טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

והעקלין של נצרין ושל בצבוץ מנגבן – סמר חד

"הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין ובקש לעשותן בטהרה, הדפין והעדשין והלולבין מדיחן, והעקלין של נצרין ושל בצבוץ מנגבן, ושל שיפה ושל גמי מישנן י"ב חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מניחן מגת לגת ומבד לבד" (עבודה זרה, עה ע"א).

פירוש: הֲרֵי שֶׁהָיוּ גִּתָּיו וּבֵית בַּדָּיו (מקום דריכת הזיתים לשמן) טְמֵאִין, וּבִקֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָן בְּטָהֳרָה, וצריך תחילה לנקותם ממה שבלעו דבר טמא, את הַדַּפִּין (קרשים שמניחים על הענבים ועליהם מניחים את הקורה) וְהָעֲדָשִׁין כלים עגולים, וְהַלּוּלָבִין עמודים להחזיק בהם את הקורה שדורכים בה מַדִּיחָן, וְהָעֲקָלִין (מעין סלים שמניחים בתוכם את הענבים והזיתים בזמן הדריכה) שהיו שֶׁל נְצָרִין (עלי דקל) וְשֶׁל בִּצְבּוּץ (קנבוס) מְנַגְּבָן באפר ומים, וְאם היו שֶׁל שִׁיפָה וְשֶׁל גֶּמִי שעשויים מקני סוף מְיַשְּׁנָן (משאיר אותם בלי שימוש) שְׁנֵים עָשָׂר חדֶשׁ, מפני שהם סופגים הרבה מן היין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מַנִּיחָן מִגַּת לְגַת שמניחם עד לעונת הבציר הבאה וּמִבַּד לְבַד כשהיו אלה זיתים. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: סמר חד          שם באנגלית: Spiny Rush           שם מדעי: Juncus acutus

שם נרדף במקורות: גמי, בצבוץ (???).


נושא מרכזי: מהו בצבוץ?
 

לנושאים נוספים העוסקים בגמי/גומא - הקש/י כאן.

מקור הברייתא בה פתחנו הוא בתוספתא (עבודה זרה, צוקרמאנדל, פ"ח הל' ג') אך שם טיהור "הדפין והלולבין והעדשות" הוא בעזרת ניגוב ואילו בסוגייתנו נאמר שהדבר נעשה בעזרת הדחה. בכל עדי הנוסח של מסכתנו ושל סוגיה זאת במסכת נדה (סה ע"ב) הגרסה היא "מדיחן" והדבר מעורר שאלה לגבי גרסת התוספתא. גרסת זו בעייתית מסיבה נוספת והיא החלוקה המיותרת לכאורה בין שתי קבוצות (א. דפין לולבין ועדשות. ב. עקלין) שטיהורן על ידי ניגוב. לשאלה זאת נדרש הר"ש:

"מנגבן והן טהורין ... ובשלהי מסכת ע"ז (דף עה א) מייתי ברייתא זו וכתוב שם בכל הספרים מדיחן וכאן כתוב בכל הספרים מנגבן, וגירסא זו עיקר, דהא התם נמי תניא הגת והמחץ והמשפך של עובד כוכבים רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין אבל בהדחה לא אשכחן תנא דשרי. והא דתנא עקלים של נצרים ושל בצבוץ לחודייהו ולא עריב להו אף על גב דכולהו בניגוב, משום דבעי לפלוגי בעקל של נצרים ושל בצבוץ לשל שיפה ושל גמי וכו'".

בצבוץ = פשתן או קנבוס

הערוך (ערך "בץ") מפרש: "בצבוץ פשתן מלשון בוץ". לדעת ח. י. קאהוט שם זה קשור לשמו של הפשתן ביוונית (βυσσος - vyssos) ורומית (Byssus) עתיקות. בערבית ופרסית بَزّ (baz) הוא שם של אריג עדין אולי פשתן (תמונות 1-2). בימינו ביסוס הוא שמם של סיבים המופרשים על ידי צדפות (ראו עוד במאמר "אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים דברי הכל של בוץ" (יומא, יב ע"ב)). גם הר"ש (טהרות, שם) זיהה את הבצבוץ עם פשתן אך נימק באופן שונה: "פשתן מלשון בצק (???) ויש אומרים קנבוס".

קאהוט הביא גם את פירוש רש"י שסבר שבצבוץ הוא קנבוס(1). (תמונות 3-4) אך נטה לפירוש הערוך וכתב: "ופירוש רבינו נתן נראה יותר וכן הוא בלשונות שונות". זיהוי בצבוץ עם הפשתן מעורר קושי לא מבוטל משום שדרך טיהור עקלים העשויים מבצבוץ היא ניגוב ואילו בהמשך הסוגיה אנו לומדים שכלי פשתן יש "ליישן" 12 חודש. "אמר רבי יהודה: הני רווקי דארמאי, דמזיא מדיחן, דעמרא מנגבן, דכיתנא מישנן, ואי איכא קטרי שרי להו. הני דקולי וחלאתא דארמאי, דחיטי בחבלי דצורי מדיחן, דצבתא לנגבן, דכיתנא מישנן, ואי אית בהו קיטרי שרי להו"(2). קשה להניח שבליעת הפשתן משתנה בהתאמה לכלי שנעשה ממנו. יתר על כן, דווקא עקלים הנתונים ללחץ הקורה עשויים לבלוע יותר מסלים או מסננות.
 

בצבוץ = סמר

הרס"ג גרס במקום השם "בצבוץ" "שבצבוץ". גרסה זו מובאת גם ב"דקדוקי סופרים" (עבודה זרה, עה ע"א). הרס"ג פירש: "שבצבוץ חיטאני ושמו בלשון ערב אסל (اسل) (תשובות הגאונים קאסל). בערבית בת זמננו اسل הוא שמו של הצמח סמר (תמונות 5-6). המילונים הערבים מתארים את הצמח באופן שלא מותיר מקום לספק לזהותו: "שהוא צמח לו גבעולים רבים דקים ואין לו עלים, ויצמח במקום מים או קרוב למקום מים, ויעשו ממנו כברות ומחצלאות וכו' ... ואמר דאוד אלצ'ריר בתז'כרת הרפואות כי אצלם שמו הוא אלבוט וכו'".

זיהוי ה"בצבוץ" עם הסמר חולק על זיהויו של רש"י שזיהה את הסמר כ"גמי": "ושל גמי – יונ"ק בלעי טובא" (ראו במאמר "ושל שיפה ושל גמי מישנן י"ב חדש" (עבודה זרה, עה ע"א). מוצאים אנו אם כן מחלוקת בין הרס"ג לרש"י בשאלת זיהוי הסמר. מחלוקת זו משתלבת בתופעה שכיחה של מחלוקות בין אסכולות זיהוי צמחים ובעלי חיים על ידי פרשני אירופה ופרשני המזרח. ייתכן ומקור המחלוקת הוא בהבדלים בפאונה ובפלורה ובאופן השימוש בצמחים בסביבתם.
 

תודה לבני עזרא רענן על עזרתו הרבה בהכנת המאמר.

תמונה 1. פשתן		תמונה 2. עיבוד פשתן       צילם: Pymouss

תמונה 3. קנבוס        צילם: Chmee2		תמונה 4. חבל קנבוס          צילם: Ji-Elle

תמונה 5. סמר - צולם בעינות צוקים		תמונה 6. סמר חד - פריחה         צילם: Esculapio

(1) רש"י זיהה את הבצבוץ עם הקנבוס: "ושל בצבוץ - קנבוס בלעי טפי ובעו ניגוב באפר ומים" (עבודה זרה, עה ע"א). במסכת נדה (סה ע"ב) כתב: "בצבוץ – קנבוס".
(2) פירוש: אמר רב יהודה: הני רווקי דארמאי [אותן משמרות שמסננים שמרים מן היין של הגוים] כיצד מכשירים אותן? דמזיא [אלה של שיער] של אדם, שאינם בולעים מדיחן, דעמרא [של צמר] מנגבן באפר ומים, דכיתנא [של פשתן] שסופגים יותר מישנן, ואי איכא קטרי [ואם יש בהם קשרים] שרי להו [מתיר אותם]. הני דקולי וחלאתא דארמאי [אותם סלים ומסננות של הגוים], דחיטי בחבלי דצורי [אלה שתפורים בחוטים של דקל] מדיחן, אלה שעשויים ממין צמח הקרוי צבתא צריך לנגבן, דכיתנא [של פשתן] מישנן, ואי אית בהו קיטרי [ואם יש בהם קשרים] שרי להו [מתיר אותם תחילה].

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.