|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
אם יכולה חולדה לשתות ממנה, או נחש – נחש
"אמר רב אשי, ת"ש: צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם וכיסה; הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, אם יכולה חולדה לשתות ממנה, או נחש לדברי רבן גמליאל, או שירד בה טל בלילה פסולה; ואמר רבי יהושע בן לוי: מה טעם? מפני שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות" (חולין, ט ע"ב).
לנושאים נוספים העוסקים בנחש ראו: "נחש – ריכוז נושאים וקישוריות".
רב אשי ציטט את המשנה במסכת פרה (פי"א מ"א) שבה מוזכרים שנים מבין מיני בעלי החיים הפוסלים בשתייתם מי חטאת (חולדה לכו"ע ונחש רק לדעת רבן גמליאל) שמנתה המשנה (שם, פ"ט מ"ג): "שתת מהן בהמה או חיה פסולין, כל העופות פוסלין חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת, כל השרצים אינם פוסלין חוץ מן החולדה מפני שהיא מלקת. רבן גמליאל אומר: אף הנחש מפני שהיא מקיאה. רבי אליעזר אומר אף העכבר". המשנה מתארת צורות שתייה שונות המשליכות על כשרות המים לטהרת טמאים. בעל "תפארת ישראל" (שם) מפרש את הסיבה לפסילת "מי החטאת" על ידי נחש: "מפני שהיא מקיאה(2). לפעמים בשעת שתייתה חיישינן למיעוט המצוי, ולת"ק לא חיישינן אפילו למיעוט המצוי [עיין תוס' חולין דיא"ב ד"ה ולר"מ ודו"ק], ואף על גב דלענין גלוי משקין חיישינן לכ"ע להקאה, סכנה שאני [חולין ד"י ע"א]". הוא מתמודד עם השאלה מדוע לגבי "גילוי" לדעת הכל אנו חוששים שמא נחש שתה מהמים והטיל בהם ארס על ידי הקאה ואילו לגבי "מי חטאת" ת"ק אינו חושש להקאה? מתשובתו עולה שאמנם בשני המקרים מדובר בהקאה מפי נחש אלא שב"גילוי" הבעיה בארס המסכן את השותה ואילו ב"מי חטאת" הבעיה בפסילתם להזאה. אין בדברי המשנה קביעה מפורשת מה מקיא הנחש אך מתוך השוואה למינים האחרים שהוזכרו במשנה ניתן לשער, שהכוונה למים. הראשונים דנו בשאלה מדוע מים אלו פוסלים ולמשל רש"י (חולין, ט ע"ב) פירש:
ברצוני להציע שייתכן שהמשנה בפרה משתמשת בפועל "מקיא" ביחס לארס הנחש ולא למים משום שאנו פוגשים את פועל זה ביחס לארס. בדברי הבבלי בבבא קמא (כג ע"ב): "לדברי חכמים ארס נחש מעצמו מקיא" (ראו במאמר "השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים" (בבא קמא, כג ע"ב)). בירושלמי (וילנא, תרומות, פ"ח הל' ג') אנו מוצאים: "א"ר יודא בן פזי מאן תנא ניקורין? ר"ג, דר"ג אומר אף הנחש שהוא מקיא. א"ר יונה: מה אכפלן מצות גבי נקורים ולא כן תני ראה צפור נוקרת בתאינה ועכבר באבטיח הרי זה אסור אני אומר מקום הנקר אכלו. ואמר ר' בא דהוא אמר נחש חוזר ומקיא"(3).
ההשערה שאולי הקאת הנחש היא של ארס ולא מים מתבססת על שני רמזים נוספים אם כי היא איננה הכרחית. השימוש בפועל "הקיא" מצביע על פליטה של נוזלים כלשהם שהיו כבר בתוך מערכת העיכול של הנחש או בלוטת הארס ולא על שארית מים שהנחש לא הצליח לבלוע בעת השתייה ונפלטו החוצה דרך הפה. ראיה לכך ניתן לראות בעובדה שבשאר בעלי החיים שנימנו במשנה לא היה שימוש בפועל "הקיא". יתר על כן, לדברי "תפארת ישראל" הקאת הנחש איננה התנהגות קבועה, המבטאת את אופן שתיית הנחש, אלא אקראית ("מפני שהיא מקיאה. לפעמים בשעת שתייתה חיישינן למיעוט המצוי"(4). קשה להניח שהחזרת מים בבעלי חיים בעלי מנגנון שתייה המאפשר החזרה מתרחשת רק לפעמים. לענ"ד ההצעה שה"הקאה" של הנחש המוזכרת במשנה בפרה היא של ארס אפשרית משום שאצל נחשים רבים הוא נראה כמים צלולים ולכן לא ניתן להבחנה. הארס פוסל את "מי החטאת" בדומה לרוק הפוסל בחולדה (ראו לעיל). ארס נחש עלול להיות מסוכן רק כאשר הוא חודר למחזור הדם וכאשר הוא בריכוז המקורי. הזאת "מי חטאת" המכילים מעט ארס על עור תקין פסולה בגלל תוספת הנוזל שאיננו "מים חיים". חלופה נוספת לזיהוי הנוזל שמקיא הנחש היא קיא במובן המקובל אך של נוזלים בלבד. גם במקרה זה "מי החטאת" נפסלים. בניגוד להבנה הפשוטה שבה פתחנו שהמים שהנחש מקיא הם מים שנפלטו בעת השתייה הרי שעל פי ההצעה הנוכחית מדובר בנוזלים שכבר נקלטו המערכת העיכול והוקאו לאחר מכן. שתי הצעות אלו מתייחסות לתופעות יוצאות דופן שאינן חלק מההתנהגות השגרתית של הנחשים. עובדה זאת מאפשרת לנו להבין מדוע פסול "מי החטאת" על ידי שתיית הנחש נתון למחלוקת בניגוד לבעלי החיים האחרים שהוזכרו במשנה בפרה. ת"ק אינו פוסל את "מי החטאת" משום שאיננו חושש שהנחש "הקיא" לתוכם ארס או מים שכבר נבלעו בו.
אפעה מגוון - לאחר טריפה הרחבה
המים הם נוזל שבלעדיו לא ייתכנו חיים. המים מהווים את רוב משקל התאים החיים (בדרך כלל כ – 80%) בצמחים ובעלי חיים. בלי מים, התאים היו מתייבשים, הובלת החומרים הייתה נעצרת, והתגובות הכימיות שיוצרות אנרגיה היו נפסקות. לכן, בחיפוש אחר חיים בכוכבי לכת אחרים, המים הם הסימן הראשון והחשוב ביותר שחוקרים מחפשים. המים הם ממס יוצא דופן בזכות המבנה הקוטבי (פולארי) שלהם. תכונה זו מאפשרת להם להמיס ולהוביל מלחים, סוכרים, חומצות אמינו וויטמינים מומסים במים ומובלים אל התאים ובתוכם. רוב התהליכים המטבוליים (חילוף חומרים) מתרחשים בסביבה מימית. המים משתתפים באופן פעיל בתגובות של פירוק (הידרוליזה) ובנייה של מולקולות. למים תפקיד בויסות טמפרטורה בזכות "קיבול חום" גבוה מאוד. כלומר נדרשת אנרגיה רבה כדי להעלות את הטמפרטורה שלהם תכונה זו שומרת על טמפרטורת גוף קבועה ביצורים חיים ומונעת תנודות חדות שעלולות להרוס חלבונים ואנזימים. הזעה ביונקים או דיות בצמחים מאפשרים לגוף להתקרר בימים חמים בזכות האנרגיה שהמים "לוקחים" איתם כשהם הופכים לגז. למים חשיבות בהובלה ותמיכה מבנית. בצמחים הם יוצרים את לחץ הטורגור – הלחץ הפנימי ששומר על הצמח זקוף ומונע ממנו לנבול. בנוסף, המים מטפסים בצינורות העצה (בזכות תכונות הנימיות והקוהזיה) ומעבירים מינרלים מהשורשים לעלים. בבעלי חיים הדם, המורכב ברובו ממים, הוא המערכת הלוגיסטית שמעבירה חמצן וחומרי הזנה לכל תאי הגוף ומפנה פסולת (כמו פחמן דו-חמצני) אל מחוץ לגוף. המים משמשים כחומר סיכה טבעי במפרקים (נוזל סינוביאלי) למניעת חיכוך בעיניים (דמעות) ובלשון (רוק). הגנה על עוברים (מי שפיר) ועל המוח (נוזל שדרתי) מפני זעזועים פיזיים. לצורך השגת מים בעלי חיים משתמשים במגוון מנגנונים המותאם לגודלם, לאנטומיה ולסביבה. בין בעלי החיים המדבריים אנו מוצאים מינים שאינם שותים ומשיגים את המים הדרושים מהמזון או מהמטבוליזם של זרעים וצמחים. יש הסופגים את הטל המצטבר על פני השטח. לאור כך שבעלי חיים רבים אינם מסוגלים לבצע שאיבה (suction), כפי שמבצע האדם, בדרך כלל בגלל לחיים בעלות מבנה חלקי(5) אנו מוצאים מגוון שיטות ייחודיות להזרמת מים כנגד כוח הכבידה.
מנגנוני שתייה נפוצים
חתולים וכלבים משתמשים בלשונם לצורך שתייה, בתנועות ליקוק, אם כי במנגנונים שונים. חתולים "מרפרפים" עם לשונם במהירות גבוהה (עד 4 פעמים בשניה). קצה הלשון נוגע בפני המים וחוזר ומושך איתו עמודת מים קטנה הנתפסת בפה. לכלבים אין לחיים מלאות לצורך יניקת מים לכן הם מפתלים את הלשון לאחור בצורת מצקת. הדבר מאפשר לשאוב כמויות מים גדולות יותר לחלל הפה. יונקים גדולים רבים כמו פרות וסוסים משקיעים את הפה באופן חלקי בתוך המים ובעזרת תנועות הלחיים והלסתות יוצרים ואקום ושואבים את המים. מנגנון שתיה מיוחד קיים בג'ירפה שבגלל צווארה הארוך נאלצת לפסק רגליים על מנת להגיע למים. על מנת שהמים יצליחו "לטפס" במעלה הצוואר היא משתמשת במנגנון ייחודי המאפשר שאיבה אקטיבית. המנגנון מזכיר "משאבת בוכנה" (Plunger Pump) או "משאבת דחיקה חיובית". השפתיים ומכסה הגרון (epiglottis) פועלים כשסתומים ודוחפים את המים במעלה הוושט במהירות המגיעה ל – 6.7 מייל/שעה על מנת להתגבר על כוח הכבידה. פילים משתמשים בחדקיהם כמו "קשית" ענקית כדי לשאוב מים ואז מתיזים אותם לתוך פיהם. רוב הציפורים טובלות את מקורן ומטות את ראשן לאחור כדי לאפשר לכוח הכבידה להזרים את המים מטה לכיוון הוושט אם כי חלקן דוגמת היונים יכולות להשתמש בשאיבה.
מנגנוני השתייה בנחשים
|