טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו – זית אירופי
"תא שמע: קציעות בדרך, ואפילו בצד שדה קציעות. וכן תאנה הנוטה לדרך, ומצא תאנים תחתיה מותרות משום גזל, ופטורות מן המעשר. בזיתים ובחרובים אסור. בשלמא רישא לאביי לא קשיא, אגב דחשיבי ממשמש בהו. תאנה נמי מידע ידיע דנתרא. אלא סיפא, לרבא קשיא. דקתני: בזיתים ובחרובים אסור! אמר רבי אבהו: שאני זית, הואיל וחזותו מוכיח עליו, ואף על גב דנתרין זיתי מידע ידיע, דוכתא דאיניש איניש הוא" (בבא מציעא, כא ע"ב).
פירוש: תא שמע [בוא ושמע]: היו קציעות (תאנים מיובשות) מצויות באמצע הדרך, ואפילו נמצאו בצד שדה קציעות (שדה שבו מייבשים תאנים). וכן תאנה הנוטה לדרך, ומצא תאנים תחתיה מותרות תאנים אלה משום גזל, שהלוקח אותן הוא כמוצא אבידה ולא כגזלן, ופטורות מן המעשר, שכן הפקר פטור מן המעשר. אולם בזיתים ובחרובים במצבים כגון זה אסור לו לקחת. ומעתה, בשלמא רישא [נניח לראשה של הברייתא] שלאביי לא קשיא [אינו קשה] שיכול לתרץ בפשטות כך: לגבי קציעות אפשר לומר אגב דחשיבי [כיון שהן חשובות] ממשמש בהו [בודק אותן] ואם ראה שחסרו מיד הוא מתייאש. וכן תאנה נמי [גם כן] מידע ידיע דנתרא [יודע הוא שפירותיה נושרים] ומתייאש מהם. אלא סיפא [הסוף] לרבא קשיא [קשה], דקתני [ששנה] "בזיתים ובחרובים אסור", משמע: יאוש שלא מדעת אינו נחשב יאוש! אמר ר' אבהו: יש לתרץ, שאני [שונה] הזית, הואיל וחזותו (מראהו) מוכיח עליו למי הוא שייך, כי לכל עץ זית יש צורת פרי אופיינית, ואף על גב דנתרין זיתי מידע ידיע, דוכתא דאיניש איניש הוא [ואף על פי שנופלים הזיתים לאדמה ידוע הוא שבמקומו של אדם זית זה של אותו אדם הוא] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: זית אירופי שם באנגלית: Olive שם מדעי: Olea europaea
נושא מרכזי: כיצד מעיד מראה פרי הזית על העץ?
לריכוז המאמרים שנכתבו על הזית האירופי הקש/י כאן.
לפירוש רש"י ניתן לזהות את העץ ממנו נשרו הזיתים על פי צורתם: "חזותו מוכיח עליו - מראיתו ניכר של מי הוא, הלכך, מריה לכי ידע דנפיל לא מיאש, דמימר אמר כולי עלמא ידעי דדידי נינהו, ולא הפקר הן, ולא שקלי להו". התוספות פירש: "... אבל ברוב ספרים גרסינן הואיל וחזותו מוכיח עליו ואף על גב דמנתרא מידע ידעי דוכתא דאיניש איניש. פירוש: זיתים שנפלו דומין לזיתים שעומדין באילן ולפיכך אף כשידעו הבעלים שנפלו לא יתיאשו דיודעין שהמוצאם לא יקחם וכו'". ניתן לשער שהברייתא עוסקת בזיתים שנמצאו מתחת לעץ שהרי גם לגבי התאנים נאמר שהם נמצאו מתחת לתאנה. לפחות לפירושי רש"י ותוס' עלינו להניח שהברייתא עוסקת בסביבה שגדלו בה עצי זית נוספים שאם לא כן די בכך שהזיתים נמצא מתחת לזית כדי לקבוע שהם נשרו ממנו. שאלה שיש לתת עליה את הדעת היא במה עשויים להיות זיתים מעצים שונים, הגדלים בסמיכות זה לזה, נבדלים על מנת שניתן יהיה לקבוע את מקורם.
אפשרות אחת היא שמדובר באזור שגדלו בו כמה זני זיתים. ד"ר ע. לונדון מנה את הזנים העתיקים בפרק ו' בעבודת הד"ר שלו (לקריאה הקש/י כאן). לדוגמא הזן סורי (תמונה 1) התופס כ – 80% מהזיתים בכרמים המסורתיים. הסורי איננו זן מוגדר, בשם זה נקראים קבוצת זנים אשר כוללת טיפוסים רבים, הנבדלים ביניהם בתכונותיהם בפוריותם. השנויים שהתפתחו במשך מאות ואלפי שנים בזן זה, מעמידים לפנינו שורה ארוכה של ווריאנטים עם הבדלים וגווני זנים. זן וותיק בארץ נוסף הוא הנבאלי (תמונה 2). פרי הנבאלי גדול יותר מהסורי ואינו סימטרי. לנבאלי גלעין קטן וחלק שאינו דבוק לציפה. ציפתו מוצקה וקליפתו חלקה. זן מקומי וותיק מאוד בצפון נקרא מאליסי. הוא נקרא כך, כנראה, בגלל פריו הקטן (מאליס בערבית משמעותו קטן). זן זה בינוני בגודלו מתאים לאזורים שחונים. הזיתים ירוקים עם גוון כחלחל קטנים ומשופדים בחודם. הגלעין גדול והציפה מעטה, היחס בין ציפה לגלעין הוא כ- 1:3. לרשימת הזנים ניתן להוסיף גם זית בר בעל פרי קטן וציפה מעטה.
חז"ל הבחינו בין זיתי כבש לאכילה לבין זיתי שמן, זיתי שמן משמשים גם לאכילה אך זיתי כבש אינם ראויים לשמן. זיתי השמן נחשבו למשובחים יותר מזני הכבש וכך נאמר במשנה בתרומות (פ"ב מ"ו): "ותורמין זיתי שמן על זיתי כבש ולא זיתי כבש על זיתי שמן ... זה הכלל, כל שהוא כלאים בחברו, לא יתרום מזה על זה, אפילו מן היפה על הרע..." (תרומות פ"ב מ"ו). ממשנה זו משתמעת הבחנה בין זיתי שמן לכבש והעובדה שזיתי שמן משובחים מזיתי כבש.
מאפיין נוסף העשוי לסייע בזיהוי העץ ממנו נשרו הזיתים הוא גודל הפרי. במשנה בכלים (פי"ז מ"ח) נאמר: "כזית שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני זה אגורי". ממשנה זו עולה כי בעבר הוגדרו זית גדול, קטן, ובינוני. מ. כסלו טען כי על פי שרידים ארכאולוגיים של גלעיני זיתים מתקופה זו נוכל לאמוד את גודלם ואפיון הזנים. הוא כתב כי הזית "הגדול' הנזכר במשנה הוא הזן הנבאלי. הזית הבינוני הקרוי אגורי הוא הזן הסורי והזית הקטן הנזכר במשנה הוא הזן המאליסי. קביעתו נסמכת על בדיקות מצבורי גלעיני זית מסוף ימי הבית השני (מצדה), והתקופה הביזנטית (שלומי), ועל התכונות והמאפיינים היחודיים של הגלעין בכל אחד מזני הזית הנזכרים. אגב, לקביעתו יש השלכות על שיעור "כזית" בימינו. על פי דבריו נשתמרו זני הזיתים העיקריים לאורך אלפי שנים, וכן צורתם ונפחם כמעט לא השתנה.
נשאלת השאלה האם ניתן היה לזהות עץ ספציפי בתוך מטע או שורת עצים כאשר לכאורה כל העצים זהים. בדרך כלל נטעו גרופיות ממקור זהה שהתאימו לסוג הקרקע והאקלים. מסתבר שלמרות האחידות בזני העצים באופן כללי הרי שהשתרבבו למטעים עצים שונים ומיוחדים. נאמר במשנה (פאה, פ"ז מ"א): "כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה. במה דברים אמורים בשמו ובמעשיו ובמקומו. בשמו שהיה שפכוני או בישני במעשיו שהוא עושה הרבה וכו'". ממשנה זו עולה שאם נשכח במטע הזיתים עץ שיש בו ייחוד מסוים יכול הוא לחזור ולמסוק אותו ואין הוא שייך לעניים. הדוגמא הראשונה שמביאה המשנה היא זית נטופתי. יש ששיערו כי זית זה נקרא כך על שום שהוא נוטף שמן רב ויש האומרים כי נקרא על שם המקום נטופה בגליל התחתון. היו שסברו כי זן זה גדל בבקעת נטופה אך לדעת לונדון גידלו אותו על שיפולי הגבעות הנישאות בגליל התחתון ולא בבקעת בית נטופה. הסיבה לכך היא משום שבשנה גשומה כל הבקעה מוצפת מים כאגם, לעיתים במשך שבועות רבים. במצב זה שורשי עצים נרקבים בגלל מחסור בחמצן. בתצפית מההרים סביב הבקעה ניתן לראות גם בימינו שאין מגדלים בה עצי פרי אלא דגנים וקטניות חד שנתיים.
שם נוסף שמציינת המשנה כזית בעל תכונה ייחודית הוא הזית ה"שפכוני". בתלמוד נזכר ייחודו של זן זה: "עכשיו שהזיתים מצוין - יש להן שכחה. שפכוני נוטף שמן. והתנינן נטיפה? אלא שהיא עושה שמן הרבה. והתנן במעשיו שהוא עושה הרבה? אלא שפכוני שהוא עושה שמן הרבה, נטופה נוטף שמן" (ירושלמי, פאה פ"ז ה"א, כ ע"א). מהירושלמי עולה כי זיתים אלו הכילו שמן באחוז גבוה וניתן היה להפיק מהם כמות שמן גדולה. יתכן, אם כן, שמקור השם שפכוני הוא בכך שהזיתים היו שופכים שמן בשפע רב. יש שאמרו כי זן זה נקרא על שם מקום גידולם או מוצאם. "זית בישני" היה ככל הנראה זן פורה למדי וכך נאמר בירושלמי: "בישני אית דבעי מימר בישני ממש, אית דבעי מימר דהוא מבעית לחבריה עד דיעביד ארבעה כיפליסין" (פאה פ"ז ה"א, כ ע"א). שני הפרושים של הירושלמי לפשר שם זה מביעים יכולת תנובה גבוהה של זן זה: א. מלשון שמבייש את הזנים האחרים. ב. מפחיד זנים אחרים בשל תנובתו. הירושלמי מוסיף ואומר שתנובתו עד פי ארבעה מזנים אחרים. היו שאמרו שהשם "בישני" נגזר ממוצאו או מקום גידולו של הזן שהיה בעמק בית שאן. הריבמ"ץ ו"מראה-פנים" (שם) העניקו פרוש נוסף למקור השם 'ביישני': "כלומר זיתין יבישין שאין עושין שמן, כדכתיב: "יבש היה נקודים" (יהושע ט ה') וגרסינן בטיבעוני או בבישני". לדעת לונדון פרוש זה דחוק, מפני שאם זיתים אלו יבשים ואינם מפיקים עוד שמן, מדוע בעל כרם הזיתים ירצה לשוב למסוק אותם (על פי המשנה בפאה).
אפשרות נוספת להשוואה בין פירות עץ מסויים ועצים מאותו הזן הגדלים בשכנותו היא שונות הנובעת מהתנאים הספציפיים במקום שהוא נטוע. הכוונה לשונות במדדים כמו גודל הפרי, מועד ההבשלה, היחס בין משקל הגלעין והציפה, עובי הקליפה ועוד. למשל, את השפעת האקלים על מועד ההבשלה ניתן ללמוד מדברי הירושלמי (וילנא, שביעית, פ"ט הל' ב') והבבלי (פסחים נג ע"א) "... תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו ועל הזיתים עד שיכלו ממרון ומגוש חלב". מכיוון שמירון וגוש חלב שוכנות במרום הגליל ואקלימן קריר גם בקיץ הבשלת הזיתים באזור זה מאוחרת. ניתן להניח שעץ הגדל במקום מוגן יהיה חשוף לטמפרטורות שונות מאלו של סביבה חשופה. עץ הגדל בשקע בקרקע יזכה למי גשמים רבים יותר. גורמים נוספים העשויים להשפיע על טיב הפירות הם עומק הקרקע ופוריותה שגם הם עשויים להיות שונים בנקודה ספציפית.
 |
|
 |
|
תמונה 1. זית - זן סורי צילם: שי לביא |
|
תמונה 2. זית - זן נבאלי |
מקורות עיקריים:
כסלו מ. א., "כזית – פרי הזית כמידת נפח", תחומין י' תשמ"ט, עמ' 427–437.
ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית. פרק הזית. תשס"ט, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. לקריאה לחץ כאן.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
