טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

דחיטי בחבלי דצורי מדיחן, דצבתא לנגבן – כריך

"אמר רבי יהודה: הני רווקי דארמאי, דמזיא מדיחן, דעמרא מנגבן, דכיתנא מישנן, ואי איכא קטרי שרי להו. הני דקולי וחלאתא דארמאי, דחיטי בחבלי דצורי מדיחן, דצבתא לנגבן, דכיתנא מישנן, ואי אית בהו קיטרי שרי להו" (עבודה זרה, עה ע"א).

פירוש: אמר רב יהודה: הני רווקי דארמאי [אותן משמרות שמסננים שמרים מן היין של הגוים] כיצד מכשירים אותן? דמזיא [אלה של שיער] של אדם, שאינם בולעים מדיחן, דעמרא [של צמר] מנגבן באפר ומים, דכיתנא [של פשתן] שסופגים יותר מישנן, ואי איכא קטרי [ואם יש בהם קשרים] שרי להו [מתיר אותם]. הני דקולי וחלאתא דארמאי [אותם סלים ומסננות של הגוים], דחיטי בחבלי דצורי [אלה שתפורים בחוטים של דקל] מדיחן, אלה שעשויים ממין צמח הקרוי צבתא צריך לנגבן, דכיתנא [של פשתן] מישנן, ואי אית בהו קיטרי [ואם יש בהם קשרים] שרי להו [מתיר אותם תחילה] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: כריך חד (מגג)         שם באנגלית: Lesser Pond-sedge            שם מדעי: Carex acutiformis

שם במקורות: צבתא, מגג


נושא מרכזי: מהי "צבתא"?


הערוך (ערך "צבת") מונה שלוש סוגיות שבהן מוזכרת "צבתא" במשמעות הקשורה לסינון. סוגיה אחת היא סוגייתנו בה "צבתא" משמשת כחומר לקליעת סלים או מסננות. הסוגיה השניה היא במסכת (שבת, קלט ע"ב): "אמר רב פפא: לא ניהדק איניש צינייתא בפומיה דכוזני דחביתא, משום דמיחזי כמשמרת"(1). לפני הערוך עמדו עדי נוסח (אוקספורד ווטיקן) בהם הגרסה היא "צבאתא" ו"צבתא". הסוגיה השלישית במסכת חולין (סז ע"א) שבה רוב עדי הנוסח גרסו "צבתא": "אמר רב הונא: לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא, דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא, והוי עובר משום שרץ השורץ על הארץ"(2).  העובדה שהערוך כלל את שלושת הסוגיות בערך משותף ("צבת") מעידה שבכולן זיהה את "צבתא" באופן דומה. הערוך פירש שם ש"צבתא" היא "מוך חדש" ומצטט גם יש אומרים "לוף של דקל".

בניגוד לערוך שכלל את שלושת הסוגיות הנ"ל תחת משמעות משותפת הרי שרש"י פיצל ביניהן. רש"י בשבת (שם) מפרש: "לא ניהדק איניש צינייתא בפומא דכוזני דחביתא - כלי חרס קטן שמערין בו יין מחבית לא יתן בפיו קשין וקסמים בחזקה, לפי שאין לך מסננת גדולה מזו". במסכת חולין (שם) מפרש באופן דומה: "בצבייתא - ציבי שמסננין אותו דרך עצים וקשים דקים". פירוש רש"י משתלב היטב בדברי הגמרא בסוכה (כט ע"א): "אביי הוה קא יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נשב זיקא קא מייתי ציבותא. אמר להו רב יוסף: פנו לי מאני מהכא"(3). מפרש רש"י: "ציבותא - קסמין של סכך, היה משיר על המאכל, רב יוסף מאניני דעת הוה, דתניא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג, ב): שלשה חייהן אינן חיים הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת, שאינם יכולין לסבול שום דבר מיאוס, ואמר רב יוסף כולהו איתנהו בי". מאידך גיסא בסוגייתנו פירש: "דצבתא - מין גמי לישק"א". ד"ר מ. קטן תירגם lesche כריך (צמח ממשפחת הגומאיים) (תמונה 1).

"צבתא" במשמעות שונה לגמרי מוזכרת בסוגיה בבבא קמא (ט ע"ב): "ולרבי יוחנן דאמר: אפילו מסר לו שלהבת נמי פטור, דכוותה הכא בשור מותר ובור מגולה, מאי שנא הכא ומאי שנא הכא? התם צבתא דחרש קא גרים, הכא לא צבתא דחרש קא גרים"(4).  רש"י: "צבתא דחרש קגרים - אחיזתו של חרש גרמה ההבער שהוא נטלה והוליכה לגדיש הכא לא צבתא דחרש קגרים שהשור הלך והזיק וכן הבור ולא על ידי חרש הזיק".
 

השיטות לזיהוי "צבתא"

רבינו חננאל (שבת, קלט ע"ב) פירש: "לא ניהדוק צבתא בפומא דכוזא משום דמחזי כמשמרת. פי' צבתא בפומא דכוזא מוך חדש וכדומה לו והוא מלשון מצאן צבתים או כרוכות וי"א לוף של דקל וכדומה לו". בעקבותיו הביא גם הערוך (ערך "צבת") שני פירושים: "מוך חדש" ובשם יש אומרים "לוף של דקל וכדומה לו". הפירוש הראשון מבוסס על המילה צבתים במשמעות של "אגודה ועמרים" והכוונה אולי לאופן שבו נאסף מוך. במשנה בבבא קמא (פ"י מ"י) נאמר: "מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית וכו'". המוך הוא הסיבים שמשתחררים מהבגד בעת הכביסה ונאספים יחד על ידי הכובס. הרמב"ם פירש: "שמוכין הם חתיכות צמר קטנות שבהן ממלאין הכרים והכסתות ודומיהן". בחתיכות צמר אלו ניתן היה להשתמש גם לצורך סינון יין.

פירוש אחר המבוסס גם הוא על משמעות "צבתא" כנובעת מהמילה צבתים הוא פירוש רש"י שהובא לעיל: "לא ניהדק איניש צינייתא בפומא דכוזני דחביתא - כלי חרס קטן שמערין בו יין מחבית לא יתן בפיו קשין וקסמים בחזקה, לפי שאין לך מסננת גדולה מזו". בדומה לרבינו חננאל שכינה את המוך על שם שיטת ייצורו ("צבתים" של סיבי צמר) גם רש"י קשר בין השם "צבתא" ומבנה המסננת אלא שלשיטתו היא יוצרה מאוסף "קשין וקסמים".

שיטת ה"יש אומרים" של רבינו חננאל והערוך היא ש"צבתא" היא "ציב" או "סיב". במשנה באהלות (פי"ח מ"א) נאמר: "... בית שמאי אומרים אוחז את המגל בסיב או בוצר בצור ונותן לתוך הכפישה ומוליך לגת וכו'" רב האי גאון פירש: "המגל בסיב. אית דאמרי ציב פי' צבתא בארמית ליף וכו'". ח. י. קאהוט זיהה את ליף בדברי רב האי גאון עם המילה הערבית ليف (ליף) שפירושה סיב. בלשון חז"ל הכוונה לרשת סיבים חזקים המכסים את בסיסי כפות התמרים. בגמרא בשבת (עח ע"ב) אנו לומדים על תפקיד הסיב בסינון יין: "הוצין כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית. סיב אחרים אומרים: כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין". ראו עוד במאמר "סיב, אחרים אומרים: כדי ליתן על פי משפך קטן".
 

שיטת רש"י - לישק"א

ד"ר מ. קטן תירגם את הלעז לישק"א למין במשפחת הגומאיים הנקרא כריך (תמונה 1). השם הלטיני של הסוג כריך (Carex) נגזר, לפי הסברה, ממילה יוונית שפירושה לחתוך כנראה בגלל עליו החדים. בתעשייה המסורתית תפסו מיני הכריך מקום חשוב בקליעת כלים ובעיקר סלים ומחצלות.

בפירושי רש"י שימש השם לישק"א לזיהוי צמחים שונים כנראה צמחי מים. במסכת חולין (טז ע"ב) כתב: "בסימונא דאגמא - עשב הגדל באגמי מים וקרי לישק"א וכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קיסמין נבדלים הימנו". בסוגייתנו פירש: "דצבתא - מין גמי לישק"א". למרות הלעז המשותף ברור ש"סימונא דאגמא" צמח שונה מ"צבתא"/"ציבותא". בניגוד ל"סימונא דאגמא" שאינה מתפרקת ("אין קיסמין נבדלים הימנו") "ציבותא" מתפרקת כאמור ברש"י במסכת סוכה (כט ע"א) (צוטטה לעיל): "ציבותא - קסמין של סכך, היה משיר על המאכל וכו'". במסכת סוכה (טז ע"א) זיהה רש"י בשם לישק"א את ה"שיפא": "תניא כוותיה דרבי אמי בר טביומי: מחצלת של שיפא ושל גמי, שיריה, אף על פי שנפחתו מכשיעורה אין מסככין בהן וכו'". צבתא ושיפה אינם יכולים להיות שמות נרדפים משום שבגמרא אנו מוצאים ששיטת ההכשרה שלהם שונה. בסוגייתנו אנו לומדים שהכשרת צבתא היא על ידי "ניגוב" ואילו שיפה יש "ליישן" (" ... ושל שיפה ושל גמי מישנן י"ב חדש; רשב"ג אומר: מניחן מגת לגת ומבד לבד"). יתר על כן, רש"י תירגם את השם שיפה באופן שונה בשתי הסוגיות. במסכת סוכה תירגם לישק"א ואילו בסוגייתנו תירגם פייו"ר(5). צמח נוסף בשם לישק"א הוא "חילת" המוזכר במסכת סוכה (כ ע"א): "תנו רבנן: מחצלת של שיפה ושל גמי, גדולה מסככין בה, קטנה אין מסככין בה. של קנים ושל חילת, גדולה מסככין בה, ארוגה אין מסככין בה". מפרש רש"י: " ... וכן של חילת לשק"א והקלח שלה עב".

לאור כך שהלעז לישק"א מתייחס לארבעה שמות שונים ואולי גם לכמה מינים נשאלת השאלה מהו "צבתא"?

רמז לזהות "צבתא" ניתן לקבל מאופן ההכשרה שלו בהשוואה לשיפה. העובדה שלצורך הכשרת שיפה יש צורך ב"יישון" מעידה על כך שמדובר בצמח בעל גבעול חלול המאפשר ספיגה רבה של מים (ראו במאמר "ושל שיפה ושל גמי מישנן י"ב חדש" (עבודה זרה, עה ע"א)). בניגוד לשיפה הרי שלהכשרת "צבתא" די ב"ניגוב" שיטה המתאימה לכריך בעל הגבעול האטום כמעט לגמרי (תמונה 2) הסופג כמות מעטה יותר של מים. מבנה זה יוצא דופן בהשוואה לרוב צמחי המים האחרים בעלי גבעול ספוגי (תמונות 3-4).

תמונה 1. כריך חד          צילם: Artem Topchiy		תמונה 2. כריך חד - חתך רוחב      צילם: Jerry Kirkhart

תמונה 3. נופר צהוב – חתך רוחב בעלה                       צילמה: שרה גולד		תמונה 4. סמר (Juncus effusus) – חתך רוחב בעלה               צילם: Frank Vincentz

(1) פירוש: אמר רב פפא: לא ניהדק איניש צינייתא בפומיה דכוזני דחביתא [אל יהדק אדם צרור קש בפי משפך החבית], משום דמיחזי [שנראה] כמשמרת.
(2) פירוש: ובענין המים שבכלים, שהשרצים שגדלים בהם מותרים, אמר רב הונא: לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא [לא ישפוך אדם שיכר לכלי דרך קיסמים בלילה] כדי לסננו, דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא [שמא יפרוש השרץ על הקיסמים ואחר כך יפול מהם לכוס], וכשהוא שותה את השיכר עם השרצים שבתוכו, מתוך הנחה שלא באו מן החוץ (שהרי סינן את השיכר), אלא נוצרו בכלי והריהם מותרים, הוי [הריהו] עובר עליו משום "שרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מא).
(3) פירוש: מסופר: אביי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב יוסף במטללתא [בסוכה], נשב זיקא וקא מייתי ציבותא [נשבה הרוח והביאה קיסמים דקים] מן הסכך ונשרו על המאכל, אמר להו [להם] רב יוסף: פנו לי את מאני מהכא [כלי מכאן], שאינני יכול לאכול כאן, אלא אצא ואוכל בביתי.
(4) פירוש: ושואלים: ולשיטת ר' יוחנן, שאמר שאפילו כאשר מסר לו שלהבת נמי [גם כן] פטור, דכוותה הכא [כיוצא בו כאן] מדובר בשור מותר ובור מגולה, ואם כן מאי שנא הכא ומאי שנא הכא [מה שונה כאן ומה שונה כאן] שחייב על נזקי שור ובור ואינו חייב על נזקי אש? ומשיבים: התם [שם] באש צבתא [האחיזה] של החרש קא גרים [היא שגרמה], שהחרש מדעתו הוא נוטל ומוליך את האש ממקום למקום, והוא שעשה את עיקר פעולת ההיזק, ואילו הכא [כאן] בשור ובור לא צבתא [האחיזה] של החרש קא גרים [היא שגרמה], שהרי החרש עצמו לא גרם נזק, אלא שאינו ברדעת לשמור, והאחריות לנזק מוטלת על המוסר לו.
(5) ד"ר מ. קטן ב"אוצר לעזי רש"י" גרס פויי"ל (paweil או (paveil ופירש סוג של גומא (חזרן?).

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.