טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

הני דקולי וחלאתא דארמאי, דחיטי בחבלי דצורי מדיחן – תמר מצוי 

"אמר רבי יהודה: הני רווקי דארמאי, דמזיא מדיחן, דעמרא מנגבן, דכיתנא מישנן, ואי איכא קטרי שרי להו. הני דקולי וחלאתא דארמאי, דחיטי בחבלי דצורי מדיחן, דצבתא לנגבן, דכיתנא מישנן, ואי אית בהו קיטרי שרי להו" (עבודה זרה, עה ע"א).

פירוש: אמר רב יהודה: הני רווקי דארמאי [אותן משמרות שמסננים שמרים מן היין של הגוים] כיצד מכשירים אותן? דמזיא [אלה של שיער] של אדם, שאינם בולעים מדיחן, דעמרא [של צמר] מנגבן באפר ומים, דכיתנא [של פשתן] שסופגים יותר מישנן, ואי איכא קטרי [ואם יש בהם קשרים] שרי להו [מתיר אותם]. הני דקולי וחלאתא דארמאי [אותם סלים ומסננות של הגוים], דחיטי בחבלי דצורי [אלה שתפורים בחוטים של דקל] מדיחן, אלה שעשויים ממין צמח הקרוי צבתא צריך לנגבן, דכיתנא [של פשתן] מישנן, ואי אית בהו קיטרי [ואם יש בהם קשרים] שרי להו [מתיר אותם תחילה] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 

שם עברי: תמר מצוי   שם באנגלית: Date Palm   שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי: ספיגת יין על ידי "צורי דקל" Wine absorption by palm date leaves

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
 

לפני שנפנה לדון בספיגת היין על ידי "חבלי דצורי דקל" נברר מה הם חבלים אלו. רש"י מפרש: "בחבלי דצורי - חבלים של צורי דקל". צורי דקלים מוזכרים במשנה במסכת שבת (צ ע"ב) המונה את הכמויות המינימליות המחייבות באיסור הוצאה בשבת וביניהן "מקשה של חזיר אחת, צורי דקל שתים, תורי דקל אחת". מפרש שם רש"י: "צורי דקלים - נצרים קלופים לעשות סלים. שתים - לשתי בתי נירין. תורי דקל - דקין מצורי, והן מן הסיב הגדל סביבותיו, ולא ידעתי למאי חזי" (על הסיב ראו במאמר "סיב, אחרים אומרים: כדי ליתן על פי משפך קטן" (שבת, עח ע"ב)). הערוך (ערך "צר") מפרש: "צר [רוטהע רייז] דצרי מדיחן (ע"ז עה) אמר רבי עקיבא צרי דקל שתים פי' מביאין נצרי' והוצין וקורעין אותן ועושין אותן כמין חוטין ועושין מהן חבלים כדתני רב יוסף ג' חבלים הן משל מגג ושל נצרים ושל פשתן". תאור מפורט יותר אנו מוצאים בפירוש רבינו חננאל (שבת, צ ע"ב): "צורי דקל ותורי דקל. (בול שמענן) צורי דקל. הוצין שחולקין אותן לשנים וג' וארבעה וקולעין אותן או שמלפפין אותן ועושין אותן כמין חבל. תורי דקל קליפי חריות והיינו ריתא. (דהוה הים רב הונא בו) ויש שפירשוהו נבארא שהוא ליף בלשון ישמעאל ולא דמי כי נבארא סיב נקרא".

המונח "הוצין" לא מובן מאליו ולכן נייחד לו מספר שורות. בניגוד למקובל בציבור הרחב לדקל אין ענפים ועלים אלא עלים מורכבים בלבד. המבנים דמויי הענפים הם צירי העלים המורכבים ואילו ה"עלים" לכאורה הם עלעלים (תמונה 1). הלולב הוא למעשה עלה מורכב לפני שנפרש. כאשר העלים נושרים הם נושרים כיחידה אחת שלמה. העלעלים נקראים בלשון חז"ל הוצין ונהגו להשתמש בהם לקליעת חפצים כמו מחצלאות, סלים וכלי קיבול (ראו עוד במאמר "האי מאן דגזל לוליבא ועבדינהו הוצי קני" (בבא קמא, צו ע"א)). (תמונה 2). דוגמה לשימוש בהוצין לקליעה אנו מוצאים במסכת שבת (עח ע"ב): "הוצין כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית. סיב אחרים אומרים: כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין". כפיפה מצרית היא סל העשוי מעלעלי עלי דקל. כפיפה מצרית מוזכרת גם בסוגיה במנחות (סט ע"א): "תנינא: כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה! לא צריכא, דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית, מי הוה עיכול, הוה ליה ככלי גללים ככלי אדמה ואין מקבלין טומאה". מפרש רש"י: "כפיפה - קופה מצרית מצורי דקל".

רבי יהודה מתאר את אופן ההכשרה של סלים ומסננות של גויים העשויים מחומרים שונים. בדבריו הוא מתייחס לשתי קבוצות של חומרים השונות זו מזו בכלים שנעשו מהם. בקבוצה הראשונה נימנו הסיבים מהם הוכנו "רווקי" כלומר משמרות (מסננות) ובקבוצה השניה "דקולי וחלאתא" שהם סלים ומסננות. הקבוצה הראשונה כוללת שלושה מיני סיבים (שיער, צמר ופשתן) ועל ההבדלים ביניהם ראו במאמר "דמזיא מדיחן דעמרא מנגבן דכיתנא מישנן". בקבוצה השניה אנו מוצאים לפחות שני חומרי גלם שאינם סיבים מבודדים אלא עלים צרים או חלקי עלים. ייתכן ועל מנת לקלוע סלים ("כפיפה מצרית") ששימשו לסינון לא די בסיבים דקים ויש צורך ב"אבני בנין" רחבים יותר. גם המסננות נעשו מחומר גלם מסיבי יותר וכפי שפירש רש"י: "חלתא - כוורת של שבטים שמסננין בהן יין". לאור כך ייתכן גם שהפשתן המוזכר בפעם השניה איננו רק סיבים מבודדים אלא עלי פשתן שלמים. על הקשר בין הכפיפה המצרית וסינון אנו לומדים במשנה (שבת, פ"כ מ"ב): "נותנין מים על גבי השמרים בשביל שיצלו ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית וכו'". מפרש רש"י (שבת, קלט ע"ב): "בסודרין ובכפיפה מצרית - העשויה מצורי דקל. ובכפיפה מצרית - סל העשוי מצורי הדקל וכו'". על פי חלק מהמפרשים צורי הדקל שימשו גם להכנת החבל המצרי שבעזרתו קשרו את בגדי הסוטה: "וקטליאות נזמים וטבעות, מעבירין ממנה כדי לנוולה. ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה. וכל הרוצה לראות בא לראות וכו'" (סוטה, ז ע"ב). מפרש רש"י: "חבל המצרי - עשוי מצורי דקל מסיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו"(1).

העובדה ששיטת ההכשרה של כלים העשויים מצורי דקל היא ניגוב, כלומר אופן ההכשרה הקל ביותר, רומזת על כך שחומר זה בולע מעט יין. לכאורה הדבר לא עולה בקנה אחד עם המבנה הכימי של ההוצין (עלעלי הדקל) המכילים מולקולות סופחות מים. לאמיתו של דבר עלי הדקל יבשים בהשוואה לעלים אחרים. התכולה הגבוהה של סיבי התאית והליגנין על חשבון רקמות תאים חיים מעניקה לעלים אופי יבש. גורם נוסף העשוי להפחית את בליעת היין של עלי הדקל היא שכבת קוטיקולה עבה המצפה את העלים וכמעט אינה חדירה לנוזלים.

תמונה 1. תמר מצוי		תמונה 2. כלים עשויים "הוצין" וסמר       צילם: Davidbena

הרחבה

לעלה התמר שכבת קוטיקולה עבה החיונית לצימצום אובדן מים, במיוחד בסביבות מדבריות צחיחות בהן הם גדלים(2). הקוטיקולה של עלה התמר היא שכבת מגן המורכבת מקוטין ושעוות הכוללות שעווה תוך-קוטיקולרית וחיצונית. שכבה מורכבת זו, שעוביה משתנה בין 3-7 מיקרומטר, מגינה על העלה מפני גורמי לחץ סביבתיים. אופייה השעוותי של הקוטיקולה הופך אותה להידרופובית, דוחה מים ביעילות ומפחית את הדיפוזיה דרך פני העלה. הקוטיקולה יכולה להופיע כציפוי כחלחל ותורמת להגנה מכנית והבריאות הכללית של העלה והפרי.

מחקרים מצביעים על כך שהמוליכות המינימלית של העלים (אובדן מים) של עצי תמר נמוכה משמעותית מאשר בצמחי מדבר אחרים הצורכים מים, ונשארת יציבה גם בטמפרטורות גבוהות, דבר המעיד על יעילותה הגבוהה של הקוטיקולה שלהם. השעוות תורמות להפחתת טמפרטורת פני השטח של העלים, ומגנות עליהם מפני התחממות יתר. קוטיקולה מפותחת זו היא הסתגלות אנטומית מרכזית המאפשרת לתמר לשמור על תכולת המים תוך ביצוע הפוטוסינתזה הדרושה לצמיחה וייצור פירות. עובי הקוטיקולה משתנה בהתאם לזן התמר ולתנאי הסביבה, כאשר צמחים סבילים מפתחים לעתים קרובות קוטיקולה עבה יותר בתגובה לגורמי לחץ כמו מליחות. תכולת הלחות בעלי דקל נמוכה עד בינונית ובדרך כלל נעה בין 5% ל – 20% בעלים טריים. אחוז הלחות המדויק עשוי להשתנות כתלות בחלק המדויק של העלה (לדוגמה מחקר(3) שבו נמצא שממוצע אחוז הלחות בציר העלה 12.36 ובעלעלים 6.86), בתנאים שהם נשמרו לאחר שנקצצו מהעץ ובמשך הזמן שחלף.

התכולה הגבוהה של הסיבים, התאית (37-49%) והליגנין (28-36%) בעלי הדקל תורמים ליכולתם לספוג מים (בעזרת מולקולות ההידרוקסיל (ראו במאמר "דמזיא מדיחן דעמרא מנגבן דכיתנא מישנן") אבל מאידך גיסא מגדילים את החלק היחסי היבש בעלה (54.12%). מחקרים כימיים ופיזיקליים(4) גילו כי תכולת הקבוצות ההידרופיליות המופחתת הייתה הסיבה העיקרית לירידה בספיגת הלחות בעלי הדקל.

התכולה הגבוהה של הסיבים התזונתיים בעלים הופכים אותם למזון מועדף למעלי גרה. לרמת הלחות בעלים יש חשיבות כאשר מעוניינים לשמר עלים לטווח ארוך משום שעלים לחים נוטים להתכלות (biodegradation).
 

(1) כפי שראינו לעיל, רש"י פירש במסכת שבת שצורי דקל הם עלי הדקל ולא הסיב שאותו ייחס לתורי הדקל.
(2) שכבה זו היא הסיבה לכך שעלי הדקל נוקשים ואינם מתכלים במהירות.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.