשיטת רבי יהודה, מדין פירות מעשר שני (ניתן לפדותם ולהעלות את כסף הפדיון לירושלים, ושם לקנות אוכל אחר ולאוכלו בירושלים). למרות שהתורה הקפידה לפדות את המעשר השני ב"כסף צורי" (כסף שיש עליו צורה), ובכל אופן אם אדם קידש אשה במעשר שני (כאשר ידעה כי אלו פירות מעשר שני) האשה מקודשת, באותה הנאה שיכולה לפדות את הפירות. בפטר חמור נמי מיקדשא כדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה, ועולה ואוכלתו בירושלים, עונה הגמרא כי באמת פירות מעשר שני אסורים בהנאה, ולמרות זאת אשה מתקדשת באותם פירות מעשר שני, וכן מוסיפה הגמרא כי גם יכולה אשה להתקדש בפטר חמור (שאסור בהנאה לשיטת רבי יהודה). ההנאה שהאשה מקבלת בקידושין, היא מאפשרות להעלות את הפירות לירושלים ולאוכלם שם, כדברי רבי אלעזר. הכא נמי: אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה, ופרקא ליה בשה, ומקדשא בהך דביני וביני. מסיימת הגמרא וקובעת כי גם בפטר חמור יהיה מנגנון דומה. יש איסור הנאה לפי רבי יהודה, ויכולה לפדות את פטר החמור בשה השווה פחות מערך החמור, ואשה יכולה להתקדש בהפרש המחיר בין השה לחמור.
מהו המסר?למדנו היום את סברת רבי יהודה, שאם יש ''קפידא'' הלכתית מסוימת, הרי שככל הנראה הדבר נאסר בהנאה. בנושאי חינוך ישנן שני סוגים של הקפדות. האחד היא קפידה שהילד עצמו מקפיד וחשוב לו דבר מה. כאן כדאי לשים לב, לא להתעלם ולהתייחס בהתאם לרמת הקפידה של הילד (מאמר ''קפידה'' עוסק בכך).
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |